החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רציניקן

מאת:
הוצאה: | 2020 | 268 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

אי אפשר לספר את סיפורה של התרבות הישראלית בלי לספר על יעקב אגמון.

הוא ניהל את תיאטרוני הקאמרי והבימה, ייסד את תיאטרוני בימות ובית ליסין, המציא את במות הבידור של יום העצמאות ואת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, והיה המפיק הישראלי היחיד שהעלה הצגה בברודוויי.

הוא חתום על הצלחות ענק פורצות-דרך, וגם על תוכנית הראיונות שוברת השיאים "שאלות אישיות", המשודרת בגלי צה"ל מ-1968 ועד היום.

בסדרת שיחות מרתקת שהתפרשה על פני שנים, ובעזרת מרואיינים כמו יצחק נבון, זהרירה חריפאי, יורם קניוק, רמי הויברגר וגילה אלמגור, האישה שאיתו, נחשפת דמותו הסוערת, הלא-מתפשרת, השנויה במחלוקת ומלאת ההומור, של אחד מאחרוני הנפילים.

ספר חובה לאוהבי תרבות.

ירון פריד הוא עיתונאי, מתרגם וסופר. זהו ספרו הרביעי.

מקט: 4-682-259
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בקיץ 2006 נפלו טילים על חיפה, ובלי קשר לכך הייתה תחושה שהתרבות המקומית נכחדת.

“קוצרים בנו,” אמרה גילה אלמגור והתכוונה לכל גדולי התרבות, שבזה אחר זה הלכו לעולמם: יוסי בנאי, שושנה דמארי, נעמי שמר, אהוד מנור, אריק לביא, אברהם דשא פשנל, אפרים קישון ואחרים.

יעקב אגמון הוא אחד מנציגיה האחרונים, המשפיעים והחשובים ביותר של אותה תרבות נכחדת. בגוֹגוֹל הוא בקיא יותר מאשר בגוּגל, הוא לא ממש גולש באינטרנט, ולא בטוח אפילו שהוא יודע לשלוח אס-אמ-אס (מסרון), אבל הוא נתן את חייו לתרבות בישראל, מדינה שבה הכול חולה, גם התיאטרון, ובכל זאת יש מי שלא מוותר.

וחייו עצמם, מה הם? אירוע רודף אירוע, דרמה דולקת בעקבותיה של עוד דרמה, כותרת רצה אחר כותרת. רגע דל? נסו בגלגול הבא. או סקנדל או פסטיבל.

“אנשים שואלים אותי: מה אתה צריך לעבוד בגילך? לא עבדת מספיק? כבר עשית הכול, קח את הזמן ותנוח קצת. אבל לי תמיד היה מזל גדול שהעבודה שלי היא ההובי שלי ולהפך, אז אני ממשיך עם ההובי ומנסה לגוון, לרענן, להמציא המצאות ולהפתיע גם את עצמי ככל האפשר, כדי שלא יהיה לי משעמם. ומתברר שעם האוכל באמת בא התיאבון.” כך למשל, חזר התיאטרונטו – חגיגת הצגות היחיד, המפעל שהגה וטיפח, הבייבי האהוב שלו – למרכז סוזן דלל, שבו החל את דרכו כחמש-עשרה שנים קודם לכן. מאז השתקע הפסטיבל ביפו ובעכו, וב-2020 יציין את שנתו השלושים.

“עשרה שחקנים קמו הפעם,” כתב אגמון בתוכניית הפסטיבל ב-2006, “וקיבלו החלטה נועזת להופיע לבד מול ‘חיית הקהל’. הם שומרים על ‘טוהר הנשק האמנותי’, ובמו ידיהם, עם סיוע מזערי של עצות, עזרים וקולות, מנצלים את הבהוב האור הראשון ויוצאים למשימתם המקצועית… יש הרבה בדידות בלוחמה בשטח בנוי, אך גם הנאה מכיבוש נאור.”

מהתיאטרונטו הוא כבר הפליג למחוזות אחרים, ורק נסו לעצור אותו. “בנתניה יש את הטיילת הכי יפה בארץ, אבל העיר סובלת מדימוי רע של פיגועים ועולם תחתון. הצעתי לראש העיר פרויקט חגיגי לתיקון המעוות: פסטיבל אקורדיונים! דמיין לעצמך, למשל, בניין עם מאתיים וחמישים מרפסות מול הים שבכולן מנגנים אקורדיוניסטים, ואולי גם הרמוניקות, מוזיקה צרפתית נפלאה או מה שלא יהיה, והמנצח מוביל את הקונצרט כשהוא תלוי על מנוף, והכול על רקע השקיעה, נאמר.’ החלום המסוים הזה אומנם לא התגשם, אבל בדרך כלל, כשאגמון חולם, אגמון מבצע.

