החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נאמנות במבחן

מאת:
הוצאה: | 2018 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

למה?! זועק שוב ושוב לבו של עוזיאל הצעיר, בן למשפחת החשמונאים, נגד כל העוולות שלהן הוא עד במישור הלאומי והאישי. הוא עושה הכול על מנת להדחיק את המחשבות הטורדניות האלה ושוקע בעשייה, אולם אינו מוצא את שלוות הנפש שהוא מייחל לה כל כך. בתקופת ההתבגרות הסוערת שלו הוא נסחף באהבה, מתמודד עם אובדן, והחשוב מכול — לומד לקחת אחריות על חייו ועל חיי חבריו.

דרך סיפורם של עוזיאל, של בני משפחתו ושל חבריו פורש שי שגב מסכת הרפתקאות מרתקת בתקופת מרד החשמונאים, השזורה ברגעי חרדה וברגעים יפים של רעות, של אהבה ושל תקווה.

זהו הרומן השני של ד"ר שי שגב, עורך דין, מאמן אישי, מנחה סדנאות למודעות עצמית, להעצמה ולמנהיגות ומדריך משלחות בני נוער לפולין. כמו בספרו הקודם"אהבה במבחן", שעסק ברועה צאן צעיר שמעז לחלום, ובנסיכה שמוותרת על כתרה על מנת למצוא את אושרה, גם כאן מלווה המחבר את הגיבורים בתהליך האישי שהם עוברים ובתובנות שהם מפיקים מתוך האתגרים העומדים בפניהם.

מקט: 4-86-1254
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

מתתיהו החשמונאי עמד על מדרגות בית המקדש, במקום שבו בימים כתיקונם היו הלוויים עומדים ושרים את שירי המעלות, מול קהל עצום שנקבץ מכל קצווי הארץ. הוא סקר בעיניו את עשרות פרחי הכהונה שעמדו למרגלותיו והמתינו בסבלנות למוצא פיו. הכאב ניבט מעיניו. בעבר עמדו כאן מאות בחורים. מי יודע היכן הם מסתובבים היום, תהה בלבו. במקרה הטוב הם מפתחים את שרירי גופם ולומדים מוזיקה יוונית בגימנסיון שבנה יאסון, לשעבר יהושע, הכוהן הגדול, שלבו נהה אחרי היוונים והוביל אחריו רבים וטובים לרעות בשדות זרים ולהמיר מורשתם באלוהים אחרים.

הוא הגניב מבט מולו אל האפביון, המוסד ללימודי מלחמה, שגם אותו בנה יאסון. מה רב הנזק שעולל המתייוון הזה! מה לכוהן גדול ולמוסדות כאלה? וכיצד הצליח למשוך כוהנים קדושים כה רבים למקומות הטמאים שבנה?

מתתיהו היה יהודי מאמין, אדם אופטימי ומלא באהבת ישראל. ‘אין לך אפשרות בחירה אחרת כאשר אתה כוהן גדול,’ היה אומר בענווה לכל המתפעלים ממנו. ‘אלו פשוט דרישות התפקיד. מגיע אליך יהודי שבור לב על מנת לכפר על חטאיו. הכיצד תקבל את פניו, אם לא באהבה ובשמחה? אילו מילים תכניס בנפשו העייפה, הצמאה לחיבוק, אם לא מילים של עידוד ושל חיזוק?’ אבל ככל שהיה אופטימי, לא היה יכול שלא לדאוג בשל ההידרדרות הנוראה שחלה במצב עמו בשנים האחרונות. אופטימיות היא ראיית הטוב, ויש עדיין הרבה טוב, אולם אסור להמציא מציאות ורודה שאינה קיימת. אסור להתעלם מהבעיות ומהקשיים ההולכים ונערמים, ועדיין לא רואים את הסוף.

ואולי מוטב כך, ניסה לנחם את עצמו. אם הסוף לוט בערפל, עדיין יש לנו פתח לתקווה. אולי שינוי קטן שיתרחש היום יפתח לנו אופק בהיר ביום המחר, ואף יגלה לנו שמלכתחילה, הכול היה לטובה, גם כאשר לא היינו מסוגלים למצוא קצה חוט שיעיד על כך. אבל עד שנחשוב על המחר, מוטב להתמקד בטרדות היום הזה.

