החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שפת התנך כבבואת סיפור הבריאה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 180 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , , .

סיור במבוך שביליה המסועפים של שפת התנ"ך יפגיש את הקורא עם תופעת הדואליות המפליאה שבה חתומים אותיותיה, מילותיה ומבניה. סימן היכר מובהק זה ממחיש את האמונה הפרדוקסלית לפיה בריאה זכה ומזהירה בקעה מתוך לב ליבו של ים תהומי, סוער ומר. מעז יצא מתוק. אך רק נפדתה השבויה האצילית מכלאה, אך רק השתחררה מגלות לגאולה, והינה כוחות עוינים וגסים קמים עליה ומתנכלים לה כשכל מטרתם הינה להפילה בפח כדי לשעבדה מחדש. הקרב הניטש מאז שחר האנושות בין טוב לרע, בין קודש לטומאה, בין ניחוחות פרדש משכרים לצחנת פגרים מוטלים על פני אדמת פרא, מתחולל גם בחזית השפה עצמה כשהוא מתועד במעין צופן סתרים החבוי במגוון צורותיה. בפענוחו ובחשיפתו של הסוד טמון כוחו של המחקר החדשני שלפנינו. אורנה ליברמן, ילידת ישראל (1952), בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, תרגמה לעברית את רב המכר "אנה לא" מאת אוגוסטין גומז-ארקוס לאחר שהציעה אותו להוצאת הקיבוץ המאוחד. לזכותה נזקף גם ספר דקדוק עברי לדוברי צרפתית שיצא לאור בפריז. בשנים האחרונות מוקדש עיקר זמנה, מלבד הוראת עברית מדוברת, לחקר לשון המקרא.

מקט: 1-880-2
לאתר הספר הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר – התוהו ובוהו בתחילת ספר בראשית משמעו אוקיינוס שחור, גועש ורועש שגליו הזועפים הולכים ונשברים אינסופית על דלתות מרחביו האטומים. החוזה במראה המשמים יתקשה לתאר שנחשולי האימה המקציפים מכסים על אדמה שהייתה מן הסתם פוריה וירוקה. יושביה ברי המזל ששכנו איש בצל גפנו ותאנתו על פלגי מים צלולים בחרו בחיי חטא וקראו דרור ליצריהם הפרועים, ללא מעצור. אפילו צדיק אחד לא היה בין כפויי הטובה והאל החליט למחותם מעל פני היקום. עצי הפרי העבותים שהצמיחו גם אבנים יקרות הפכו לאודים עשנים ומי הברכה עלו על גדותיהם, הפכו בן רגע לים מוות תהומי, זדוני ושוצף, הטביעו את הכרמים, השדות והבתים והכריתו כל בשר. אך הבורא החליט לתת לאנושות הזדמנות שנייה ותוך שבעה ימים נברא גן עדן חדש. ביום הראשון ברא אלוהים את האור ואילץ את החושך לוותר על חצי מזמן שלטונו לטובת היריב החדש. ביום השני כרה האל את הבאר הראשונה בלב האוקיינוס הבראשיתי וחצה אותו, החל מנקודה זו, לשני חלקים שווים. מחצית המים עלתה למעלה, כמעיין ומחציתם השנייה ירדה למטה, כמטר:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. (בְּרֵאשִׁית א:ו-ח)

הפסוק המקביל בספר היובלים (ספר חיצוני המשכתב את התורה מתחילתה עד מעמד הר סיני) מדגיש הדגשה יתרה את פילוג המים שאינם רק מצייתים לרקיע אלא לוקחים, הם עצמם, חלק פעיל במעשה:

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי עָשָׂה אֶת הָרָקִיעַ בֵּין הַמַּיִם, וַיִּבָּדְלוּ הַמַּיִם בַּיּוֹם הַהוּא, חֶצְיָם עָלָה מֵעַל לָרָקִיעַ וְחֶצְיָם יָרַד מִתַּחַת לָרָקִיעַ אֲשֶׁר בַּתָּוֶךְ, עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. וְזֹאת הַמְּלָאכָה הָאַחַת אֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. (סֵפֶר הַיּוֹבְלִים ב:ח-ט, כל ההדגשות בציטוטים הן שלי)

מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה לאורך קו התפר והבדילה בין המים מעליו למים מתחתיו. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעתם. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז…) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק…) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות – צַח – רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות:

צ.ח ← ח.צ

1) פיצול לשניים

-חֵץ

-חָצָה (ח.צ.י)

-חֵצִי

2) טהרה

-צַח

עד ימינו נושאת המילה מַיִם את זכרון פילוגם בצורת ריבויה הזוגי -יִם שבא מ-יָם, אותו אוקינוס קדמוני ברגע פיצולו בו נפתח פתח תקווה ונסלל שביל מעבר במערבולות המים הרעים. מִיָּם (מֵהַיָּם), שמקורו בים, בהיפוך תנועות (i a – a i), נקרא מַיִם:

מִיָּם ← מַיִם

הריבוי הזוגי המנציח את היטהרות הבריאה מאפיין גם את אברי הגוף הזוגיים – עֵינַיִם, אָזְנַיִם, יָדַיִם, רַגְלַיִם, שָׁדַיִם, קְרָבַיִם – החתומים, גם הם, בסימן ההיכר הקוסמוגני. ריבוים הזוגי מסמל את המים העליונים והתחתונים שבהתפצלותם לשמים וארץ יצרו מרחב מחייה במעמקי ים המוות ומזכיר לָעִבְרִי את חובת נאמנותו לערכי הבריאה.

ביום השלישי קיבץ הבורא את המים שהציפו את הארץ מקצה עד קצה למקום אחד. עיצוב המים שפינו מקום ליבשה היה תנאי מוקדם נוסף ליצירת חַיִּים, מילה נוספת שריבויה הזוגי, על משקל מַיִם, מהדהד את גזירתו של הים הקדמוני לשְׁנַיִם. האות הפותחת את המילה, חית, שפירושה גדר, רומזת על הגבול שהציב הבורא לים ומעבירה מסר עקיף בדבר הצורך החיוני של כל אדם להקים סכר לגאות יצריו המאיימים להטביעו:

חַיִּים ← גבול בלב ים וצמצומו

חַיִּים: ח (גדר) + -יִּם (הים החצוי)

מי התוהו נכלאו אך לא פסו מן העולם. המבול בזמנו של נוח שבו הותרו אזיקיהם לא היה אלא חזרה לעידן שלטון המים הפוחזים. הקרב המתמיד בין הבריאה לתוהו נערך גם בלב מילות התנ"ך. כל מילה ומילה מסמנת בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, כל מילה נושאת בחובה את ניגודה. חַף, למשל, אדם טהור וישר, בהיפוך אותיות, מציינת את המלכודת, פַּח, שטומנים השטן וחבר מרעיו לטרפם. החף מזוהה סמלית עם היחף, התם, החשוף בכנותו שאינו נועל את גופו במסכות שקר ואינו מציג מצגות מתעתעות. מ-חַף גזורה גם חוֹף, הגבול בין המים ליבשה שנקבע ביום השלישי לבריאה ושבשמירתו תלוי גורל האנושות. אם לא ישמור האדם על גבולות יצריו, לא יעצור עוד החוף את גלי הים. או אז ייטשטשו גבולות הקוסמוס. בהתפוררותו, יהפוך היקום למלכודת ענק:

פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת, יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ. רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ, פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ. נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר, וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם. (יְשַׁעְיָהוּ כד:יז-כ)

הטוהר מזוהה עם שמירת גבולות, ערובה לשלום העולם בעוד ששחיתות האנושות המשתוללת תוך פריקת כל רסן תשחרר את מפלצות המים משלשלותיהן ותביא, בהתאם לתורת הגמול, אסונות שונים ומשונים.

