החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שלהי קיץ

מאת:
מגרמנית: יונתן ניראד | הוצאה: | 2021 | 573 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

47.00

רכשו ספר זה:

בספר זה, שראה אור לראשונה בשנת 1857, לאחר מלאכת כתיבה שנמשכה כעשר שנים, מביא הסופר האוסטרי אדלבֶּרט שטיפטֶר (1868-1805) את סיפור חייו הפיקטיבי של הגיבור, מילדותו ועד היותו לגבר צעיר, שאך זה עתה התחתן. עוד בהיותו ילד הוא לומד מדעים בכוחות עצמו ובעידוד הוריו ובהמשך הוא מקנה לעצמו בלמידה עצמית ידע גם באומנות ובהיסטוריה; כל דמותו מזכירה למעשה "איש אשכולות" רנסַנסי. לפנינו רומן חניכה שהמחבר סינן מתוכו את כל מה שמכוער, שגרתי ובן חלוף. הדמויות הן מקרב הבורגנות שהתבססה, או מקרב האצולה הנמוכה. התיאורים המוקפדים תמיד חדורֵי אסתטיקה, ולא פעם מתקבל הרושם כי המחבר למעשה מצייר באמצעות מילים. גם שני סיפורי האהבה בספר – שאחד מהם מגיע לידי מימוש והאחר לא – מתרחשים בממדים רומנטיים בלבד. התיאורים בספר, הכתובים בלשון עשירה, נוגעים בתחומים רבים: אומנות, היסטוריה, אדריכלות, פילוסופיה ועוד.

 

ניטשה ראה בשלהי קיץ את אחת מפסגות הפרוזה הגרמנית; קרל קראוס ראה בשטיפטר רב אמן דגול, וגם תומאס מאן ראה בו את אחד הסופרים המעניינים ביותר והמעמיקים ביותר בספרות העולמית. בספרו מסכת הרומאן והסיפור האירופי כותב ברוך קורצווייל: "זעזועים נפשיים קשים. מבט חודר לאפשרויות הדימוניות של החיים, הם מקור מחצבתה של התמימות בסיפורי שטיפטר לא פחות מאשר בסיפורי עגנון", עמ' 59.

מקט: 4-249-50938
בספר זה, שראה אור לראשונה בשנת 1857, לאחר מלאכת כתיבה שנמשכה כעשר שנים, מביא הסופר האוסטרי אדלבֶּרט שטיפטֶר (1868-1805) את […]

פרק ראשון
החיים בבית

אבא שלי היה סוחר. הוא שכר דירה בת כמה חדרים בקומתו הראשונה של בית בינוני בגודלו בעיר, ושם התגורר. באותו בית היו גם החנות שלו, המשרד, מכולות הטובין ודברים אחרים שהזדקק להם כדי לנהל את חנותו. מלבדנו, התגוררה בקומה הראשונה רק עוד משפחה אחת: זוג קשישים, בעל ואישה, שנהגנו להזמינם לסעוד עמנו פעם או פעמיים בכל שנה, וכמו כן נהגנו לבקר זה את זה כאשר חל יום חג או יום שנהוג לערוך בו ביקורים ולאחל זה לזה ברכה והצלחה. לאבי היו שני ילדים: אני, הבן הבכור, ואחותי, הצעירה ממני בשנתיים. לכל אחד מאיתנו היה חדר קטן בדירה, שבו ישַנּו, ובו היינו צריכים למלא את המטלות שהוטלו עלינו בקביעות כבר בשחר ילדותנו. האֵם בדקה מדי פעם מה מעשינו בחדרים שלנו, ולעתים הרשתה לנו לשחק להנאתנו בחדר האורחים שלה.

האב עשה את רוב זמנו בחנותו ובמשרדו. הוא עלה לדירה בשעה שתים־עשרה, לארוחת צהריים בחדר האוכל. עוזריו של האב בחנות סעדו על שולחננו, עם אבא ואימא, ושתי המשרתות והצָמית שעבד במחסן חלקו שולחן בחדר המשרתים. אנחנו הילדים קיבלנו מנות פשוטות, לאב ולאם היה לעתים צלי על צלחתם, וכן כוס של יין טוב בכל ארוחה. גם עוזריו של האב קיבלו מן הצלי, וכמו כן כוס מאותו יין טוב. תחילה העסיק האב רק מנהל חשבונות אחד ושני עוזרים, בהמשך העסיק ארבעה עוזרים.

