החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סרט חיינו

מאת:
הוצאה: | 2019 | 166 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

"סרט חיינו" הוא ספר עיון על מחשבת האדם ועל הדרך בה היא יוצרת את מציאות הסרט בה הוא חי.

קשה לנו לקבל שלמעשה אנו חיים בסרט שמידמה מציאות משלו שאינה קשורה לחיים, ומורכב מעלילה בדויה שאנו כותבים. אנו רואים שדברים משתנים מול עינינו ומאמינים שחיים בממד של זמן משתנה מהעבר לעתיד. אולם זמן אינו קיים בפועל, אלא רק בתודעה האנושית, האדם הוא החיה היחידה בטבע שחי בזמן ולכן מת בזמן. הידע שלנו על עצמנו ועל הסביבה שלנו, שאספנו מאבות אבותינו ומשנות חיינו, הוא הזמן שנע לפנינו ומוביל אותנו להאמין שדברים משתנים, כאשר משתנה רק הלך מחשבתנו ולא הזמן. קיים רק הידע שיוצר חלל וזמן, ואלה יוצרים מסגרת של סיבה ותוצאה, כביכול, של חיים ומוות.

אנו יכולים לראות דברים רק דרך הסדק הצר של הכלי (מחשבה) שבו אנו משתמשים. מחשבה היא כלי שבו אנו ושאר החיות משתמשים להישרדות ולהתרבות, עם זאת, אנו היחידים בטבע שמשתמשים במחשבה גם כדי לאסוף ידע, ליצור אובייקטים, להגשים ולשנות את עצמנו בעתיד, וכך יוצרים את מציאות חיינו המדומה. מחשבות הן כמו תמונות של סרט קולנוע, הנושאות מידע ונעות במהירות בראשנו, אחת אחרי השנייה, ויוצרות את האשליה של חיים בממד של זמן משתנה. זה כמו לצפות בסרט קולנוע ערוך המוקרן על המסך, הסרט הקולנועי מורכב מתמונות הכוללות ידע ורצות במהירות מסוימת דרך מקרן המציג אותן על המסך ויוצרות את האשליה של המציאות. אנו חיים במציאות של סרט קולנועי, שעריכתו נעשית בזיכרון שלנו, ומאמינים שחיים את החיים, אולם למעשה אנו נעים במקביל אליהם. למעשה מפעיל אותנו רק הידע הערוך שלנו בזיכרון ורץ לפנינו ולא החיים, כפי שאנו מאמינים. אם הזיכרון הוא העבר הישן שמפעיל אותנו, למעשה אנו חיים בעבר ולא בהווה, כפי שנוטים להאמין.

למעשה אנו חיים רק את הידע שיש לנו על החיים, שאין קשר בינו לבין החיים, הידע הזה הוא העבר המת שחוזר על עצמו שוב ושוב בשינוי כזה או אחר, כך שזה נראה לנו כמשהו חדש שקורה לנו. אנו מסתובבים סביב הרגשות האלה ומאמינים שאנו נעים עם זרם החיים. אנו כלואים בארבע קירות הידע, נעים מפינה אחת לשנייה ומאמינים שעברנו שינוי. היות שאנו לא רואים תוצאות חשים מתוסכלים ומאמינים שלא עשינו מספיק, זה הגורם לכל החיפוש שלנו. אולם כל מה שנעשה כדי להשתנות יהיה רק במסגרת הכלא בו אנו חיים. כדי לחיות באמת אנו צריכים למות למה שאנחנו, אבל פחד המוות משתק אותנו, אנו לא רוצים לגעת בחיים מפני שכל מגע עמם שורף וממית.

זהו טבעם של החיים, הם כמו זרם חשמל בלתי נראה הזורם מולנו ואנו לא יכולים לדעת אותו ולא לגעת בו, מפני הפחד שכל נגיעה בו ממיתה. ניגע בו רק במקרה, כאשר דעתנו מוסחת, אבל אז לא נוכל לדעת מה הכה בנו, משום שבזמן הזה לא קיימת שום מחשבה.

מחשבה שייכת לעבר אבל יוצרת אשליה של תהליך ליניארי. זה מדהים איך מנגנון, ששייך לעבר, שאין בו שום דבר חדש, דבר מקורי, מצליח ליצור את האשליה הזאת של זמן עבר, הווה ועתיד. האשליה הזאת, שאנו חיים בזמן שמורכב מעבר, הווה ועתיד, כל כך חזקה עלינו שאין לנו ספק שכך הדבר.

המוח שלנו אינו חי בזמן ואין לו שום יכולת לחקור משהו, הוא מנגנון תפקודי שנועד לעזור לגוף בהישרדות ולא משמש כמרכז יוצר, הוא לא מחולל רעיונות, חוויות או התנסויות, אלא רק מרכז המגיב לגירויים שמתקבלים על ידי המערכת החושית. המחשבה מחוללת את כל הדברים האלה, משום שהיא חומר וככל שהוא נע במהירות מסוימת ובאינטנסיביות מסוימת יוצר אנרגיה סביבו. מחשבות נעות בראש במהירות אחת אחרי השנייה ומחוללות בתנועתן אנרגיה, אנו מייחסים זאת למוח. האנרגיה הזו יוצרת מתח שצריך לשחרר, מתח זה מפעיל אותנו כל היום, אולם, כמו קבל המתרוקן ויש צורך למלא אותו שוב, כך פועל גם האדם, אנו פורקים אנרגיה זו וטוענים את עצמנו במתח נוסף דרך זרם המחשבות שלנו.

האדם החי בחברה מאמין שהוא אינדיבידואל, שהוא חופשי ויש לו חופש בחירה, אבל לא מבין ותופס שהוא חי בכלא המציאות הכאוטית, שהמחשבה יצרה בשבילו. אנו למעשה מחשבים מהלכים שיש בהם זיכרון קבוע ואינו משתנה, אפשר רק להוסיף עוד ידע לזה הקיים.

מקט: 978-965-571-248-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חיים – תסריט/עלילה

אנו כותבים את תסריט חיינו מיום היוולדנו ועד יום מותנו דרך הידע שאנו אוספים על עצמנו ועל העולם סביבנו. התסריט הזה בנוי כולו מעלילה בדויה ולא מקורית, כמו לומר על סרט מסוים שעלילתו מבוססת על מקרה אמיתי. יכול להיות שהעלילה של חיינו מבוססת על מקרה אמיתי, אבל אין קשר בינה לבין החיים. העלילה הזו היא העבר הישן שקיים מאז שהאדם גילה את מה שהוא מכנה ‘תודעה עצמית’. המציאות שיצרנו, עלילת החיים שלנו (הסרט שבו אנו חיים), מכתיבה עבורנו את דרך החיים המדומה שלנו. כל חיינו אנו מסתובבים סביב החיים, כמו כוכב לכת המסתובב סביב שמשו באותו מסלול קבוע, לא נוגע בו, ומאמינים שאנו זורמים עמם, וחופש הבחירה שלנו הוא הראיה לכך.

במשך מאות אלפי שנים האדם נע על דרך אחת ולכיוון אחד בחיפוש אחר חיים, חופש, אושר, ביטחון ומשמעות, אבל קיבל רק סבל. השאלה, שעליו לשאול את עצמו, היא מדוע במשך כל הזמן הזה של חיפוש וריצה אחר מטרותיו הגיע למצב שהוא נמצא בו היום – מצב של סבל וגיהינום – היכן הבעיה? האם יש לכך פתרון? האם בכלל ניתן להבין את הבעיה?

