החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שלוש נשים

מאת:
מגרמנית: גבריאל צורן | הוצאה: | 2022 | 181 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

גיאולוג, המלווה משלחת חפירות בכפר איטלקי נחשל, מסתבך בפרשת אהבה הרת אסון; אביר גרמני בן ימי הביניים נישא לאצילה פורטוגזית המעמידה בסימן שאלה את כל הערכים שבשמם הוא חי; מדען צעיר נכנס לקשר ממושך וכאוב עם זבנית קטנה, ונאלץ לבחון מחדש, בדרך הקשה ביותר, את כל מושגי הנאמנות והערבות ההדדית.
שלוש נשים הנקרות בחייהם של שלושה גברים בנקודות של צומת ומשבר, מוצגות במחזור של שלוש נובלות מופתיות, מיצירותיו המוקדמות של רוברט מוסיל (1942-1880), מענקי הספרות האוסטרית ומגדולי המודרניזם.
יצירה קלאסית המופיעה בתרגום עברי חדש משל גבריאל צורן ומלווה באחרית דבר מפרי עטו.

מקט: 4-249-50960
גיאולוג, המלווה משלחת חפירות בכפר איטלקי נחשל, מסתבך בפרשת אהבה הרת אסון; אביר גרמני בן ימי הביניים נישא לאצילה פורטוגזית […]

ריג’ה

היה להומו בן קטן וחולה; הדבר נמשך כשנה בלי להשתפר אך גם ללא סכנה, הרופא דרש שהייה ממושכת במקום מרפא, והומו לא היה מסוגל לגמור בדעתו להצטרף. נדמה היה לו שעל ידי כך יופרד לזמן רב מדי מעצמו, מספריו, מתוכניותיו ומחייו. הוא חש שיש בהתנגדותו אנוכיות גדולה, אבל אולי היה בה יותר משום התפוגגות האני, כי קודם לכן מעולם לא נפרד מאשתו ולו ליום אחד; הוא אהב אותה מאוד בעבר ועדיין אהב אותה מאוד, אלא שאהבה זו הפכה באמצעות הילד לבת־פירוד, כמו אבן שֶׁמַּים מחלחלים אל תוכה עד שחלקיה הולכים וניתקים אלה מאלה. הומו תמה מאוד על תכונה חדשה זו של פרידוּת, בעוד שככל הידוע לו וככל שרצה בכך, לא היה דבר שהתמעט באהבתו, וכל זמן שנמשכו פעילויות ההכנה למסע לא הצליח להעלות בדעתו כיצד יבלה לבדו את הקיץ הקרב ובא. הוא חש רק סלידה עזה מאתרי רחצה והרים. הוא נשאר לבדו, וביום השני קיבל מכתב שהזמין אותו להצטרף כשותף לחברה המבקשת לחשוף מחדש את מכרות הזהב הוונציאנים העתיקים בעמק פֶרסִינָה. המכתב היה מפלוני, מר מוצרט אמדיאו הוֺפינגוֺט, שלפני שנים מספר הכירו בעת מסע, והם התיידדו לימים ספורים.

אף על פי כן לא עלה בו פקפוק קל שבקלים כי מדובר במשהו רציני והגון. הוא שיגר שני מברקים; באחד הודיע לאשתו שכבר עכשיו הוא יוצא למסע, ועוד יודיע לה את מקום הימצאו; בשני קיבל את ההצעה להצטרף אל עבודות החשיפה כגיאולוג, ואולי גם להשתתף בהשקעה כספית נאותה.

בפ’, עיירה איטלקית פרושה מן העולם ומשגשגת מגידול גפנים ופירות יער, נפגש עם הופינגוט, אדם בן גילו, שחרחר, גבה־קומה ונאה למראה, שהיה שרוי בתנועה מתמדת. החברה, כך למד לדעת, הייתה בעלת אמצעים מרובים שמקורם באמריקה, והעבודה הייתה צפויה להיעשות מתוך רווחה. לצורך ההכנות יצאה בינתיים משלחת אל העמק, שמנתה את שניהם ועוד שלושה שותפים, סוסים נקנו, מכונות היו צפויות להגיע וכוחות עזר נשכרו.

