החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שלוש נובלות איטלקיות

מאת:
הוצאה: | 2021 | 144 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

"רוח נכנסה מבעד לחלון ועיניי שנפקחו פנו אל הווילון המתמלא ומתקמר. הוזה למחצה ישבתי מול הרוח הלובשת צורה, מקשיב־לא־מקשיב להמיית יונה על הגג, עד שהתגבשו הרהוריי שוב לכדי ניסוח שלם, ניסוח שהתייצב לפניי זר ונבדל כאילו לא מקרבי בא, כאילו לא בקרבי האפלה שבה נולד: ד'אלבה הצליח להחיות את האור במילותיו על פְרה אנג'ליקו, אך ברישומֵי דיוקנו העצמי – שם אדם שרוי בחשכה. גופי נרתע, כנדחף לאחור ממה שנתחוור לי עצמי באותו רגע, מניסוח זה שקם בי פתאום, הדברים נדמו כה חדים וברורים, נדמה היה שהוטחו בי, בגופי, וכעין פחד התעורר בי, הרגשתי שעליי לעשות דבר מה, הרגשתי שנחשף בפניי דבר המחייב פעולה, וראשית לכול, ידעתי, עליי להביט שוב בסדרת הדיוקנאות."

שלוש נובלות שזירתן היא איטליה ושגוללות את התימות הגדולות של הסיפור האנושי – אהבה, אמונה, גוף ואבל – סביב ציר הנושא הקבוע בשלושתן: האמנות.

מקט: 4-249-50896
"רוח נכנסה מבעד לחלון ועיניי שנפקחו פנו אל הווילון המתמלא ומתקמר. הוזה למחצה ישבתי מול הרוח הלובשת צורה, מקשיב־לא־מקשיב להמיית […]

פגישה בפירנצה

בציוריו של פְרַה אנג‘ליקו הדמויות כה שבריריות, כתב ד‘אָלבה, עיצובן כה עדין, האור נופל, נשבר ושורֶה עִמן, עֵדוּת לצער הבורא, אלוהים ואָמן, על החטא והגירוש; עדות לכמיהתו של פְרה אנג‘ליקו לתיקון, הוסיף ד‘אלבה, ונימת הצער של המחבר עטרה למושאו הילה עצובה וחיוורת, איכות שהפכה את הצייר בן המאה החמש־עשרה לדמות בעלילה שטווים ציוריו. האור השמימי, המשיך וכתב ד‘אלבה, ונדמה היה לי שאני מרגיש איך רועד חוט המחשבה העדין שבו הוא רוקם את הרהוריו על הצייר־הנזיר היקר לו כל כך, נדמה היה לי שגם ד‘אלבה הוא חלק מאותו עולם שברא מושא אהבתו, האור השמימי נופל, נשבר ושורה עם הצייר־הנזיר, עם פְרה אנג‘ליקו עצמו, המשיך ד‘אלבה, מילים קדושות מתגלגלות בצבע, רעיון לובש צורה וגוף, אינקרנציה אחת המעידה על האינקרנציה האחרת, בשורת המלאך למריה קמה לחיים: רוח הקודש תבוא אלייך, וגבורת אלוהים תצל עלייך.