ומה שיפה בו, ובכל פגישה איתו, הוא הנוכחות המשולבת והמושלמת של שלושת הזמנים כולם: עבר, הווה, עתיד. במשרדו החדש של חברת “בימות 2000” ברחוב הארבעה בתל אביב – באותה קומה שוכן, באופן מקרי לחלוטין, גם משרדו של עמיר פרץ – תלוי מעל ראשו דיוקן של חנה רובינא, המלכה-האם של התיאטרון העברי המתחדש. כמו על כל דבר, גם על רובינא יש לו לפחות סיפור אחד.

“כשפיטרו את גילה מ’הבימה’, ואפילו לא נתנו לה זכות ערעור, רובינא קמה והתייצבה להגנתה. כשניהלתי את תיאטרון ה’קאמרי’, פתח המחזה ‘כינרת כינרת’ של אלתרמן את האולם החדש ברחוב דיזנגוף, ורובינא באה לשחק אצלנו. זה היה תקדים היסטורי ששחקן של התיאטרון הלאומי הושאל לתיאטרון אחר, מתחרה. נשארנו בידידות, ואת אילנה בתה הייתי שואל בחיבה, מה שלום מדיאה? רובינא אמרה לי ולגילה שהיא כל הזמן שומעת על מועדוני תל אביב וסקרנית לראות במו עיניה במה מדובר. אז לקחנו את הגברת הזקנה לסיבוב לילי מקיף, ובשלוש וחצי לפנות בוקר הצעתי שנחזור הביתה, כדי שלא יצא לנו שם של סוגרי ברים. רובינא אמרה תמיד שאין שום ביורוקרטיה בארץ, וזה היה פשוט מפני שסידרו בשבילה הכול, ולא נתנו לה לרדוף אחרי פקידים ולעמוד בתור כמו כולם – בכל זאת, מלכה. פעם היה גם כאן כבוד לזקנים, כמו בשאר העולם. היום הם כמעט מוקצים מחמת מיאוס. אמנים ויוצרים גדולים נשכחים במהירות, ומי שלא מופיע בטלוויזיה לא קיים, וכל מה שקרה לפני שנת 2019 כאילו לא היה. כשאתה חי יותר שנים מהממוצע, אתה מגלה שיש הרבה הומור בחיים ובעולם, אבל היחס המחפיר לקשישים הוא די עגום.” וכך אגמון גולש אל ההווה, אל המדינה ששינתה פניה ו”נושאת את דגל השחיתות; משהו בקיום פה עוטף אותך במעטה של פסימיות דקה, והכול בעירבון מוגבל.”

יעקב אגמון נוע ינוע. כך עשה תמיד. כשמו כן הוא – צמח ביצות שאינו ניתן לרמיסה. דורכים עליו? והוא עולה כפורח. באים להשמידו? והוא קם כמנצח. את מה שיודעים כוכבי העכשיו, או לפחות את מה שנדמה להם שהם יודעים, הוא כבר שכח. לי הוא מזכיר את הדמויות שגילמו ספנסר טרייסי וג’יימס קגני בסרטים של פעם – הולכים עד הסוף, גם במלחמות, ותמיד שומרים על חוש צדק ובעיקר על חוש הומור.

ספר אחד לא יכול ולא מתיימר להכיל את כל פועליו ומעלליו, ובוודאי שלא בצורה ליניארית כרונולוגית פשוטה וקונבנציונלית, המנוגדת לרוחו ולאופיו של איש התזזית והכספית הנצחי הזה.

ננסה לפחות להרים קצה מסך על הצגת חייו.

* * *

“הוא כלב זקן שלא פוחד ללמוד טריקים חדשים… הוא מעדיף להיחשב לאנדרדוג…”

“אני עושה את כל ההחלטות החשובות – אילו מחזות נעלה, אילו במאים נשכור. אנחנו מסכימים על כל הדברים, אבל אני עומד במרכז. אני חייב להיות במרכז ולא יכול להשתנות. כזה אני…”

“תבין, זה בדם שלי. אני בניתי את המוסד הזה מאפס, מאבק…”

“שנים הוא מלהטט באוויר בו-זמנית כדורים שונים ואף מנוגדים: להיטים שמכניסים כסף, מחזות איכותיים שגאים להפסיד כסף, פרויקטים מיוחדים ומלאי מעוף שניתנים לקהל חינם אין כסף… לראיין אותו זאת חגיגה.

‘גם כששניכם לבדכם בחדר, הוא אוהב לתת הופעה, שפיל, כאילו יש קהל ביציע. הוא לא סובל טיפשים, וכשהוא מאבד את סבלנותו, עיניו מזדגגות, מבטו יכול לחבוץ חלב לחמאה וקולו יכול להקפיא מים. אבל הוא אוהב לצחוק ולהצחיק, והוא יכול להיות רגיש, פגיע וחסר ביטחון באופן מפתיע. חסר ביטחון? הוא? מאחרוני הנפילים של התעשייה, עם עור הקרנף הכי עבה בעיר, עם כל ההכרה, הלהיטים, הפרסים, הכיבודים והתהילה שרק אפשר לחשוב עליהם? הוא נתן את כל חייו לתיאטרון ולאמנים שגילה, שטיפח ושקידם, ועדיין לעולם אינו חש מספיק מוערך. הוא בסך הכול רוצה שיאהבו אותו – האם זה כל כך נורא?”