החיים אינם מה שאנו חושבים עליהם או מתנסים בהם. כל מה שאנו עושים, יוצרים ומתנסים בו חסר משמעות, ואם לא נבין את המשמעות של חוסר המשמעות הזו נמשיך להאמין שאנו חיים בזמן ומתים בזמן, לאסוף ידע, להמציא אובייקטים, עולמות, גלגולי חיים, נשמות, תודעות, זהויות ועוד. כל ההמצאות האלה נוצרו כדי לחפות על חוסר המשמעות בו אנו חיים. הבעיה היא שאין מי שיבין, הזהות שלנו, ‘האני’, שהיא ישות מדומה, שנולדה מתוך ידע, גורמת לחוסר המשמעות, שאותו היא מנסה להבין.

כל חיינו אנו מנסים להבין, לתפוס ולדעת את מה שאנו מכנים ‘חיים’, אבל אי אפשר לדעת מה הם החיים, אדם שחי לא יכול לדעת מהם החיים משום שהוא החיים לא נפרד מהם. הצורך שלנו לדעת על החיים קיים רק משום שאנו לא חיים אותם, אלא רק את הידע שלנו עליהם, אחרת איזו סיבה יש לנו לחפש אחריהם. האבסורד הזה מתרחש בגלל השימוש שלנו בכלי הזה שאנו מכנים ‘מחשבה’. הכלי הזה גורם להפרדה בינינו לבין החיים וגורם לנו לחפש אחריהם, משום שמעוניין רק בהישרדותו, ולכן ‘מוכר’ לנו את רעיון החיים שהוא המציא רק כדי להנציח את עצמו. לכלי הזה יש כישרון אחד – להפריד אותנו מהחיים דרך הידע שהוא ממציא על החיים, כדי ליצור מצג שווא של חיים שקיימים שם, ועלינו רק לחיות אותם. כך הוא יוצר את הכמיהה אליהם ואת החיפוש והריצה אחריהם, לכן נוצרת המציאות הדואלית והנוירוטית בה אנו חיים, וזאת, רק כדי לקיים את עצמו. מציאות הזמן שהכלי הזה המציא כוללת עבר, הווה ועתיד, כאשר העתיד טומן בחובו את ‘התקווה’, הכמיהה למצוא את מה שאנו רוצים ומחפשים.

הצורך והדרישה שלנו להבין משהו על הקיום והחיים קשור אך ורק למאגר הידע שלנו עליהם. הידע הוא הסיבה להפרדה בינינו לבין החיים, כאשר הידע קיים אנו למעשה לא חיים, משום שהוא מייצג אך ורק את העבר שמפריד אותנו מהקיום באמצעות חלל וזמן, בלעדיו אנו חיים. מאגר הידע, שאספנו לאורך כל הדורות, מהווה את החיים עבורנו; במקום לחיות את החיים אנו חיים בחלל הידע שלנו על החיים – זה ההבדל בין הטבע החי בזרם החיים לבין חיי המוות, בהם אנו קיימים.

הדרישה לדעת על החיים קיימת בגלל אופן הפעולה של הכלי הזה. הוא העבר המת שמנסה לתפוס את מה שנשגב ממנו – ‘החיים’. הכלי הזה יצר את ההנחה שקיימים חיים ואת ‘המחפש’ שיחפש אותם. אם החיים קיימים בכלל, הם מהות בלתי נתפסת שאי אפשר לדעת או להכיל. הם תנועה אחת רצופה ויחידה חסרת הפרדה ואנו חלק ממנה. כדי לדעת על החיים, הכלי הזה מנסה להפריד את התנועה הזו, שהיא הגירוי והתגובה בטבע, באמצעות ידע עליה, וכך הוא יוצר, כביכול, את הרושם של הכרת התנועה וגם את ההרגשה שאנו חיים אותה. אבל אנו לא חיים את התנועה אלא רק את הרעיון שיש לנו עליה, וזו בדיוק הבעיה; אנו חיים את החיקוי, ולא את הדבר האמיתי – בסרט שנראה לנו אמיתי לחלוטין, אבל הוא אשליה לא פחות מלצפות בסרט המוקרן בבית קולנוע. ההפרדה האשלייתית שיוצרת המחשבה, על ידי ידע הקיים בין הגירוי לתגובה, שהם תנועת החיים, יצרה מציאות מדומה שגורמת לנו להאמין שאנו מכירים את תנועת החיים ומתנסים בה. כלומר יצרנו מציאות מסוימת שאנו חיים לפיה ומאמינים שהיא אמיתית, אבל היא בכלל לא קשורה לחיים עצמם.

בגלל השאיפה שלנו להתנתק מהטבע כדי להיות מין עצמאי, השתמשנו בכלי העוצמתי הזה כדי להגיע למצב בו אנו קיימים היום – מצב של ניתוק מהטוטליות של הטבע. בחרנו להתנתק מהטבע דרך הכלי הזה כדי להיות מין שונה משאר המינים, כיוון שזה גרם לנו להיות נעלים משאר המינים. מאז שהתנתקנו מהטוטליות של הטבע, יצרנו לעצמנו מאגר של ידע שהוא הזיכרון שלנו על עצמנו ועל החיים, כלומר הזיכרון, שהוא העבר המת, על עצמנו ועל החיים, מקיים אותנו ולא החיים עצמם. למעשה אנו חיים דרך הזיכרון, שהוא העבר הישן, שאספנו כל חיינו, ולא זורמים עם החיים כמו כל החי סביבנו.

מאז שהחליט האדם להיפרד מהעולם סביבו הוא הפך להיות בודד מחוץ לכוליות הטבע והחל לחפש את מה שנפרד ממנו, את מה שקיים בטבע באופן טבעי. החיפוש הפך להיות אג’נדה חברתית אחר הגשמה חומרית או רוחנית, אושר, שלא לומר אושר תמידי, משמעות ותכלית, וכאשר אלה לא נמצאו הוא החל לחפש פתרונות לבעיות הקיום שיצר בעצמו בעקבות החיפוש.

 

דרך הידע שאספת על עצמך יצרת זהות שאתה מכנה ‘אני’ שמנהלת אותך ואת העולם שבנית לך, אבל אין לה שום קשר לחיים. עליה להנציח את עצמה דרך פעילות בלתי פוסקת, אחרת לא תוכל להתקיים, הקיום הבדוי שלה פוגע באורגניזם החי, אף שהיא אינה קיימת בלעדיו. הקיום שלה נובע מכל בעיות החיים שהיא יוצרת לך, וזה מספק לה את החמצן הדרוש לה כדי לחיות ולשלוט. אתה הזהות, אינך נפרד ממנה, אתה מנסה לשנות או לפעול עליה, אבל אינך תופס שאתה והזהות שלך כאחד. הזהות הזו כלל לא קשורה לחיים, אלא מפרידה אותך מהם, אבל אתה כל הזמן מזין אותה דרך ידע שאתה אוסף עליה כל חייך, וכך היא צוברת תאוצה. ככל שהזהות שלך גדלה, כך אתה מתרחק יותר מהחיים.

