החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שלווה כפרית

מאת:
הוצאה: | 2018 | 350 עמ'
זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

כאשר, גיא חן, חייל נורמטיבי לחלוטין בשירות סדיר, חדל לדבר פתאום בטענה שאבד לו קולו, אף אחד לא מאמין לו. לא אמו ואביו המודאגים, לא אֶחיו, לא מפקדיו בצבא, לא חבריו ולא שכניו, אך גיא מתעקש כנגד כולם שזה מה שקרה לו, ובסופו של דבר הוא משוחרר מהצבא וחוזר לחייו האזרחיים במקום מגוריו, מושב בית חנה. גיא מספר את סיפורו בגוף ראשון, ואגב סיפור חייו ואהבותיו שלו, מתוודע הקורא לעוד דמויות מעניינות, אהבות, וסיפורים מרתקים שהתרחשו במושב בית חנה, שהדרמה וההומור מעורבים בהם.

מקט: 001-3250-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

עיניי נפקחו זמן מה לפני שעת ההשכמה. הבוקר היה אמור להיות בוקר רגיל בתכלית עבורי, אלא שמשהו בתוכי הרגיש אחרת. נבוך מעצמי הרמתי את ראשי והתבוננתי בחבריי לאוהל, בודק אם גם עליהם עובר משהו לא שגרתי. כולם היו שקועים בשינה עמוקה ונטולת חלומות של עייפות מצטברת. חזרתי לשכב מהורהר עד שאחד השומרים הסיט את יריעת פתח האוהל וצעק לתוכו, “יאללה פלצנים, לקום, הטנקים מחכים לכם”. המשכתי לשכב עקוד למיטתי בקולו של השומר. הטנקים, דרך אגב, לא חיכו לנו. אמנם היינו חניכים בקורס מפקדי טנקים, אך כל תכנית האימונים לאותו יום התרכזה בחדר ההרצאות.

לרגע היה נדמה שקריאתו של השומר לא תזכה לתגובה כלשהי, אלא שעד מהרה החלה תזוזה בתוך שקי השינה ופיהוקים קולניים וצמאי שינה החלו להישמע מכל עבר. אני הייתי התולעת הראשונה שהשתלשלה מתוך שק השינה שלה והלכה לתגלחת. התחושה המוזרה שאתה התעוררתי לא הרפתה ממני. היה נדמה לי שאיני לבדי, שאיזו ישות זרה פלשה לתוכי והשתלטה על גופי. רגליי כמעט לא חשו במגעה של הקרקע ואף על פי כן הייתי יציב לחלוטין. מצבי המוזר שעשע אותי יותר משהטריד אותי. הייתי בטוח שתוך זמן קצר אני אחזור לעצמי, אך כשסיימתי להתגלח זה עוד לא קרה. יתרה מזאת, כבר לא רציתי שזה יקרה. שלווה גדולה ירדה עלי, גורמת לי לחוש שאני מעורה באוויר שסביבי, וזה היה הרבה יותר חזק מסתם הרגשה נעימה – זה היה עונג עילאי. הכול סביבי נעשה זר ורחוק. חברים שברכו אותי בבוקר טוב, נענו בתנועת ראש קלה בלבד. לא היה לי נעים להשיב כך לחבריי, אך קולי שקע עמוק במצולות נפשי ונורא רצה להישאר שם. חזרתי מהתגלחת לאוהל והמשכתי בהכנות למסדר הבוקר, מנסה להבין מה קורה לי.

שעת המסדר הגיעה והישות הזרה שהתנחלה בגופי עוד לא הראתה שום סימנים של עזיבה. דווקא קדושתו של המסדר התרחקה ממני. הייתי החייל האחרון שיצא מבין האוהלים והתייצב בין שורות מחלקתו, מלוּוה במבטם הזועף של שני המפקדים שהגיעו לנהל את המסדר. מבטם לא הזיז לי, מה שאומר שבאמת קרה לי משהו. בבוקר רגיל מבט כזה היה מזיז לי מאוד.

“אתה בטוח שניקית את הנשק שלך?”, שאל אותי אחד מהם בשעה שבדק את העוזי שלי.

