החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שעת הכוכב

מאת:
מפורטוגלית: מרים טבעון | הוצאה: , | 2020 | 94 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

33.00

רכשו ספר זה:

'שעת הכוכב', הספר האחרון שפרסמה ליספקטור בחייה (1977) זמן קצר לפני מותה מסרטן, נחשב בעיני רבים לרומאן הכי טוב שלה. אחרי הרבע הראשון שלו, אחרי "האִלתורים" המתפתלים של ההכנות המקדָמיות, הלבטים וכוונון־הכלים של "המחבר" הגבר, שליספקטור המציאה כנציגהּ ברומאן, ייתקלו הקוראים בטקסט המענג והנגיש ביותר שכתבה ליספקטור מעודה: פורטרט רווי הומור גוגולי אך אמפתי, מרהיב בהבחנות המהממות שבו, של בחורה בת 19 "המכילה בתוכה את מותה", בעלת השם החשמונאי האירוני: מַכַּבֶּיָה.
הצעירה הזאת, כתבנית כושלת במשרד, היא הגרסה הנשית המפורטת והאפקטיבית שבראה ליספקטור לעומת הכתבן מן "האדרת" של גוגול, אקאקי אקאקייביץ', שחי חיים שרישומם לא ניכר, אך זכה לבסוף להבהוב שהרנין לרגע את עליבותו. גם מכביה תאמר בסוף: "היום הוא היום הראשון של חיי: נולדתי".
אבל עד לרגע זה היא הריק בהתגלמותו, בחורה לא מוכשרת לחיים, המתהלכת במין הווה מתמשך, נעדרת מעצמה, בהבעת התנצלות על שהיא תופסת מקום. היא לא מרגישה אומללות כי אינה יודעת מה היא, לא עולה בדעתה השטות לשאול: מי אני, ואינה תובעת כלום, ואפילו חושבת שהיא מאושרת; הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לחיות.
ועם זאת, הכתבנית שדומה שכלל אין לה דם, אלא אם יום אחד יישפך, הולכת והופכת בעיני "המחבר" למי שבגופה הכמוש "שוכנת רוח חיים עצומה", ולפתע מסתבר שביום קשה היא צובעת את שפתיה באדום חי, שיהיו כמו של מרילין מונרו, כי היתה רוצה להיות כוכבת קולנוע. וכשהיא נשלחת לקוראת־בקלפים, משתנים חייה באמצעות מלים. האשה הזאת מעניקה לה לראשונה גורל, פרוגרמה אישית, תשוקה. ואכן, כשמכביה יוצאת ממנה נולד, בפרץ של חיות, האני שלה; נולדים לה חיים אמיתיים סובייקטיביים, שעת־כוכבת טרגית, פרדוקסלית.
החיפוש האבוד אחרי האני – נושא אופייני לליספקטור – מוכפל בספר זה. "המחבר" שבראה הסופרת רק קלט ברחוב במבט חטוף בחורה אלמונית, שרגש של אובדן ניכר על פניה, ומכאן ואילך הוא מטיל עליה סיפור, המתגלה לו רק תוך כדי כתיבה, סיפור שהוא נאבק עמו ונשלט על־ידו. הוא, הלוּזֶר שמכישלון לכישלון הצטמצם, ובלי דמויות הוא מאבד את אישיותו, ישתנה לאחֵר תוך כדי הכתיבה. לחַבֵּר חיים לאשה זו עמדה "גברית", אבל כאן "המחבר" יכונן את עצמו בהזדהות עם אשה ובהיטמעות בה.

מקט: 4-31-9006870
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
'שעת הכוכב', הספר האחרון שפרסמה ליספקטור בחייה (1977) זמן קצר לפני מותה מסרטן, נחשב בעיני רבים לרומאן הכי טוב שלה. […]

הכל בעולם החל באמירת כן. מולקולה אמרה כן למולקולה אחרת ונולדו החיים. אבל לפני הַפְּרֵהיסטוריה היתה הפרֵהיסטוריה של הפרֵהיסטוריה, והיה הלעולם־לא והכן. תמיד היה. איני יודע מה, אבל אני יודע שהיקום מעולם לא החל.

שאיש לא יטעה, אני משיג את הפשטות אך ורק בעמל רב.

