החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ספר רחמים

מאת:
מאנגלית: דורון ב' כהן | הוצאה: | 2015-12 | 143 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות
זמינות:

14.50

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

ספר רחמים הוא ספר תפילות שחיבר לאונרד כהן בשנה החמישים לחייו, וחמישים פרקיו נקראים כמזמורי תהילים עכשוויים. לאונרד כהן מוכר ברחבי העולם במיוחד כזמר-יוצר שמבצע את שיריו המיוחדים, אבל מאז נעוריו הוא פירסם גם שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה המצטיינים באיכויות לשוניות יוצאות דופן. בתפילותיו, אף שנכתבו באנגלית, שאב כהן מלוא חופניים מן התנ"ך, המדרש, סידור התפילה וספרות הקבלה והחסידות, ויצירתו הוסיפה נדבך חדש למסורת שירת הקודש היהודית. בה בעת לא נמנע כהן מלשלב בתפילותיו רמזים למסורות אחרות, כולל זו הנוצרית, שבסביבתה גדל וחי, ובמיוחד מסורת הזן-בודהיזם, שבמסגרתה התנסה שנים רבות בתרגול מדיטציה. כהן נתן ביטוי בתפילותיו למגוון רחב של עניינים שהעסיקו אותו כאדם וכיוצר, וניתן למצוא בהן עיסוק בשאלות של אמונה וכפירה, אהבה ומין, זוגיות ואבהות, כאב וחרדה, היסטוריה ופוליטיקה, גלות ונדודים, יצירה והתקבלות, ועוד כהנה וכהנה.

המתרגם, דורון ב' כהן, שעסק בספר שנים רבות, משיב בתרגומו למקורם העברי את השאילות המרובות מהספרות היהודית העשירה שממנה שאב כהן. המתרגם אף הוסיף לספר אחרית דבר והערות מפורטות שמסייעות בהבנת דימוייו העשירים של המחבר ואף ממקמות אותו במסגרת יצירתו הרחבה של לאונרד כהן על ביטוייה הרבים.

מקט: 4-249-50332
מסת"ב: 978-965-540-538-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


I

1

עצרתי להקשיב, אבל הוא לא בא. התחלתי שנית, בתחושת אובדן. כשתחושה זו העמיקה שמעתי אותו שוב. חדלתי לעצור וחדלתי להתחיל, והנחתי לעצמי להימחץ מבּוּרוּת. היתה זו תחבולה, והיא לא הצליחה כלל. זמן רב, שנים בוזבזו בסולם מינורי כזה. אני מתמקח עכשיו. אני מציע כפתורים תמורת אהבתו. אני מתחנן לרחמים. אט-אט הוא נכנע. בהיסוס הוא מדדה לעבר כס מלכותו. באי-רצון נותנים המלאכים רשות זה לזה לשיר. במעבר כה עדין עד שאין להבחין בו מתייסדת החצר על קרניים של סימטריה מוזהבת, ושוב אני זַמָּר במקהלות מַטָּה, אני שנולדתי לפני חמישים שנה לשׂאת את קולי עד לגובה זה, ולא גבוה יותר.

2

כשעזבתי את המלך התחלתי לערוך חזרות על מה שאומַר לעולם: חזרות ממושכות רוויות בשינויים, תשואות דמיוניות, השפלות, צווים של נקמה. הלכתי והתנפחתי בעודי זומם עם שאפתנותי, נאבקתי, התרחבתי, וכשהגיע המועד, ילדתי קוף. אחרי אי-הבנה קטנה ובלתי-נמנעת כלשהי, הקוף התנפל עלי. צולע, מוֹעֵד, ברחתי חזרה אל חצרותיו המטואטאות של המלך. "איפה הקוף שלך?" תבע המלך. "הֲבֵא לי את הקוף שלך". העבודה מתנהלת לאט. הקוף זקן. הוא מתמקיין מאחורי סורגיו, מחקה את ידינו שבחלום. הוא קורץ לנוכח תחושת הדחיפות הרשמית שלי. איזה מלך, הוא רוצה לדעת. איזו חצר? איזה כביש?

