החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שחרר אותי

מאת:
מאנגלית: מיכל רביד | הוצאה: | 2014-04 | 344 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

שחרר אותי מתאימה לכל מי שהתמכר ל”חשופה לעיניך” ו”חמישים גוונים של אפור”– רומן ארוטי ומרגש על היחסים הטעונים בין גבר חזק שאף פעם לא שמע “לא” לאישה עצמאית ונועזת שאומרת “כן” רק בתנאים שלה. “לא יכולתי להתעלם ממנו. לא יכולתי לעמוד בקסמיו. דאמיין סטארק היה מסוג הגברים שיכולים להשיג כל אישה שהם רוצים. גבר סקסי, בטוח בעצמו, רגיל לחלק פקודות ולקבל את כל מה שהוא רוצה. והוא רצה אותי. המשיכה בינינו היתה ברורה מיד לשנינו, וכמעט בלתי נשלטת, אבל אף-על-פי שכל כך רציתי להיות שלו, פחדתי מהרכושניות שלו. כדי להיכנע לדאמיין הייתי צריכה לחשוף את האמת האפלה על עברי – שהיתה עלולה להפריד בינינו לנצח. אבל גם דאמיין היה רדוף. וככל שהתשוקה בינינו הלכה והטריפה את שנינו, הסודות שלו איימו להרוס אותו – ואותנו – לנצח.” ספר חושני להפליא, מסעיר ומרטיט, שישאיר אתכם חסרי נשימה. ספרות ארוטית משובחת, שאסור להחמיץ ואי אפשר להפסיק לקרוא.

מקט: 4-99-1910
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

רוח קרירה מהים מלטפת את כתפי החשופות, ואני רועדת ומתחרטת שלא שמעתי בקולה של השותפה שלי ולא הבאתי איתי שָל הערב. הגעתי ללוס אנג'לס רק לפני ארבעה ימים, ועדיין לא התרגלתי לעצם הרעיון שגם בקיץ הטמפרטורות צונחות ברגע שהשמש שוקעת. בדאלאס, יוני הוא חודש חם, יולי עוד יותר חם, ואוגוסט הוא גיהינום.

אבל בקליפורניה זה לא ככה, לפחות לא ליד החוף. הלקח הראשון מלוס אנג'לס: תמיד לקחת סוודר לכל מקום בשעות הערב.

אני יכולה כמובן לחזור מהמרפסת למסיבה שבתוך הבית. להסתובב בין כל המיליונרים. לפטפט עם המפורסמים. לבחון כמתבקש את עבודות האמנות. הרי בסופו של דבר זה ערב פתיחה של תערוכה, והבוס שלי הביא אותי הנה כדי שאפעיל את קסמי על כל מי שאפשר. לא כדי שאתפעל עד עמקי נשמתי מהנוף המרהיב שנשקף לעיני. עננים אדומים כדם הבוערים על רקע שמים כתומים חיוורים. גלים כחולים־אפורים הנוצצים ברסיסי זהב.

אני מצמידה את כפות ידי אל מעקה המרפסת ונשענת קדימה, מרותקת כולי אל היופי העז והבלתי מושג של השמש השוקעת. אני מצטערת שלא הבאתי איתי את הניקוֹן החבוטה שיש לי מאז התיכון. אם כי היא ממילא לא היתה נכנסת לתיק החרוזים הפצפון שלי. ולבוא עם תיק מצלמה מגושם כשאת לבושה בשמלה שחורה קטנה זאת טעות אופנה בלתי נסלחת.

אבל זאת הפעם הראשונה בחיי שאני רואה שקיעה באוקיינוס השקט, ואני נחושה לתעד את הרגע. אני שולפת את האייפון ומצלמת.

"עם נוף כזה, ממש נדמה שלא צריך את כל הציורים בתערוכה, נכון?" אני מזהה את קול האישה הצרוד, מסתובבת ורואה מולי את אוולין דוֹדְג', שחקנית לשעבר שהפכה לסוכנת שהפכה לפטרונית של אמנים — והמארחת שלי הערב.