בדירה היה חדר גדול למדי. באותו חדר עמדו תיבות רחבות שטוחות, מקרינות ברק מעודן ומקושטות בקטעי פסיפס רב שכבתיים מעץ שנעשו ביד אמן. חזית התיבות הייתה עשויה מזכוכית, מאחורי הזכוכית היו וילונות משי ירוקים, והתיבות היו מלאות בספרים. וילונות המשי הירוקים היו חשובים לאב, מפני שהוא לא היה יכול לשאת זאת שכל האנשים יוכלו לקרוא את שמות הספרים, שבדרך כלל היו כתובים באותיות של זהב על הכריכות, ואז יתעורר הרושם כאילו ברצונו להתגאות ולהתהדר בספרים שיש לו. אל מול התיבות הללו אהב האב לעמוד, והוא עשה זאת לעתים קרובות, אם היה יכול להרשות לעצמו לייחד לצורך זה רגע מזמנו אחרי האוכל או במועד אחר, ואז פתח את הדלתות הרחבות של אחת התיבות, התבונן בספרים, הוציא מן התיבה ספר זה או אחר, עיין בו, והשיבו למקומו. מעטים היו הערבים שנהג לעשות מחוץ לבית, כאשר נעדר לרגל עסקיו בעיר או כאשר ביקר עם האם בהצגת תאטרון, ואת זאת עשה בשמחה מדי פעם; כאשר היה בבית בערב, העביר לעתים קרובות שעה, ולפעמים שעתיים או יותר, בקריאה, שאז ישב אל שולחן ישן מגולף ברוב חן שעמד בחדר הספרים על שטיח שסגנונו מיושן גם הוא. איש לא הורשה להפריע לו, ואיש לא הורשה לעבור בחדר הספרים בעודו קורא שם. ואז היה יוצא מן החדר ואומר שעכשיו אפשר ללכת לארוחת הערב, שבה עוזריו של האב בחנות לא היו נוכחים, רק ההורים ואני ואחותי ישבנו סביב השולחן. בארוחות הערב הללו אהב האב לדבר אלינו, הילדים, ולספר לנו אי־אלו דברים, לפעמים גם דברי הלצה ואגדות. הוא נהג להשיב את הספר שבו קרא בדיוק אל אותה תיבה מפוארת שממנה נטל אותו, ואם נכנסת לחדר הספרים מיד אחרי שהאב יצא ממנו, לא יכולת כלל להבחין שמישהו היה בחדר ממש לפני רגע וקרא. ככלל, אסור היה שעקבותיו המיידיים של השימוש היומיומי יֵראו בחדר כלשהו מחדרי הדירה, כל חדר תמיד היה צריך להיות מסודר כאילו הוא משמש לטקסים רשמיים. עם זאת, כל חדר שומה עליו שיבטא את התכלית הייחודית שלשמה נועד. האב לא היה יכול לשאת את החדרים המעורבים, כלשונו, שיכולים להיות כמה דברים בבת אחת, חדרי שינה, חדרי משחקים וכדומה. כל דבר וכל אדם, כך נהג האב לומר, יכול להיות רק משהו אחד במהותו, אבל המהות האחת הזאת חייבת להיות שלמה. אורח המחשבה הזה, של דייקנות קפדנית, קנה לו אצלנו, הילדים, אחיזה איתנה, והביא לכך שכיבדנו את ההוראות של ההורים, גם אם לא הבַנּו את פשרן. לדוגמה, אפילו אנחנו הילדים לא הורשינו להיכנס לחדר השינה של הורינו. משרתת זקנה הופקדה על הטיפול בחדר ועל סידורו.

בחדרים היו תלויות תמונות, ובכמה מן החדרים ניצבו רהיטים מימים עברו, שהיו מקושטים בגילופים של דמויות משונות, או בקטעי פסיפס מעץ, שנראו בהם עלים צפופים, מעגלים וקווים.

לאב הייתה גם קופסה של מטבעות, והוא הראה לנו לפעמים כמה מן המטבעות הללו. בין המטבעות היו טאלֶרים יפים להפליא שנראו בהם גברים עוטי שריון אבירים או פנים מוקפות ברעמת שיער עבותה, והיו באוסף גם כמה מטבעות מימים רחוקים מאוד, שנראו בהם ראשים יפים להפליא של גברים צעירים טובי מראה או של עלמות צעירות, והיה מטבע שנראה עליו גבר שרגליו מכונפות. לאבי היה גם אוסף של אבנים קטנות שנחרתו עליהן ציורים של דברים שונים. לאבנים האלה היה בעיניו ערך שלא יסולא בפז, והוא אמר שמקורן מן העם שהיה המיומן ביותר בָּאוּמָנוּיוֹת השונות בעת העתיקה, כלומר מיוון העתיקה. לפעמים הראה את האבנים הללו לחברים. הם עמדו זמן רב ליד תיבת האבנים הקטנה, החזיקו אבן כזאת או אחרת בידיהם ודיברו עליה.

לפעמים ביקרו אצלנו אנשים, אבל לא לעתים קרובות. מדי פעם הוזמנו אלינו ילדים שהורשינו לשחק עמם, ולא פעם הלכנו עם ההורים לאנשים שהיו להם ילדים, והם אִרגנו לנו משחקים. לימדו אותנו מחנכים פרטיים שהגיעו אלינו הביתה, והשיעורים האלה, ומה שכּונה “שעות עבודה”, שבהן אנחנו הילדים נדרשנו לעשות את המשימות הלימודיות שהוטלו עלינו, יצרו את מסגרת הזמן הקבועה שממנה היה אסור לסטות.