הנהנתי בראשי והוא פתח עלי את עיניו בחמה.

“שאלתי אם אתה בטוח שניקית את הנשק שלך, חייל?”, צעק עלי, ממתין לתשובה שתהלום חניך בקורס מפקדי טנקים.

שוב הנהנתי קלות בראשי, מצחיק את מי שעמדו לידי בלי שהתכוונתי לכך.

“מה קורה לך?”, ניסה המפקד הכועס להחזיר אותי למקום שממנו נפלטתי.

לא הייתה לי תשובה עבורו. הבטתי בו רחוק ממקום האירוע, מודע לגמרי להתנהגותי החריגה, אך יחד עם זאת גם כנוע לגמרי לישות שפלשה לתוכי ולא אפשרה לי להעלות את קולי מקרקעית נפשי.

המפקד הזועם, סמל ראשון בדרגתו, נעץ בי מבט ארוך שבסופו שאל אותי בתהייה עמוקה, “יכול להיות שנדפק לך הראש מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה?”.

השבתי לו במשיכת כתפיים קלה שעוררה צחקוקים נוספים. “שקט”, גער המפקד במצחקקים ושלח אותי להמתין לו בעמידת דום לפני מיטתי. עשיתי כמצוותו, וכעבור מספר דקות גם הוא נכנס לאוהל, אך רק כדי לבדוק את ניקיונו ואת סידור המיטות, מתעלם ממני לחלוטין. רק כשסיים את בדיקתו ועמד לצאת מהאוהל, העיר לי בקול שקט, “אמרתי בעמידת דום”. הזדקפתי מעט והוא התבונן בי ספק מגחך ספק תמה והוסיף, “אחרי המסדר אתה בא אתי למפקד הפלוגה”.

אחרי המסדר הלכתי אתו למשרדו של מפקד הפלוגה. בדרכנו לשם, כשאני משתרך קצת מאחוריו, הוא עשה חצי תפנית לעברי, כנראה כדי לשאול אותי משהו שהטריד אותו, אך הניח לזה עושה בידו תנועת ויתור. הוא היה על סף שחרור, שבע לגמרי מהצבא וכל מה שקורה בו.

מפקד הפלוגה החל לשאול אותי שאלות ולנזוף בי ואני עמדתי מולו בראש מורכן, לא מסוגל להוציא מילה מפי. לבסוף הוא איבד את סבלנותו והתקשר לרס”ר המשמעת של הבסיס, דורש ממנו לעצור אותי ללא דיחוי. “צא מפה וחכה שיבואו לקחת אותך”, סילק אותי מעל פניו. כעבור עשר דקות הגיע שוטר גדודי ולקח אותי לבית המעצר של הבסיס, שהיה די מרווח למען האמת, עם שני חדרי שינה ומבוא רחב ידיים שבו ניצב שולחן אוכל ארוך. לא שיערתי מעולם שאכיר את המקום הזה מבפנים, ועכשיו, כשהייתי בתוכו, לא חשתי באותה עויינות קודרת שתמיד הקרין עלי מבחוץ.

עוד ארבעה חיילים היו אתי במעצר, כולם אנשי מנהלה בעלי תפקידים שונים, וכבר בארוחת הצהריים הראשונה שלי במקום, ירק אחד מהם לתוך הצלחת שלי. הבחור היה מלא בכוונות טובות ונורא רצה לעזור לי לצאת מהבלגן הדיכאוני שלי, כך הוא הגדיר את מצבי, אבל אני, כפוי טובה שכמוני, לא שיתפתי פעולה עם נחמדותו, ועד מהרה הגיעה התפרצות הזעם שלו. “אני בא אליך מתוך כוונה טובה לעזור לך ואתה לא שם עלי, חתיכת מניאק עושה הצגות שכמוך. על מי אתה מנסה לעבוד שאתה לא יכול לדבר?”, הטיח בי פגוע עד עצם נשמתו וסיים את השיחה החד צדדית שלנו ביריקה לעבר הצלחת שלי.

