החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שלוש מחשבות מודרניות

מאת:
הוצאה: | 2020 | 131 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

כיצד יכול בעל "לראות" באופן בלתי אמצעי את מצבה הפנימי של אשתו האהובה ולהבין לאלתר את רגשותיה ומחשבותיה, היכן שזר יחמיץ אותם תמיד? כיצד יכולה חירות, הנתפסת כשחרור מכבלים, דווקא לאַיֵּן את החירות והעצמיות הממשיות האפשריות לבני אדם? כיצד יכול סוציופת אטום ומסוכן לזולת בכל זאת לראות ולהבין מפניהם של האחרים ומהתנהגותם את מה שנחוץ לו להישרדותו? מהו טבעה של החריגה העצמית אל האחרים והעולם, שדרכה אנו נעשים לבני אנוש ולאישיויות המוסריות הייחודיות שביכולתנו להיות? שאלות כאלה ואחרות עומדות במרכזו של הספר, המבקש לשרטט להן תשובות באמצעות דיון מרתק ומעורר מחשבה על מקומן ומשמעותן של האהבה, החירות, הראייה והחריגה העצמית מאנוכיותנו ומגבולות גופנו.

 

ד"ר יואב אשכנזי הוא חוקר עצמאי ומתרגם החי בווינה. מספריו ומתרגומיו על הפילוסופיה של לודוויג ויטגנשטיין ועל הגותה של איריס מרדוק יצאו לאור בהוצאת כרמל; תרגומו ל"ריבונות הטוב" מאת מרדוק יצא לאור בהוצאת שלם.

מקט: 4-249-50824
כיצד יכול בעל "לראות" באופן בלתי אמצעי את מצבה הפנימי של אשתו האהובה ולהבין לאלתר את רגשותיה ומחשבותיה, היכן שזר […]

הגיונות על אהבה, חירות וחריגה
אבי שגיא

ספרו של יואב אשכנזי, שלוש מחשבות מודרניות, נטוע אמנם בשאלות מודרניות אבל שורשי השאלות וענפיהן נוגעים למשמעות הקיום האנושי. יתר על כן, שלוש המסות עוסקות, לכאורה, בנושאים שונים – אהבה, חירות וחריגה – אבל בהגותו של אשכנזי שלושת הנושאים עוסקים בשאלת היחס שבין העובדתי והאפשרי בקיום האנושי הקונקרטי. כי האדם אינו רק מה שהוא כבר; הוא גם, ובעיקר, מה שהוא יכול להיעשות. היש האנושי אינו רק בן העבר. היש נולד במקום, בסביבה ובתנאים מסוימים השולטים על חייו. האדם הוא גם בן העתיד, יש פעיל המכונן ומעצב את עולמו, את עצמו, ואת יחסיו עם זולתו; הוא אינו יש סביל, שהעולם הטבעי והאנושי מותיר עליו את רישומו ומכונן אותו. הוא אינו אובייקט אלא סובייקט רפלקטיבי אשר איכות האנרגיה הנפשית שלו נקבעת על ידי דימויו ודרכי ראייתו.

אשכנזי אינו רומנטיקן, הגותו אינה קריאה בנוסח רוסו, לשיבה אל מציאות קדם־אנושית דמיונית. האדם הוא בן העבר, יש נתון, שהעובדתיות, או המושלכות, במונחים האקזיסטנציאליסטיים, היא יסוד של קבע בקיומו. ראייתו ודימויו המעריכים על אודות האחרים והעולם נקבעים מתוך הביוגרפיה הייחודית שלו ומתוך נסיבות חייו הפרטיקולריות. כי זהו האדם: הוא אינו יש הבא מן הים, אלא מן העבר ומהעובדתיות ההופכת את קיומו המופשט לקיום ממשי. עבר זה אינו גן העדן האבוד; זהו העבר שבתוכו אנו מוצאים את עצמנו כיצורים היסטוריים ממשיים ולא כרוחות רפאים דמיוניות.

עובדתיות זו אינה שוללת את חירות האדם, את יכולתו לחרוג ממנה. החריגה מלמדת כי האדם הוא יש פתוח, או במונחים של היידגר: יש שהוא לקראת ישות. כי האדם הולך ונוצר. מלידתו ועד מותו אדם הולך ונוצר, כי בידו להיות הסופר שיספר את סיפור חייו. חיי האדם הממשיים הם התרחשות שבין לידה למוות, התהוות שבין העבר לעתיד.

אבל חיי האדם אינם מתהווים רק בינו לבין עצמו. היש האנושי הוא היות עם זולתו. קביעה עקרונית זו חשובה בלא תלות בתאוריה הספציפית על אופני ההיות עם זולת. חשיבות מהלכו של אשכנזי באה לידי ביטוי בדיוק בנקודה זו. הוא אינו מבקש להציע תאוריה על היחס שבין האני לזולת. תחת זאת הוא מציע לבחון את ההתרחשות הממשית ביחס בין־אנושי אחד: אהבה, ולהניח לאפיוני היסוד האנושיים להציג עצמם מתוכה.

