ספר ראשון מסוגו העוסק בריבוי הפנים והגוונים של פסימיזם, אופטימיזם ותקווה. הוא בוחן את מקומם בחייו של היחיד; חלקם בבריאותו […]
לפתוח השער לאור
מבוא
בדרכי לביתי במורד ההר ליווני הירח, פתחתי את שערי ביתי והוא נכנס איתי…
(לאו טסה)
הרבה התלבטתי במה לפתוח מבוא זה לספר העוסק באופטימיות ובפסימיות. האם, כמנהג מבואות רבים, לפתוח בדברים קצרים על האופטימיזם והפסימיזם בחייו של היחיד; מקומם בגהותו הגופנית והנפשית; השתקפותם בריבוי הפנים של החיים; תרומתם לאושר ולתקווה או לדיכאון ולאין האונים; דרכי עיצובם את ההווייה החברתית ועשייתם לבניינו של העתיד; הצטיירותם בספרות ובאמנויות; מקומם בטיפול הנפשי ובטיפוח החיים הטובים, אך בכל הנושאים הללו וברבים אחרים אעסוק בדפים הרבים של הספר, אז למה להעלותם בקיצור וברמיזה?
לרגע חשבתי לעסוק באתגר של הנושא. אני מאמץ את דבריו של נועם חומסקי שכתב כי “האופטימיזם הוא אסטרטגיה לעשות את העולם טוב יותר וזאת משום שאלא אם כן אתה מאמין שהעתיד עשוי להיות טוב יותר לא תתעורר ותקח על עצמך אחריות להיטיבו. אם תניח כי אכן יש פוטנציאל לחירות, קיימות הזדמנויות לשנות דברים, או אז יש סיכוי שתוכל לתרום לעשייתו של העולם טוב יותר. הבחירה היא בידיך”. ואכן הדיונים הפילוסופיים, הפסיכולוגיים והחברתיים שבספר מבקשים לפתוח את החשיבה על מקומם של האופטימיזם והפסימיזם בהיענות לאתגר של שינוייה של החברה תוך טיפוח חירותו ומעורבותו של היחיד. אך אניח להם להתמודד עם נושא נכבד זה שיאתגר אותנו בספר בפרקיו השונים, העיוניים, הטיפוליים והיצירתיים. אולם כדרכי ביקשתי אף את התום והרעננות והראשוניות שבנושא ועלו בזכרוני שורותיו של א.א. מילן ב”הבית בקרן פו”:
“הבה נניח שהעץ שאנו עומדים מתחתיו יפול עלינו”, אמר חזרזיר באימה.
“הבה נניח שהוא לא יפול”, אמר לו פו לאחר שחשב על כך.
תשובתו הרגיעה את חזרזיר והוא חזר לשלוותו ובשמחה יצא עם פו לצלצל בדלת ביתו של ינשוף.
לפנינו דוגמה יפהפיה לאופטימיות של פו, לאמונתו כי הכל יהיה בסדר, כי אין להטריד את עצמך בפחדים מדומים, כי אין סיבה שהעץ דווקא יפול כשהם עומדים תחתיו, כי אין להפחיד את עצמך בדאגות טרם זמנן. לעומתו נקודת המוצא של חזרזיר היא פסימית, הוא מפחיד את עצמו בדאגות, בורא בדימיונו מצבים הרי אסון, חי בחששות לרוב.
ובאו דברים אלה לחזק את שילובן של מעשיות ואגדות, ואף סיפורי ילדות בתוכן, בדיוני הספר כשהם מעניקים לו ברכת התום שהוא נשמת האופטימיות.
ומכאן ביקשתי להדגיש במבוא לא רק את הדיון הפילוסופי, הבחינה הפסיכולוגית, השיח הטיפולי, ההארה החברתית, אלא את מקומו של הדימיון בסוגיה זו, העשירה מאין כמוה, של אופטימיזם ופסימיזם ובנותיהם — התקווה והאשליה, הרמייה העצמית והפנטאזיה וכיו”ב. ונזכרתי בדבריו של רוברט לואי סטיבנסון שהדגיש שחייו האמיתיים של אדם מצויים בעולם הדימיון שלו. כאן אינו חי במציאות המיוזעת והיגעה, האפורה והלא מלהיבה, אלא בחמימות של חדרי מוחו בעלי החלונות הצבעוניים והקירות המכוסים סיפורים, אשליות וחלומות. והאם לא בהרפתקאות הדימיון ובסיפורים שאדם מספר לעצמו נושבים האופטימיזם והפסימיזם?