"אני כל כך מצטערת. אני יודעת שאני בטח נראית כמו איזו תיירת שלא יודעת מהחיים שלה, אבל אין לנו שקיעות כאלה בדאלאס."

"אין שום סיבה להתנצל," היא אומרת. "אני משלמת בשביל הנוף הזה כל חודש כשאני חותמת על התשלום למשכנתה. אז חסר לו שהוא לא יהיה נוף נהדר."

אני צוחקת, ומיד מרגישה נינוחה יותר.

"אז מה, את מתחבאת?"

"סליחה?"

"את העוזרת החדשה של קרל, נכון?" היא שואלת, ומתכוונת למי שאני עובדת אצלו מזה שלושה ימים.

"ניקי פֵרצַ'יילד."

"עכשיו אני נזכרת. ניקי מטקסס." היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, ואני תוהה אם היא מאוכזבת כי לא באתי בשיער נפוח ומגפי בוקרים. "אז את מי את אמורה להקסים?"

"להקסים?" אני חוזרת על דבריה כאילו אני לא מבינה מה בדיוק היא שואלת.

היא מרימה גבה אחת. "מותק שלי, הבוס שלך היה מעדיף ללכת יחף על גחלים ולא לבוא לתערוכת אמנות. הוא מחפש משקיעים, ואַת הפיתיון." היא משמיעה מין קול גרוני מחוספס. "אל תדאגי, אני לא אלחץ עלייך שתגידי לי מי. ואני יכולה להבין למה את מתחבאת. קרל הוא איש מבריק, אבל לפעמים הוא חמוֹר."

"ואני באתי לעבוד אצלו בגלל החלק המבריק," אני אומרת, והיא צוחקת בקול נביחה.

למען האמת היא צודקת, באתי בתור פיתיון. "תלבשי שמלת ערב," אמר קרל. "משהו פלרטטני."

אתה רציני? כאילו, באמת?

הייתי צריכה להגיד לו שילבש שמלת ערב בעצמו אם הוא רוצה. אבל לא אמרתי. כי אני רוצה את העבודה הזאת. נלחמתי כדי לקבל את העבודה הזאת. החֶברה של קרל, "סי־בריבוע טכנולוגיות", השיקה בהצלחה מרובה שלושה מוצרים מבוססי־רשת בשנה וחצי האחרונה. ההישג הזה משך את תשומת הלב של התעשייה, וקרל הוכרז כיזם שכדאי לשים לב אליו.

חשוב מכך, מבחינתי, זה שקרל הוא אדם שכדאי ללמוד ממנו, והתכוננתי לקראת ריאיון העבודה באינטנסיביות שגבלה באובססיה. להתקבל למשרה הזאת, זה היה בשבילי הישג כביר. אז מה אם הוא רוצה שאני אלבש משהו פלרטטני? זה מחיר שאני מוכנה לשלם.

איזה חרא.

"טוב, אני צריכה לחזור להיות פיתיון," אני אומרת.

"אוי ואבוי. אני רואה שהצלחתי לגרום לך להרגיש אשֵמה או נבוכה. אז אל תרגישי ככה. תני להם להשתכר קודם קצת. ממילא קל יותר לצוד אותם עם אלכוהול. תאמיני לי. מי כמוני יודעת."

היא מחזיקה חפיסת סיגריות, ועכשיו היא שולפת ממנה סיגריה ומושיטה לי את החפיסה. אני מנענעת בראש. אני אוהבת ריח של טבק — זה מזכיר לי את סבא שלי — אבל ממש לשאוף את העשן? זה לא בשבילי.