הטקסט לעיל, למרבה הפליאה, לא נכתב על אודות יעקב אגמון. האמת היא שהדברים נלקחו מתוך כתבה שהופיעה בעיתון ה”ווילג’ ווייס” של ניו יורק, ב-25 בספטמבר 1990. הכתב הוא דון שיווי, וגיבור הכתבה הוא באמת גיבור: ג’ו פאפ, המייסד והמנהל האגדי של ה”פאבליק תיאטר” וה”ניו יורק שייקספיר פסטיבל”.

פאפ היה האיש שהגה את הרעיון הנפלא של הצגות קיץ – בעיקר מאת שייקספיר, אך גם של קלאסיקנים אחרים – עם מיטב הכוכבים (דנזל וושינגטון בתור ריצ’ארד השלישי, מריל סטריפ בתפקיד אמא קוראז’), והכול חינם-אין-כסף בסנטרל פארק, והוא נלחם ונלחם בכל רשות אפשרית כדי להשאיר את החינם. נלחם וניצח; זה האיש שהכריח את עיריית ניו יורק לקנות בניין של ספרייה ציבורית ברחוב לפאייט בלואר איסט סייד ולהחכיר לו אותו תמורת מיליון דולר לשנה – ושם בנה את ה’פאבליק תיאטר’ המהולל; האיש שגידל דורות שלמים של יוצרים ושחקנים, שלא לדבר על קהל, ושעיצב את התיאטרון האמריקאי המתחדש בצלמו ובדמותו; האיש שהמציא את המחזמר “שורת המקהלה”, האיש שגם אמריקאים שלא ראו מימיהם הצגת תיאטרון שמעו עליו – על ג’ו פאפ, שהיה למעשה שם נרדף לתיאטרון בארצות הברית – נלחם בזמן הריאיון את המלחמה היחידה שלא היה מסוגל לנצח בה: המלחמה בסרטן. הוא הכחיש חד-משמעית את השמועות על מחלתו, מכיוון שחשש שיפגעו במעמדו ובכוחו, ובעיקר מפני ששנא את המחשבה שירחמו עליו.

“אינני חולה ולא הייתי חולה מעולם,” שיקר פאפ במצח נחושה לשיווי המראיין. “כשנעדרתי פה ושם מהעבודה בזמן האחרון, זה היה לצורך כל מיני עניינים שהייתי צריך לסדר. זה הכול. אני ממש לא מתכוון למות בקרוב, צר לי לאכזב.”

פחות משנה אחרי פרסום הכתבה הלך פאפ לסדר כל מיני עניינים ולא שב עוד. בן שבעים ואחת היה במותו.

נו, אז מה הקשר? אתם שואלים בקוצר רוח מוצדק, מה הקשר של ג’ו פאפ, עם כל הכבוד, לספר הזה שאמור להביא את סיפורו של יענקלה אגמון, ייבדל לחיים ארוכים ולבריאות מצוינת? אז יש קשר, והוא יוסבר מיד. קצת סבלנות, מה יש? או כמו שאמו, זיכרונה לברכה, של אגמון הייתה נוהגת לומר: “מה קרה, יורים?”

אגמון סיפר לי שהבמאי יוסי יזרעאלי, שבין היתר, ביים את “ציד המכשפות” בברודוויי, הציג אותו פעם כ”ג’ו פאפ הישראלי”. אגמון עצמו נפגש עם פאפ המקורי לשיחה ערה “על החיים, על האמנות, על איך לקרב את ההמונים לתיאטרון”.

הדמיון בין השניים אכן רב. בהיקף העשייה, בתנופת היצירה, בניצחונות וגם בכישלונות, בפרויקטים שניתנו לעם במתנה – מבמות הבידור ביום העצמאות, שאגמון הגה והשיק, ועד חג היין בראשון לציון וחג הכליזמרים בצפת, שאותם ייסד והפיק – בעובדה שלשניהם היו חלום וגם חזון; ההבדל הוא שאגמון, בניגוד לפאפ, עלול להתפלץ ואף להגיש תביעה משפטית בגין שימוש במילים כמו “חלום” ו”חזון” ככל שהן נוגעות אליו. השניים חולקים גם כמה תכונות אופי כמו ריכוזיות וכוחניות – עם המילים האלה, אגב, לאגמון אין בעיה – חוצפה, תעוזה, ערמומיות, שנאת טיפשים (“אם מישהו טיפש, זה להרבה זמן,” הוא נוהג לצטט את גוגול) ואהבת מלחמות. אבל למרות הכול, ההשוואה אינה מושלמת, ולא רק מפני שאגמון כונה בעיתונות (עמוס אורן ב”ידיעות אחרונות”, אם לדייק) “שועל זקן וממולח”, ולא “כלב זקן” כמו פאפ (“עור הקרנף הכי עבה בעיר” עוד עובר איכשהו).