האישיות שלנו היא הזהות שלנו שאנו מסתתרים מאחוריה, המסכה שלנו, בה אנו משתמשים במהלך כל חיינו. אנו מקבלים את הזהות שלנו מהחברה, מאז שנולדנו מדגישים בפנינו עד כמה הזהות שלנו חשובה, אם זו הזהות הגברית או הנשית, אנו גדלים עם הזהות הזו ומאמינים שהיא מה שאנחנו. הזהות מורכבת מכל הידע והרקע של החברה, בה אנו חיים, וידע שאספנו עליה. זו המסכה שאנו עוטים עלינו כל חיינו, אנו מתחזקים ותומכים בה כל הזמן וכמעט כל האנרגיה שלנו מושקעת בה. מאחורי המין שלנו עומדת כל ההשקפה של החברה לגבי התפיסה שלה את הזהות המינית שלנו. הזהות הזו כוללת את כל הידע שלי על החברה ועל עצמי, כגון שמי, זהותי המינית, מסורתי, הדת שלי, הלאום שלי, שפתי ועוד. הזהות הזו היא תוצר מלאכותי שנוצר במהלך כל שנות חיי. אנו דואגים להזין ולקיים אותה כל הזמן ובכל מצב, בו אנו שרויים, בין שבערות או שינה.

הזהות הזו צורכת אנרגיה רבה רק בגלל הצורך הכפייתי שלה להיות כל הזמן בתמונה, היא זקוקה לתמיכה עקבית אחרת תתפרק. בגלל אופייה הבדוי הזהות הזו נסחפת עם כל רוח קטנה, כל מילה או הערה יכולים למוטט אותה או לרומם אותה, היא צריכה שיכבדו אותה, יאהבו אותה, יעריצו אותה ויתמכו בה, ואין סוף לדרישות שלה.

הזהות שלנו היא הסובייקט שחי בזמן, חוקר את העולם וממציא את כל האובייקטים, נותן להם שמות ומתייק אותם בזיכרון, בלי הסובייקט האובייקט אינו קיים, למעשה לא קיים גם הסובייקט, כיוון שהוא המצאה של המחשבה. בפועל, הסובייקט יוצר את האובייקט, וזה, בדרכו, יוצר את הסובייקט. הידע יוצר אובייקטים ומתנסה בהם ואלה, בדרכם, מוסיפים לו יותר נפח ונותנים לו המשכיות. ברגע שנוצר אובייקט הוא ממוסגר באמצעות המילה, ההגדרה והאפיון שלו, ונאגר בזיכרון כידע, כאשר ניתקל בו שוב הזיהוי שלו יעלה לפי המסגור שלו בזיכרון שלנו. גם אם אובייקט מסוים אינו ממוסגר בזיכרון שלנו, הזיכרון יחפש מסגרת הדומה לו במלאי שלו. כלומר בכל מה שאנו רואים, חווים, מרגישים ומתנסים קיים כבר בזיכרון שלנו.

יצרת לעצמך זהות שבנויה רק מידע מת והיא: ייצוגך, חייך, רגשותיך, שפתך, מסורתך, דתך וכל הרקע שלך. למעשה אתה מתהדר שיש לך חופש, אושר ואהבה, אבל חי חיי מת במאגר הידע שלך, שיוצר בך את האמונה שכל הדברים האלה אכן מתרחשים אצלך. הזהות שלך היא דבר אשלייתי שאינו קיים, אבל אתה מעדיף את הדבר הבדוי על פני הדבר האמיתי, האורגניזם החי, שבלעדיו הזהות הזו אינה קיימת.

אנו רואים, חווים או מתנסים רק דרך ההשלכה של הידע שלנו על הדברים. איננו יכולים להתנסות בחיים אלא רק דרך הידע שלנו עליהם, איננו יכולים להתנסות בגוף שלנו אלא רק דרך הידע שלנו עליו, שקיבלנו מאלה החוקרים אותו. כל מה שאנו רואים, שומעים, טועמים ומריחים, מתרחש רק דרך הידע שכבר קיים בזיכרון שלנו, אחרת לא היינו יכולים לדעת במה אנו מביטים, מה אנו שומעים, מה אנו טועמים ומריחים. הידע שלנו על הדברים גורם להפרדה בינינו לבין הדברים וגורם לנו להרגיש שליטה, כאשר בפועל איננו שולטים על דבר משום שאנו חיים באשליה.

 

הגוף והזהות שיצרנו הם שני דברים שונים לחלוטין אחד מהשני, האחד חלק מכל הקיום הסובב אותו והשני אשליה, שנוצרה מידע בלבד. הגוף חי ומשתנה, עסוק רק בהישרדותו והתרבותו, והזהות הבדויה היא ישות מתה, ששייכת לעבר, שמעניין אותה רק להגשים את עצמה על חשבון הגוף. הזהות הזו היא הסיבה לכל הקרב המתחולל בינה לבין הגוף, היא מונעת מהגוף לעבוד ולתפקד כראוי ומהאדם להיות חלק מכל הכוליות שסובבת אותו.

הזהות בנויה מידע וזיכרון בלבד, כל הידע הזה ‘יושב’ על תאי עצב, שנמצאים בפעילות מתמדת כדי לתמוך בזהות הזו, גם כאשר אנו ערים, ישנים או חולמים. תאי עצב המובילים מידע צריכים לעבוד כדי להפעיל את הגוף בהישרדות שלו, כל עוד יש גירויים סביבו, אולם בפועל הם עובדים רוב הזמן כדי לתמוך בזהות שיצרנו. כאשר תאי עצב אלה מותשים מעבודה רצופה, בדרישה לתמוך כל הזמן בזהות הזו, הם מתים ואז, יחד איתם, מת גם הידע הנמצא עליהם, וכך נוצר תהליך המכונה ‘דמנציה’.

אותה זהות בדויה ממציאה את עצמה כל הזמן, הצורך שלה להתקיים נובע מהיותה זהות מדומה. עליה להיות נוכחת כל הזמן, ‘האגו’ שלה כמו עלה נידף ברוח, כל דבר שלא מתאים לו מעצבן, מטריד ומכעיס אותו. ‘האגו’ הזה מזדהה עם כל דבר העובר בדרכו, עובר ממצב רוח אחד לשני, מתחושה אחת לשנייה, וזקוק לתמיכה, כבוד והערכה – כל הרגשות האלה צורכים אנרגיה רבה שאמורה לשרת את הגוף, אבל מתבזבזת דרך התמיכה וההזדהות הזו עמה.

אם כן, רוב האנרגיה הזו מתבזבזת על שימור הזהות שלנו, זהות מלאכותית הצורכת אנרגיה רק כדי לתת המשכיות למחשבה שעומדת מאחוריה. הזהות הזו צורכת את רוב האנרגיה המתחוללת על ידי תנועת המחשבות וגורמת לנו לחוש שהיא פועלת, חוקרת ויוצרת. היא משקפת את מה שהמחשבה מקרינה, וכך יוצרת אשליה של מרכז יוצר ופועל המחולל חיים.

הזהות המדומה הזו חיה רק דרך הזיכרון, היות שזה הידע הישן שחוזר על עצמו שוב ושוב, כך חיינו נראים – חסרי משמעות. היות שאנו מרגישים חוסר סיפוק, אנו מתחילים לפנטז על דברים שמעבר לתפיסתנו – דת, רוחניות, תכלית או משמעות החיים. אנו מאמינים שאם נשיג מטרות רוחניות או אחרות נוכל למצוא את משמעות החיים, אבל אנו רק מוסיפים עוד ידע ישן על הידע הקיים, שלא מוסיף לנו חיים אלא רק מונע אותם. למעשה כל מהלך או פעולה שלנו לשינוי המצב, שבו אנו נמצאים, רק מנציח אותו, משום שאנו מתנסים דרך הידע והוא צובר נפח ומכפיל את עצמו דרך ההתנסות. בסופו של דבר, רק כמות הידע שלנו השתנתה, וככל שכמות הידע גדלה כך גדלה הזהות שלנו, ולפיכך גדל המרחק מהחיים.