3

שמעתי את נִשְׁמתי שרה מאחורי עלה, קטפתי את העלה, אבל אז שמעתי אותה שרה מאחורי רעלה. קרעתי את הרעלה, אבל אז שמעתי אותה שרה מאחורי קיר. שברתי את הקיר, ושמעתי את נשמתי שרה נגדי. בניתי מחדש את הקיר, תיקנתי את הפרגוד, אבל לא יכולתי להשיב למקומו את העלה. החזקתי אותו בידי ושמעתי את נשמתי שרה נגדי בכֹח. כך זה כשלומדים בלי חבר.

4

אחרי שחיפשתי בין המילים, ולא מצאתי מעולם מרגוע, הלכתי אליךָ, ביקשתי ממך לשמח את לבי. תפילתי נחלקה נגד עצמה, התביישתי על ששוב הוּלכתי שולל, ובמרירות, בעיצומה של מַפָּלָה רועמת, יצאתי לשַׂמח את הלב בעצמי. זה היה המקום שבו מצאתי את רצוני, דבר שביר, גווע ברעב בין שׁרָכים ונשים ונחשים. אמרתי לרצוני, "בוא, הבה נכין עצמנו למגעה של מלאכית השיר", ולפתע נמצאתי שוב במיטת המַפָּלָה בחצי הלילה, מתחנן לרחמים, מחפש בין המילים. עם שני המָגִנִּים של מרירות ותקווה, קמתי בזהירות, ויצאתי מן הבית להציל את מלאכית השיר מהמקום שבו כבלה את עצמה לעֵירֻמָּהּ. כיסיתי את עירֻמָּהּ ברצוני, ועמדנו במלכות הזוהרת לקראתךָ, שבה אדם חופשי באופן מסתורי, וחיפשתי בין המילים אחר מילים שלא יכופפו את הרצון הרחק ממך.

5

"תן לי לנוח", הוא זעק מן הבהלה בפסגתה של ערֵמת ימיו. "תן לי לנוח ביום המנוחה", הוא הפציר מכֵּס חוסר התעסוקה. "המלך הזה כבד בזרועותי, איני יכול יותר לשאת את הפַּרעֹה". הוא הידק את צווארונו לאפֵלה עד חוסר נשימה, ופתח את הספר בכעס לשלם את תשלומו לחוק. מלאך אחד, ללא סמכות משל עצמו, אמר, "נעלת את כל השערים פרט לאחד הזה; לכן, הנה לך אור קטן שהולם את אומץ לבך הקטן". חֶרפָּתו טיפסה על עצמה למצוא גובה ליפול ממנו. אז נשמעה אמירה מתוקה יותר בקול יציב יותר: "לא אשים מבטחי באדם, אף לא אתן אמון במלאך". מיד שרה לו התורה, ונגעה בשׂערו, ולרגע, כמו מתנה שמכבדת את זכרונותיו המוקדמים ביותר, הוא חבש את הכתר חסר המשקל, הכתר שמבטל את המשא, הוא חבש אותו עד שלבו יכול לומר, "כמה יקרה היא המורשת!". הכתר המזנק מן האותיות, כתר כמו טל שמשקה את הדשא בחרוזים מן האפֵלה, נשיקת האם בתחילת המלחמה, יד האב שנותנת למצח לזרוח, הכתר שאינו מְנַשֵּׂא אף אדם כמלך מעל לחבריו. "הולך אותי אל עומק השַבָּת שלך, תן לי לָשֶבת מתחת לאדירים שאותם הכתרת לנצח, ותן לי ללמוד כיצד הם נחים".

6

שב, אדון, על כיסא השבחים הגס הזה, ושלוט בלִבי החרד בְּצַוֵי החירות הגדולים שלך. מן הזמן לקחתָ אותי לעשות את מלאכת יומי. מערפל ואבק עיצבת אותי לדעת את העולמות חסרי המספר שבין הכתר והמלכות. בתבוסה מוחלטת באתי אליך ואתה קיבלת אותי במתיקות שלא העזתי לזכור. הלילה אני בא אליך שנית, מגואל בתחבולות ולכוד בבדידותה של נחלתי הקטנה. הָשֵׁת את חֻקְךָ במקום הגדוּר הזה. תן שתשעה גברים יבואו לשאת אותי אל תוך תפילתם כדי שאוכל ללחוש ביחד אִתם: ברוך שם כבוד המלכות לעולם ועד.