"אני זקנה מדי ומקובעת מדי בהרגלים שלי, אז אין סיכוי שאפסיק," היא אומרת. "אבל תראי מה זה, אפילו אצלי בבית אסור לי לעשן. אני רק אדליק סיגריה, וכולם יצלבו אותי מיד. את לא מתכוונת להתחיל להטיף לי עכשיו על נזקי העישון הפסיבי, נכון?"

"לא," אני מבטיחה.

"אז אולי יש לך מצית?"

אני מרימה את התיק הפצפון שלי. "שפתון אחד, כרטיס אשראי, רישיון נהיגה וטלפון."

"מה, בלי קונדום?"

"לא חשבתי שזאת מסיבה מהסוג הזה," אני אומרת בנימה עניינית.

"ידעתי שתמצאי חן בעיני." היא מסתכלת מסביב במרפסת. "איזה מין מסיבה מחורבנת אני עושה אם אני לא מארגנת אפילו נר אחד מסכן על איזה שולחן איפשהו? טוב, זין." היא שמה את הסיגריה הלא־דלוקה בפה ושואפת, בעיניים עצומות ובהבעה של התענגות. אין מה לעשות, היא מוצאת חן בעיני. היא כמעט לא מאופרת, בניגוד משווע לכל שאר הנשים שבאו הערב למסיבה, כולל אני, והשמלה שלה היא יותר מין גלימה, עם דוגמת בטיק שנראית מעניינת לא פחות ממנה.

היא מה שאמא שלי היתה מכנה בחורה עם חוצפה — קולנית, גדולה, דעתנית ובטוחה בעצמה. אמא שלי היתה שונאת אותה. אבל לדעתי היא מדהימה.

היא זורקת את הסיגריה הלא־דלוקה על הרצפה ומועכת אותה בקצה הנעל. ואז היא מסמנת לאחת המלצריות מהקייטרינג, בחורה שלבושה כולה בשחור ומחזיקה מגש עם כוסות שמפניה.

המלצרית מנסה איכשהו לפתוח את דלת ההזזה עם המגש ביד, ולרגע אני מדמיינת את כל הכוסות נופלות ומתנפצות ברעש על הרצפה, והרסיסים נוצצים כמו מצע של יהלומים.

אני מדמיינת את עצמי מתכופפת להרים רגל של כוס שבורה. אני רואה את הקצה החד נתקע בעור הרך של האגודל שלי כשאני לוחצת עליו. אני רואה את עצמי לוחצת חזק יותר, שואבת כוח מהכאב כמו שאחרים שואבים כוח מקמע.

הפנטזיה הזאת מתערבבת עם זיכרון ממשי וננעצת בי בעוצמה. היא מהירה ועזה, ומטרידה אותי מעט כי לא הייתי זקוקה לכאב הזה כבר הרבה זמן, ואני לא מבינה למה אני חושבת עליו דווקא ברגע זה, כשאני מרגישה יציבה ובשליטה.

אני בסדר, אני חושבת. אני בסדר, אני בסדר, אני בסדר.

"קחי, תשתי קצת," אומרת אוולין בנימה קלילה ומושיטה לי כוס.

אני מהססת, ומחפשת בפניה רמזים שיעידו שהיא ראתה את השבריריות שמתחת למסכה שלי. אבל הפנים שלה שלווים וחביבים.

"לא, אל תתווכחי," היא מוסיפה, כי היא מפרשת לא־נכון את ההיסוס שלי. "קניתי עשרה ארגזים וחבל לראות אלכוהול טוב מתבזבז. לא, ממש לא," היא מוסיפה כשהמלצרית מנסה להושיט כוס גם לה. "אני שונאת שמפניה. תביאי לי וודקה. נקי. קר. ארבעה זיתים. וקדימה, מהר. את רוצה שאני אתייבש כאן כמו עלה בשלכת ואעוף ברוח?"

המלצרית מנענעת בראש ונראית פתאום כמו ארנבת רועדת ומפוחדת.