גם אפרופו שועל יש לאגמון סיפור:

“בן גוריון אמר פעם על שני עורכי העיתונים היומיים הגדולים, שאחד מהם שועל והשני טיפש, אז שניהם התחילו לצעוק ביחד: אני שועל, אני שועל.” אגמון, לעומת עמיתו הניו יורקי, מצהיר חד-משמעית שאינו מחפש אהבה במקצוע. “הערכה, אולי כן, וגם אז אני מעדיף שאת שבחיי לא יאמרו לי ישר בפנים, אבל מעולם לא היה דחוף לי שיאהבו אותי. ממש לא.”

העניין הוא שיש מודלים אמריקאיים אחרים להציע במקום פאפ. ניו יורקיים, ליתר דיוק.

בתחילת שנות השישים הגיע יעקב אגמון בפעם הראשונה לניו יורק, שאותה הוא מכנה בקריצה “נווה ירק”. הייתה זאת אהבה ממבט ראשון. המפיק שלעולם אינו שוקט על שמריו בילה בעיר שלעולם אינה נרדמת כמה מתקופות חייו היפות והמשמעותיות ביותר, חזר אליה כדי להפיק את “איש חסיד היה” בברודוויי, ממש און-ברודוויי, ועד היום הוא מדבר עליה כמו שמדברים על אהובה נחשקת במיוחד.

הרבה אנשים ששוחחו איתי היו מוכנים לשלם כסף טוב כדי לדעת מה היה קורה אילו היה יעקב אגמון פונה ברצינות לפוליטיקה במקום לתרבות – ובעל כורחו, גם לפוליטיקה של התרבות. רבים צפו לו עתיד פוליטי מזהיר, ולא מעטים מאמינים עד היום שישראל הרוויחה אמנם איש תרבות גדול, אך הפסידה מנהיג פוליטי גדול עוד יותר. אותי באופן אישי מעניין הרבה יותר לדעת מה היה קורה אילו נסיבות חיים וגורל שונות היו מובילות את אגמון להפקת תיאטרון ואירועים במשרה מלאה בניו יורק.

לסופר יורם קניוק, ידידו מנוער, הייתה תשובה ברורה. “אילו אגמון היה באמריקה, הוא היה טייקון. בלי ספק. אחד כזה שיכול לקחת את המדיסון סקוור גרדן ולעשות ממנו גן ילדים או מה שיתחשק לו. הוא יודע לאן נושבת הרוח ומה אנשים באמת רוצים. יודע לקחת דברים ענקיים, לחבר את כל הקצוות ולהטיס אותם לשחקים, ואת זה יודעים להעריך ולתגמל בעיקר באמריקה. כאן הכול קצת קטן עליו, אני חושש.”

האם אגמון היה נעשה לג’ו פאפ, ואולי לאלכסנדר כהן? כהן היה מפיק חשוב אחר בברודוויי, שאפילו הספיק להעלות הצגת יחיד על חייו בתיאטרון – רעיון שכדאי שאגמון, ממציא התיאטרונטו, לא יפסול על הסף – ושנלחם בחירוף נפש בהנהלת פרסי הטוני, שבמשך שנים הפיק את טקסיה; הוא התפרסם באִמרתו “The Tonys are Phonies” (בתרגום חופשי לגמרי: פרסי הטוני הם עבודה בעיניים), וכל מי שיודע משהו על הנעשה בחיי התרבות בארץ, יודע שאגמון החרים בהפגנתיות מנומקת היטב במשך שנים את פרס התיאטרון הישראלי מטעמים דומים.

ואולי בכלל היה הופך אגמון לבן דמותו של הצלע השלישית במשולש הזהב היהודי של דברי ימי ברודוויי, של המוהיקנים האחרונים בדור מפיקי-העל. דייוויד (שמו השני של אגמון הוא דוד) מריק (במקור מרגוליס, וגם אגמון הרי לא נולד אגמון). ההבדלים רבים. זה המקום להבהיר לאלתר שאגמון הרבה יותר “אנושי” ממריק, שעליו העיד אלכסנדר כהן: “הכרתי אותו, והוא היה 24 קראט חרא טהור.”

כהן, אגב, הלך לעולמו ימים ספורים אחרי מריק. האם נפילים תמיד מתים בצרורות? אי אפשר שלא להיזכר בהקשר הזה במה שנאמר על ההלוויה רבת-המשתתפים של המפיק ההוליוודי הדגול והשנוא הארי קון: “כשנותנים לקהל את מה שהוא רוצה, הקהל בא בהמוניו.” אך הדמיון, כשמגלים אותו, כמעט מיסטי. שניהם חיו עד הסוף את דימוי “הילד הנורא” – והנורא מוכשר ומצליח – של מקצועם המשונה וכפוי הטובה, שניהם שנאו ואהבו (בעיקר שנאו) דברים דומים, ושניהם סירבו להסתפק בחיים רגילים. מריק הוא אולי מין מראה אמריקאית מעוותת ומוקצנת של אגמון. אם בפרשת חייו של אגמון ניו יורק היא עיר תאומה לתל אביב, אולי מריק הוא המפיק התאום?