הומו לא התגורר באכסניה, אלא – הוא עצמו בעצם לא ידע מדוע – אצל מכר איטלקי של הופינגוט. היו שם שלושה דברים שעוררו את תשומת לבו. מיטות בעלות רכות צוננת שלא תתואר בתוך מעטפת נאה של עץ מהגוני. טפט עם דוגמה שקשה להביע את מידת הבלבול שבה, סרת טעם, אבל מוזרה וחסרת שיעור לחלוטין. והיה שם כיסא נדנדה מקני במבוק; כאשר אתה מתערסל בו ונועץ עיניים בטפט, אתה הופך לסבך עולה ויורד של קנוקנות, שבתוך שתי שניות צומחות מן האין אל מלוא גודלן ושבות ומתכווצות אל תוך עצמן.

ברחובות היה האוויר תערובת של דרום ושל שלג. היה אמצע מאי. בערבים האירו אותם מנורות קשת גדולות, שהיו תלויות לרוחבם על חבלים מתוחים בגובה כזה שהרחובות שתחתיהן היו שרועים כערוצים של כחול כהה, ועל קרקעיתם האפלה צריך היה ללכת, בעוד שלמעלה, בחלל העולם, סבבו שמשות לבנות ורוחשות. במהלך היום ניתן היה לראות כרמים ויערות. הם שרדו את החורף אדומים, צהובים וירוקים; הואיל והעצים לא היו נשירים, נשזרו עלים כמושים ורעננים יחדיו כמו בזרי אבלות, וּוילות קטנות, אדומות, כחולות וּורודות ניצבו ביניהם, עדיין גלויות מאוד לעין, כקוביות שהוטלו באופנים שונים, ומתוך אדישות הן מציגות בפני הסובב אותן חוק צורני ייחודי ולא מוכר אף להן עצמן. אבל למעלה היה היער אפל, ושם ההר היה סֶלווֺט. מעל היערות היו כרי מרעה מושלגים שנעו בגלים רחבים ואחידים מעל גבי ההרים השכנים, וליוו את העמק הצר והתלול שלצידם, שאליו הייתה המשלחת אמורה לחדור. כאשר הגיעו גברים מן ההרים הללו כדי למכור חלב ולקנות קמח תירס, הם הביאו עימם לעיתים גושים גדולים של גבישי הרים או אחלמה, שבבקיעים רבים, כך אמרו, היו גדלים בשפע כזה, כמו שבמקומות אחרים פרחו פרחים באחו. יצירי אגדה יפים להפליא שחיזקו עוד יותר את הרושם שמתחת למראית העין של הסביבה הזאת, שריצדה מתוך קרבה זרה כל כך כהבהובם של כוכבים בלילות מסוימים, חבוי משהו שמצפים לו בכיליון עיניים. כאשר רכבו אל תוך גיא ההרים וחלפו בשעה שש על פני כנסיית סנט אורסולה, המריא לצד גשר אבנים קטן המתוח מעל ערוץ הרים סבוך להק של זמירים – אם לא מאה במספר, כי אז לפחות שני תריסרים; אור היום היה במלואו.