מהרגע הראשון שהבבון החביב החל למרוח עלי את טוב לבו, התעורר בי חשש שזה עלול להיגמר רע, כך שלא ממש הופתעתי כשהוא התפרץ, אך על יריקה לצלחת שלי לא חשבתי. עוד לפני שהבנתי מה אני עושה, הרמתי את הצלחת שלי מתוך כוונה להוריד אותה על ראשו, ורק התעשתות של הרגע האחרון גרמה להנחית אותה על צלחתו בלבד. הבחור קפץ ממקומו מופתע ומבוהל מעוצמת החבטה ושאל אותי באופן לא משכנע במיוחד, אם נמאס לי לחיות. נשארתי לעמוד מולו דרוך למקרה שינסה לפגוע בי, ובינתיים, השוטר הגדודי שהשגיח עלינו, גוץ עם עיניים מחורצות ושפתיים משורבבות שהיה שקוע עד אז באכילה, החל לצרוח עלינו כמו משוגע שלישי ונרגע רק אחרי שחזרנו לשבת במקומותינו. במחשבה שלאחר מעשה הצטערתי שאיבדתי את השליטה על עצמי, אך לקטטה היה גם אפקט חיובי. אחריה אף אחד מהעצירים לא הטריד אותי יותר בקשר לשתיקתי, לא מתוך כוונות טובות ולא מתוך כוונות רעות.