כל זמן שיהיו לי שאלות ולא תהיה לי תשובה אוסיף לכתוב. איך להתחיל מהתחלה, אם הדברים קורים לפני שהם קורים? אם לפני הפרֵה־פרֵהיסטוריה כבר היו המפלצות האפוקליפטיות? אם הסיפור הזה אינו קיים, הוא יתחיל להתקיים. לחשוב זה מעשה. להרגיש זו עובדה. שניהם יחד – אני שכותב מה שאני כותב. אלוהים הוא העולם. האמת היא תמיד מגע פנימי ובלתי־מוסבר. החיים הכי אמיתיים שלי אינם נתפסים, הם פנימיים להפליא, ואין מלה אחת שתבטא את משמעותם. לבי התרוקן מכל חשק והוא מצטמצם לעצם הפעימה האחרונה או הראשונה. כאב השיניים המפלח את הסיפור הזה ננעץ לנו עמוק בפה. אז אני שר בקול גבוה ונוקב נעימה סינקופית וצורמת – זה כאבי שלי, אני הנושא על כתפי את העולם, ויש מחסור באושר. אושר? מימי לא ראיתי מלה מטורפת יותר, שהמציאו הבחורות הנוֹרדֶסטיניות שמסתובבות פה־ושם בהמוניהן.

כפי שאני עומד לומר עכשיו, הסיפור הזה יהיה תוצאה של ראייה הדרגתית – זה שנתיים־וחצי אני מגלה לאט־לאט את הלמה ואת המדוע. זו ראיית ההתקרבות של. של מה? מי יודע אם מאוחר יותר אדע. כאילו אני כותב ממש בשעה שקוראים אותי. אלא שאינני מתחיל מהסוף, שהיה יכול להצדיק את ההתחלה – כפי שדומה כי המוות אומר על החיים – כי אני צריך לרשום את העובדות הקודמות.

ברגע זה אני קצת מתבייש מראש תוך כדי כתיבה, מפני שאני פולש אליכם עם סיפור כל־כך חיצוני ומפורש. שבכל־זאת אולי אפילו יוכל לקלוח ממנו דם מְפַעֵם מרוב חיוניות של חיים, ולהיקרש מיד לקוביות של זֶ’לָטין מרטיט. האם הסיפור הזה יהיה יום אחד התקרשותי שלי? מה אני יודע. אם יש בו מן האמת – וברור שהסיפור אמיתי אף כי מומצא – אז שכל אחד יזהה אותה בתוך תוכו, כי כולנו כאחד, ומי שאינו דל בכסף דל ברוח או מתגעגע, כי חסר לו משהו יקר מפז – יש מי שחסר לו העיקר העדין.

איך זה שאני יודע כל מה שיקרה ובכל־זאת איני מכיר אותו, כי מעולם לא חייתי אותו? פשוט, באחד מרחובות ריו־דה־ז’נֵיירוּ קלטתי במבט חטוף את רגש האובדן על פניה של בחורה נוֹרדֶסטינית. שלא לדבר על זה שכשהייתי קטן גדלתי בצפון־מזרח ברזיל. חוץ מזה,

אני יודע על הדברים כי אני חי. מי שחי יודע, גם בלי לדעת שהוא יודע. כך שאתם יודעים, רבותי, יותר ממה שנדמה לכם, ומעמידים

פני תם.

הייתי רוצה שמה שאכתוב לא יהיה מסובך, אם כי אני נאלץ להשתמש במלים שתישענו עליהן. בסיפור – אני קובע מתוך בחירה חופשית כוזבת – יהיו כשבע דמויות, ואני אחת החשובות בהן, כמובן. אני, רוֹדריגוּ ס.מ.. הסיפור, סיפור ישן־נושן, כי איני רוצה להיות מודרניסט ולהמציא לשון־דיבור במסווה של מקוריות. ככה שבניגוד להרגלי, אתנסה בסיפור עם התחלה, עם אמצע ועם

“gran finale”, שבעקבותיו דממה וטפטוף הגשם.

סיפור חיצוני ומפורש, כן, אבל כומס סודות – החל באחת הכותרות, “במה שנוגע לעתיד”, שלפניה נקודה סופית, ואחריה עוד נקודה סופית. זו אינה גחמה שלי – אולי בסוף תובן נחיצותו של התיחום. (בקושי וגרוע אני רואה את הסוף, שאם דלוּתי תאפשר, אני רוצה שיהיה גרנדיוזי.) אם במקום נקודה היו באות אחרי הכותרת שלוש נקודות, היא היתה נשארת פתוחה לדמיונות אפשריים שלכם, אולי אפילו חולניים וחסרי רחמים. טוב, נכון שגם בלבי אין רחמים על הדמות הראשית שלי, הבחורה הנוֹרדֶסטינית: זהו סיפור שאני רוצה אותו קר. אבל לי יש זכות להיות קר עד כדי כאב, ולכם לא. בגלל כל אלה איני מוותר לכם. לא מדובר אך ורק בסיפור, בראש וראשונה אלה חיים ראשוניים שנושמים, נושמים, נושמים. חומר נקבובי, יום אחד אחיה כאן חיי מולקולה עם קול הרעם האפשרי של אטומים. מה שאני כותב הוא יותר מהמצאה, מוטל עלי לספר על הבחורה הזאת מבין רבבות כמוה. מחובתי, ולוּ יהא זה בכישרון דל, לגלות לה את החיים.

כי קיימת זכות הצעקה.