האֵם הייתה אישה ידידותית שאהבה אותנו אהבה גדולה, והיא ודאי הייתה מרשה לנו לסטות ממסגרת הזמן שנקבעה ללימודינו כדי שנוכל להעביר מעט זמן בשעשועים, אלא שהפחד מן האב מנע ממנה לעשות כן. היא התהלכה בבית ברוב מרץ, דאגה לכל דבר, סידרה הכול ולא אפשרה שום דבר חריג או יוצא מן הכלל בשל הפחד מן האב, שכבר הוזכר, וכך היא הייתה עבורנו התגלמות מעוררת כבוד ובלתי ניתנת לערעור של הטוב, וכמוה גם האב. בבית לבשה בדרך כלל בגדים פשוטים מאוד. רק מדי פעם, כשהיה עליה ללכת למקום כלשהו עם האב, לבשה את בגדי המשי הייצוגיים שלה וענדה את תכשיטיה, כך שאנחנו הילדים חשבנו שהיא דומה לפֵיה, כמו הפיות שראינו בספרים המאוירים שלנו. בתוך כך שמנו לב שהיא תמיד ענדה אבנים טובות פשוטות מאוד, אם כי נוצצות בעוז, ושהאב מעולם לא ענד לה את האבנים הקטנות שנחרתו עליהן ציורים, האבנים שעליהן נהג לומר שחרותים עליהן דברים כה יפים.

מאחר שאנחנו הילדים עדיין היינו צעירים מאוד, האֵם תמיד עשתה איתנו את הקיץ מחוץ לעיר. האב לא היה יכול להיות בחברתנו משום שעסקיו חייבו אותו להיות בעיר; אבל מדי יום ראשון ובכל פעם שחל חג הוא ביקר אותנו, נשאר איתנו כל היום, והניח לנו לארח אותו. במשך השבוע ביקרנו אותו בעיר פעם אחת, לפעמים פעמיים, ואז אירח הוא אותנו ודאג לצרכינו.

בסופו של דבר, הנוהג הזה עבר מן העולם, תחילה מפני שהאב הזדקן, ולא היה ביכולתו להסתדר בקלות בלי האם, שאותה כיבד עד מאוד; אך בהמשך לא היה צורך בנוהג הזה משום שהאב הצליח לרכוש בית עם גינה בפרברים, שם יכולנו ליהנות מאוויר צח, לעסוק בפעילות גופנית, ולמעשה לגור מחוץ לעיר במשך כל השנה.

רכישת הבית בפרברים הייתה שמחה גדולה. עברנו מהדירה העירונית הישנה והאפלולית אל בית הפרברים הידידותי והמרווח. האב הורה שישפצו אותו מראש, אך אפילו כשכבר התגוררנו בו עדיין עבדו בעלי מלאכה בחדרים שונים בבית. הבית נועד רק למשפחה שלנו. מלבדנו, התגוררו בו רק העוזרים של אבי מהחנות וכן איש קשיש ששימש כמעין שוער וגנן, וגר בבית יחד עם אשתו ובתו.

בבית הזה התקין אבי חדר ספרים גדול בהרבה מן החדר שהיה לו בדירה בעיר לצורך זה, וכמו כן ייעד חדר נפרד לתמונות; שכן בעיר היה צורך לפזר את התמונות בחדרים השונים מחמת צרוּת המקום. כתליו של חדר התמונות החדש הזה חוּפּוּ בטפֶּט חום־אדמדם כהה, ועל הרקע הזה התבלטו המסגרות המוזהבות של התמונות ברוב חן. על הרצפה היה שטיח בצבע לבן־אפרפר, כדי שלא יהיה ניגוד בולט מדי בין צבע הרצפה לתמונות. האב הורה שיכינו מעץ חום כַּן לתמונות, וזה ניצב בחדר, כדי שיהיה אפשר להעמיד עליו תמונות לפי בחירה ולהתבונן בהן בדיוק באור הנכון.

גם עבור הרהיטים מימים עברו שהיו מעוטרים בגילופים ובקטעי פסיפס מעץ הוכן חדר מיוחד. פעם הביא אבי קורות עץ מן ההרים, קורות של עץ תרזה ועץ אורן. הוא הורה שירכיבו מהן תקרה בשילוב עוד כמה תוספות של עץ שכמעט לא הרגישו בהן, כך שהתקרה התאימה לחדר הרהיטים. אותנו הילדים זה שימח מאוד, ועכשיו אהבנו כפליים לשבת בחדר המעוצב בסגנון ישן, כשהאב והאם לקחו אותנו לשם בערבים, כדי שנעשה שם עבודה כלשהי, בעודנו מניחים להורים לספר לנו על הזמנים שבהם נבנו הרהיטים שהיו בחדר.

בקומה הראשונה של הבית, בקצה מסדרון שכתליו ורצפתו היו מחופים עץ והוא פנה לכיוון הגינה, הורה האב שייבנו חדר קטן מזכוכית, כלומר חדרון ששני כתליו שפנו אל הגינה היו עשויים לוחות זכוכית רבים; ואילו שני הקירות הנותרים היו עשויים עץ. בחדר הקטן הזה אסף כלי נשק ישנים, שונים ומשונים, מתקופות שונות. הוא הניח לקיסוס עבות מתוך הגינה לטפס על המוטות שביניהם הורכבו לוחות הזכוכית, וגם בתוך החדרון הניח לקיסוס לטפס על המוטות התומכים של התקרה, כך שהצמח המה סביב כלי הנשק הישנים בקול רשרוש כאשר פתחו כמה מלוחות הזכוכית, והרוח נשבה פנימה מבעד לפתחים. בחדר היה גם שרביט עץ גדול מקושט במסמרים בגוון אפור; אבי כינה את השרביט “כוכב השחר”, ואנחנו הילדים לא הצלחנו להבין זאת, כי כוכב השחר היה הרבה יותר יפה מאותו שרביט.