השניים מעולם לא נפגשו. אין לי ספק שהיו מוצאים שפה משותפת, מחבבים זה את זה ומוקסמים עד מאוד זה מזה. כמה עצוב שלא נוכל להיות זבובים על הקיר בעת ועידת הפסגה המשותפת שלהם שכבר לא תתקיים, לפחות לא בצד הזה של הבמה.

אילו יעקב-דוד אגמון היה נולד בסנט לואיס כמו מריק, ולא בפִּיזְדִילוֹךְ שבו נולד, הייתכן שהביוגרפיה הססגונית – הגדרה מצוינת לשניהם – והמרהיבה של המפיק האמריקאי הייתה נעשית הביוגרפיה שלו?

לאורך הספר ישולבו כמה פכים מסיפור חייו ופועלו של מריק. שפטו בעצמכם.

ליוויתי את אגמון תקופה ארוכה לצורך כתיבת הספר. לרגע אחד לא היה משעמם למרגלות הר הגעש. הייתה זאת תקופה סוערת ועתירת אירועים משמעותיים בחייו הפרטיים ובחיי התיאטרון הלאומי שבראשו עדיין עמד בראשית פגישותינו, תקופה שבה כמעט כל צעד שלו עשה כותרות וחולל מהומות מאיזשהו סוג. היו מלחמות, היו ניצחונות – המילה “ניצחון” אהובה עליו ביותר, והוא מרבה לנפנף בה כמו גנרל שבע קרבות. והרי גם כשהוא מפסיד הוא תמיד מנצח – על אנשים, ארגונים, פרויקטים ואירועים; היו המון דרמות ושיאים, וגם כמה אנטי-קליימקסים לקישוט. במרוצת הזמן הזה – ובחברתו תמיד יש תחושת מרוצה, החיים כמרוץ בלתי פוסק – הוא חגג, בין היתר, את יום הולדתו השבעים וחמישה ואת פרס ישראל שהוענק לגילה אלמגור, רעייתו; הוא ניהל קרב פומבי, בקנה מידה שייקספירי כמעט, נגד הנאמן הציבורי של “הבימה” ושאר סריסי השלטון (גם) על רקע מינוי היורש שלו, בעודו נערך לקראת פינוי הממלכה אחרי עשר שנות שלטון – הג’וב הכי ארוך-טווח שלו; בדרך כלל הוא בא, משאיר חותם מהדהד ונעליים גדולות לבאים אחריו וממשיך לאתגר הבא.

האיש חי בסרט. ז’אנר אפשרי: קומדיית אימה. אלה לא עניינים של מה בכך ליהודי לא צעיר, אבל ליהודי המסוים הזה יש אנרגיות של נער היפראקטיבי מתבגר; “תזזיתי” לעומתו זה סטטי, וכשכולם סביבו מתמוטטים תשושים, הוא רק מתחיל להתעורר. נדרש לי קצת זמן להבין שזאת לא הייתה בהכרח תקופה יוצאת דופן בחיי אגמון, ושכמעט כל עונה בעולמו המופלא והמופרע נראית כך.

“יש מלחמות, אז יענקלה בריא,” ניתח שלמה בר-שביט, ידיד אחר מאותם נעורים. האיש חייב שהקרקע תבער איכשהו תחת רגליו, מאבחנים חברים, קולגות ומשקיפים. מי מנוחות מלחיצים אותו, ואם אין “בלגנים” אמיתיים, הוא דואג לייצר אותם. אצל אגמון – זהירות, קלישאה בדרך, אבל קלישאה נכונה ובלתי נמנעת – החיים הם מסע בלתי פוסק ברכבת הרים משולבת ברכבת שדים, ולבעלי לב חלש מומלץ להדק חגורות. אלמלא היה מה שנקרא “שנוי במחלוקת”, הוא היה יוצא מדעתו, כי מה הם החיים ללא מחלוקת. הוא הרוויח את כל אויביו ביושר, ובלעדיהם היה לו משעמם, ואין דבר בעולם שמפחיד אותו יותר מאשר שעמום.

“אפילו מהרב כהנא בשעתו פחדתי פחות,” הוא מודה, אבל בין כה וכה את מה שכולם יודעים הוא כבר שכח, ולפעמים הוא מוצא את עצמו במצב המביך שעליו התוודה באוזניו פעם הבמאי שמוליק בונים: “מעתיק מכל אלה שהעתיקו ממני.” כששואלים אותו “מה חדש?” הוא עונה: “הכול חדש,” ומתכוון לזה.