אוולין מחזירה את תשומת הלב אלי. "אז איך בינתיים בלוס אנג'לס? מה הספקת לראות? איפה היית? כבר קנית מפה עם הבתים של הכוכבים? אלוהים, רק אל תגידי לי שמעניינות אותך כל השטויות האלה של התיירים."

"בעיקר ראיתי קילומטרים של כבישים מהירים ואת הדירה שלי מבפנים."

"אני מבינה שהמצב נורא. אם ככה, אני עוד יותר שמחה שקרל גרר הנה את התחת הרזה שלך."

למרבה השמחה העליתי שישה־שבעה קילו מאז השנים שאמא שלי פיקחה על כל דבר קטן שנכנס לי לפה, ואמנם אני מאוד מרוצה מהתחת במידה 38 שלי, אבל בהחלט לא הייתי מתארת אותו כרזה. אבל אני יודעת שמבחינתה של אוולין זאת מחמאה, ולכן אני מחייכת. "גם אני שמחה שהוא הביא אותי הנה. הציורים באמת מדהימים."

"אוי, בבקשה אל תעשי את זה — אל תדרדרי את השיחה לשיחת נימוסים. לא, לא," היא אומרת, לפני שאני מספיקה למחות. "אני בטוחה שאת מדברת בכנות. וכן, אין מה להגיד, הציורים באמת מדהימים. אבל נהיה לך פרצוף משעמם של בחורה שמקפידה להתנהג יפה, ואסור שזה יקרה, נכון? לא כשאני רק מתחילה להכיר אותך באמת."

"סליחה," אני אומרת. "אני נשבעת שאני לא מנסה להיעלם לך."

היות שאני באמת מחבבת אותה, אני לא אומרת לה שהיא טועה — שהיא בכלל לא מכירה את ניקי פרצ'יילד האמיתית. היא פגשה את ניקי הפומבית, שמגיעה, קצת כמו בובת ברבי, עם כל האקססוריז הנכונים. במקרה שלי, לא מדובר בביקיני ומכונית עם גג נפתח. במקום זה אני מצוידת ב"מדריך לנערה בחברה מאת אליזבת פרצ'יילד".

אמא שלי מאוד אוהבת כללים. היא טוענת שזה בגלל החינוך הדרומי שקיבלה. ברגעי חולשה, אני מסכימה איתה. אבל רוב הזמן אני פשוט חושבת שהיא כלבה שתלטנית. מאז הפעם הראשונה שהיא לקחה אותי לארוחת מנחה ב"אחוזה" בטֶרטֶל קריק בדאלאס, כשהייתי בת שלוש, היא קדחה לי בראש עם הכללים שלה. איך ללכת, איך לדבר, איך להתלבש. מה לאכול, כמה לשתות, איזה סוג של בדיחות לספר.

אני יודעת הכול, כל תרגיל, כל ניואנס, ואני עוטה על הפרצוף את חיוך מלכות היופי המיומן שלי כשריון נגד כל העולם. התוצאה היא שאני לא חושבת שאהיה מסוגלת להתנהג בצורה טבעית במסיבה, גם אם חיי יהיו תלויים בזה.

אבל זה משהו שאוולין לא מוכרחה לדעת.

"איפה בדיוק את גרה?" היא שואלת.

"סטודיו סיטי. אני גרה עם שותפה שהיא החברה הכי טובה שלי מהתיכון."

"אז את עולה על כביש 101 ישר לעבודה ואז חוזרת הביתה. אין פלא שאת רואה רק בטון. אף אחד לא אמר לך לשכור דירה בוֶוסטסייד?"

"יקר לי מדי לממן את זה לבד," אני מודה, ואני רואה שההודאה שלי מפליאה אותה. כשאני מתאמצת — למשל, כשאני בתפקיד ניקי הפומבית — אני נראית תמיד כמו אחת שבאה ממשפחה עם כסף. אולי כי זה באמת נכון. באה ממשפחה כזאת, לפחות. אבל זה לא אומר שהבאתי את הכסף הזה איתי.