עצם החיפוש אחר משמעות או תכלית משמעו שאנו לא חיים, אחרת מדוע עלינו לחפש אותם. מה מונע מאתנו לחיות את מה שיש. הכלי שמונע מאתנו לחיות את מה שיש מחפש בעתיד את אותה משמעות לחיים שהוא מנע מאתנו. למעשה אנו מחפשים את מה שכבר קיים בנו, כך שכל מטרת החיפוש היא רק להזין את המחשבה שעומדת מאחורי רעיון החיפוש.

הדילמה העומדת בפני האדם ברורה, כיוון שהוא לא יכול לתפוס או להבין את החיים הוא מנסה לאסוף ידע עליהם, שהוא תמיד העבר, מי שחי אינו זקוק לידע על החיים – הוא חי. הידע שהאדם אוסף על החיים הוא הפחד מהמוות, מהלא ידוע. הדרישה לדעת יותר על החיים ולהתנסות במה שאנו מכנים ‘משמעות החיים’ היא הפחד המשתק של המוות. אומנם אנו מדחיקים אותו אבל הוא נמצא שם, כמו זרם תת קרקעי שעולה מדי פעם. היות שהזהות הזו חיה בזמן, היא ‘מודעת’ להיותה זמנית וארעית, ומכאן הפחד למות. למעשה אנו אוספים ידע על החיים כדי לדחות את הקץ, מכאן הדרישה והמאמץ להאריך את תוחלת החיים. אולם לידע שאנו אוספים אין שום קשר לחיים, אלא להפך, הוא העבר המת שאנו מתנסים בו ובעזרתו מנסים להדחיק את הפחד ממוות.

החיים לא קשורים לזמן אלא עומדים בפני עצמם, וגם לא למה שאנו מכנים הווה, הם מתהווים ללא קשר לזמן, דבר שלעולם לא נדע. מחשבה לא יכולה לתפוס את התופעה הזו, היא תמיד מנסה להכיל משהו עצום ובלתי נתפס לתוך מסגרת הכלא הצר שלה ולפרשו לפי מה שהיא מכירה ויכולה להכיל, כמו צפרדע החיה בבאר מים עומדים ומאמינה שזה אוקיינוס. החיים בטבע פועלים באופן לא מחובר ולא קשור, של פולסים שעומדים בפני עצמם. כל הטבע פועם סביבנו כך שלעולם לא נדע אותו, הגוף שלנו הוא חלק ממנו ופועם באותה הדרך. בגלל תפיסת הזמן שלנו איננו מסוגלים לתפוס את המצב, בו הכול קורה בו זמנית – הזמן אינו קיים כשהכול קורה בו זמנית. כיוון שאנו חיים בחלל זמן, העבר המת, לעולם לא נצליח לתפוס משהו שלא בתחום הזמן.

אנו מפרידים את עצמנו מהקיום בעזרת אותה תודעת זמן ויוצרים את המציאות שלנו, שאנו מכירים, היא היחידה שקיימת מבחינתנו. היא הומצאה רק על פי ידע שתודעת הזמן שלנו יצרה, אנו יכולים לדעת רק אותה. כל דיבור על מציאות אחרת יהיה רק ידע נוסף שיצרנו על הדברים האלה, ולא יהיה שונה מזו שבה אנו חיים. יש לנו רק ידע כדי להסיק שאנו חיים או שאי פעם נמות, לכן אנו רק ידע, משום שבלעדיו לא היינו יכולים לדעת כלום, הוא מפריד אותנו מעצמנו, סביבתנו וקיומנו.

 

כיוון שהזהות הזו היא תוצאה של זמן היא חיה בזמן ומתה בזמן, משום שבנויה מידע בלבד. הידע הוא הזמן היוצר את האשליה של זמן ליניארי מהעבר לעתיד בגלל נקודות היחס שמניח, אשר יוצרות חלל וזמן.

כשאנו מצהירים על משהו שהוא בעל קיימות, למעשה יוצרים נקודת התייחסות לגביו, שהיא מבנה של ידע עליו. הידע שיצרנו עליו יוצר אותו כאובייקט יש מאין, ולפיכך מפרידים את עצמנו ממנו באמצעות חלל זמן. כאשר אין לנו שום נקודת התייחסות לגבי משהו איננו נפרדים ממנו, ולכן איננו יכולים להכיר אותו, ובעיקר לא לחוות אותו. לכן כשאנו אוספים ידע על ‘החיים’, למעשה אנו בוראים את ‘המשהו’ הזה. הוא קיים בתודעת החלל זמן שלנו, אנו מפרידים אותו מעצמנו והופכים אותו ל’אובייקט’, וכך מונעים מעצמנו להיות חלק ממנו. אם לא היינו יודעים עליו, הוא היה חלק בלתי נפרד מאתנו, ולכן לא היינו יכולים להכיר אותו. אנו יכולים להמציא רק תיאור של התצפיות שלנו על מה שאנו חוקרים, אשר מוגבל מבחינת התפיסה שלו, משום שנובע מראייה מוגבלת של כלי מוגבל ששייך לעבר. מציאות הטבע והיקום אינה מוגבלת ואינה מחויבת לשום תצפית או מחקר מצידנו. נקודת המבט של האדם צרה מאוד, ואילו זו של היקום אין סופית. כל מה שהאדם חוקר, צופה או מגלה נובע מתודעת זמן העבר המוגבלת שלו. בעקבות חקירתו יגלה רק את העבר ואף כל מה שיחקור ויגלה נתון לסתירה, משום שאין מישהו שעומד מחוץ לתודעה זו כדי לאמת או להוכיח אותה. אין לנו כלי אחר שבאמצעותו נאמת את מה שהכלי הזה – מחשבה – ממציא.

 

האדם הגדל בחברה בה נולד מתחיל לחוות את השפה, המסורת, הלאום, הדגל, ההיסטוריה וכל העבר שלה נצרב במוחו, הוא הופך להיות פטריוט, רובוט, מחשב מתוכנת, כלי בידי החברה. מוחו וגופו של האדם נצרבים עד יום מותו כמו צריבת מספר על עור של חיה שנשאר בגופה עד יום מותה. האדם הזה מאמין לחלוטין שהוא תוצר החברה שגדל בה ושונה משאר בני האדם הקשורים לחברות האחרות. הוא מוכן להרוג ולהיהרג עבורה, למען לאומיותו, דתו, גבול שרירותי של ארצו וסמרטוט מצויר שהוא מכנה דגל. כך יכול היה להיוולד לכל חברה אחרת ולקבל את הזהות שלה. האדם מזדהה עם כל הרקע הזה שאליו נולד ומאמין שהוא חלק ממנו.