היה עוד חדרון שכתליו היו מחופים במשי אדום תפור ביד מיומנת, שאבי קנה. אבל עדיין לא היה ידוע לְמה החדר ישמש.

בגינה היו עצי פרי ננסיים, וכן ערוגות של פרחים וירקות, ובקצה הגינה, שמשם היה אפשר לראות את ההרים המקיפים את העיר במרחק של כקילומטר בקשת רחבה, היו עצים גבוהים וכרי דשא. האב הורה לתקן חלק מן החממה הישנה, וכן הגדיל אותה בעזרת מבנה נוסף שהורה לבנות.

מלבד כל אלה, הייתה לבית גם חצר גדולה, שצִדָהּ הלא־מגודר פנה לכיוון הגינה, וכשהדשא בגינה היה רטוב הורשינו לשחק בחצר, שחלונות המטבח והמזווה השקיפו אליה.

האב יצא מדי בוקר אל העיר, אל החנות שלו ואל המשרד שלו. עוזריו היו צריכים ללכת עמו, כדי שיוכל לעבוד כהלכה. בשעה שתים־עשרה היה בא לסעוד, וכך גם העוזרים שלו, אלה מהם שלא היה זה תורם לעמוד על משמרתם בחנות בשעת הארוחה. בשעות אחר הצהריים שב האב לרוב העירה. את ימי ראשון ואת החגים עשה איתנו.

מן העיר הוזמנו עכשיו אנשים עם ילדיהם אלינו לעתים הרבה יותר קרובות, כי היה לנו יותר מקום, והותר לנו לשחק להנאתנו בחצר או בגינה. המורים הגיעו אלינו עכשיו אל הפרברים, כמו שבאו אלינו בעבר אל דירתנו בעיר.

האב, שעלול היה לחלות בשל השעות הרבות שהעביר בישיבה אל שולחן הכתיבה לצורכי עבודה, הרשה לעצמו, על פי בקשתה הדוחקת של האֵם, אתנחתא קצרה מדי יום, שנהג להעבירה בפעילות גופנית קלה. במשך הזמן הזה ביקר לפעמים בגלריית תמונות או הלך אל חבר, שם התבונן בתמונה, או שהתארח אצל אדם זר שהיו לו בביתו דברים מעניינים. בימי חג יפים בקיץ יצאנו לפעמים אל האוויר הצח ובילינו את היום בִּכְפַר או על הר.

האם, שרכישת הבית בפרברים שימחה אותה עד מאוד, ייחדה את זמנה למשק הבית ברוב מרץ. מדי שבת הייתה מפת הפשתן, המבהיקה בלובנה כפריחת עצי הדובדבן, תלויה במקומה בגינה, ומלאכת הניקיון של כל חדר וחדר נעשתה תחת פיקוחה של האֵם, למעט החדרים שהיו בהם דברי הערך של האב, שכן ניקויָם של אלה וסילוק האבק מהם תמיד היה צריך להיעשות תחת השגחתו. בפירות, בפרחים ובירקות שבגן טיפלה האם בצוותא עם האב. יצאו לה מוניטין באזור, עד כדי כך שהגיעו אליה שכנות וביקשו שתמליץ להן על משרתים שלמדו את עבודתם בביתנו.

ככל שגדלנו, הקשר שלנו עם ההורים העמיק והלך; האב הראה לנו את התמונות שלו והסביר לנו דבר זה או אחר בעניינן. הוא אמר שיש לו רק תמונות עתיקות, בעלות ערך מסוים, שתמיד תהיה אפשרות לקבלו בכסף, אם מכורח הנסיבות יהיה צורך למכור את התמונות. כשטיילנו, הסביר לנו את ההשפעות של אור וצל על מלאכת הציור, נקב באוזנינו בשמות הצבעים של החפצים שראינו, והסביר לנו אילו קווי מתאר של חפצים גורמים לנו להתרשם שאותם חפצים מצויים בתנועה, תנועה שבה בכל זאת עדיין שוררת שלווה, כך אמר לנו, ואז הבהיר שבכל יצירת אמנות חייבת להיות תנועה שלֵווה, אחרת אין זאת יצירת אמנות. הוא גם דיבר איתנו על ספריו. הוא סיפר לנו שיש ביניהם ספרים שמכילים את מה שקרה למין האנושי מאז ראשיתו ועד ימינו, ובספרים האלה יש סיפורים על גברים ונשים שהיו פעם מפורסמים מאוד וחיו לפני זמן רב, לא פעם לפני יותר מאלף שנה. הוא אמר שבספרים אחרים שיש לו כתובים כל הדברים שבני אדם למדו במשך שנים רבות על העולם ועל נושאים אחרים, על צורת הארגון של כל אלה ועל מהותם. עוד הוסיף שבחלק מן הספרים לא כתוב מה אירע וכיצד הם פני הדברים בנוגע לנושא זה או אחר, אלא נכתב בהם מה עשוי היה להתרחש, לדעתם של בני האדם, או שנכתבו בהם דעותיהם של בני האדם בעניינים טבעיים ועל־טבעיים.