ובאו כל התלבטויות אלה באשר לנושאי המבוא ושאלו אותי ו”היכן אתה?” מה המעיין ממנו שואב אתה את האופטימיות ומה הם הסלעים על גדותיו שדוקרים את רגליך ופוצעים אותן בשבריהם המחודדים?
או אז החלטתי להעמיד במרכז המבוא קטע מתוך סיפורי שלי שבורא בתוכי סיפורה של האופטימיות האישית בדרך הלב:
חיבוקו של אבא
צעדתי לאורך החוף בואכה עתלית, חם היה ומהביל. פשטתי את חולצתי וקשרתי אותה סביב מותני. הייתי שטוף זעה, טיפות זלגו ממצחי וחדרו לעיני וצרבו אותן.
הים היה סוער והסתער בכוחות אדירים על החוף. תשעה באב היום וזכורני כי כמעט בכל שנה הים מתנחשל ביום זה ושולח מטעני כעס והרס אל החולות הנסוגים מפניו.
זכרתי תשעה באב הרחק בילדותי בראשון לציון. אני ילד כבן חמש ואבא לוקח אותי באוטובוס “דרום יהודה” לתל־אביב, לשחות, כמנהגנו בחופשת הקיץ, בחוף גורדון, ואחר כך למלא כמה בקבוקים ריקים במי ים מלוחים ולהביאם לסבתא, אימו של אבא, כדי שתשטוף בהם את החור הפעור בפניה, במקום בו נעקרה עינה השמאלית ונקבעה בו עין של זכוכית.
לעת ערב היתה סבתא שוטפת את עינה, שמה אותה בכוס מים על מדף בארונית העץ המחוררת בנקבי קידוחיהן של תולעי העץ העושות שמות בארונית. את חור עינה המפחיד היתה מסתירה ברצועת בד לבן שהיתה כורכת באלכסון מראשה לעבר אוזנה השמאלית.
משירד הלילה היתה מציבה כוס נוספת על מדף הארונית ובמים שמילאה בהם אותה היתה מניחה את שיניה התותבות. פחד מהול בהיקסמות מוזרה היה מציף אותי כשהייתי לוחש לעצמי כי עין הזכוכית משגיחה על השיניים התותבות ושומרת לבל תתפרענה ותצאנה לנשוך אשליות חלומותיה המלוות אותה אל שנת הלילה שאיננה מגיעה.
מוזר, ברגע זה סיפורי על נסיעתי עם אבא בתשעה באב לרחוץ בימה של תל אביב והעין שאינה רואה המשגיחה על השיניים שאינן נושכות, שב אלי כאן על החוף בחיפה.
כשהגעתי עם אבא לחוף הים בתשעה באב הסתבר כי הסערה בים העלתה גלים מאיימים שפרצו אל החוף. סכנת חיים נשקפה לנכנס אל הים, אך אנו שהגענו מראשון לציון הרחוקה סרבנו לוותר.
ירדנו מן המרחצאות, שהמים הציפו את מדרגותיהם, החזקנו בעמודים שתמכו במדרגות וסרבנו לשמוט את אחיזתנו בהם אף שסוערנו וטולטלנו והוצלפנו ונמשכנו בעוצמות אדירות. הגלים וזרמי המים העזים ביקשו לקרוע אותנו זה מזה ולקחתנו אל תהומות הים, אך אבא הושיט לי יד ומשך אותי אליו ועכשיו שנינו נצמדנו לאותו עמוד, נאחזנו בו בכל כוחנו. הוא חובק אותי מאחורי כשאני מחזיק בעמוד בכל כוחי וזרועותיו של אבא חובקות אותי ואת העמוד, נועצים רגלינו בחול הנחרש מתחתינו בסחף הגלים.