ההזדהות הזו שוללת כל חופש בחברה. אי אפשר להיות אדם חופשי כאשר אתה קשור לחברה שמתכנתת אותך, עצם הקמת החברה הוא ויתור על האינדיבידואליות שלנו. לאדם החברתי אין בכלל חופש פעולה, כפי שהחברה טוענת. אומנם היא דוחפת את אנשיה להיות אינדיבידואלים, אבל יודעת שאין זה אפשרי משום שמצב כזה סותר את עצם מהותה. האדם הוא תוצר החברה ואף חברה לא מעוניינת להשתנות, אלא תמיד לשמור על הקיים, שהוא אותה מערכת ערכים שמרנית שאינה משתנה. גם אם החברה תוותר עליה היא תאמץ לעצמה מערכת ערכים אחרת, שלא תהיה שונה מקודמתה. אף מהפכה חברתית לא עזרה להפיכת האדם לאינדיבידואל, הוא היה רובוט ויישאר כזה. הוא מפתח לעצמו כישורים שכליים, כל הזמן מחדד את האינטלקט שלו ומאמין שהוא אינדיבידואל.

האדם בחברה מאמין שביכולתו לשנות, שיש לו חופש בחירה, חופש הצבעה, אולם מיום היוולדו הוא הופך להיות החברה. החברה מחדירה בו את כל הידע ואת כל הרקע שלה ומדגישה את זהותו ואת חשיבותה. הזהות שלו, אם זו זהות גברית או נשית, הופכת להיות חשובה יותר מהחיים.

האדם מזדהה עם זהותו ומאמין שהוא הזהות שלו, שהוא כזה ולא אחר, ואז החברה נותנת לו, כביכול, יד חופשית כדי לקבוע את גורלו, את החופש שלו ואת האושר שלו. החברה רוצה שהוא יהיה אדם מושלם, מצליח, רגיש, מוסרי, מבין ובעל חמלה, אבל, עם זאת, רובוט מתוכנת הנאמן לדרך שלה.

החברה מאמצת אליה את הילד הנולד ושוטפת את מוחו בכל הידע, המסורת, הדת וכל הרקע שלה, היא מדגישה את האישיות שלו ואת זהותו. הילד גדל והופך להיות חלק מהעדר שנקרא חברה ומזדהה עמה ועם הרקע שלה. הוא מאמין שנולד לחברה נפרדת ושונה מהחברות האחרות, ושהאישיות שלו קשורה למינו, ולכן מעצב את אישיותו לפי הידע שהחברה הדגישה והטמיעה בו. הוא הופך להיות אזרח נאמן המוכן להקריב עצמו עבור רעיון, אידאל או סמל, לא משנה אם אלה יכולים להתחלף עם הזמן. החברה מתכנתת אותו וגורמת לו לאבד את ייחודיותו כאדם ולהדגיש את ‘האני’ שלו. החברה אינה נפרדת מהמחשבה, ולכן לא נפרדת ממה שמרכיב אותה, מחבריה.

האדם הקשור לחברה אינו חופשי ואין לו שום חופש בחירה, חופש פעולה או חופש דיבור, הוא אסיר בכלא שנקרא ‘חברה’ ומתפקד כמחשב. הוא יודע רק להעלות מהזיכרון שלו את הידע שהחברה צרבה במוחו, ידע שלא קיים בזיכרון של האדם, לא ניתן להעלות. האדם מתנהג כמו מחשב מהלך, אבל בניגוד לזיכרון של מחשב הידע בזיכרון שלו צרוב עד יום מותו. לא ניתן למחוק את הזיכרון הזה, אלא רק להוסיף עוד לזה הקיים. פרט למוות, רק מחלות הדמנציה למיניהן יכולות למחוק את הזיכרון, אבל בעקבות זה גם הגוף נפגע ולא מתפקד כראוי.

אתה מתפאר שיש לך חופש בחירה, חופש הצבעה, חופש פעולה או חופש כזה או אחר, אבל למעשה אתה חי בסוגי כלא שונים ומאמין שאתה חופשי, אדון לעצמך ויכול לשנות. בפועל אתה רק מחליף בית סוהר אחד בשני, אם הדת שלך לא מספקת אותך אתה תחליף אותה באחרת, אם המסורת שלך לא נראית לך אתה תחליף אותה באחרת. אינך יכול לוותר על משהו בלי להחליף אותו בדבר אחר, וכך אתה כל הזמן אוסף ידע משום שאתה לא מוותר לחלוטין על הדת, אלא רק מוסיף עוד אחת לזיכרון שלך, ולמעשה כך אתה מכפיל את הידע. אינך יכול לוותר על הידע, משום שאתה הידע, זה מעגל הקסמים בו אתה קיים.

ההסוואה הזו טבועה בנו כל כך חזק שאיננו יכולים לתפוס אותה, משום שאנו ההסוואה ואיננו נפרדים ממנה. הידע, שהוא המחשבה, אינו נפרד מאתנו, אבל הוא גורם לנו להאמין שאנו נפרדים ממנו, ולכן מרגישים שלמעשה אנו שולטים במצב ושולטים גם עליו. אנו מאמינים שביכולתנו לווסת את כמות הידע ויכולים לפקח עליו, אבל בפועל הוא תמיד קיים, שולט בעניינים ומוביל אותנו באף. הזהות שלנו, שאנו מכנים ‘אני’, בנויה מידע, אין הבדל בינה לבין הידע שמרכיב אותה. למעשה ‘האני’ שאתה מכיר כעצמך הוא רק ידע, בלעדיו אינך קיים, וכל ההסוואה הזו אינה קיימת. ההסוואה היא הסרט בו אתה חי ומאמין באמיתותו, האמונה החזקה הזו נוצרת בגלל כל הרגשות שאתה חווה, ולכן נוצרת אצלך האמונה שאתה חי. אתה עושה, פועל, יוצר ורואה שדברים מתקדמים, ולפיכך מתפתח, אבל למעשה אתה רק דורך במקום, משום שהקיום במציאות הזו שיצרת, שהיא ההסוואה בה אתה חי, תלוי רק בידע שלך, בלעדיו לא היה כלום. יתרה מזו, כל שינוי תודעתי, כביכול, שמתרחש אצלך מגביר את השינה וההסוואה שלך, משום שהוא קיים רק בידע שלך. שינוי תודעתי מסוכן משום שיוצר את ההרגשה של הרחבת התודעה, שמביא אתו הבנה חדשה, כאשר בפועל שום דבר לא השתנה. אף מהפכה חברתית לא הביאה לשינוי אצל האדם, וכל שינוי, כביכול, נשאר רק בשדה המחשבה, האדם עצמו נשאר מקובע במציאות הסהרורית שיצר. האדם מורד במערכת ערכים אחת רק כדי להחליף אותה באחרת, שאינה שונה ואף גרועה יותר מקודמתה. הבעיה היא לא מערכת הערכים שבה הוא מורד, אלא מי שיצר אותה.

בשלב מסוים בחייו האדם עלה על הרכבת הזו, שהוא מכנה ‘תודעה’, שלא ניתן לרדת ממנה, זו רכבת אקספרס שדוהרת באותו ציר ובאותו כיוון, במהירות מסחררת שאינה עוצרת בתחנות, כל מה שיעשה ינציח את התאוצה שלה, כאשר העצירה הסופית שלה תהיה התהום. מאז שהאדם הצית את התנועה הזו של המחשבה לא ניתן לחזור אחורה, כל מרד, מהפכה או מחאה רק מגבירים את הסחרור.