עצמתי את עיניי וניסיתי לדמות את הבשורה, תמונת המזבח של קוֹרְטוֹנָה, אבל לא הצלחתי. את מקומה תפס דיוקנו של ד‘אלבה כפי שנגלה לי באותו בוקר: לא בדמותו החיה אלא על הבד, בסדרת דיוקנאות עצמיים, רישומי צבע שהיו תלויים בסטודיו של הצייר ומחבר המסה, בדירה קטנה בשכונת בֶּלוֹזְגְוָוארדוֹ שמעבר לאַרנו. ממרפסת הסטודיו נשקפה אליי פירנצה, גגותיה נאחזים זה בזה ועליהם מולכת, בהדר ובעוז, הכיפה המרהיבה של הדוּאוֹמוֹ; ומִקיר הסטודיו נשקף אליי דיוקנו של הצייר ומחבר המסה, מָארְיוֹ ד‘אָלְבָּה, שעדיין לא הכרתי אבל נדמה היה דווקא שכבר נפגשנו, נדמה היה לי שפניו החיים, המוכרים לי היטב, הם שניבטים אליי בקריאה אילמת שקיבלה נפח וגוף והיא רוטטת בצבע עצור וממלאת את חלל ראשי. פנים מוכרים דימיתי לראות בסדרת הדיוקנאות הללו וכלל לא תמהתי אז איך פנים המצטיינים דווקא בהיעדר תווים, פנים שנמחקו תוויהם, מוכרים לי כל כך; לא תמהתי כלל איך מיד היו ידועים לי כשנתגלו לי באותה פגישה, אמנם כן, אפשר לכנות כך את הביקור ההוא בסטודיו, הביקור שבו נחרטו בי הפנים הללו ששבו ועלו בראשי כשעצמתי את עיניי ושמטתי את כתב היד שהושיטה לי באותו בוקר אמו של הצייר. היא יצאה לקראתי מהדירה הסמוכה לדירתו הסגורה של ד‘אלבה, על שאלותיי המהוססות לא ענתה אלא בהנהון ראש אילם, אבל בתוך כך פתחה את דלת הסטודיו וסימנה לי להיכנס; אמנם, גם בתוך הסטודיו נותרה חבויה מאחורי הפנים החתומים, החיוורים, אך מחוות ידה וקולה הבוקע לפרקים מאחורי מסך פניה — “פְּרֵגוֹ, פְּרֵגוֹ“ — הורו לי להסתכל על הציורים, אף הזמינו אותי להשקיף מן המרפסת. רציתי מאוד להתבונן בציורים אך הייתי נבוך, מיהרתי לעזוב, ודווקא אז, כשעמדתי לצאת, פנתה אליי בדברים של ממש, הודתה לי בקול צרוד והושיטה לי את כתב היד כשהיא מספרת שהספר אמנם לא ראה אור עדיין אבל היא מקווה שאמצא בו עניין. עזבתי כשבידי עותק של כתב היד ובעיני רוחי סדרת הדיוקנאות שהִכתה בי מיד כשנכנסתי לחדר ואולי, ייתכן, גם בגלל הדיוקנאות הללו ולא רק בשל הנסיבות, לא שמתי לב לשאר התמונות; עזבתי ועמי מראות ששבו את מבטי, דימויים שלא נתנו לי מנוח ומילים שכבשו את רוחי מיד כשהתחלתי לקרוא בכתב היד, אבל בלי שלמדתי דבר על תכלית ביקורי, על האפשרות לפגוש את בנה, מאריו ד‘אלבה.

עצמתי אפוא את עיניי ושמטתי את כתב היד, מסה מאירת עיניים פרי אהבה עמוקה לצייר נערץ, אהבה שבה חשתי תכף ומיד כשהתחלתי לקרוא, אהבה שכמו הדואומו מלכה על המילים הרבות הנאחזות זו בזו, המשתרגות זו בזו במאמץ עליון למסור איכויות קונקרטיות, חושניות, ויזואליות, הנדמות זרות — ואולי אכן הן זרות — ללשון הכתובה המבקשת להצביע עליהן; עצמתי את עיניי והמתנתי שהמילים ישילו את עורן, שהגופים יבקיעו בעדן ויעטו צורה וצבע, שילבש חיים הדבר החבוי במסתריהן ויקומו בראשי דמויות ופנים שנדמה שכבר יכולתי לחוש בהם, נדמה שכבר היו נוכחים אף על פי שלא חצו עדיין את סף הזיכרון — אבל הדבר לא קרה. עצמתי את עיניי אבל הדבר לא קרה, המילים לא התגלגלו בבשורה, תמונת המזבח של כנסיית קורטונה, שעמה פתח ד‘אלבה את ספרו ואליה חזר שוב ושוב לאורך כתב היד, אליה ואל הבשורה שבסן מרקו ואל הבשורה שצייר פרה אנג‘ליקו הנזיר־הצייר בעבור מנזר סן דומניקו בפְייֶזוֹלֶה ומוכרת היום כתמונת המזבח שבפְּרָאדוֹ: כנזיר השב אל מקור מים חיים שב ד‘אלבה אל הבשורה, ואי אפשר היה שלא להרגיש בכל רגע ורגע בשעת הקריאה שד‘אלבה הגה זמן ממושך בציורי הבשורה והעמיק לחדור אל עולמו של הנזיר־הצייר; ניכר היה ששנים ארוכות שרה המחבר במחיצת פְרה אנג‘ליקו, אמנם כן, ככל שנוגע הדבר לד‘אלבה ויחסו לפְרה אנג‘ליקו יש ממש במטבע לשון זאת, שהרי חיבורו של ד‘אלבה מציע לקורא דיוקן אינטימי של הצייר איש הרנסנס המוקדם ובאותה נשימה עצמה משרטט קווים לדמותו של המחבר עצמו, צייר פלורנטיני בן המאה העשרים ששומע אח, מלאך, פונה אליו מן התמונה, התמונה שבה ניסיתי להיזכר, תמונת הבשורה בקורטונה, התמונה שלא יכולתי להיזכר בה כי התחלפה בראשי בדיוקנו העצמי של ד‘אלבה, דיוקן שטרד את מנוחתי.