‘הכול מתחיל ביהודים,’ נהג לומר. ‘אנחנו גורמים לעצמנו את הנזק הגדול ביותר. אבל הרי לא המצאתי את זה. כבר משה רבנו הבחין בכך, כאשר ראה שני יהודים מתקוטטים במצרים. וכי לא די לכם שאתם עבדים נרצעים, הכורעים תחת הנטל המצרי, שאתם מוצאים עוד כוחות להילחם זה בזה?’ ניסה להוכיחם.

והמחלוקות רק מחריפות, הרהר בעצב. עם קשה עורף אנחנו. וברבות ימי המלחמה אלה באלה, היהודים אינם מסתפקים בצער שהם גורמים זה לזה, אלא אף פונים למעצמה השלטת, בבקשה שתתערב בסכסוכיהם הפנימיים. והיא אכן מתערבת וגורפת את כל הקופה, והיהודים כולם סובלים. אנחנו לא לומדים את הלקח. שוב ושוב נלחמים זה בזה. שוב ושוב פונים לאחרים. שוב ושוב נופלים, לא לומדים מהדברים הכתובים ומניסיון העבר ונותנים לכסף לעוור את עינינו.

גם הפעם היהודים הם שניסו לשחק בין בית סְלָאוּקוֹס, היושב בסוריה, לבין בית תלמי, היושב במצרים. וכאשר עלה בית סלאוקוס, הוא לא שכח את התנהגותם הערמומית. המאבקים הפנימיים בקרבנו, חשב מתתיהו, נמשכו תוך התחנפות לאנטיוכוס הרביעי, הראש לבית סלאוקוס, ששמח לתפוס כאן את השלטון. ושוב אנחנו היהודים הפסדנו, ושוב לא למדנו. כמה חבל שהעם החכם והנבון הזה מוכיח שוב ושוב את טיפשותו.

‘אבא,’ לחש אליו שמעון, בנו. מתתיהו ניעור מהרהוריו הנוגים. אכן, עדיין עומדים כאן פרחי הכהונה וממתינים למוצא פיו, והוא שקוע בעצמו ומטריחם לחינם. מתוך כוונה שלמה עצם את עיניו, הרים את ידיו ובירך את הקהל שלפניו. לאחר מכן הישיר אליהם מבט ופתח בדברים שיצאו מלבו הדואב. ‘שמעו נא, בניי. ידוע לכם היטב כי אהבת נפש אהבתי את ירושלים. כאן קבעתי את משכני לפני שנים, אף על פי שטוב ונוח היה לי במודיעין. לקחתי על עצמי שליחות ומילאתי אותה בנאמנות עד היום.’

הוא העיף מבט לכיוון הגימנסיון ונאנח עמוקות. ‘למרבה הצער,’ המשיך, ‘כוחות אדירים פועלים כאן, כוחות שמצליחים לסחוף את טובי העם לכיוון ההתייוונות. ולא מדובר רק בהליכה אחר התרבות היוונית, אחר היופי והעידון שבה, אלא גם אחר האלילים והשחתת המידות. לדאבוני, העם התפלג שוב. העילית, העשירים ובני הטובים, נמשכים אחר התרבות ההלניסטית ועושים כל שביכולתם כדי למשוך אחריהם את דלת העם. הם עושים זאת בחוכמה, בתעוזה, במרמה ובאכזריות. הם כבר השתלטו על הכהונה בעורמה ובשוחד וסחפו אחריהם מאות כוהנים במתק שפתיים ובפיתויים יווניים. הם הקימו מבנים מפוארים המסנוורים את טובי בחורינו. הם מתרפסים בפני אנטיוכוס הרביעי, המשוגע, ואינם עוצרים לרגע לחשוב על ההשלכות הנוראות הנלוות לכך.’