האדם מאמין לכאורה שכל מה שהשיג בתחומי הרפואה, הטכנולוגיה, החקלאות, התעשייה, הגנטיקה ועוד, הוא פאר היצירה, האומנם?! חייו אינם טובים יותר מחיי האדם הקדמון, או אפילו מאלה של האדם שחי מאות שנים לפניו. למרות כל ההתקדמות שלו, הוא אינו מצליח לחיות את החיים או אפילו לפתור את בעיות החיים שיצר בעצמו. יצרנו בעצמנו מציאות ועלינו לחיות לפיה, משום שאין ברירה אחרת, אבל האמונה, לפיה התקדמנו לאורך השנים, והפכנו להיות בני אדם תרבותיים ומודרניים יותר מופרכת, אנו חיים במצב שינה לא פחות מהאדם הקדמון ואף יותר.

ההתפתחות הזו, שאנו מתפארים בה, היא רק רגרסיה מפני שלא גרמה לנו להבין את המרקם העדין הקיים בינינו לבין הטבע, לא הביאה אותנו לחיות את החיים, אלא רק יצרה בעיות חיים שאנו לא מסוגלים לפתור והן עוברות מדור לדור, כאשר כל דור יוצר גם את בעיותיו הוא. בכל מה שאנו נוגעים הופך למסובך, כל המצאה שלנו, שתחילה נראית לנו כפלא אנושי, עתידה להתברר כבעלת השלכות הרסניות, בין שזו המצאת האטום, התפתחות הטכנולוגיה או גילוי הגנום.

הסיבה שאתה למעשה דורך באותו מקום תלויה בכלי הזה, שאתה משתמש בו וקורא לו מחשבה. הכלי הזה, שהוא כל הידע שלך, הוא העבר שמנסה ליצור עבורך מצג שווא של תהליך בזמן מהעבר, דרך ההווה ואל העתיד. הכלי הזה הוא הזמן שאחראי לכל הידע שאתה אוסף, בלעדיו אינך יכול לדעת כלום, הוא כלי מת שאין שום קשר בינו לחיים המנסה ליצור הרגשת חיים, אבל כל מה שהוא יכול לעשות הוא לדמות חיים. כיוון שהכלי הזה מהעבר, הוא מנסה ליצור עבורך מציאות של חיים זורמים הקשורים לתהליך בזמן ליניארי רק כדי לקיים רק את עצמו, אבל מציאות זו מתקדמת תמיד במקביל לחיים ולעולם לא נוגעת בהם.

חלל וזמן אינם קיימים בטבע, אלא רק במחשבה האנושית. הטבע מתהווה ללא חלל זמן כי תנועת הגירוי והתגובה בו היא כאחת ואין בה הפרדה. איננו יכולים לתפוס משהו שאין בו חלל זמן, משום שאנו הזמן. דבר מת לא יכול לתפוס משהו חי. כיוון שהכלי שאנו משתמשים בו הוא הזמן, הקיים מחוץ לזרם החיים, ביכולתו רק להפריד, למראית עין, בין הגירוי לתגובה הקיימים בטבע וליצור את ההרגשה שאנו מכירים את תנועת החיים הזו, הבלתי נודעת, דרך הידע הקיים בחלל ההפרדה. תנועת החיים שאנו מעוניינים לתפוס נעשית בנפרד מאתנו, דרך ההפרדה שעושה המחשבה אנו מאמינים שהבנו אותה, אולם זו רק הבנה בזמן שאין לה שום משמעות. היות שאנו מאמינים כי הבנו את תנועת החיים של גירוי ותגובה, אנו מאמינים שחיים אותה. אין קשר בין ‘הבנת’ התנועה דרך המחשבה לבין התנועה עצמה. הפרדת התנועה הזו דומה לניסיון להפריד בין קרח למים – שניהם אותו הדבר. בגלל ההפרדה הזו, אנו למעשה חיים בחלל ההפרדה, כאשר הידע הקיים בו הוא הסרט שבו אנו חיים. כאשר החיים זורמים, אנו חיים בסרט דמיוני שמדמה מציאות משלו.

כל עוד נשתמש בכלי הזה מציאות הסרט בה אנו חיים היא המציאות היחידה שתתקיים עבורנו. אנו מנסים לחקור ולחפש מציאות אחרת שנמצאת מעבר למציאות הזו, אבל איך אפשר לחוות מציאות אחרת כאשר אנו חיים במציאות בדויה? המציאות שלנו קיימת אך ורק בגלל השימוש בכלי הזה, עם זאת, זה הכלי היחיד שאנו מכירים, שהביא לנו את כל ההתפתחות שבה אנו מתפארים. אומנם הכלי הזה יצר עבורנו חיים נוחים, אבל גם את המציאות המדומה שבה אנו חיים ואת בעיות החיים שאינו מסוגל לפתור.

איננו מסוגלים לתפוס שלא ניתן להבין אף דבר קיומי (משום שאנו הקיום). אנו יכולים ‘לתפוס’ כל דבר השייך לקיום רק דרך הידע שלנו עליו שיצרנו בעצמנו. המציאות, בה אנו חיים, מורכבת מאובייקטים שהסובייקט יצר. במקרה הזה הסובייקט הוא המחשבה שעומדת מאחורי ה’אני’ ויוצרת בעזרתו את כל האובייקטים על ידי איסוף ידע עליהם, שמפריד אותנו מהם ויוצר חלוקה מדומה בינינו לבינם. כאשר אובייקט נוצר על ידי המחשבה, הוא ממוסגר, מאופיין ומקוטלג בשם, וכך נוצר מבנה של ידע עליו שמאוחסן בזיכרון. לפיכך הוא עומד בפני עצמו, ולכן אנו יכולים להביט בו, לפעול עליו, לשנותו או להתנסות בו שוב ושוב. האובייקט הוא פרי יצירתנו (הסובייקט) בלבד, אין מאחוריו שום דבר פרט לידע שלנו עליו. אם כך, הסובייקט יוצר את האובייקט, וזה, בתורו, מנציח את הסובייקט על ידי התנסות באותו ידע שוב ושוב, בלי הסובייקט לא קיים האובייקט. דרך יצירת אובייקטים אנו יוצרים מציאות של עצמים הקיימים בתלת ממד. כל מה שאנו רואים, חווים ומתנסים בו הוא פרי המצאתנו, כלומר אנו משכפלים את אותה מציאות שוב ושוב, וכך מרגישים שחיים. למעשה אנו לא תופסים שהאובייקטים הקיימים מולנו הם פרי המצאותינו ומאמינים שהם אכן קיימים שם כל הזמן בלי קשר אלינו.

אנו יוצרים את האובייקטים וגם מתחילים לחקור אותם, כאילו הם עומדים בפני עצמם והיו קיימים בלעדינו מאז ומעולם. האובייקטים קיימים שם רק בגלל הידע שלנו, דבר שאין לנו ידע עליו אינו קיים כאובייקט, ולכן לא נוכל לחוות, לראות או לחקור אותו. אם כך, המציאות המדומה שלנו נוצרה רק על ידי הידע שלנו על הדברים שיצרו את המציאות הזו. אנו יוצרים את המציאות וגם חוקרים אותה, אבל לא תופסים שאנו המציאות הזו, לכן כשאנו מבקשים לאפיין אותה עלינו להבין שאיננו נפרדים ממנה, ולכן איננו יכולים לדעת אותה, אלא אם יש לנו ידע עליה. כלומר לא רק שאנו חיים בסרט אלא אנו הסרט – איננו נפרדים ממנו – אבל יש לנו גם ידע עליו. אנו היוצרים, התסריט, העלילה, השחקנים, הצוות והצופים. אנו מאמינים שביכולתנו לשנות את עלילת הסרט, אבל אם אנו העלילה איך אפשר לפעול עליה? אנו מאמינים שיכולים לצפות בסרט חיינו, אבל אנחנו הסרט עצמו על כל מה שמרכיב אותו, לכן איננו יכולים לצפות בו, אלא רק דרך הידע שלנו עליו שיצרנו בעצמנו ובו אנו חיים. כלומר כאשר אנו חוקרים את מה שהמצאנו, למעשה חיים בסרט בתוך סרט, במציאות מדומה, ויש לנו ידע עליה שמפריד אותנו ממנה, ולכן מרגישים שיכולים לצפות בה, לחקור ולנתח אותה.