כאשר היו בפנים מצאו את עצמם במקום מוזר. הוא השתפל על שוליה של גבעה; נתיב הפרדות שהוליכם לשם הסתיים עכשיו בדילוג אנכי מאבן שטוחה אחת לשנייה, ובמורד ההר התפצלו ממנו, נפתלים כפלגים, כמה שבילים קצרים ותלולים אל האחו. מן הדרך נגלו רק כמה בתי איכרים עלובים ומוזנחים, אך במבט מן האחו כלפי מעלה נדמה היה שרואים בתי כלונסאות משחר־הימים, כי בצד העמק ניצבו כל הבתים על גבי קורות גבוהות, ומעל התהום, מעט לצידם, ריחפו המחראות שלהם כאפריונים של גונדולות על גבי ארבע רגליים דקות וגבוהות כעצים. גם הנוף שסביב הכפר הזה לא היה נטול מוזרויות: הייתה זו סוללת הרים גבוהים, למעלה מחצי גורן גודלה, ראשיהם עטויי סלעים, והם משתפלים בתלילות סביב חרוט מיוער קטן יותר הניצב במרכזם, מה ששיווה לכול מראית של עולם חלול דמוי עוגה, שחלק קטן נחתך ממנה על ידי הפלג החותר במעמקים. כך שהמדרון שעון שם, פעור כלפי מעלה, אל גדתו השנייה, הגבוהה יותר, של הנהר המתפתל יחד עימו אל העמק, ושאליה צמוד הכפר. סביב־סביב, למטה מקו השלג, היו ערוצים עם סבכי שיחים וכמה איילים פזורים; בכיפת היער שבמרכז כבר הזדווגו תרנגולי הבר, ועל הדשאים בצד השמש לבלבו הפרחים בתפרחות צהובות, כחולות ולבנות, גדולות כל כך כאילו שפך שם מישהו מטבעות של טאלֶר מלוא השק. אבל אם היית מטפס מאחורי הכפר עוד כמאה רגל, היית מגיע לרמה מישורית שרוחבה אינו רב מדי, המכוסה אפרים, שדות, מתבנים ובתים פזורים, כאשר מכֵּף המזדקר אל העמק ניבטת כנסייה קטנה אל העולם, שבימים יפים נראה כמשתרע הרחק בקצה העמק, כמו ים מאחורי שפך נהר; רק בקושי אפשר היה להבחין עד לאן מגיע הצהוב הזהוב של קצווי הארץ הברוכה, והיכן מתחילה כבר קרקעיתם הרופפת של ענני השמים.

יפים היו החיים שהחלו אז. לאורך היום על ההרים, ליד פתחי נקבות עתיקות אטומות בעפר וניסיונות חפירות חדשים, או בדרכים היוצאות מן העמק, במקום שבו אמור היה להיסלל כביש חדש; בחלל עצום ורב, שכבר היה ענוג והרה את הפשרת השלגים הקרובה. הם פיזרו כסף בין האנשים ונהגו כבני אלים. הם העסיקו את הכול, גברים כנשים. מן הגברים יצרו צוותי עבודה וחילקו אותם בין ההרים, שם היה עליהם להישאר למשך השבוע, מן הנשים יצרו שרשרות הובלה, שהעבירו אליהם חלקי חילוף ומזון מעל גבי מתלולים בלתי־עבירים כמעט. מבנה האבן של בית הספר הוסב למחסן שבו נפרקו הסחורות ונשמרו; שם היה קול אדנותי וחד קורא בזו אחר זו לנשים המחכות ומפטפטות, והסל הגדול והריק שעל הגב היה מוטען שעה ארוכה כל כך, עד שהתעקמו הברכיים והתנפחו שרירי הצוואר. כאשר אישה צעירה ונאה כזאת הייתה עמוסה, היו עיניה יוצאות מחוריהן ושפתיה נפשקות לרווחה; היא הצטרפה לטור, ועם הישמע האות החלו חיות מושתקות אלו בזו אחר זו לצעוד עקב בצד אגודל במשעולים ארוכים ונפתלים. אבל הן נשאו מטען יקר ונדיר, לחם, בשר ויין, וגם בכלי הברזל לא נדרשו לטפל בזהירות, כך שמלבד שכר העבודה היו לא מעט מצרכים חיוניים מועברים למשקי הבית שלהן, ועל כן היו נושאות אותם ברצון, ועוד הכירו תודה לגברים שהביאו את הברכה הזאת אל ההרים. וזו הייתה הרגשה נהדרת; שלא כמו בכל מקום אחר בעולם, לא היית עומד כאן למבחן על איכותך – אם אתה אמין, אם אתה חזק ומטיל־אימה או עדין ונעים למראה – אלא מה שלא יהיה טיבך כאדם ומה שלא תהיינה השקפותיך על החיים, היית מוצא אהבה כי הבאת ברכה; האהבה הייתה יוצאת מכל מקום כרץ מבשר, בכל מקום הייתה מוצעת כערש רעננה, העיניים היו מקדמות אותך במתות אורח. הנשים היו רשאיות להביע זאת בחופשיות, אבל לעיתים, כשהיית עובר ליד שדה, יכול היה לעמוד שם גם איכר זקן, ולנפנף בקלשון שלו כמלאך המוות.