"בת כמה את?"

"עשרים וארבע."

אוולין מהנהנת בידענות, כאילו הגיל שלי מגלה עלי איזה סוד. "בקרוב מאוד תצטרכי דירה משל עצמך. תתקשרי אלי כשזה יקרה ונמצא לך איזה מקום עם נוף. לא נוף כמו כאן, כמובן, אבל אני בטוחה שנצליח לארגן משהו קצת יותר טוב מאשר נוף למחלף על הכביש."

"זה לא כל כך נורא, אני נשבעת."

"אני בטוחה שלא," היא אומרת, בנימה שאומרת בדיוק את ההפך מזה. "ובעניין הנופים," היא ממשיכה ואומרת, ומצביעה על הים, שכבר נהיה כהה, ועל השמים שכבר נזרעו כוכבים, "את מוזמנת לבוא לבלות איתי כאן מתי שאת רוצה."

"מאוד יכול להיות שאקבל את ההזמנה הזאת," אני מודה. "אשמח לבוא לכאן עם מצלמה נורמלית ולצלם כמה תמונות."

"זאת הזמנה פתוחה. אני אביא יין ואת תספקי את הבידור. בחורה צעירה שמסתובבת חופשייה בעיר. אז מה יהיה לנו, דרמה? קומדיה רומנטית? לא טרגדיה, אני מקווה. אני אוהבת לבכות לפעמים, כמו כל אחת, אבל את מוצאת חן בעיני. אנחנו רוצים שיהיה לך סוף טוב."

אני מרגישה מתוחה פתאום, אבל אוולין לא יודעת שהיא עלתה על משהו. הרי בגלל זה באתי ללוס אנג'לס. חיים חדשים. סיפור חדש. ניקי חדשה.

אני מעלה את חיוך ניקי הפומבית ומרימה את כוס השמפניה שלי. "לחיי סופים טובים. והמסיבה הנהדרת הזאת. אני חושבת שהרחקתי אותך ממנה קצת יותר מדי."

"קשקוש," היא אומרת. "אני זאת שהשתלטתי עלייך, ושתינו יודעות את זה."

אנחנו חומקות בחזרה פנימה, והמהום השיחות המוּזָנות באלכוהול מחליף את ההמיה השקטה של הים.

"האמת היא שאני מארחת איומה. אני עושה מה שאני רוצה, מדברת עם מי שאני רוצה, ואם האורחים שלי נעלבים ממני, אז שיתמודדו."

אני עוצרת את נשימתי. אני ממש יכולה לשמוע את קריאות האימה של אמא שלי מדאלאס הרחוקה.

"חוץ מזה," היא מוסיפה, "המסיבה הזאת היא לא בשבילי. הרמתי את כל העסק רק כדי להציג לכולם את בְּלֵיין ואת העבודות שלו. הוא זה שאמור להסתובב ולפטפט עם כולם, לא אני. אולי אני מזדיינת איתו, אבל אני לא צריכה לעשות עליו בייביסיטר."

אוולין כבר ניפצה לגמרי את התדמית שהיתה לי באשר למארחת של ה־מסיבה בה"א הידיעה של סוף השבוע, ואני חושבת שאני קצת מתאהבת בה בזכות זה.

"עדיין לא פגשתי את בליין. זה הוא שם, נכון?" אני מצביעה על בחור גבוה ודקיק. הוא קירח, אבל יש לו זקנקן ג'ינג'י. אני די בטוחה שזה לא הצבע הטבעי שלו. קהל קטן מכרכר סביבו, כמו דבורים ששואבות צוף מפרח. התלבושת שלו בהחלט צבעונית כמו פרח.

"כן, זה שואב תשומת הלב הקטן שלי," אומרת אוולין. "גיבור השעה. אבל הוא מוכשר, נכון?" היא מנופפת בידה סביב הסלון הגדול שלה. כל הקירות מכוסים ציורים. חוץ מכמה ספסלים, כל הרהיטים שהיו בחדר הועברו למקום אחר ובמקומם הוצבו כנים ועליהם עוד ציורים.