פ.ח (שחיתות) ≠ ח.פ (טוהר)

1) שמירה על גבולות, צדק, שלווה, שלום

-חוֹף

-חַף

2) חריגה, גאות, שטפונות, זעזועים

-פַּח

-פַּחַד

-פַּחַת

טבעם הכפול של המים, מי ברכה ומי קללה, פלג אלוהים וים השטן, מגלם באופן מובהק את הדיאלקטיקה של הטוב והרע, החיים והמוות, הבריאה והכאוס, נושא מרכזי בתנ"ך שעיקר מטרתו היא תיקון דרכיה של החברה האנושית. התואר רָטֹב המזוהה עם מהות המים מורכב אכן מֵ-רַע וּמִ-טוֹב:

רָטֹב ← רַע + טוֹב

מקור החיים מצוי, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב, בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית. הפועל בָּרָא, למשל, שמשמעות היסוד שלו היא הִפְרִיד פירושו בבניין פעל הוא יָצַר אולם בפיעל, בֵּרֵא, פירושו הוא, להיפך, רָצַח, דָּקַר בְּחֶרֶב עַד מָוֶת. הפסוק הראשון של בראשית ידוע:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (בְּרֵאשִׁית א:א)

הרבה פחות ידוע הוא הפסוק ביחזקאל המתאר את עונשן של שתי אחיות מופקרות, אהלה ואהליבה, משל למלכויות שומרון ויהודה:

וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן קָהָל וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יַהֲרֹגוּ וּבָתֵּיהֶן בָּאֵשׁ יִשְׂרֹפוּ. (יְחֶזְקֵאל כג:מז)

(וּבָרֵא – בָּרֵא היא צורת המקור של בֵּרֵא, פיעל).

פירוש הפועל בֵּרֵא בפסוק זה הוא דָּקַר, הִכָּה וְחָתַךְ בְּמַכְשִׁיר חַד, חֲנִית אוֹ גַּרְזֶן (ביהושוע יז:טו, יח, מופיע הצירוף בֵּרֵא יַעַר, כלומר כָּרַת עֵצִים). הקהל ירגום את הנשים באבנים, יתנפל עליהן בדקירות חרב וישסף את גופן, יהרוג את בניהן ובנותיהן וישרוף את בתיהן.

ב.ר.א

-בָּרָא (פעל) יצר, הוליד

-בֵּרֵא (פיעל) הרס, הרג

כל מילה ומילה בתנ"ך, כדוגמת בָּרָא-בֵּרֵא, מצויידת באותה אמביוולנטיות מפתיעה. אוֹן (כוח)-אוֹן (עֹנִי, מצוקה), חָלַשׁ (נפל)-חָלַשׁ (רמס, גבר, ניצח), רֵעַ-רַע, אוֹר-מְאֵרָה, עָרֹם (תם, חף)-עָרוּם (נוכל, "לבוש", מחופש), שָׂגָה (שגשג)-שָׁגָה (נכשל), נָאוֶה-נַעֲוֶה, הִלֵּל-הֵילִיל, נוּגֶה-נוֹגֵהַּ, שָׁחֹר-צָחֹר, שָׁחֹר-חִוֵּר, לָבָן-נָבָל, תֹּם-כֶּתֶם, תָּם-טָמֵא, חַיִל-חִיל, שַׂר-רָשׁ, עָמַד-מָעַד, פָּרָה-רָפָה, נָב-נָבַל, צִיּוֹן-צִיָּה, שׁוֹאָה-יְשׁוּעָה, שַׁוְעָה-שַׁעֲשׁוּעַ, קִיא-קַעֲקַע, אוֹן-אַיִן, שַׁדַּי-שֵׁדִים, אֵל-לֹא… וכולם מכירים מילדות את הצמד גָּלוּת-גְּאֻלָּה ואולי אף את זוג האנגרמות נֶגַע-עֹנֶג המוזכר בספר היצירה. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל _(1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-כֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף – במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו-הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל – הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י, היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל – עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

הפרק הראשון יעסוק בהדיו של מיתוס בריאה קדום הנשמעים בתנ"ך. ענק מימי דמוי נחש נחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. ממחצית גופו העליונה נבראו השמים ומחצית גופו התחתונה שמשה ליצירת הארץ. עקבותיו של סיפור הדרקון שבותר והובא כקורבן נמצאים לא רק בתיאורים וברמזים של האירוע אלא גם בלב ליבן של המילים. שמות עצם ומילות יחס החוזרים פעמים רבות בתנ"ך, תָּוֶךְ, תּוֹךְ, קְרָבַיִם, קֶרֶב, בְּקֶרֶב, בֵּין, מספרים כל פעם מחדש את לידתו של היקום מתוך קרביה של חיה קמאית שביתור מותניה, בין מעלה ומטה, נתן את אות הפתיחה לפינוי מרחב מחייה לכל אחד ממרכיבי העולם החדש.