ועתה בלכתי על החוף, מנסה לשווא להקפיץ אבנים על הגלים הגועשים אך בוחר עדיין אבנים חלקות וקלילות העשויות לנתר על הגלים ולא לשקוע מיד אל המצולות אני חש כי כמוהן, לא אעמוד בעוצמת הגלים והם מושכים אותי אל המעמקים בולעי הכל. מה לא הייתי נותן כדי לשוב ולהרגיש את חיבוקו של אבא כאשר שנינו נאחזים יחד ומתמודדים עם הגלים המסתערים להטביענו.
בחרתי לפתוח בקטע אישי זה כי דווקא בסיטואציה בה התרחש נפתח הראיון שלי עם עצמי, הוצבה השאלה — פסימיסט או אופטימיסט? גלי הים הסוער בתשעה באב מוסיפים להתנחשל בתוכי ועלי, ולא חדלים לאיים עלי ועל כל מה ששלי. מודע אני להם, נושא בתוכי את איומם המתמיד, יודע כי לא יחדלו לפקוד אותי ביומי ובלילי, מכיר כי הם מנגינת חלומותי ושיר הערש המבקש להרדימני בתנומה שאין ממנה יקיצה. אז כמו מתפרצת התשובה לשאלה — פסימיסט.
אולם האם אין חיבוקו של אבי חזק מהם? האם אין אחיזתנו המשותפת בעמוד העץ כשגופו של אבי עוטף אותי וידיו מקיפות אותי ומחזיקות בכוח בעמוד ומבטיחות שהגלים לא יקרעו אותנו מאחיזתנו, לא ישמטו אותי מחיבוקו, האם אין בכך הבטחה של הצלה והתגברות והמשך וניצחון? אז אולי התשובה הוודאית לשאלה — אופטימיסט?
ואכן לאורך כל דרכי מלווה אותי קולו של אבי, בוקע מתוכי, מכתיב לי מבפנים את כל ספרי, מעניק לי ביטחון, דירבון להמשיך, רצון לכתוב במו ידי את סיפורי הנכתב בדיו החלומות שהוא לא נועז לממש.
וכך כאשר פוגש סיפורי את סיפור הילד שהתייתם מאביו בהיותו בן שלוש, שידע מצוקות בית יתומים ואימתו; שברח ממצוות דת שביקשה לחנוק אותו ולעצבו בדמותה הקפואה; שנס מירושלים אל חופה של יפו והתרועע עם נחום גוטמן וצייר את חלומו שלו על החול הנשטף בגלים; שפרץ והבקיע והיה לאב, וברא לבנו ילדות שלא הכיר, שידו היתה נתונה בידו כל ילדותו; שידע אכזבות ומכאובים, התבדות חלומות, כאבי התמכרות לאשליות ולמישאלות וייסורי התפכחות; שהלך והסתגר והתכנס בבית הטבע שהקים, שנואש מן השיח עם בני האדם ושקע בשיח עם עצים ופרחים, ציפורים ובעלי חיים; שידע לקרוא מבעה של איוושת הרוח ולתפור בגדיו הקרועים בסיכות ביטחון של רצון להיאחז בחיים; שצנח על מיטת מותו וכל סיכות הביטחון שהידקו בגדיו שהיו תלויים עליו כשגופו הלך ופחת פתוחות, וידיו פרושות לחיבוק אחרון שלא יבוא ודמו פורץ מפיו, ומקלה של סבתא מושלך לצדו ושוב לא יהיה לו למישענת ועיניו קמות ועל מיטת מותו רק פתק קטן ועליו בכתב ידו — “אהבתי”. אז האם ישנה אופטימיות גדולה מזו?
ומכאן ואילך ידברו פרקי הספר השונים בלשונם שלהם וממרחבי השיח שלהם יזכירו לנו את העולה מדברי הצדיק החסידי ר’ ברוך ממז’בוז’ שאמר: “העולם הזה מלא אור למי שיודע זאת, וחשוך כולו למי שמאבד את דרכו…”
אדיר כהן
אוניברסיטת חיפה ומיכללת עמק יזרעאל
תשע”ג
יהורם – :
על הספר נכתב: ספר ראשון מסוגו העוסק בריבוי הפנים וגוונים….
טוב שלגרפומניה אין הרבה פנים…. היא בעיקר נראית כמו אדיר כהן.
שמח לראות שעבר לפורמט הדיגיטלי וכך פחות עצים יכרתו כדי לשמש מצע לגבב השטויות שהפרופסור המכובד פולט ללא הבחנה.