מתודת החקירה שבאמצעותה מפענח אשכנזי את האהבה, כמו גם את החירות והחריגה, היא ברורה. עקבות המורשת הפילוסופית המנחה את מחקרו שואבים רבות משני גיבורים חשובים במכלול מחקריו: ויטגנשטיין ומרדוק, להם הקדיש מחקרים חשובים אחרים. אשכנזי מצרף למורשת זו את קירקגור, צ’רלס טיילור, והמורשת ההגליאנית. מכלול זה מוביל את החקירה הייחודית בספר שלפנינו.

אפשר לנסח בבהירות את אפיוניה הבולטים של מתודת מחקר זו. המחקר אינו ספקולטיבי, ואינו תאורטי. לאשכנזי אין עניין במושגי האהבה, החירות או החריגה אלא באופני מימושם בחיים. מושגים אלה הם לעולם מושגים שהמסומן שלהם היא המציאות הממשית ולא המערכת הלשונית הבלתי מותנית בהם. נוכל לנסח זאת בקביעה הבאה: הסמנטיקה של הסינטקס חורגת מגבולות היכולת של הייצור הלשוני אל העולם הממשי, המקנה את המשמעות לדקדוק. אהבה, חירות וחריגה אינם מושגים שמשמעותם נקבעת בפעולת הדיבור. היפוכו של דבר, הדיבור עליהם אמור לשקף אופני קיום. החקירה של אשכנזי דוחה עמדה ספקולטיבית לטובת ניסיון חיינו הממשי.

קביעות אחרונות אלה עלולות לעורר את הרושם שהמערכת המושגית שלנו כפופה אל מציאות כלשהי המצויה “שם”, מעבר לנו. המערכת הלשונית כפופה כביכול לנתון קבוע שאותו היא עצמה מסמנת. ברם, אשכנזי דוחה עמדה זאת מכול וכול, לא רק באמצעות הניתוח המבריק שהציע למושג החריגה, אבל גם בשם עקרונות יסוד של ההרמנויטיקה. ההמשגה הלשונית אינה מבטאת כפילות לנתון. הפירוש והמשמעות שאנו מעניקים לניסיון חיינו מבטאים כבר את עבודת הפרשנות שלנו ומגולמים במבנה הראייה שלנו כיחידים. הנתון מובן לנו, מקבל את משמעותו מפני שאנו, יצורי אנוש, מעניקים לו משמעות באמצעות ההתייחסות שלנו אליו. ה”ורד” המצוי “שם” בעולם הוא אכן ורד כי כך הוא מופיע ונראה בניסיוננו האנושי. איננו יכולים לקבוע כי בעולם שמעבר להכרתנו ולשיפוטנו יש “ורד”. הלשון היא לשוננו, השיפוט הוא שיפוטנו.

ניתוח זה מחייב לנסח מחדש את היחס שבין הוויתור על מתודה ספקולטיבית לבין ההכרה בכך כי מערכת המושגים והשיפוטים אינם חלק מהנתון המצוי “שם” בעולם. מסתבר כי הבחנה זאת נשענת על תפיסת המציאות עצמה. המציאות האנושית אינה מצויה “שם” כנתון בלתי־אמצעי. היא נחשפת בפנינו כנושאת כבר את השיפוטים, שלנו. לשון אחר: האונטולוגיה אינה משוחררת מהאפיסטמי, מהאתי ומהחברתי־פוליטי.

החקירה בספר נעה בין שני קטבים: קוטב אחד כולל מטפורות מטפיזיות, המוצגות באמצעות פרשנות למומנטים מרכזיים בתרבות המערב, כגון האגו כמקור הנפילה של האדם ויכולת החריגה אל טוב שמעבר כאפשרות גאולתו. לעומת זאת, הקוטב השני פונה להצגת הניסיון הממשי והקונקרטי שלנו כבני אדם מודרנים בַּהקשרים המשמעותיים של יחסי אהבה, חוויות ומאמצי חריגה אל האחרים והעולם. מכלול זה בא לידי ביטוי בחירות ובראייה האנושית. תנועה זו, בין שני הקטבים, מבהירה את המטפורות והחוויות הקונקרטיות אהדדי, בלא נפילה להחפצה ולהפשטה או למחוזותיה של שיטה מטפיזית דוגמתית.