כל מה שאמרו עליו – ועל ג’ו פאפ ושאר ענקי הניהול וההפקה העולמיים – ומה שעוד לא אמרו עליו – נכון כנראה. גזרי העיתונות בכיכובו נוטפים דבש, רעל ודם בכמויות מסחריות.

המסע שעברתי איתו חשף גם צדדים אחרים – רכים, מפתיעים וסמויים יותר. ישבתי מולו בלשכתו ב”הבימה”, למשל, עם ספל מים שעליו מתנוסס דיוקנו של צביקה פיק, שאגמון מכנה בסוג של חיבה: “קוץ”, ובלי שום קשר פעם שמעתי אותו מציע הגדרה נאה לפוץ: “אחד שבבנק דיסקונט לא מאשרים לו הלוואה כי לא מכירים אותו, ובבנק הפועלים לא מאשרים לו הלוואה כי כן מכירים אותו,” והתמסרתי להצגת היחיד הכי חמה בעיר.

“שרגא פרידמן היה אומר ששחקן עושה שתי טעויות גדולות בחייו: האחת, שהוא מחליט להיות שחקן. והשנייה, שהוא ממשיך להיות שחקן.”

היה מבדר וקודר ומתיש. גם לי, הצעיר ממנו בשנים אחדות, לא נמצאו תמיד האנרגיות המתאימות להתמודד איתו ועם פסטיבל חייו, שבו, בשעה אחת שגרתית לחלוטין, הוא מכין פצצת מולוטוב בדמות תביעה משפטית נגד הממונה הישיר עליו, מתעסק בפיטוריו הדרמתיים של שחקן ראשי בדקה התשעים (“מה לעשות שליהוק זה על הבמה ולא על הנייר?”), מתדרך צוות הצגה לקראת נסיעה לחו”ל, מתעדכן על מצב הקופה והאולמות ועונה לתריסר טלפונים בו-זמנית. אצל שחקן שמצלצל הוא מתעניין: “נו, איך היצרים? עובדים?” לפקידה ממשלתית בכירה שאומרת, “שלום לך,” הוא עונה, “שלום לי,” ואז מרחרח: “מה אני יכול לעשות נגדך היום?” את גברת אלמגור-אגמון הוא חוקר בהומור: “באיזה עניין את?” למנהלת הפקה שמדווחת על ריקוויזיטים שלא הגיעו לחזרה הוא מודיע, “להפוך את כל העולמות שאת יכולה ולהגיד להם שאני בדרך ושזה לא יום טוב להתעסק איתי.” למישהו שמביע דאגה למצבו הנפשי של אחד השחקנים, הוא מודיע: “ראיתי איך אשתו נראית, ואין לו שום סיבה להיות בדיכאון.” על עיתונאית שמבקשת את תגובתו בעניין “מאזנים” שפרסמה עיתונאית אחרת הוא צווח: “מה את מצטטת לי אותה בכלל? מה היא, כלכלנית? לא, היא שקרנית!” לבמאי שמתלבט בבעיית ליהוק של תפקיד נשי ראשי הוא אומר: “תשאל את עצמך בכנות אם כשאתה רואה אותה שוכבת על הספה היית רוצה להתנפל עליה ולעשות בה מעשים. ואם כן, אז תתבייש לך, חרמן!” ולחבר שמבקש את רשותו לדבר איתי לצורך כתיבת הספר: “רק תיזהר, בבקשה, שלא תיפלט לך חס וחלילה איזו מילה טובה, כי זה יהיה בניגוד לאופי ולעקרונות שלך, ובכך אנחנו לא מעוניינים.”

בשיחה אחרת הוא מתלונן על איכות הקו: “מה זה, אתם מדברים דרך קומקום? אני מרגיש כאילו זאת שיחת גוביינא מהשאול.” לכולם, בכל מקרה, הוא מקדיש את אותה מידה של חשיבות וריכוז.

מתיש, גם כי לפעמים היה קשה עד בלתי אפשרי לחצוב ממנו אמירות אישיות באמת. רוב הזמן הוא אפילו לא משתמש במילה “אני”, ובוחר בגוף שני נוכח, זמן הווה – זמן עבר כמעט לא חוצה את פיו. זה אף פעם לא “עשיתי” אלא “עושה”, ואף פעם לא “היה” אלא “יש”. לשיפוטך, זיגמונד.

לקח לי זמן – כמו כולם, גם אני יותר אטי ממנו, אלא מה? – לתפוש שכאשר הוא אומר “אתה מתגייס לפלמ”ח” או “אתה מחליט לאמץ ילדה”, הוא בעצם מתכוון אליו ולא אליי. בכל הציטוטים המובאים מפיו בספר החזרתי על דעת עצמי – או לפחות השתדלתי להחזיר – את הדברים למקומם הלשוני וההיסטורי הנכון.