כעבור שלושה ימים במעצר נקראתי לשיחה עם מפקד הפלוגה. תחילה הוא נזף בי קצת, ביקר את התנהגותי בחריפות, כינה אותה מבישה וביזיונית, והזכיר לי שאני נמצא בקורס מפקדי טנקים, פרט קטן ומחייב שכנראה פרח מזיכרוני, אבל לאחר מכן הפתיע אותי באיום חביב כשאמר, “אם לא תחזור לעצמך תכף ומיד, אז מחר במקום לצאת עם כל הפלוגה לחופשת שבת, אתה תישפט על ידי מפקד הקורס ותישלח להירקב בכלא שלושים וחמישה יום”. הופתעתי מדבריו משום שהייתי בטוח שכבר הוחלט לשפוט אותי ולשלוח אותי לכלא, ופתאום הבנתי שרוצים לתת לי הזדמנות לחזור לעצמי בשל עברי החיובי. מפקד הפלוגה המשיך לדבר אלי בטון ענייני שהלך והתרכך, מתעלם מאדישותי וריחוקי שלא התכוונו לזלזל בו, חלילה, ואני תהיתי כמה זמן זה יימשך. הרגשתי שלא פחות מזה שהוא כועס עלי, הוא רוצה באמת ובתמים להבין מה עובר עלי. “תהרוג אותי, אם אני מבין מה קורה לך… זה נשגב מבינתי… מושבניק כמוך שמתחרפן ככה פתאום בלי שום סיבה שתסביר את זה… אני לא מצליח לקלוט את זה… זה לא מתאים לאנשים כמוך… מאיפה זה נפל עליך?”, שאל אותי בטון אישי שהחל להצטרד מרוב תימהון וייסורים, דבר שלא נעלם גם ממנו, והוא כחכח בגרונו וייצב את קולו. הוא גילה לי שקצינת הסעד של הבסיס ביקרה בביתי כדי למצוא הסברים להתנהגותי, אך חזרה בידיים ריקות. “היא סיפרה לנו שפגשה הורים נפלאים שנדהמו לשמוע את מה שהיה לה לספר להם. אימא שלך הקשיבה לה בעיניים דומעות”, הדגיש בוחן את תגובתי. “אתה חייב לעזור לנו להבין מה עובר עליך, גיא… הרי לא ייתכן שנעשית אילם פתאום? …היית חייל מוערך… היו לנו ציפיות חד משמעיות ממך עד לפני שלושה ימים… סומנת גבוה בכל פרמטר… אז מה קרה לך?”, אמר בטון מאוכזב שהתכוון להחמיא לי, אבל אני לא הייתי במקום שבו מחמאות יכלו להשפיע עלי. גם מפקד הפלוגה הבחין בכך ופתח חזית חדשה. “אני לא מבין הרבה בפסיכולוגיה, אבל אנשים חושבים שאולי אתה סובל מטראומה בעקבות תאונת הרימון שבה נהרג גורי. אתה חושב על זה? …זה קרה לידך? …היית חבר קרוב שלו?”. עצם הזכרת התאונה המצערת שקרתה בתחילת הקורס וגרמה למותו של אחד מחברנו למחלקה, גרמה לי להרכין ראש ומפקד הפלוגה חשב שאולי הוא עלה על משהו. “קח, כתוב לי אם אתה לא יכול לדבר”, אמר מגיש לי עט ומחברת שהיו על שולחנו. כתבתי לו שזה היה אסון קשה ומצער, אבל הוא לא השפיע עלי יותר מאשר על כל אחד אחר במחלקה. מפקד הפלוגה פתח את כפתורי כתפיותיו, משך מהן את דרגות הבד שלו והטיל אותן על השולחן. “גיא”, פנה אלי בנימה של קרוב משפחה, “בוא נדבר בלי מחיצות. אני באמת רוצה לדעת מה קרה לך. תגיד לי מה קרה לך, לכל הרוחות?”. לקחתי את העט והמחברת וכתבתי, “אני לא יודע מה קרה לי, אני רק יודע שטוב לי עם זה ואני רוצה להישאר עם זה”. מפקד הפלוגה נעץ בי מבט תוהה, לא לגמרי חסר אמון, מנסה להבין את מה שרק אני יכולתי להבין. “אם יש לך איזושהי בעיה אישית שאתה מסתיר, ספר לי עליה ואני אעשה כל מה שאני יכול כדי לעזור לך… כחבר, לא כמפקד”, אמר בכנות נוגעת ללב, אך לא הייתה לי שום בעיה אישית שהסתרתי ולא הרגשתי שאני זקוק לעזרה. להפך, הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי בחיים שלי, חופשי אפילו מלחץ האוויר, על אף שיכולתי לראות את עצמי דרך עיניו ולהבין את תהייתו. הייתי ער למבוכה שאני מעורר. המבוכה הזאת לא פסחה גם עלי, אך לא הייתה מספיק חזקה כדי להעלות את קולי מהתהומות שבהם אבד ושם רצה להישאר. “יש לנו הרבה ניסיון עם חיילים במשבר ואני בטוח שנוכל לעזור גם לך… זה עדיף על כלא צבאי, אתה לא חושב?”, אמר מושך בכתפיו חסרות הדרגות במין ייאוש שהתחבר טוב עם כתפיותיו העֵרומות והשמוטות. בחוץ כבר החשיך כמו ששנינו יכולנו לראות דרך החלון. לפתע נתקפתי פיהוק שניסיתי לכבוש ללא הצלחה ומיהרתי לכסות בכף ידי. מפקד הפלוגה הבין זאת כמסר והתרווח נואש ומחייך על כיסאו. עד לפני שלושה ימים הוא היה עבורי מודל נערץ לחיקוי, וגם עכשיו לא הועם זוהרו בעיניי, רק פינה את מקומו לתחושות חדשות שכבשו אותי. שמו היה גיל והוא היה קיבוצניק תמיר וחסון בן עשרים וארבע עם בלורית חומה מתנפנפת, שבעוד שנתיים ייצבט לבי אל מול הטלוויזיה, כשפניו ימלאו את המסך עם החיוך הזה שאני רואה עכשיו מול עיניי, וקריין החדשות ידווח על מותו בתקרית אש בגבול הצפון, לא הרחק מביתו. חיכיתי שיחזור מפסק הזמן שלקח לעצמו. “גיא”, ירה לבסוף את שמי בטון מסכם אוסף את איבריו על כיסאו, “אתה בטח מבין שאת המחיר על ההתנהגות שלך רק אתה תשלם. אם אתה עושה את כל זה רק כדי להשתחרר מהקורס או מהצבא, אז לדעתי בחרת בדרך מגוחכת ביותר להשיג את המטרה שלך, ואם באמת נדפק לך הראש, אז שאלוהים יעזור לך. עכשיו עוף לי מהעיניים, מפני שבזבזתי עליך כבר מספיק זמן”. את המשפט האחרון הוא ניסה לומר באופן בוטה שיעליב אותי כפי שמגיע לי, אבל זה לא הצליח לו כל כך. צרות של חינוך טוב בבית.