באותה תקופה מת דוד־רבא מצד האם. האם ירשה את תכשיטיה של אשתו, שמתה לפניו, ואנחנו, הילדים, ירשנו את הכספים שהשאיר אחריו. כאפוטרופוס הטבעי שלנו, השקיע האב את הכספים בכפוף למגבלות האפוטרופסות, והוסיף לסכום ההשקעה את הריבית שהניב מדי שנה.

 

לבסוף גדלנו והתבגרנו, כך שהיה צורך להפסיק בהדרגה את השיעורים הרגילים שמהם השכלנו עד כה. תחילה פסקו השיעורים אצל אותם מורים שלימדו אותנו את הידע הבסיסי הנחשב נחוץ לכל בני האדם כיום, ובהמשך פחתו גם השיעורים שהקנו לנו בקיאות בנושאים שנועדו לילדים שעתידים להשתייך למעמדות המשכילים או המכובדים יותר. לצד כמה תחומי הכשרה שאחותי נאלצה להמשיך ללמוד, הוטל עליה גם ללמוד בהדרגה את ניהול משק הבית ואת המלאכות החשובות ביותר בבית, כך שברבות הימים תוכל לקחת על עצמה בהדרת כבוד את תפקידיה של האם. אשר לי, אחרי שלמדתי את הנושאים הנחשבים בבתי הספר שלנו לידע בסיסי וכהכנה לרכישת כישורים פרקטיים, המשכתי להתעמק בכמה תחומי ידע שהיו קשים יותר, ולא הייתה אפשרות ללמוד אותם בלי שיעורי־עזר. לבסוף התעוררה השאלה מה יהא העתיד המקצועי שלי, ואז עשה האב מעשה שאנשים רבים התרעמו עליו מאוד. באופן כללי, ייעד לי מקצוע בתחום המדעים. עד כה למדתי בחריצות רבה, ועטתי בשקיקה על כל נושא חדש שמוריי החליטו ללמדני, כך שכאשר עלתה השאלה מה היו ההישגים שלי בכל אחד מנושאי השיעורים, המורים תמיד שיבחו אותי עד מאוד. אני עצמי ביקשתי מן האב ללמוד את המקצוע שהוא ראה בו – כך הבנתי ממנו במרומז – את המקצוע שלי לחיים, והוא הסכים לדרישתי. דרשתי זאת משום שדחף מסוים בלבי הניע אותי לכך. על אף גילי הצעיר, כבר השלמתי עם העובדה שלא אוכל ללמוד את כל המדעים; אבל ממש כשם שלא ידעתי לומר מה הניע אותי לתחום המדעים, לא ידעתי אף לומר מה אלמד וכמה אלמד. כמו כן, לא עמדה לנגד עיניי מטרה תועלתנית מסוימת שרציתי להשיג באמצעות שאיפות הלמידה שלי. הרגשתי רק שחובה עליי ללמוד, ושהעתיד צופן לי דבר־מה בעל תוקף פנימי ובעל חשיבות פנימית. אבל כיצד בדיוק עליי להתחיל בלימודים, ומאיזו זווית עליי לתקוף את הנושא – זאת לא ידעתי, ואף בני משפחתי לא ידעו זאת. לא הייתה לי כל העדפה לתחום זה או אחר במדעים, כל התחומים נראו לי ראויים ללימוד, ולא מצאתי בי שום תכונה או אפיון שמהם יכולתי להסיק שיש לי כישורים מעולים בתחום מסוים, הערכתי שאצליח ללמוד היטב את כל התחומים. גם משפחתי לא יכלה למצוא בי מאפיין שממנו נובע ייעוד בלעדי למקצוע מסוים.

לא הקושי האדיר שבתחילת הלימודים הוא שגרם לאנשים להתרעם על אבא שלי. הם טענו שהיה עליו לצוות לי מקצוע שיש בו תועלת לחברה הבורגנית, כדי שאייחד את זמני ואת חיי לביסוס יכולותיי במקצוע הזה, ואז, ביום מן הימים, אוכל לפרוש בידיעה שעשיתי את חובתי.

כנגד הטענה הזאת אמר אבי כי האדם אינו קיים בראש ובראשונה למען החברה האנושית, אלא למען עצמו. ואם כל אדם קיים למען עצמו בדרך הטובה ביותר, אזי הוא קיים בדרך הטובה מכול גם עבור החברה האנושית. אדם שאלוהים בראוֹ להיות הצייר הגדול ביותר בתבל לא ישרת את האנושות נאמנה אם ירצה להיות, למשל, שופט. כאשר אותו אדם הופך לצייר הגדול ביותר, הוא עושה בכך את השירות הגדול ביותר עבור העולם, וממלא בזאת את המטרה שלשמה האל ברא אותו. המטרה הזאת מתבטאת תמיד בדחף פנימי שמוביל את האדם אל דבר מסוים, ועל פי הדחף הפנימי הזה צריך הוא לנהוג. אם לא כן, כיצד יידע אדם מה ייעודו על פני כדור הארץ, האם נועד הוא להיות אמן, מצביא או שופט, כיצד יידע זאת אם אין רוח שאומרת זאת, רוח שמובילה אל הדברים שאדם מוצא בהם את אושרו ואת סיפוקו. האל מכוון את הדברים כך שהכישרונות מחולקים בתבל כראוי. כל עבודה שצריכה להיעשות על פני כדור הארץ נעשית, ולא תיתכן תקופה שבה כל בני האדם הם בנאים. כך מחולקים גם הכישרונות החברתיים, והאמנים הגדולים, המשפטנים והמדינאים ניחנים תמיד גם בחוש למה שראוי והולם, בעידון, בחוש צדק ובאהבת המולדת. ומקרב אנשים כאלה, שתמיד פיתחו את מהותם הפנימית כמה שיותר, יצאו לעתים תכופות מאוד, גם בתקופות של סכנה, אותם אנשים שעזרו למולדתם והצילו אותה.