ושוכני העמק הזה היו, אגב, אנשים מוזרים ביותר. בעת שלטונו של הבישוף מטריינט[2] הגיעו אבות אבותיהם מגרמניה ככורים, וגם היום עדיין ישבו פזורים בין האיטלקים כאבן גרמנית מפוררת. את מנהגי חייהם הישנים שמרו למחצה ושכחו למחצה, ומה ששמרו מהם, כבר היה בלתי־מובן גם להם עצמם. סחף מי ההרים היה גוזל מהם את הקרקע באביב וכמה מבתיהם, שניצבו בעבר על גבעה, היו עתה על סף התהום, והם לא נקפו אצבע, ומן הצד השני הציפו הזמנים החדשים את בתיהם בירודים שבמיני הפסולת. היו שם ארונות זולים מצופים לכה, גלויות נלעגות והדפסות של תמונות שמן, אבל לעיתים נמצאה שם מערכת כלי אוכל, שמן הסתם אכלו ממנה עוד בימיו של מרטין לותר. כי הם היו פרוטסטנטים; אבל אף על פי שמלבד אותה אחיזה עיקשת באמונתם לא היה דבר שהגן עליהם מפני התבוללות באיטלקים, בכל זאת לא היו נוצרים טובים. מכיוון שהיו עניים היו כמעט כל הגברים עוזבים את נשותיהם זמן קצר לאחר החתונה ויוצאים למשך שנים לאמריקה; כאשר חזרו היו מביאים איתם מעט חסכונות, הרגלים של בתי בושת עירוניים וחוסר אמונה, אבל לא את רוחה החריפה של הציוויליזציה.

כבר בראשית שהותו שמע הומו סיפור שהעסיק אותו במידה לא מצויה. לפני זמן לא רב – אולי אירע הדבר בחמש־עשרה השנים האחרונות – חזר מאמריקה איכר, ששהה שם זמן ממושך, ושב אל קיטונה של אשתו. הם שמחו לזמן מה מפני שהיו שוב מאוחדים, וראו טוב בחייהם, עד שכלו כספי החיסכון האחרונים. מכיוון שהחסכונות החדשים, שאמורים היו להגיע מאמריקה, לא הגיעו, נאלץ האיש לעזוב את הכפר ולהשיג את מחייתו ברוכלות – כפי שנהגו לעשות כל איכרי הסביבה – בעוד שהאישה חזרה לנהל את משק הבית זעום ההכנסות. אבל הוא לא חזר. לעומת זאת, כמה ימים לאחר מכן הגיע אל אחד מאותם בתים מבודדים בסביבה איכר מאמריקה, סיפר לאשתו כמה ימים בדיוק עברו מצאתו, דרש לאכול את מה שאכלו בשעתו ביום שעזב, גילה בקיאות גם בענייניה של הפרה, שכבר מזמן לא הייתה בין החיים, ומצא שפה משותפת נאה עם הילדים, שאותם העניקו לו שמים אחרים מהללו שהיו פרושים בינתיים מעל ראשו. לאחר תקופה של הנאה וחיים טובים יצא גם האיכר הזה לנדודים עם מרכולתו ולא חזר. הדבר חזר על עצמו בסביבה עוד פעם שלישית ורביעית, עד שהתברר כי מדובר ברמאי, שעבד בנכר עם הבעלים ותחקר אותם. במקום כלשהו נתפס בידי הרשויות ונאסר, ואף אחת מהנשים לא ראתה אותו עוד. מספרים שהדבר גרם צער לכולן, כי כל אחת הייתה מחזיקה בו ברצון עוד כמה ימים ומשווה אותו לזיכרונותיה, כדי שלא תהיה לצחוק; כי כל אחת מהן טענה שחשה מיד באי־תואם כלשהו עם מה שהיה זכור לה, אבל אף אחת לא הייתה בטוחה בכך במידה כזאת שתעמוד על כך, ותציב קשיים בפני האדם המבקש להשיב לעצמו את זכויותיו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.