אז אני צועק.

צעקה טהורה ובלי לבקש נדבה. אני יודע שיש בחורות שמוכרות את גופן, רכושן הממשי היחיד, בתמורה לארוחת־ערב טובה במקום הכריך עם הנקניק. אבל לנפש שעליה אדבר יש בקושי גוף בשביל למכור, איש לא רוצה בה, היא בתולה ותמימה, היא אינה חסרה לאיש. אגב – אני מגלה עכשיו – גם אני איני חסר כלל לאיש, וגם מה שאני כותב היה מישהו אחר כותב. סופר אחר, כן, אבל צריך שיהיה גבר, כי סופרת עלולה להתבכיין ברגשנות.

רבבות בחורות כמו הבחורה הנוֹרדֶסטינית פזורות בשכונות עוני, שותפות לחדרים מרוהטים, עובדות מאחורי דלפקים עד אפיסת כוחות. הן אף אינן שמות לב שבקלות ניתן למצוא להן מחליפות, ובכלל לא משנה אם הן קיימות או לא קיימות. מעטות מתלוננות, ועד כמה שידוע לי אף לא אחת מהן מוחה, משום שאינן יודעות באוזני מי. המי הזה, אפשר שהוא קיים?

אני מחמם את גופי כדי להתחיל, מחכך את כפות ידי זו בזו כדי לאזור אומץ. עכשיו נזכרתי שפעם, כדי לחמם את רוחי, הייתי מתפלל: התנועה היא הרוח. התפילה היתה לי דרך אילמת וחבויה מעין כל להגיע אל עצמי בעצמי. כשהייתי מתפלל הייתי מגיע לחלל בתוך נשמתי – והחלל הזה הוא כל מה שיכול להיות לי אי־פעם. יותר מזה, לא כלום. אבל גם לרִיק יש ערך והוא דומה לַמָלֵא. דרך להשיג היא לא לחפש, דרך לקבל היא לא לבקש ורק להאמין שהדממה שבי, שאני מאמין בה, היא לי תשובה על – על המסתורין שלי.

כוונתי, כפי שכבר רמזתי, לכתוב בפשטות הולכת וגוברת. ממילא החומר שברשותי זעום ופשטני יותר מדי, הפרטים על הדמויות מעטים ואינם שופכים עליהן אור, פרטים שבקושי רב מגיעים ממני אלי, ממש נגרוּת בניין.

כן, אבל אסור לשכוח שכדי לכתוב לא־חשוב־מה, החומר הבסיסי שלי הוא המלה. כך שהסיפור הזה יהיה עשוי ממלים שמתקבצות למשפטים, אשר נודפת מהם משמעות סודית החורגת מעבר למלים ולמשפטים. ברור שכמו לכל סופר קורץ לי הפיתוי לנקוט ביטויים עסיסיים: אני מכיר שמות־תואר מרהיבים, שמות־עצם בשרניים ופעלים כה תמירים, שהם חוצים חדים את האוויר לקראת פעולה, שהרי מלה היא פעולה, מסכימים? אבל לא אקשט את המלה, כי אם אגע בלחם של הבחורה, הלחם הזה ייהפך לזהב – והצעירה (היא בת תשע־עשרה), הצעירה לא תוכל לנגוס בו, ותמות מרעב. לכן עלי לדבר בפשטות, כדי לקלוט את קיומה העדין והעמום. אני מסתפק בכך שבענווה – אבל בלי לעשות עניין מענוותי, כי אז כבר לא תהיה זו ענווה – אני מסתפק בכך שאספר את סיפור הרפתקאותיה העלובות של בחורה בעיר שכל־כולה נגדה. היא, שמוטב היה לה אילו נשארה בסֶרְטָאוּ של אָלָאגוֹאָס בשמלת כותנה מודפסת ובלי שום הדפסה על מכונה, הרי כתבה כל־כך גרוע, רק שלוש כיתות בבית־ספר יסודי למדה. כיוון שהיתה בורה, נאלצה לתקתק לאט־לאט ולהעתיק אות אחר אות – הדודה היא שנתנה לה שיעור שטחי בתקתוק. והבחורה זכתה לכבוד: סוף־סוף היא כתבנית. אם כי, ככל הנראה, לא הסכינה עם קיומם של שני עיצורים סמוכים בשפה והיתה מעתיקה מכתב־ידו הנאה והעגול של מְנהלהּ האהוב את המלה “designar” בָּאופן שבו היתה הוגה בלשון מדוברת: “דֶזיגינאר”.

סלחו לי, אבל אוסיף לדבר על עצמי, שאיני מוּכּר לי, ותוך כדי כתיבה אני מפתיע את עצמי מעט, כי גיליתי שיש לי גורל. מי לא שאל את עצמו אי־פעם: האם אני מפלצת או שככה זה להיות בן־אדם?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שעת הכוכב”