טכנית, אני מתארת לעצמי שהם ציורי דיוקן. ציורי עירום, אבל לא כאלה שרואים בספרי אמנות קלאסיים. יש בהם משהו מטריד. משהו פרובוקטיבי וחשוף. ברור לי שהם נעשו ביד מומחה ומתוך כוונה, אבל הם מפריעים לי, כאילו הם חושפים דווקא את המתבונן בציור ופחות את הצייר או המודל.

ככל הידוע לי אני היחידה שמגיבה ככה. האנשים שמתקבצים סביב בליין נראים יוצאים מגדרם. המחמאות שלהם נשמעות גם במקום שבו אני עומדת.

"עשיתי איתו את הבחירה הנכונה, אין ספק," אומרת אוולין. "אבל בואי נראה. את מי כדאי לך לפגוש? ריפּ קרינגטוֹן ולַייל טַרפּין? השניים האלה יספקו לך את כל הדרמה שאת רוצה, אין שאלה בכלל, והשותפה שלך תקנא בך נורא אם היא תשמע שדיברת איתם."

"באמת?"

אוולין הרימה את שתי הגבות. "ריפ ולייל? הם במלחמת עולם כבר כמה שבועות." היא מצמצמת אלי את עיניה. "הפיאסקו עם העונה החדשה של הסיטקום שלהם? זה מרוח בכל האינטרנט? את באמת לא מכירה אותם?"

"סליחה," אני אומרת, ומרגישה צורך להתנצל. "מערכת השעות שלי בלימודים היתה די צפופה. ואני בטוחה שאת יכולה לתאר לעצמך איך זה לעבוד אצל קרל."

ואם כבר מדברים…

אני מסתכלת מסביב אבל לא רואה את הבוס שלי בשום מקום.

"יש לך חתיכת חור בהשכלה," אומרת אוולין. "תרבות — וכן, גם תרבות פופולרית היא תרבות — היא לא פחות חשובה מ… מה אמרת שלמדת?"

"אני לא חושבת שאמרתי. אבל יש לי תואר כפול, בהנדסת חשמל ובמדעי המחשב."

"אז את גם יפה וגם חכמה. את רואה? זה עוד דבר שמשותף לשתינו. אבל אני מוכרחה להגיד, עם השכלה כמו שלך, אני לא לגמרי מבינה למה בחרת להיות מזכירה של קרל."

אני צוחקת. "אני לא המזכירה שלו, בחיי. קרל חיפש מישהו עם כישורים טכניים שיעבוד איתו על הצד העסקי של הדברים, ואני חיפשתי עבודה שתעזור לי ללמוד את הצד העסקי. לצבור קצת ניסיון בשטח. אני חושבת שהוא קצת היסס בהתחלה אם לקבל אותי לעבודה — הכישורים שלי ללא ספק נוטים לצד הטכני — אבל שכנעתי אותו שאני לומדת מהר."

היא נועצת בי מבט. "אני מריחה שאפתנות."

אני מרימה כתף במשיכה אגבית. "אנחנו בלוס אנג'לס. כל העיר הזאת מבוססת על שאיפות, לא?"

"הה! לקרל יש מזל שאת עובדת איתו. מעניין כמה זמן תחזיקי שם מעמד. אבל בואי נראה… מי עוד מהאנשים כאן יכול לעניין אותך…?"

היא מעיפה מבט סביב ומצביעה בסוף על גבר בן חמישים ומשהו שעומד בפינה וסביבו חבורת מעריצים. "זה צ'רלס מֵיינַרד," היא אומרת. "אני מכירה את צ'רלי כבר שנים. הוא מפחיד נורא עד שמכירים אותו. אבל זה שווה את המאמץ. הלקוחות שלו הם מפורסמים ברמה עולמית או אנשי עסקים שיש להם יותר כסף מלאלוהים. בכל מקרה, הוא תמיד מכיר את כל הסיפורים הכי חמים."