גילה אלמגור, האישה שאיתו, מעידה ש”הוא מאוד סגור, מאוד עצור – זה סוג של נכות, שיהיה ברור – ולקח לי שנים ללמוד לנחש אותו, לקלף אותו.” קשה לאגמון לדבר על עצמו בהרחבה ובפרוטרוט. קשה לו – גם אם יהיו בוודאי רבים שיתקשו להאמין בכך – לעשות עניין מעצמו. כמעט בכל הזדמנות אפשרית הוא שלח אותי לדבר עם אחרים. “הם יספרו לך את זה יותר טוב ממני,” הבטיח. היו רגעים שחשבתי שהוא פשוט מתנער מהקונספט הבסיסי שגורס כי הספר הזה הוא על חייו, ולא על חייהם של אחרים. היו רגעים שהרגשתי שהוא מתנער מהספר עצמו.

“מה לא יודעים עליי?” היתמם, “הכול ידוע.” ושיהיה ברור: רוב המונולוגים החושפניים יחסית נלקחו ממנו כמעט באלימות, והוא עוד קרא לי “מנוול” ותבע יותר מפעם אחת במהלך החקירות באפלה: “מה אתה רוצה מחיי?”

זה לא שהוא המציא את הענווה, אלוהים עֵדו ועדֵנו שלא, אבל התעסקות עצמית מוגזמת – כמו לא מעט דברים אחרים (“אתמול הסתכלתי קצת בטלוויזיה, והלכו לי לעזאזל שעתיים מהחיים!” קונן באוזניי באחת הפגישות) נראית לו בזבוז זמן, בעיקר כשבזמן הזה אפשר להזיז איזה הר, לארגן איזו רעידת אדמה (“גם 2 בסולם ריכטר זה נחמד,” אמר לי בהקשר אחר על נסיעה מוצלחת של “הבימה” לחו”ל), להתכתש עם עוד עיתונאים ופוליטרוקים או סתם לחולל את השלאגר הבא.

המפיק אברהם דשא פשנל נפטר במהלך השנה האחרונה של אגמון ב”הבימה”. תיאוריית הנפילים שמתים בצרורות המשיכה לעבוד, ולרשימה נוסף גם אריק לביא, שבמסיבת יום הולדתו השבעים של אגמון סיפר על הילולות השתייה שלהם – “טוב, היינו נורא צמאים.”

אגמון אישר, לבקשת החברים, להציב את ארונו של פשנל ב”הבימה”. “חשבתי לעצמי,” הסביר, “שהעשייה של פשנל היא חלק כל כך חשוב מהתרבות הישראלית, ושיש לו כל כך הרבה הישגים וזכויות ותרומות לתרבות, שלא צריכה להיות התלבטות בכלל.”

מבלי משים אגמון דיבר על עצמו. גם הוא חלק כל כך חשוב מהתרבות הישראלית. קבלו תיקון: הוא התרבות הישראלית עצמה. וכבונוס, הסיפור שלו הוא גם סיפורה של המדינה הזאת, דווקא כסוג של ארץ האפשרויות. יתום פולני שבא משום דבר, ממציא את עצמו מחדש באמצעות תנועת נוער והגשמה ציונית, ביוזמה ובעשייה, קצתן חלוציות ופורצות דרך בתחומן – לאגמון היו “סטארט-אפים”, או “הזנקים” כהצעת האקדמיה ללשון, לפני שהמושג היה קיים בכלל – עם לא מעט חוצפה ובהחלט הרבה שאר רוח, ומגיע לצמרת עצמה, לשפיץ של הפירמידה.

בעולם שבו חל פיחות כמעט בכול, שבו כל מי שמרים טלפון הוא “מפיק” וכל מי שמקבל אס-אמ-אס מהקהל הוא “כוכב”, טוב לראות שהדינוזאור האחרון בסביבה חי ובועט ושועט ומרגיש מצוין. זן נדיר, בסכנת הכחדה, כמו בתוכניות הטבע האהובות עליו, אבל נכחד בסטייל ותמיד צוחק אחרון.

גם מתנגדיו הגדולים לא יוכלו להתכחש לכוחותיו הנדירים כאיש ביצוע ולהיותו מנוף אנושי ובולדוזר שפשוט אי אפשר לעמוד בדרכו להשגת מטרות ולכיבוש יעדים. תחת ערך “ניהול, ייזום והפקה” במילון העברי החדש צריך להופיע פוסטר צבעוני של יעקב אגמון. אבל האיש הוא הרבה יותר מזה.

יהיו שיאמרו שהוא בסך הכול טכנוקרט מוצלח, מאכער, סוחר, איש עסקים. אז שיאמרו. בעיניי – אם יורשה לי שוב ליטול את נפשי בכפי ולהסתכן בחרונו הקדוש – אגמון הוא, לפני הכול ואחרי הכול, בעל חלומות. “חלומות” בעיניי היא המילה היפה ביותר בשפה העברית. לא חלום ביחיד, חלומות ברבים. וההבדל היחיד, הפעוט, בין אגמון לבעלי חלומות אחרים הוא הכישרון שלו להפוך את החלומות למציאות.