יש אנשים שאומרים שהם היו לסוחרים, רופאים או עובדי מדינה לטובת האנושות; אבל ברוב המקרים אין זאת האמת. אם הייעוד הפנימי שלהם לא משך אותם לעסוק במקצועם, אין הם אלא מסתירים באמירתם סיבה נחותה יותר לבחירת משלח ידם: המעמד המקצועי הוא אמצעי פרנסה, אמצעי להשגת כסף ורכוש. לעתים קרובות נקלעים האנשים למעמדם, או שהנסיבות דוחפות אותם אל המעמד הזה. הם לא שוקלים בדעתם מה הביא אותם לבחור כמו שבחרו, וכדי לא להודות בחולשתם הם טוענים שטובת האנושות היא שעמדה לנגד עיניהם. ויש סוג נוסף של בני אדם שמדבר תמיד על טובת הכלל. אלה הם אותם אנשים שלא מצליחים להשתלט על ענייניהם האישיים ולהסדיר אותם. הם תמיד נקלעים למצוקה, שרויים בצרה ומסובכים באי נעימויות, וזאת בשל קלות הדעת שלהם עצמם. ואז המוצא המובן מאליו בעיניהם הוא להאשים את המצב בזירה הציבורית במצוקותיהם, לומר כי הם יודעים מהו הטוב ביותר עבור המולדת ולטעון כי הם ינהלו את הכול על הצד הטוב ביותר אם תינתן להם הזדמנות לכך. אבל כאשר באמת מגיע היום שבו המולדת קוראת אותם לדגל, אזי מצבה של זו כמוהו כמצב ענייניהם האישיים של אותם אנשים בעבר. בתקופות של בלבול ואי־בהירות האנשים האלה הם האנוכיים ביותר ולעתים קרובות גם האכזרים ביותר. אבל אין ספק שיש בני אדם שהאל העניק להם אינסטינקט חברתי מיוחד וכישורים חברתיים יוצאי דופן. אנשים אלה מייחדים את עצמם לצרכים של כלל בני האדם מתוך דחף פנימי. הם גם מזהים את הצרכים האלה בלא כל היסוס. יש להם כישרון ארגוני, ולעתים קרובות הם מקריבים את חייהם למען מקצועם. אבל כשהם מקריבים את חייהם, אחת היא אם התהליך ארוך או נמשך רק רגע אחד: הם מרגישים שמחה, וזאת משום שנענו לדחף הפנימי שלהם.

האל אף לא קבע לנו את התועלת החומרית שבמעשינו, שלא נועדה לא לנו ולא לאחרים כמטרה לכשעצמה, כי אם הוא העניק לחיי אדם מוסריים וראויים קסם ויופי משלהם, והקסם והיופי האלה הם מה שנפשות אציליות חותרות אליו. אדם שעושה מעשה טוב משום שההפך מזה מזיק למין האנושי כבר ניצב על שלב נמוך למדי בסולם היצורים המוסריים. אדם כזה לא יוכל שלא לפנות לדרך החטא ברגע שהדבר יועיל למין האנושי או לו עצמו. אלה הם האנשים שבעיניהם המטרה מקדשת את האמצעים, והם יעשו את הגרוע עבור המולדת, עבור משפחתם ועבור עצמם. כאשר אנשים כאלה פעלו בדרגים הגבוהים בזירה הציבורית, ראו בהם מדינאים, אבל הם לא היו אלא מדינאֵי ביבים, והיתרון המיידי והרגעי שעלה בידיהם להשיג לא היה אלא יתרון באושים, שהוביל ביום הדין לסוף רע ומר.

אבי כיהן בהתנדבות בתפקיד ציבורי במועצת העיר. לעתים קרובות עבד משום כך כל הלילה, ותמיד תרם סכומים ניכרים לצרכים ציבוריים והיה בראש התורמים. כל אלה הם ראיה לכך שהאב לא פעל מתוך אינטרסים אישיים.

הוא אמר שצריך פשוט להניח לי ללכת לאן שלבי חפץ. מן הבלתי מוגדר יצמח התחום שבו אהיה טוב, ומן הבלתי מוגדר יבוא התפקיד שנועד לי בעולם.