היות שאנו הסרט הזה, שמכנים חיים, והוא המציאות שיצרנו, אנו למעשה מהווים את האשליה עצמה. העולם אינו אשליה, אלא האופן שאנו רואים אותו, דרך הכלי הזה. אתה יכול לחקור רק את האשליה שיצרת ובה אתה חי, כלומר אתה האשליה שחוקרת אשליה. למעשה אתה מסתובב סביב עצמך ומאמין שאתה יכול לחקור את העולם, להניח הנחות ולהסיק מסקנות עליו. אתה מאמין שהחיים עוברים דרכך, ולכן יכול לחקור אותם ולדעת עליהם. אתה האשליה וסיומה הוא סיום ה’אני’ או סיום הזהות שלך כפי שאתה מכיר אותה. בלעדיה לעולם לא תדע מה יהיה שם, וזה מפחיד אותך יותר מכל. לכן אינך מעוניין לסיים את האשליה כי זה יוביל לסופך, יתרה מזו, אתה מרגיש מאוים אם מישהו מנסה לערער על דרך החיים לפיה אתה חי ועל אופן מחשבתך ולראות בו אויב. אתה מוכן להרוג ולהיהרג כדי להגן על אופן המחשבה שלך, שגרמה לכל האשליה הזו, בה אתה חי. לעולם לא תקבל שלמעשה היא הבעיה והגורם לחיי המוות שלך. עם זאת, היות שאינך נפרד ממחשבתך אינך יכול להבין זאת.

 

אם כך, אם אנו האשליה, איך נחקור את מציאות האשליה שהיא אנחנו? אנחנו רוצים לחקור את כל מה שיצרנו – היקום, העולם, הסביבה והגוף, על פי הידע שאספנו עליהם. אם אנו הסרט עצמו איך נצפה בו? לא ניתן לעשות זאת, אלא אם הפרדנו את עצמנו מהסרט בעזרת ידע, כביכול, כדי שנצפה בו. כלומר הצפייה בסרט היא רק צפייה ברעיון שלנו כביכול על הסרט. איננו צופים בסרט (משום שאין שום אפשרות), אלא רק בדימוי שיצרנו עליו, שמפריד אותנו ממנו ויוצר עוד אשליה של צופה ונצפה. הצופה והנצפה אינם נפרדים אחד מהשני, והם גם אינם קיימים כלל. למעשה אנו מנסים לחקור את המציאות שיצרנו ואיננו נפרדים ממנה. החוקר, שרוצה לדעת על העולם אינו נפרד מזה שהוא המציא ורוצה לחקור אותו. העולם הוא האובייקט שיצר החוקר, שכעת מעוניין לחקור אותו, לשנות אותו וגם לקבל על כך פרסים ותארים מהחברה, שאינה שונה מהמחשבה. זה כל האבסורד בו חי האדם.

כשאנו מעוניינים לדון בדבר הזה, שאנו מכנים ‘חיים’, עלינו להבין שזו רק הגדרה שלנו לגבי החיים, אבל מהם החיים? בגלל המציאות המדומה, בה אנו חיים, יצרנו לעצמנו חיים שאינם קשורים לטוטליות של הטבע, לפיכך ניתקנו את עצמנו מהאחדות שהייתה לנו עם הטבע שמאפיינת את החיים. כלומר החיים אינם מושג כלשהו או הגדרה, אלא מהות המהווה את הטוטליות של הטבע, כאשר כל דבר בטבע עומד בפני עצמו כדבר מיוחד, אבל גם קשור לחבל הטבור של הטבע שמזין אותו. היות שהתנתקנו מהאחדות הזו, יצרנו לעצמנו עולם משלנו שאינו קשור לטוטליות הזו, והגדרנו לעצמנו חיים שרק אנו יכולים לאפיין. הניתוק הזה מהטוטליות משליך על כל מערכות היחסים שלנו עם עצמנו והסביבה שמאופיינות בחוסר אחדות, איננו יכולים לראות באחר כדומה לנו אלא נפרד מאתנו. כל הסבל שלנו נובע מההפרדה הזו, משום שאיננו נפרדים מהעולם וכל מה שסובב אותנו, אלא אנו כאחד.

בגלל ההפרדה הזו, כל מערכת היחסים שלנו עם האחר מבוססת על מניע, מה אני יכול לקבל ממנה. אני לא רואה את האחר כמוני אלא רק כאובייקט (שאני יצרתי) שאמור לספק את דרישותיי, אנחנו מנצלים אחד את השני כדי להשיג, להגיע ולהגשים. איננו כנים מספיק כדי לומר זאת, אבל כל יחסינו מבוססים על ניצול הדדי. אנו רוכשים מערכות יחסים כפי שאנו רוכשים דברים חומריים בעולם הזה. הניתוק הזה מהטוטליות הוא הניתוק שלי מהאחר, האדם אינו יכול להתנתק מהטבע סביבו ולחיות את חייו באופן עצמאי ובלעדי. כפי שתא אחד בגוף שלנו לא יכול להתנתק משאר התאים, ללא שיתוף פעולה עם התאים האחרים לא יוכל לשרוד ולתפקד לבד כפי שמתפקד יחד עם כולם. כך אפשר לראות את התאים הסרטניים בגופנו, המתנתקים מהטוטליות והעבודה ההרמונית של הגוף, יוצרים לעצמם חיים משלהם שמנוגדים לכל שיתוף פעולה של האורגניזם החי וגורמים לגוף להיות חולה ובסופו של דבר למוות.

אי אפשר לחיות מחוץ לטוטליות של הטבע וגם לחיות חיים הרמוניים. כדי לחיות כראוי עלינו להיות חלק מהטבע והיקום סביבנו. אנו יכולים רק להגדיר את החיים או לחפש אותם, אבל לעולם לא לחיות אותם כפי שחיינו לפני הניתוק מהם.

 

בשלב מסוים בתחילת החיים האדם גילה את מה שהוא מכנה ‘תודעה עצמית’, והחל להכיר את עצמו דרך הכלי הזה ששימש אותו להישרדות. ‘תודעה עצמית’ היא הזהות (‘אני’) שהיא כל הידע הפסיכולוגי שאסף על עצמו והעולם סביבו, וזו חצצה בינו לבין הטבע סביבו, ומכאן החלה התנתקותו מהטוטליות של הטבע למקום שבו הוא קיים כיום. אף שאנו חלק מהטבע אנו חיים במציאות חלל הידע, שהוא זמן העבר הידוע, וה’תודעה’ שלנו מנהלת אותו. הטבע משתנה ומתהווה כל רגע, ללא זמן, ואילו האדם מקובע בידע המת שאסף וממנו הוא שואב את חייו.