לעוף לו מהעיניים זה בדיוק גם מה שאני רציתי. השתוקקתי להתקלח וללכת לישון. שוחררתי מהמעצר שלוש שעות לפני שהשיחה שלנו החלה ואת שלושת השעות האלה ביליתי לפני דלת משרדו על ספסל עץ צר שייבש לי את התחת. זאת הייתה המתנה שתכליתה היה למרוט את עצביי. בדיוק כשקמתי לצאת נפתחה הדלת והפקידה הפלוגתית נכנסה. היא התנצלה ואמרה שתחזור יותר מאוחר, אך מפקד הפלוגה אמר לה שסיימנו והיא יכולה להישאר. היא הייתה כבר אחרי מקלחת ולבשה בגדים אזרחיים. היא התעלמה ממני כאילו לא נפגשנו מעולם ואני תהיתי לאן נעלמה חביבותה הידועה, מתנחם בריח הטוב שנדף ממנה. “גיא, הכול עוד בידיים שלך, תחשוב טוב לפני שאתה הורס לעצמך את החיים”, זרק לעברי מפקד הפלוגה מילים אחרונות בגובה העיניים כשהייתי על סף הדלת, אבל הפקידה הפלוגתית שלא לבשה חזייה למיטב הבחנתי, כבר שאבה אליה את מלוא תשומת לבו. הנהנתי, הצדעתי, ויצאתי מהחדר, צד בזווית עיני את ידו מסמנת לפקידה לנעול את הדלת. “איזה דפוק?!”, שמעתי את קולה מתנגן בהגזמה מעבר לדלת שסגרתי והיא נעלה.

ממשרדו של מפקד הפלוגה הלכתי למאהל שהיה ריק באותה שעה. התקלחתי שעה ארוכה והלכתי לישון. בעשר וחצי בערך חזרה הפלוגה מאימוניה והאוהל התמלא בקולות רמים שהעירו אותי משנתי. המשכתי להעמיד פני ישן, מקשיב בעל כורחי להערות שנאמרו עלי. די נדהמתי מהמהפך שחל ברבים מחבריי. אנשים שחלקו אתי פרוסת לחם וקופסת שימורים התלוצצו בלעג על חשבוני, כשמנגד נשמעו קולות שניסו להשתיקם. התרשמתי שלא נשאר הרבה ממעמדי הישן בקרב חבריי, אם אני עוד יכול לקרוא להם כך. מחיר השיגעון, גיחכתי לעצמי בתוך שק השינה. לא נעלבתי ולא כעסתי על אף אחד. הייתי מפויס עם החיים ועם כל מה שהם יכולים לשפוך עלי. גם הקולות שהיסו את הלועגים לא זכו להוקרה מיוחדת ממני. הטובים כמו הרעים נספגו בעננה הרכה והענוגה שעטפה אותי וגרמה לי לחוש בלתי פגיע. בתוך כך נזכרתי בהזיית ילדות מוזרה שהייתה פוקדת אותי בלילות, ובה הייתי צופה בעצמי הולך ונבלע בקרביו של מדבר צחיח, עד שדמותי המזדערת הייתה גוועת בלב הישימון והדממה. משום שנזכרתי בכך, תהיתי אם הגעתי למקום כיסופיה של אותה הזיית ילדות מוזרה.

למחרת, יום שישי, לא נשפטתי על ידי מפקד הקורס ולא נשלחתי לכלא, למרות כשְלון השיחה שהייתה לי עם מפקד הפלוגה. צוות המפקדים שלי נשאר נחוש בדעתו להציל אותי, ואני המשכתי ליהנות מנשמתה היתרה של הגישה הבונה. כשעתיים לפני שהפלוגה יצאה לחופשת שבת, נקראתי ללשכתו של מפקד הקורס בכבודו ובעצמו. ציפיתי לגרוע ביותר, אך המפקד העליון נראה כמעט שמח לארח אותי בלשכתו. עם כניסתי הוא הורה לי בחביבות לשבת מולו, מביט בי מתוך השתאות מחויכת שהייתה אמורה להיות מובנת לי מאליה. התבוננתי בלוחם הנועז, עטור התהילה והצלקות, שהתפנה מכל עיסוקיו החשובים רק כדי לשוחח אתי בידידות, והמתנתי שיתחיל לשאת את נאום הגבר שלו. היה נדמה לי שהוא מחפש משפט פתיחה מרשים, וכשלא מצא אותו, זרק את סנטרו לפנים ואמר, “ובכן, חן, מה אני שומע עליך?”. הגבתי בתנועת ידיים קלה שגילחה בבת אחת את כל החביבות מפניו וגרמה לו לשקול מחדש את צעדיו, אך בסופו של דבר הוא החליט להישאר צמוד לקו הפתיחה שלו ואמר בטון שניסה להחיות את חביבותו, “אני אשמח לשמוע ממך שכל מה שקרה אתך לאחרונה, לא היה יותר מאשר מעידה מקרית שאתה מצטער עליה ורוצה לתקן”.

