סגירת מעגל

הסיפור ביניהם התחיל לדעתי ממש כמה ימים אחרי ששלמה נכנס לבית ההורים. בימים הראשונים אמא ציינה שהגיע דייר חדש לבניין ודיברה עליו קצת, אמרה שהוא משתלב יפה עם האנשים. בשבועות שלאחר מכן סיפרה מעט פרטים נוספים, אבל כשדיברה עליו היתה לי הרגשה שהיא מסתירה ממני משהו.

אחר כך התחלתי לראות אותו לצדה של אמא כשהייתי בא לבקר אותה. גבר כבן שמונים, שְׂער שיבה מסורק בקפידה. תמיד קידם את פניי בחיוך, ניסה לפתוח בשיחה, לשדר קִרבה. אבל אני לא התמסרתי.

חלפו כמה חודשים. נראה לי שיחסה של אמא אליו השתנה בהדרגה. היא היתה מבקרת אותו יותר ומספרת לנו על כך. יום אחד סיפרה שהציע לה לבוא איתו להצגה ב’קאמרי’. כשסיפרה על כך, ניצת ברק בעיניה.

אחר כך התחיל לבוא אליה כדי שתרד איתו לחדר האוכל. לקראת כל ארוחה היה מקיש על דלת חדרה. נדמה לה, כך סיפרה לי, שיש תבנית קבועה, מעין מקצב אופייני, לנקישות על הדלת. ובימי שישי היה מביא לה ורדים לחדר. היא סיפרה על כל המחוות האלה, ועל טקס שהתפתח ביניהם של שתיית תה בכל אחר צהריים (‘הוא אוהב תה שחור,’ אמרה), ואני דמיינתי כיצד היא עורכת את הסרוִויס הכחול החגיגי על מפה לבנה רקומה. מפיות נייר לבנות עם פסים כחולים, מקופלות כמשולש, מעטרות את צדה הימני של הצלחת שעליה מונחת הכוס.

לאחרונה ביקרה אצל ספָּרית מחוץ לבניין. זה שנים שלא עשתה זאת.

לא מזמן סיפרה לי שיש להם רקע משותף. לא שאלתי פרטים, וגם היא לא הרחיבה בנושא. אמרתי לה במפורש שלא יפריע לי אם הקשר ביניהם יתהדק ויישא אופי רומנטי, אבל היא נעצה את מבטה ברצפה והנידה את ראשה לצדדים.

מעניין מה עובר לאמא בראש… הירהרתי. אבא נפטר מזמן. גם אשתו של שלמה כבר לא בין החיים. בבית הדיור המוגן נוצרו זוגות בין הדיירים. אמא טיפוס חברותי מאוד. לכל אחד חשוב שיהיה לידו מישהו שאוהב אותו, מישהו שיחבק אותו, שיעודד אותו ברגעים קשים.

בבוקר שבת הבאתי את יעלי, הנינה הבכורה של אמי, לבקר אותה. יעלי סיפרה לה שהם לומדים על גלי העלייה לארץ. במחברתה היו רשומות שאלות שעליהן התבקשה לענות. אמא לא נזקקה לשאלות מכַוונות. עוד בטרם סיימה יעלי את השאלה הראשונה, כבר שטף את החדר מבול של פרטים וחוויות מימי עלייתה לארץ. היא היתה חברה בתנועת הנוער הציונית השומר הצעיר באמסטרדם, ומגיל שתים־עשרה התכוונה לעלות לפלשתינה דאז.

‘היינו קבוצת חברים טובים מאוד. נפגשנו ב’קן’ בכל שבוע,’ סיפרה ליעלי. ‘ארגַנו פעולות על פלשתינה, על הקיבוצים, על עבודה חקלאית. לפני העלייה לארץ קיבלנו הדרכה ב’חוות הכשרה’, שבה שמענו הרצאות על סוציאליזם ועל חיי שיתוף ולמדנו על גידולים שונים של ירקות ופירות, ועל ענפי הלול והרפת.’ יעלי שתתה את דבריה בצמא.

‘כבר היו אז תנועות נוער?’ שאלה הנינה.

אמא השתהתה בתשובתה. פניה הרצינו מעט. ‘כן, יעלי, היו. אני הייתי בשומר הצעיר, והיתה אז בעיר שלי גם תנועת נוער של בית’ר.’ קולה נחלש מעט, והיא נראתה פחות נלהבת. ‘בית’ר היא תנועה שהקימו האנשים של זאב ז’בוטינסקי. גם להם היו פגישות ופעילות, אבל הדגש אצלם היה בצורך בהתקוממות פעילה נגד הנאצים. הם דיברו פחות על עלייה להתיישבות חדשה בפלשתינה, וּודאי לא על עבודה חקלאית וחיי שיתוף.’ שוב היתה הפסקה קלה בדבריה. היא קמה להוריד את הכלים מהשולחן והניחה אותם בכיור שבמטבחון. יעלי עקבה אחר תנועותיה. אמא שמה לב למבט התוהה של יעלי, שהיתה סקרנית לקבל עוד מידע, והוסיפה: ‘היו… היו לי כמה שכנים בני גילי, חברים בתנועת בית’ר,’ המשיכה לספר, ‘אבל בגלל שהדעות שלהם ושלנו היו שונות לגמרי, נוצר מתח. הם לעגו להתלהבות שלנו מעבודה חקלאית, ולנו היתה ביקורת על ההערצה שלהם לכוח פיזי ולשימוש בנשק. עד כדי כך היה נתק, שלפעמים לא דיברנו אלה עם אלה, ולמעשה הוריי התנגדו לקשר עם הבחורים והבחורות של בית’ר.’

זמן קצר לאחר הביקור הזה שלמה נפטר. ביקרתי את אמא למחרת פטירתו. היא היתה שפופה, עיניה כבויות ומבטה מרחף. לבשה שמלה לבנה עם פרחים אדומים דהויים שנראתה כשק תלוי על גופה הרזה. שלא כהרגלה, מיעטה לדבר. בדרך כלל כשהגעתי לחדרה, היתה ממהרת להכין לי כוס תה ולהציע עוגות ועוגיות, אבל הפעם ישבה שקטה ומכונסת בכיסאה הקבוע, כאילו ממאנת לוותר על תחושה חזקה או חוויה אישית.

כשבועיים לאחר השבעה צילצלה אחת מבנותיו של שלמה אל אמי וביקשה לבוא לבקרה. אמא הזמינה אותי להשתתף במפגש.

אמא קיבלה אותה במאור פנים.

הבת אמרה שמצאה משהו מעניין בין ניירותיו של אביה, והושיטה לאמא תמונה קטנה, דהויה, בשחור־לבן. קבוצת נערים, עשרה במספר, עמדו זקופים זה לצד זה, קצתם בבגדי תנועת בית’ר, מבטם רציני.

‘זה אבא!’ הצביעה הבת בגאווה על אחת הדמויות בתמונה כמגלה אוצר יקר. ‘אבל על גב התמונה הוא כתב את שמך.’

‘נכון,’ קראה אמי בהתרגשות. ‘וזאת אני, במחנה משותף עם בית’ר.’

דקות ארוכות הביטו השתיים בתמונה. אחר כך הפכה אמי את התמונה. בכתב דהוי, אבל ברור כשמש, היה כתוב: ‘1937. מקווה שגם תמר תעלה לפלשתינה והלוואי שניפגש שם’.