הניתוק אינו רק מהטבע אלא גם מהגוף שלנו. אנו מתכחשים אליו בשם כל הרעיונות שלנו על החיים. יצרנו לעצמנו חיים מדומים שאין קשר בינם לגוף שלנו. הגוף שלנו חי עם הטוטליות שסביבו, הוא אינו מנותק ממנה, אחרת כלל לא היה מתפקד, הוא מתפקד למרות הניתוק שלנו. התודעה שלנו היא המכשול שעומד בדרך שלו לתפקוד הרמוני. אנחנו כופים עליו את כל הרעיונות והאמונות שלנו, גורמים לו לתפקד באופן לקוי ומעמיסים עליו משא מיותר שמתיש אותו וגורם לו לחלות.

חיים במנותק מהטבע הם התוצאה שאנו משלמים עליה בחיינו, היציאה הזו לעצמאות גרמה לאדם לחיות בעולמו הצר והמת, בבדידות ופחד, כאשר חיות אחרות בטבע עושות זאת באופן טבעי. כדי לחפות על כך הוא החל לחפש נחמות הקשורות לרוח, כמו דת, אמונה ואלוהים. מתוך הדת הגיחה הפוליטיקה ועד היום אי אפשר להפריד ביניהן.

מתוך הבידוד הבלתי נסבל הזה, שחווה האדם, הוא יצר את הזיכרון המשמש לו תחלופה מההפרדה שלו מחיק הטבע. הזיכרון ממלא את מקומו של הטבע, הוא ספריית הידע, שהוא כל התנסויותיו, חוויותיו והרגשותיו של האדם. היות שהאדם התנתק מהמקור שלו – הבריאה, הוא ברא לעצמו מרכז ידע שהוא שואב ממנו את חייו. הזיכרון הוא הסיבה לכל פעולה, חוויה, התנסות והרגשה. מיהו בלי הזיכרון? לחיות יש את הטבע, זהו המקור הטבעי שלהן, לאדם יש את הזיכרון – יצירה מלאכותית המבוססת על ידע בלבד, בלעדיו הוא לא יוכל להתקיים כפי שהוא מכיר את עצמו.

הזהות הזו, שנוצרה יש מאין וניתקה אותנו מהחיים, מנסה לפעול עתה כדי לשנות את העולם ואת הגוף שלנו וכופה את כל הרעיונות שלה עליהם. הזהות הזו חווה או מתנסה בדברים שאין להם שום קשר לחיים, ולכן אין לה שום קשר לעולם ולאורגניזם החי שצריך לסבול את כל הגחמות שלה. הגוף החי דוחה כל התנסות ‘חושנית’ או ‘רוחנית’, כפי שאנו מכנים, זה רק מפריע לתפקודו ההרמוני. מכאן נובע כל הסבל שלו – הרעיונות שהזהות הזו כופה עליו.

הידיעה שלנו על כל תחושה, המתקבלת דרך מערכת החישה ומתורגמת על ידי הזיכרון, גורמת לנו להאמין שאנו קיימים במציאות של חיים המשתנה כל הזמן. אנו מכירים את כל התחושות – אושר, תענוג, צער, דיכאון, קנאה, כעס, שמחה ועוד, רק משום שיצרנו ושיימנו אותן כידע המאוחסן בספריית הזיכרון שלנו. כל מה שאנו רואים, חווים ומתנסים בו עובר דרך המראה של הכלי הזה. כל מה שאנו מכירים הוא המציאות הזו שיצרנו, אין שום מציאות אחרת חוץ ממנה, הגוף או המוח שלנו לא יצרו אותה.

כל תשוקותינו אינן קשורות לגוף, אלא רק לפרי גחמת מחשבותינו ורצוננו, אנו יוצרים תשוקה על ידי חשיבה אינטנסיבית לגבי הדבר שאנו משתוקקים אליו, שבסופו של דבר הופכת להיות כאב, ולאחר מכן הדרישה להשתחרר ממנה כדי להקל על הכאב שנוצר בעטיה. הגוף שלנו בכלל לא מעוניין ברגשות ובתשוקות שלנו משום שהם רק מפריעים לתפקוד שלו, אבל היות שאין לו ברירה הוא סופג אותם ומגיב אליהם. אנו מתרגמים את פעולת הגוף בעקבות הרגש שיצרנו ומאמינים שהוא יוצא ממנו. איננו חווים רגשות אמיתיים, אלא רק את הידע שלנו עליהם הקיים בזיכרון, כלומר למעשה מפעיל אותנו הרעיון שלנו על הרגשות. הם אינם קיימים, אלא רק ההזדהות שלנו עם הרעיון שלנו עליהם. ההזדהות שלנו עם הידע שעולה מהזיכרון יוצרת את הרגשות, המחשבה מפרידה אותנו מהם ויוצרת אותם כאובייקטים שניתן להביט עליהם וגם לפעול עליהם. כלומר באמצעיות ‘האני’ המחשבה מזדהה עם הידע שעולה מהזיכרון ויוצרת רגשות דרך ‘חיכוך’ של זרם מחשבות אינטנסיבי, שגורם למתח שמחלחל לגוף וגורם לו להפריש הורמונים לכלי הדם.

רגשות יכולים להיות חלק מהאורגניזם החי, אבל במקרה הזה לא נדע מהם משום שהם קשורים לתנועת חיים בלתי נודעת שהגוף הוא חלק ממנה. איננו יכולים לחוות רגש פיזיולוגי משום שאיננו נפרדים ממנו, אנו יכולים לחוות רק את הרעיונות שיש לנו על הרגשות שלמעשה המצאנו בעצמנו ומזדהים איתם. לפיכך כל חיינו מסתובבים סביב רעיונות ודימויים חסרי קשר לחיים האמיתיים.

 

לחיים אין קשר למחשבה או זיכרון, שהם העולם הבדוי שלנו, החיים הם מהות בלתי נתפסת שאנו רוצים לתפוס בעזרת כלי מת. העולם הוא אחד והאדם לא יכול להיות חלק נפרד ממנו, אלא אם ידע וזיכרון מפרידים אותו ממנו. הגוף שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהטוטליות הזו, ורק הזהות הזו, שאנו מכנים ‘אני’, שהזיכרון תומך בה, מפרידה אותנו ממנו. בלי הזיכרון לא היינו יכולים לדעת שבכלל קיימת זהות כזו, כמו ‘אני’, או כל דבר אחר שאנו מייחסים לעצמנו, כמו ‘תודעה’, ‘שכל’ או ‘אינטלקט’. איננו רוצים להאמין שכל הזהויות והישויות האלה אינן קיימות ללא הידע שתומך בהן, משום שזה יגרום מייד לסיום חיינו, וזה מה שמפחיד אותנו יותר מכל.

איננו מוכנים לקבל שקיים רק הגוף הביולוגי, משום שזה יערער את כל תפיסתנו באשר לאמונה שאיננו רק דבר מה ביולוגי אלא מעבר לכך, את כל אמונתנו לגבי היותנו נעלים, ולכן נמצאים כאן למטרה נעלה יותר ממינים אחרים.

לומר שאנו רק גוף ביולוגי היא גם הנחה המבוססת על ידע שיש לנו על הגוף, איננו יכולים להפריד את עצמנו מגופנו אלא רק בעזרת ידע עליו שמפריד אותנו ממנו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סרט חיינו”