מתתיהו עצר לרגע ובחן את פרחי הכהונה, שהקשיבו לו בשתיקה קודרת. הוא ראה את הכאב בעיניהם, ובמיוחד בעיניו של יהודה, בנו. לא רק כאב הן הביעו, אלא גם זעם צרוף. מתתיהו ידע שזו השעה לעודד את הבחורים הצעירים, לתת להם כוחות להמשיך לעמוד על המשמר. ‘אולם לא די להם בכל מעשיהם. הם מבקשים לעקור את המורשת שלנו גם מאלה שאינם מעוניינים לשמוע להם,’ המשיך. ‘בגללם יוזם אנטיוכוס חוקים שאינם מאפשרים לנו לשמור על תורתנו. חוקים שלא העז לחוקק בשום אומה אחרת.’ קולו של מתתיהו נשנק מדמעות, אך הוא היה נחוש בדעתו לומר את כל אשר על לבו. ‘אנחנו כורעים תחת נטל הגזירות. בני עמנו חוששים לעלות לרגל לבית המקדש, שמא יתפסו אותם בדרך וירצחו אותם נפש. והמתייוונים הולכים ורוצחים יהודים, בשר מבשרם, רק בשל דבקותם באמונתם.’

עוזיאל, נכדו הצעיר, בנו של שמעון, התרגש מאוד. הוא מעולם לא ראה את סבו בוכה. הוא אחז בידו של מתתיהו, כמבקש לחזקו, והלה החזיר לו אחיזה אמיצה ומלאת תודה. פרחי הכהונה הרכינו את ראשם ותמהו מה רוצה מתתיהו לומר להם.

‘בשעה קשה זו, בניי, זקוקים לי יותר מתמיד בני עמי, הנאמנים למורשת ישראל. הם עומדים באמונתם וחסרים יד מכוונת ומחזקת. במשימתי כאן נכשלתי. בית המקדש הפך למקום הטומאה. אין בכוחי להועיל כאן עוד. אולם לפחות אוכל להציל את שארית הפליטה הנמצאת בכפרי הסביבה ולשם מועדות פניי.’

הוא סקר במבטו את כל הכוהנים הצעירים. ‘אם תשאלוני, אין לכם מה לחפש פה עוד. שובו לבתיכם והשתדלו לחזק כל אחד את מקומו, את משפחתו, את חבריו, את כל מי שתוכלו. מי שיבחר להישאר כאן, אחזק את ידיו שיזכה להמשיך לדבוק בָּאמת, עד שיתהפך שוב הגלגל וירווח לנו. ואנא מכם, אל תתייאשו לעולם, כי נצח ישראל לא ישקר. עברנו זמנים קשים מאלה, ונעבור גם את הקשיים המעיקים עלינו כיום.’

מתתיהו סיים את דבריו, וכאיש אחד רצו אליו פרחי הכהונה וחיבקו אותו חיבוק אמיץ. הוא בירך כל אחד ואחד מהם ולאחר מכן עלה על העגלה ויצא לכיוון מודיעין.

*

המצב הוסיף להידרדר. מלחמות האחים הלכו והחריפו.

אנטיוכוס, שחש בחוסר היציבות בארץ, שלח לירושלים את אחד ממצביאיו, אפולוניוס, עם הוראות ברורות להשקיטה. הכוח הסלאוקי שהגיע ליהודה החליט להראות לכל תושביה מיהו בעל הבית. חייליו נכנסו לירושלים ברגל גסה בעצם יום השבת. מלבד רצונם לבזות את קודשי ישראל, הם עשו זאת כדי להימנע מהתנגדות עזה, שכן ידעו שהיהודים לא יאחזו בנשק ביום השבת הקדוש. הם פלשו לעיר, התנפלו על נאמני הדת וטבחו בהם ללא רחם. הם לקחו שבויים על מנת למכרם כעבדים והרסו את בתיהם. לאחר מכן פרצו את חומות המקדש, נכנסו לחדר האוצר ובזזו ממנו כסף רב ואף חלק מכלי הקודש. בבית המקדש פנימה העמידו פסל של זאוס היווני, חיללו את ספרי התורה והקריבו חזירים על המזבחות הקדושים. קציני הצבא לקחו להם פרוצות וערכו טקסי פולחן לאליליהם שלוו במעשי משגל המוניים, והכול בתוך בית המקדש וביום השבת.