השחקן אבי קושניר – שסגר מעגל היסטורי עם אגמון כשכיכב בלהיט הסטודנטיאלי “כולם היו בניי חוץ מנעמי” בתיאטרון “בית ליסין”, שאותו הגה, המציא והקים אגמון, ושנים אחר כך במחזמר “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, ההצגה האחרונה בניצוחו של אגמון ב”הבימה” – נבחר לתפקיד הראשי בהפקה מחודשת של “נמר חברבורות”, שעלתה ב”הבימה” ב-2006. פרידריך עמנואל אברם יואכים ג’ורג’ פאבלו אלברטו שוורץ פון ברומברג, ובקיצור פינק, זהו שמו המלא של גיבור מחזהו הנפלא של יעקב שבתאי, הוא בעל חלומות.

בריאיון ל”מעריב” אמר קושניר: “אני יכול להבין את התשוקה, את הדחף העצום להגשים חלום, את הבוז לאלה שאומרים ‘עזוב, אין סיכוי’… יש הרבה אמרגנים כאלה. פשנל היה איש כזה, איש שאף פעם לא הגביל את הפנטזיות שלו והוא באמת עשה כל מה שרצה… בדרך כלל, גם כשאנשים מעיפים את החולֵם, החלום מתגשם בסוף.”

פינק, שבא מפורטוגל, אם כי נמצא מי שמעיר לו: “לא מוכרחים לצעוק את זה. כולם פה מפולניה. גם אלה שמפורטוגל,” חולם להקים קרקס בחולות, “עם כיפה של זכוכית. שישה-עשר מטר גובה, על החולות, מול הים… ועם הנמר חברבורות, יליד מלאיה או טסמניה, גדול, גמיש, עם עיניים חומות-ירוקות, שילך אחריי בשקט, כמו על שטיחים.”

בשביל מה, שואלים אותו? מי צריך קרקס בחולות ובקדחת? מי צריך קרקסים פורחים באוויר?

תשובת פינק: “הארץ הזאת זקוקה לקרקס! פה בחולות, מול הים הקדמוני! בשביל מה? ליופי. לאצילות. לפאר. לקוליראטורה… גראפים ומארקיזות של עשרים דורות יבואו וילכו… גנרלים עם כובע… זמריות של אופרה… נסיכים… קרדינלים… גרטה גארבו… קרקס ארץ הקודש!… האוניברסום! סוסים מזמרים ‘הללויה’ בשני קולות, נראה להם! קוסמים! דובים שרוקדים ואלס! אנשים שיורקים אש, ולוליינים בבגדים לבנים כמו אורכידיאות אביב ענוגות, יעמדו באוויר, לבד, בלי שום חבלים, בלי כלום, ‘פר-סה’. אין גראוויטציה! נגמרה הגראוויטציה, פה, בארץ הצבי!… ואנחנו בפארקים עם פפיון וצילינדר מהבוקר. וכפפות לבנות. אפילו בשינה. ועם הנמר חברבורות שלי ואנריקו קרוזו, בס-בריטון של האופרה דה-מילאנו, מזמר ‘ריגולטו’ בדו-מז’ור איטלקי…”

(מתוך “נמר חברבורות” מאת יעקב שבתאי, עלה לראשונה ב-1974 בתיאטרון חיפה)

ייתכן שזאת תמצית חייו של יעקב אגמון. הוא, בניגוד לפינק, חלם ועשה. ועדיין חולם, ועדיין מגשים. רגליו על הקרקע, ראשו בעננים. אי אפשר לדמיין את הקוליראטורה בארץ הצבי בלעדיו. או שאפשר, אבל מי רוצה?

הוא שקוף לכאורה, ברמת “מה שרואים זה מה שמקבלים”, אבל עדיין חידתי ולא מפוענח לחלוטין גם לקרובים אליו ביותר.

מי הוא יעקב אגמון האמיתי? זה הסוד שלו.

“הוא כמעט לא ניתן לפיצוח כאדם פרטי,” מאיימת גילה אלמגור. “אם תצליח לפצח אותו, תספר לי כי אני עוד מנסה. אני עוד מגלה אותו ולומדת להכיר אותו, ואני נשואה לו עשרות שנים.”

ולחשוב שזה אותו אדם שפיצח כל כך הרבה מרואיינים בתוכנית הרדיו שלו. הכול ידוע עליו? כן, הכול. ולא כלום.

מה אני רוצה מחייו? שאלה טובה. אולי לנסות להבין מה יעקב אגמון רוצה מחייו שלו.

האם העשייה שלו מספרת עליו? מן הסתם. ולפעמים יותר ממה שהוא מוכן או מסוגל לספר. העשייה, שלפעמים נדמה כי האדם הפרטי נבלע בתוכה או מאחוריה, היא, עם האופן שבחר להתמודד עם כמה מהדרמות הפרטיות הגדולות שפקדו את חייו והרעידו את עולמו בעת האחרונה. אתם מוזמנים להצטרף למסע.

אבל במטותא מכם, אל תשכחו להדק חגורות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רציניקן”