"הוא עורך דין?"

"אצל בֶּנדֶר־טְוֵויין־מֶקגוַוייר. משרד מאוד יוקרתי."

"אני יודעת," אני אומרת, ושמחה להוכיח שאני לא בורה גמורה, אפילו שלא הכרתי את ריפ או את לייל. "חבר מאוד קרוב שלי עובד במשרד הזה. הוא התחיל כאן אבל שלחו אותו למשרד שלהם בניו יורק."

"אז בואי, טקסס, אני אכיר ביניכם." אנחנו עושות צעד אחד בכיוון ההוא, אבל אז אוולין עוצרת אותי. מיינרד שלף את הטלפון שלו והוא צועק למישהו כמה הוראות. אני שומעת כמה קללות עסיסיות ושולחת אל אוולין מבט. היא נראית אדישה. "בפנים הוא רך כמו חמאה. תאמיני לי, עבדתי איתו. עוד בימים שהייתי סוכנת, ארגנו מספר אדיר של ליהוקים לסרטים על חיים של מפורסמים. וגם נלחמנו להוציא פרטים מביכים מהתסריטים." היא מנענעת בראש, כאילו היא משחזרת בזיכרון את ימי התהילה האלה, ואז טופחת לי על הזרוע. "ובכל זאת, אולי כדאי שנחכה עד שהוא יירגע טיפה. אבל בינתיים…"

היא משתתקת, וזוויות הפה שלה מתהדקות בזמן שהיא סורקת שוב את הסביבה. "אני חושבת שהוא עוד לא הגיע, אבל — אה! כן! הנה מישהו שאת באמת צריכה להכיר. ואם את אוהבת נופים, בבית שהוא בונה יש נוף שלעומתו הנוף שלי נראה כמו… טוב, כמו הנוף שלך." היא מצביעה לעבר המסדרון שבכניסה, אבל אני רואה רק ראשים ושמלות ערב. "הוא בדרך כלל לא מגיע לאירועים, אבל אנחנו מכירים הרבה שנים," היא אומרת.

אני עדיין לא רואה על מי היא מדברת, אבל אז הקהל מתפזר ואני רואה גבר בפרופיל. יש לי עור ברווז על שתי הידיים, אבל לא קר לי. בעצם, פתאום חם לי, חם לי מאוד.

הוא גבוה וכל כך יפה, שהמילה הזו היא כמעט עלבון בשבילו. אבל לא זה העניין. זה לא סתם איך שהוא נראה, זו הנוכחות שלו. הוא שולט בכל החדר פשוט כי הוא נמצא בו, ואני מבינה שאוולין ואני לא היחידות שמסתכלות עליו. כל האנשים במסיבה שמו לב שהוא הגיע. הוא כנראה מרגיש את כל המבטים האלה שננעצים בו, אבל תשומת הלב לא מבלבלת אותו לרגע. הוא מחייך אל המלצרית עם השמפניה, לוקח כוס ומתחיל לפטפט בנחת עם איזו אישה שמתקרבת אליו ועל פניה חיוך מטופש.

"שתלך לעזאזל המלצרית הזאת," אומרת לי אוולין. "היא לא הביאה לי את הוודקה שביקשתי."

אבל אני בקושי שומעת אותה. "דאמיֶין סְטארְק," אני אומרת. הקול שלי מפתיע אותי. הוא רק קצת יותר מלחישה.

הגבות של אוולין עולות גבוה כל כך, שאני שמה לב לתנועה שלהן גם מזווית העין. "נו, מה יש להגיד," היא אומרת בקול ידעני. "נראה שניחשתי נכון."

"נכון," אני מודה. "מר סטארק הוא בדיוק האיש שאני רוצה להכיר."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שחרר אותי”