הפרק השני יעמוד על מהותו של הרקיע, תקרה לעולם התחתון וקרקע לעולם העליון, שנרקע מקריעת המפלצת הימית במותניה ואפשר את עקירת הרוע ששרר בכל המרחב וכליאתו במתחם מצומצם. התפצלות גוש הים הבראשיתי הפכה את מי התוהו המרופשים למי ברכה זוהרים. נביעתם כלפי מעלה חנכה את כריית הבאר הראשונה ודליית מימיה. ירידתם לאדמה חנכה את הגשם הראשון והיקוותו בימים ובשאר מקורות המים. צינור המים שעלה וירד מאמצעו כמוהו כשני עמודי תווך המחברים בין שמים לארץ שעץ הדעת ועץ החיים בתוך גן העדן כמו גם העמודים יכין בועז בקדמת מקדש שלמה משמשים להם ככפילים.

הפרק השלישי יבחן את הסכנה האורבת לארץ אם תבחל בטוהר הרקיע ותבחר להיכנס לעורו של אותו נחש קדמוני מושחת. התום יחזור לטומאה (קרבת השורשים ת.מ.מ ו-ט.מ.א אינה מקרית). גורלה של אנושות שנפלה לשחת יהיה כגורלה של המפלצת הקמאית שאותה הקימה לתחייה בחטאיה. בריאה חדשה תקום על גופותיהם של החוטאים המושחתים שייטבחו ויישחטו. מהטמא יבקע שוב הַתָּם.

הפרק הרביעי יסביר כיצד מסגר הבורא את המים שהציפו את כל היקום ועשו כאוות נפשם, כיצד עצבם וצופפם בין חופים, גדות וגבולות. מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבן בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזחיחות לְזַכּוּת, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון לארץ פורחת, מִצָּיוֹן (=צִיָּה) לְצִיּוֹן, עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הִפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא.

הפרק החמישי יקשר את אכילת הפרי האסור לדימוי שתיית כוס חמת אלוהים. בין שיני אדם וחוה הפך עסיס פרי עץ הדעת לארס נחש. הרע נטמע בגופם ובנפשם. אך לדורות הבאים יש עדיין אפשרות בחירה. ההוללים השותים לשכרה יין תנינים חמרמר מיקבם של החוטאים, הרשעים המקרבים שפתותיהם לשולי ספל משקה רותח (שפה-ספל-סף-סוף), סופם שיפלו ויטבעו בים טומאתם, ישוספו בחרב, ישרפו באש חמת האל. אך על נהרות דם החוטאים יוקם עולם חדש שבו ירחצו רגלי צדיקים בשמן, חלב ודבש.

הפרק השישי יבהיר כיצד נתקו עצמם אדם וחוה ממקור השפע האלוהי וגורשו מטבור תבל. גרעין שומן קשה נוצר בחובם ושלח סבך קוצים לכל עבר, מעבה את עורם, מכסם במעטפות אטומות וטמאות. גם האדמה שעליה דרכו רגליהם התכסתה בהתאם קוץ ודרדר, חוחים ועשבים, שמיר ושית. מי הנהרות באשו, עצי הפרי יבשו. הבריאה נחבלה ונבלה. שיבת הגולים לארצם תבשר בריאה מחודשת שלא רק תתקן את חטאי קודמתה אלא אף תעלה עליה בזהרהּ ובזַכּוּת פלגיה.

הפרק האחרון יסתייע בשיר השירים כדי לסכם את המסר התנ"כי. עלם החמודות שחיכו מתוק ובת הנדיב שחלב ודבש תחת לשונה חוגגים את אהבתם, בהתאם לערכי הבריאה, בגן עדן פורח, מתקנים את כלימתם וקלונם של אדם וחוה. כמיהתם של בני הזוג זה לזה דומה לכיסופיהם לאלוהים. דאגתם זה לזה דומה לאחוות תאומים. שלמה והשולמית מתקנים גם את יחסי יעקב ועשו. באחרית הימים, לפי ישעיהו, ירמיהו ושאר הנביאים, ילכו כל אומות העולם לפי הדוגמה הניתנת בשיר השירים. כולם יהיו אחים וינקו מחלב אותו שד, מטוב אל שדי, אל אחד.