היה עליי להמשיך באימונים הגופניים שלי. כבר בהיותנו ילדים קטנים מאוד הוטל עלינו לעשות כמה שיותר פעילות גופנית. זאת הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שלפנים גרנו מחוץ לעיר במהלך הקיץ, והגינה שהשתייכה לבית בפרברים הייתה אחד המניעים העיקריים לכך שהאב קנה את הבית. כשהיינו ילדים קטנים, הרשו לנו בדרך כלל לרוץ ולהתרוצץ כרצוננו, והורו לנו לחדול רק כאשר נחנו מיוזמתנו, משום שהיינו עייפים. בעיר קם והתפתח מוסד שבו הוטל על כולם לבצע תנועה גופנית על פי סדר מסוים, כדי לתרגל את כל חלקי הגוף על פי הצורך ולקדם את התפתחותם הטבעית. הותר לי להשתתף בשיעורים שניתנו במוסד הזה לאחר שאבי קיבל את עצתם של אנשים מנוסים בעניין, וצפה בעצמו בדברים שנעשו שם. מוסד כזה לא היה קיים באותה עת עבור בנות, ולכן הורה האב להתקין עבור אחותי באחד מחדרי הבית את כל מכשירי האימונים שהיו נחוצים לה, על פי שיקול דעתו שלו עצמו ולפי עצתו של רופא המשפחה שלנו, שתמך ברעיונות כאלה, ועל אחותי הוטל לעשות את כל התרגילים שהתאפשרו הודות למכשירי האימונים. הרכישה של הבית בפרברים הייתה הקלה גדולה בתחום הזה. לא זו בלבד שהיה לנו יותר מקום בבית פנימה להתקין את כל המכשירים הנחוצים לאימונים גופניים בצורה טובה ומרווחת יותר; עמדו לרשותנו גם החצר והגינה, שיכלו לשמש כמו שהן לאימונים גופניים, וכמו כן הייתה אפשרות להתקין שם מתקנים נוספים. ברור מאליו שאהבנו מאוד את כל הפעילות הגופנית הזאת, מעצם היותנו צעירים קלי תנועה ומלאי עזוז. למדנו לשחות עוד כשהיינו ילדים, ובקיץ הלכנו כמעט בכל יום לבריכה, אף על פי שהדרך אליה מן הבית בפרברים הייתה ארוכה יותר מבעבר, כשגרנו בעיר. אפילו עבור בנות כבר נבנו אז בריכות שחייה נפרדות. אהבנו ללכת מרחקים ארוכים, בנוסף לדרך הארוכה לבריכה, במיוחד בקיץ. כשהיינו בשטח פתוח מחוץ לעיר, הרשו לי ההורים לשמש לאחותי כמעין מדריך. בהזדמנויות אלו התאמַּנו בגמיאת מרחקים גדולים או בטיפוס על הר. בתום המשימה שהוטלה עלינו חזרנו לַמקום שבו חיכו לנו ההורים. תחילה ליווה אותנו לרוב משרת, אבל בהמשך, לאחר שגדלנו, הרשו לנו ללכת לבדנו. כדי להגיע ביתר יעילות ונוחות לכל מקום מחוץ לעיר, רכש האב כעבור זמן־מה שני סוסים, והצָמית שעבד במחסן, שהשגיח עלינו מדי פעם ושימש כגנן, היה עכשיו גם עגלון. למדנו רכיבה בבית ספר לרכיבה שבו בנים ובנות יכלו ללמוד במועדים שונים, ובהמשך נקבעו לנו ימים מסוימים ושעות ספציפיות שבהן יכולנו לאמן את עצמנו ברכיבה. בגינה יכולתי להתאמן בקפיצה למרחק, בהליכה על קורה צרה, בטיפוס על מתקנים ובקליעת דסקיות מאבן אל מטרה מסומנת או בזריקתן הרחק ככל האפשר. אחותי, ככל שהסביבה התייחסה אליה כאל עלמה צעירה, אהבה עד מאוד לעזור בעבודות משק הבית שנחשבות מחוספסות יותר, כדי להראות שלא זו בלבד שהיא בקיאה בעבודות האלה, אלא שכוחה עולה אפילו על כוחם של אלה שעוסקים במלאכות אלה מילדות. ההורים לא זו בלבד שלא העמידו מכשולים לצעדיה הראשונים של אחותי בעניין זה, הם אף ראו אותם בעין יפה. נוסף על כך, היא עדיין קראה את ספריה, ציירה בצבעי מים וניגנה, בעיקר בפסנתר ובנבל, ואת הפריטה על הנבל ליוותה בשירה.

 

כאשר פסקו השיעורים אצל המורה האחרון שלימד אותי שפות, וכשהתקדמתי בלימודיי בענפי המדעים כך שלא היה צורך במורה, גם לא בענפי המדעים שהצריכו הוראה במשך זמן ארוך יותר משום שהיו קשים יותר או חשובים יותר, עלתה השאלה כיצד יש לנהוג בנוגע לדרכי המקצועית בתחום המדעים: האם יש לבנות תוכנית מסוימת ולהעסיק מורים כדי להוציאה אל הפועל? ביקשתי ששוב לא יחפשו לי מורה כלל, ואמרתי שאנסה לנהל את לימודיי בעצמי. האב נענה לבקשתי, ואני שמחתי מאוד על כך ששוב איני זקוק למורה, ושאני יכול לסמוך אך ורק על עצמי.