כאשר שמע מתתיהו על האירועים ביושבו במודיעין השלווה, קרע את בגדיו לאות אבל. אף על פי שידע שכך יקרה, כאבו היה עצום. אפילו הוא לא מצא בתוכו את העוצמות לנחם את תלמידיו, אלא פשוט ישב בקרן זווית ובכה עמם על החורבן הגדול ועל ביזיון המקום המקודש ביותר ליהודים באשר הם.

מעשי הסלאוקים הצליחו לזעזע אפילו חלק נכבד מהציבור המתייוון, ולא רק את מחזיקי הדת, אולם אף אחד מהם לא העז לצאת נגדם. אפולוניוס נותר בארץ ישראל וקבע את משכנו בשומרון, כנציגו של אנטיוכוס.

אנטיוכוס לא הסתפק בכך. הוא הורה להרוס את חומות העיר ולבנות את החקרא, מצודה אימתנית שתשתרע מעל לגימנסיון ולאפביון, כמקום מוגן למתייוונים ולגויים שעוד יגיעו לירושלים. החקרא הסמוכה להר הבית נועדה לאפשר לצבא הסלאוקי שליטה במקדש ולשמש עיר מקלט למתייוונים ולשכירי החרב. בראש חבורה זו עמד אפלס, שמונה גם למושל עיר הקודש וקבע בה את מפקדתו. עד מהרה הפכה החקרא לסמל הרוע, לסמל המהפכה המשסעת את העם היושב בציון ומפוררת את עוצמתו.

עם הזמן נמלא אנטיוכוס עוד ועוד שנאה כלפי היהודים והחמיר את גזירותיו. הוא ציפה שיצליח לשלוט בהם בכוח הזרוע, אולם לא הבין שככל שיקשה עליהם, כך ייעשו קשוחים יותר. את אפולוניוס ואת אפלס הנחה לכפות על תושבי הארץ את אורחות חייהם ואת תרבותם של היוונים. ההוראות היו ברורות: יקיימו — יחיו; לא יקיימו — יישרפו.

חיי היהודים הפכו קשים מנשוא. הם הומתו אך ורק בשל יהדותם. ספרי תורה נשרפו בראש חוצות. היוונים־סורים עברו מבית לבית וחיפשו תינוקות שנימולו זה עתה, קרעו אותם מעל שדי אמותיהם והשליכו אותם מעבר לחומות, לעתים יחד עם האמהות, שלא הסכימו להיפרד מעליהם. קלגסים הסתובבו בחוצות הערים כשהם אוחזים בבשר חזיר והכריחו את היהודים לאכלו. שכירי חרב בלשו בסמטאות אחר מקומות תפילה נסתרים ואם גילו יהודים, שכל חטאם בעמידתם בתפילה זכה מול בורא העולם, הפכו אותם ללפיד חי, כשהם עטופים טלית ותפילין.

היהודים שעדיין שמרו על דתם נלכדו בתוך צבת. מצד אחד, הסלאוקים הארורים שירדו לחייהם, ומצד אחר, המתייוונים, שרצו לשאת חן בעיני הפולש הסלאוקי, ועל מנת להוכיח את נאמנותם לשלטון החדש פיתחו שנאה תהומית למחזיקי המסורת ורדפו אותם בכל דרך. ואם לא די בכך, לא רק שלא גילו חמלה לקשייהם של שומרי המסורת, אלא שהם אף חזרו והאשימו אותם בגזירות שניחתו עליהם. ‘אלמלא הייתם כה קיצוניים בהתעקשותכם לשמור את מצוות הדת, לא היו היוונים מחמירים את גזירותיהם עד כדי כך,’ טענו נגדם. וכך, בכל פעם שאירעו מקרי רצח או פוגרומים, הטילו המתייוונים את האשמה על היהודים בלבד ולא גילו שום חמלה למצבם.

הימים חלפו והמצב הידרדר מדחי אל דחי. שוב נזקק עם ישראל השסוע והרמוס לנס שיחלץ אותו מהמצב הנורא שנקלע אליו, שהיה נראה כי הוא עומד להגיע לידי חורבן נוסף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נאמנות במבחן”