  1. :

    קראתי את הספר בנשימה עצורה, למרות שכדי להגיע לעומק הדברים צריך לשוב ולקרא אותו שוב ושוב בריכוז רב מאד.
    הספר מעניין ומרתק, מעורר מחשבה, מביא חידושים רבים מאד שלא פורסמו עד כה בשום מקום. כל משפט וקטע הוא חשוב ומסייע להבנת ההמשך. יש בו תפיסה כוללת ויצירתית של מעשה הבריאה ודו המשמעות שבה אני חיים, כפי שמתבטאת בלשון המקרא ומקרינה על חיינו בכלל.
    תודה למחברת שמצאה והביאה לידיעת הציבור ממצאים כל כך חשובים ומעניינים.

    • :

      את הספר הזה יש לקרוא ולשוב ולקרוא.
      יש בו פירושים מקוריים הבאים ממחשבה רעננה. הסופרת מכירה היטב את הפירושים המסורתיים ואף אליהן היא חודרת ואינה מבטלת דבר.
      בספר הזה נראית השפה ככלי הכרחי לבריאת העולם.
      רמת הספר גבוהה מאוד ויש בה מחמאה חקורא והנאה רוחנית רבה.

  2. :

    אני ממליץ על ספרה המעניין של ד"ר אורנה ליברמן "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה". הספר משלב תיאור מיתי של בריאת העולם, לפי רסיסים מיתיים קדומים שנותרו בתנ"ך, ביחד עם עיסוק מורחב בלשון העברית, במיוחד בדמיון בין פעלים שונים, בעלי מכנה משותף אחד, לעיתים תוך שיכול אותיות. בשני התחומים האלה המחברת מוכיחה ידענות גדולה בצד כוח יצירתי גדול, בהם היא מעשירה את הקורא.
    ובאמת, אני חושב, יש קשר מהותי בין שני התחומים האלה, סיפור הבריאה והלשון העברית, שהרי העולם נברא במאמר, גם על-פי היהדות (ויאמר אלוהים יהי אור…) וגם על פי הנצרות (בשורת יוחנן פותחת ב: בראשית היה הדבר…). ויש קשר בין הלשון העברית ובין הבריאה גם כיום, שהרי לפי הקבלה היהודית אחת מתכונות היצירה היא שימוש מושכל בשפה. כך מסופר כידוע על המהר"ל מפראג שיצר גולם חי על-ידי שימוש באותיות השפה העברית – וזהו רק קצה הקרחון (התמחה בכך המקובל העתיק אברהם אבולעפיה).
    זה מה שראיתי לנכון להוסיף, אך מעבר לזאת, שוב, אני ממליץ על הספר המעניין הזה, אשר בנוסף לאמור לעיל כתוב בשפה עשירה וספרותית ואף פיוטית לפרקים ואשר מבצע ג'אגלינג מפעים של פסוקים ומילים.

  3. :

    בספרה "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" חושפת ד"ר אורנה ליברמן את הקוד הלשוני של השפה העברית בתנ"ך בצורה מקורית, מפתיעה ופוקחת עיניים. קריאת הספר מובילה למסקנה שבאמצעות אותו קוד שהונח בתשתית השפה שבה בחרו לומר את דבריהם, התכתבו מחברי ספרי התנ"ך אלה עם אלה וציטטו אלה את אלה לאורך כל התקופות, כשסיפור הבריאה הוא לא רק המקור האידיאי שלהם, אלא גם עמוד האש המאיר את דרכם הרעיונית.

    חוט שני זה שאותו מבארת ומבהירה ד"ר אורנה ליברמן בדרכה המקורית מעניק מימד רוחני עמוק לספר הספרים ומעניק לקוראיו חווייה רוחנית, נפשית ורגשית מיוחדת במינה.

    דפנה נתניהו

    עורכת "מראה"

    שבועון מקוון לענייני מדינה חברה ותרבות

  4. :

    לאורנה היקרה, לא ראיתי מגוון כזה, רעיונות כאלו וידיעת סוד השפה כמוך.

הוסיפו תגובה