ראשי נרכן במקצת והוא הבין שאני לא מתכוון לשמח אותו. ארשת פניו החמירה ואני התכווצתי במקומי, נכנע לכללי המסגרת הישנים באופן מכני, אך לא באמת הרגשתי שאני חושש מהמחשבות החדשות שהחלו לטגן את לחייו הסומקות, והוטחו בי בכעס דרך עיניים בוהקות, כאילו הייתה זו אשמתי שהוא בחר להיות חביב. לא העזתי להביט בו, כדי לא להוסיף שמן למדורה. לא מפחד, אלא מכבוד.

“אתה רוצה לעזוב את הקורס?”, שאל בבוז.

שללתי את הרעיון בתנועת ראש, וזאת הייתה האמת. לא הרגשתי שאני רוצה לעזוב את הקורס, על אף שהיה לי ברור שלא אוכל להמשיך לקחת בו חלק.

“אז למה אתה שותק?”.

על שולחנו נמצא מתקן עם פתקיות ועט ואני הרשיתי לעצמי להשתמש בהם. “איבדתי את קולי”, רשמתי על הפתקית העליונה וסובבתי את המתקן לעברו.

“ככה סתם אבד לך הקול פתאום?”.

הנהנתי בראשי.

“ואתה לא יכול למצוא אותו?”, שאל מגחך.

ראשי נע בשלילה.

מפקד הקורס נעץ בי מבט נוקב, לא מאפשר לכעס להשתלט עליו, ואמר, “שמע, חן, אני לא רופא ולא מטומטם, וגם אתה לא, אז בוא נעשה את זה קצר. אני וצוות המפקדים שלך לא מבינים מה עובר עליך, אך מפאת העבר החיובי שלך החלטנו לתת לך הזדמנות לחזור לעצמך ואני לא אשנה את דעתי עכשיו, למרות שיש לי חשק רב לעשות את זה. צא לחופשת שבת, בלה עם המשפחה שלך, זיין את החברה שלך, וחזור אלינו ביום ראשון כמו גיא חן שאנחנו זוכרים ומעריכים. אם זה יקרה, נמצא לך עונש מתאים ונמשיך הלאה. אם זה לא יקרה, לא נשחק אתך יותר. אנחנו בצבא, חבוב, לא בגן ילדים. חופשה נעימה”.

עם צאתי מלשכתו חלף על פניי גיל, מפקד הפלוגה, שהיה בדרכו אליו. הוא התעלם ממני תחילה, אך מיד התעשת, החזיר לי הצדעה ושאל, “המפקד דיבר אתך, חן?”.

הנהנתי קלות והוא התחייך, מערב בחיוכו גיחוך ופליאה.

“אבל זה לא עזר הרבה, כמו שאני מבין”, אמר והוסיף ידידותי, “שמע, גיא, יש לך סוף שבוע שלם לחשוב על העתיד שלך, אז עשה את זה כמו שצריך. חבל עליך, גבר”. כשסיים טפח על כתפי והמשיך ללשכת המפקד, לא משאיר לנו זמן להיפרד בהצדעה כמתחייב. הצדעתי לו בכל זאת והלכתי למאהל להתכונן למסדר היציאה לחופשה, עובר דרך האפסנאות לקחת את הנשק שלי שהופקד שם כשנכנסתי למעצר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלווה כפרית”