 

שאלתי בעצתם של מדענים בעלי שם שהועסקו בדרך כלל במוסד זה או אחר של העיר. פניתי אליהם רק אם הייתה אפשרות לעשות זאת בצנעה ובענווה. מאחר שברוב המקרים פניתי אל אותם אנשים כאשר בפי רק שאלה שנגעה ללימודיי, ולא ניסיתי להידחק אל תוך חייהם החברתיים, הם לא ראו בפנייתי טעם לפגם, ותשובתם הייתה תמיד מאוד ידידותית וחביבה. גם בין האנשים שבאו מדי פעם לביתנו היו אנשים מלומדים. פניתי גם אליהם. מרבית השאלות שלי נגעו לספרים, ולסדר שבו ראוי לקרוא אותם. תחילה המשכתי ללמוד את אותם תחומים שכבר קיבלתי בהם שיעורים, מפני הם נחשבו באותה עת להשכלה כללית בסיסית, אלא שחלק מן התחומים האלה ניסיתי ללמוד בצורה מסודרת יותר משלימדוני אותם בעבר, וכמו כן ניסיתי להרחיב את לימודיי אל תחומים שדיברו אל לבי יותר. לבסוף בכל זאת התגלגלו הדברים לידי כך שבלימודיי שררה מידה לא מבוטלת של סדר, וזאת דווקא משום שבשל טיבו העמום של מפעל הלימודים כולו, הייתה סכנה ניכרת שהדרך תאבד בשל רסיסי ידע שונים ואי־אלו זוטות. באשר לתחומים שרק התחלתי ללמוד אותם בשלב הזה, ביקרתי במוסדות בעירנו שהיו עשויים להביא תועלת בהקשר זה: ראיתי שם אוספים של ספרים ואוספים של כלים מדעיים, ובעיקר ביקרתי במקומות שנעשו בהם ניסויים, ניסויים שאני בשום אופן לא יכולתי לעשותם, משום שלא הייתי בשל די הצורך ומשום שחסרו לי התנאים והכלים הנחוצים. אבי קנה ברצון את כל חומרי הלימוד וההוראה שהייתי זקוק להם.

הייתי נמרץ ביותר והתמסרתי ללימודֵי נושא מרתק זה או אחר עם כל התשוקה התוססת שהיא על פי רוב מנת חלקם של הצעירים כשהם עוסקים במה שאהוב עליהם. אף שפגשתי צעירים רבים בביקוריי במוסדות הציבוריים שנועדו להתפתחות פיזית או נפשית, וגם כאשר באו אלינו מבקרים או כאשר ביקרנו אנחנו אצל אחרים מקומם של הצעירים לא נפקד, ואצל רוב רובם ראיתי נהייה אחר תענוגות – אף על פי כן מעולם לא הגעתי למצב שבו הייתי להוט באופן בלעדי אחרי הִתְענגות גרידא, שאף לא הייתה לה כל משמעות. כשהיו לנו אורחים, העבירו כולם את הזמן בפעילויות פנאי רציניות. פגשתי גם הרבה אנשים מבוגרים; אבל באותם ימים לא ייחדתי לכך תשומת לב רבה, כי בני נוער נוהגים להצטרף ברוב מרץ לקהל המתאים אליהם בגיל, ולא לשים לב לאנשים המבוגרים סביבם.

כשמלאו לי שמונה־עשרה, העביר אבי לניהולי נתח מן הכסף שהוריש לי הדוד־רבא המנוח. עד אז לא היה לי כסף לניהול ענייניי השוטפים. כשהייתי זקוק לדבר־מה, אבא שלי קנה זאת, ועבור דברים בעלי חשיבות פחותה הוא נתן לי את הכסף, כדי שאקנה אותם בעצמי. אף לצורכי בילוי ופנאי קיבלתי מדי פעם סכומים קטנים. אבל מעתה ואילך, אמר האב, הוא ישלם לי סכום מסוים מדי הראשון בחודש, ועוד הוסיף שעליי לתעד בכתב את הוצאותיי בכל חודש, וכי את התשלומים החודשיים שהוא מעביר לי הוא יקזז מכלל ההון שלי, מאחר שהוא עדיין מוסמך לנהל את הוני, ואז סיים באומרו שהרישומים שלי ושלו צריכים לעלות בקנה אחד. הוא נתן לי פתקה שעליה היה משורטט מעגל מחולק לנתחים, ואלה סימלו את כל מה שאצטרך לשלם מעתה מההכנסות החודשיות שלי. הוא לעולם לא יקנה מכספו דבר־מה שעלותו כלולה במעגל הזה. עליי לנהל את כספי בדייקנות ומתוך שיקול דעת תקציבי, כי הוא לעולם לא ייתן לי מקדמה, אפילו לא כשאהיה שרוי בלחץ כספי כבד. אם אנהל את ענייניי לשביעות רצונו במשך זמן־מה, ירחיב את מעגל ההוצאות שיהיה נתון לניהולי, והוא יבדוק, בכפוף לשיקול דעת ראוי, מתי יוכל להעביר לרשותי באופן מלא את ניהול ענייניי, עוד לפני הגיל הקבוע לכך בחוק.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.