כמה רחוק דיוקן זה מציוריו של פרה אנג‘ליקו, חשבתי כשעיניי עצומות ובדמיוני מרחפת דמותו של ד‘אלבה, שעמו אמנם לא הצלחתי ליצור קשר לפני הנסיעה ובכל זאת קיוויתי לפגוש בו מייד עם הגיעי לפירנצה, ללא דיחוי, כי רציתי לנצל כראוי את הזמן הקצר שעמד לרשותי ואולי, ייתכן, גם משום שברגע האחרון נגזר עליי לנסוע לבד, שלא כמתוכנן, אולי גם בשל כך קיוויתי שהצייר יקבל את פניי מייד למחרת הנחיתה ורוחי, חסרת מנוחה, כבר גיששה אחרי דמותו האפשרית, ואפשר שמשום כך מוכר היה לי דיוקנו העצמי ונחקק בי, ריחף ללא הפוגה לנגד עיניי ותפסתי כמה אחֵר הוא, כמה רחוק ציור דיוקנו מציוריו של פְרה אנג‘ליקו. בעיניים עצומות הרהרתי בהבדל הבולט בין שני הציירים, בין המחבר־הצייר לבין הצייר־מושא־כתיבתו, וקיוויתי שכבר בקרוב אפגוש בד‘אלבה פנים אל פנים ואוכל לשאול אותו על ההבדל הזה, ובכלל על כתב היד ששבה את לבי מייד ורציתי לומר לו את הדבר, רציתי לשאול אותו למה לא ראה אור כתב היד עדיין ולעודד אותו להוציאו לאור בהקדם דווקא בגלל אופיו האינטימי, יחס של קִרבה ואהבה שניכר בכל עמוד ועמוד והֶעֱצים עוד יותר את ההבדל בין ציוריו של ד‘אלבה לציוריו של פרה אנג‘ליקו.

כמה בולט היה ההבדל! כה שונים היו רישומי דיוקנו העצמי של ד‘אלבה מציוריו של הנזיר־הצייר איש הרנסנס וכה בולט היה הדבר לאור הקשר הרוחני־אנושי המעמיק ביניהם שבשֶלו, בשל הקשר האינטימי הזה, היה ספרו של ד‘אלבה אחֵר. אחֵר מהספרים הרבים שקראתי על פְרה אנג‘ליקו, ולא רק עליו, אחר באופן מהותי, עקרוני ובלתי מתפשר, וכך ממש רציתי לומר למחבר, כלומר חשבתי שעליי לומר לו, ושמא מוטב: חשתי שעליי לומר לו כך — לומר לו שספרו אחר, שיחסו אחר ודווקא בגלל זה ראוי שיראה אור; קיוויתי לפגוש בד‘אלבה במהרה כי בשעה שקראתי את כתב היד, כמו בשעה שהבטתי ברישומי דיוקנו, התעוררו בי תחושות, רגשות ומחשבות שהיה עליי לברר ולכן, בגלל שהתעורר דבר בקרבי, קיוויתי לפגוש בו מייד ובעיני רוחי ריחפה דמותו המוכרת לי כבר, כביכול, דמותו כפי שנגלתה לפניי ברישומי הדיוקנאות התלויים בסטודיו של הצייר: רישומים שבהם מלאוּת וריקוּת התחלפו ביניהן, שבהם היעדר תווים הפך לתווי פנים ופנים ריקים הפכו לדיוקן — פנים מלאים ברִיק, אם אפשר כך לומר, ריק שבכל זאת הרי הוא דבר ממשי בחיינו, היעדר שהדיוקן נתן לו ביטוי, כלומר שהתגשם בצבע ובמרקם ובסופו של דבר בצורה, אבל צורה שהעידה באופן פרדוקסלי על מחיקה, התבטלות — אין לי ברֵרה אלא לקבוע: צורה שהעידה על אובדן צורה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.