עמדה זו, שיסודותיה העקרוניים מעוגנים בעמדותיהם של קאנט והגל, שנבנית גם מתוך הגותו של אפלטון כפי שהתפרש על ידי מרדוק, זכתה לניסוח חדש בהגותו של ויטגנשטיין, שממנה ניזון אשכנזי. בהקשר זה, משמעותה של הראייה היא דרמטית. ראייתנו היא כבר תפיסה וידיעה של משהו בתור שכזה. האוהבים רואים את זולתם תמיד בתור אהובים. היותם נאהבים אינה נדבך נוסף על מה שהם. הם נתפסים כנאהבים, ותפיסה זו אינה חיווי תאורטי גרידא. הניתוח העמוק של אשכנזי מלמדנו כי האוהב רואה בנאהב משהו שמי שאינו אוהב אינו רואה, ואינו יכול לראות. היידגר הצביע זה מכבר על הקִרבה שבין הבנה לראייה. גם בשפה העברית אנו משתמשים בהיגד “אני רואה” לציין את ההבנה שלנו. הראייה פותחת בפנינו אופק של משמעות, והיא אינה רק התרחשות שבה הרואה הוא יש פסיבי. לפיכך, אנו רואים באופנים שונים את המציאות. המאמין רואה בעולם את פעולת האל. כך אומר משורר תהילים: “כי אראה שמיך מעשי אצבעֹתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה” (ח, ד). כך רואה המאמין את גרמי השמיים. אבל מי שאינו מאמין, או המדען, רואה אותם אחרת לגמרי. התשובה לשאלה: מה האדם רואה, מותנית בשאלה: מיהו האדם הרואה. מכאן נובעת המסקנה, העומדת בבסיס חשיבתו של אשכנזי: הראייה היא ראייה אפשרית, כי תמיד אפשר לראות גם אחרת. משמע, ראייה אינה מעֵבר לאופק החירות, היא מצויה בגבולות החירות עצמה.

האדם נחשף אפוא כיצור מתבונן, שאיכות ומשמעות ראייתו קובעות את ערכו העצמי ואת אופיים המוסרי של עולמו וחייו. מכלול זה נתון תדיר לשינוי, זאת באמצעות מאמצים מתקדמים של מיקוד תשומת הלב והדמיון. עבודת חירות זו מונחית על ידי ניסיון מתמשך לראיית יחידים קונקרטים בייחודיותם, כפי שהם לעצמם, ולא כהשלכה של תשוקות אנוכיות.

עתה מתברר מלוא המעתק שמציע הספר שלפנינו: הספר הוא מסע אל עבר האנושי והקונקרטי. ליתר דיוק, הוא מכוון אותנו אל הפרקטיקה של חיינו כטקסט שאותו יש לפענח ולפרש.

ניתוח זה מאפשר לנו לקרוא מחדש את היחס שבין שלוש המסות, שמהן מורכב ספר זה: המסות עצמן הן ביטוי של תנועת הרפלקסיה האנושית אל עבר נתוני היסוד המכוננים אותה. תנועה זו אינה מסע אל עבר המהות שמעבר לניסיון האנושי. היפוכו של דבר: היא מנהירה ניסיון זה. הניתוח שהספר מציע לנו הוא אופקי ואנכי כאחד. ההיבט האופקי מתייחס למופעי הקיום הממשי: אהבה, חירות וחריגה. הניתוח האנכי מוביל אותנו אל גילוי היסוד הראשוני, המתממש במכלול המופעים האנושיים. מנקודת מבט זו, מתברר כי החריגה אינה מומנט נוסף בניסיון האנושי; היא אבן השתייה המאפשרת את החירות ואת האהבה.

ברם, היחסים האנכיים שבין מופעי הקיום האנושי מורכבים יותר, שכן חשיפת משמעות האהבה, החירות והחריגה בחיינו הממשיים מגלה כי אי־אפשר להבינן באופן המבחין אותן זו מזו בחדות. הבנת כל אחת נדרשת להבהרה של האחרות. המבע הרפלקטיבי האנושי אינו תנועה חד־כיוונית מהאהבה אל החריגה. מסע זה הוא גם התנועה מכל אחד ממופעי הקיום האנושי אל עבר זולתו. מאהבה אל החירות והחריגה; מהחריגה אל החירות ואל האהבה, ומחירות אל האהבה ואל החריגה. אין מוקדם ומאוחר במסע זה, גם אם הספר משרטט יחסי קדימות בין המסות. כל המעיין בספר ייחודי זה ייווכח כי יש לקרוא אותו מראשיתו אל סופו – מאהבה אל החריגה; מסופו – החריגה, אל ראשיתו – האהבה, ומאמצעו – מהחירות, אל שני היסודות הסמוכים לו – אהבה וחריגה. הספר הוא הזמנה לגן ששביליו מתלכדים זה עם זה.

טכניקה זו של קריאה אינה מקרית, כי השילוב בין שלושת יסודות הקיום אינו מקרי. הווייתו הכולית של האדם היא אחת, והיא מתממשת במכלול מופעי הקיום האנושי. כי האדם הוא יש שחייו מכוּננים ונבנים על ידי האהבה, החירות והחריגה. למרות זאת, הספר פותח באהבה, מפני שאנו נעשים מה שהננו באהבה, ובלשונו של אשכנזי:

אהבה היא, אם כן, מה שאנחנו במיטבנו ומה שאנחנו כשיש בנו ממש. היא הדרך והאפשרות להיות מי שאנחנו ולא קריקטורה ומיעוט של הווייתנו העצמית הייחודית־אינדיבידואלית. (עמ’ 49)

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.