7

דחפתי את גופי מעיר אחת לאחרת, מגג אחד לאחר, לראות אשה רוחצת. שמעתי את עצמי גונח. ראיתי את אצבעותי זוהרות. אז נסגרה סביבי הגלות. אז החלה הענישה; אומללות קטנה חסרת מטרה, לא בלב, בגרון, אז הסרת הגוף, הציפורים שרות לאוצר של אשפה, אז שִׁכְחַת עולם, רוח רפאים רוחצת ומחרבנת. אז שפטו אותי פְּנֵי מישהו שהוֹלכתי שוֹלל. אז פחד מפני הצדק. אז, בפעם העשרת אלפים, ממשותו של החטא. אז החוק זוהר, אז הזיכרון של איך הוא היה, רחוק מדי, נקי מכדי לתפוס. אז עָרגתי לערוג אליך שנית, לדעת את כאב הפירוד. עד אנה חייב אני להיות בלתי-מיושב בנשמה? עד אנה לשאת את מרד ההכחשה הזו? הו אדון נְשִׁימתי, בְּרָא אדם סביב הנחיריים הללו, ואסוף את לבי לקראת כֹּח הכְּבידה של שמך. צור אותי שנית בדיבור ופתח פי בתהילתך. אין חיים אלא בִּלְאשר אותך, אין עולם לצעוד על פניו אלא האחד שאתה בורא. סלח לי בשעות אלה ובחצוֹת אלה. תן למחשבה הזו אדון, ולרוח הרפאים הזו אבן. ואל תניח לרוחות הרעות להתרברב על אודות רחמיך.

8

בעיני בני אדם הוא נופל, וגם בעיניו שלו. הוא נופל ממקומו הגבוה, הוא מוֹעֵד על הישגו. הוא נופל אליך, הוא נופל לדעת אותך. עצוב, הם אומרים. ראו את חרפתו, אומרים רודפיו. אבל הוא זורח בנפילתו אל האור שלקראתו הוא נופל. אין הם יכולים לראות מי אוסף אותו בעודו נופל, או כיצד משתנה נפילתו, והוא עצמו נבוך עד שלִבו זועק לברך את זה שאוחז אותו בנפילתו. ובנפילתו הוא שומע את לבו זועק, לבו מסביר מדוע הוא נופל, למה היה חייב ליפול, והוא מתמסר לנפילה. ברוך אתה, סומך הנופלים. הוא נופל אל השמים, הוא נופל אל האור, איש לא יוכל לפגוע בו בנופלו. ברוך אתה, מגן הנופלים. עטוּף בנפילתו, חבוּי בקרב נפילתו, הוא מוצא את המקום, הוא נאסף פנימה. בשעה ששׂערו זורם לאחור ובגדיו נקרעים ברוח, הוא אחוּז, מנוּחם, הוא נכנס אל תוך מקום נפילתו. ברוך אתה, חוֹבק הנופלים, יסוד האור, אדון המִקְרֶה האנושי.

9

ברוך אתה אשר נתתָּ לכל אדם מגן של בדידות כדי שלא יוכל לשכוח אותך. אתה הוא אֲמִתָּהּ של הבדידות, ורק שמך מדבר אליה. חֲזֵק את בדידותי כדי שאוכל להירפא בשמך, אשר הוא מעבר לכל הנחמות הנאמרות על האדמה הזו. רק בשמך יכול אני לעמוד בבהלת הזמן, רק כשהבדידות הזו היא שלך יכול אני להעלות את חֲטָאַי אל עבר רחמיך.

10

הִמְתקת את דברך על שפתי. גם בני שמע את השיר אשר אינו שייך לו. מאברהם ועד אַוּגוסטינוס, האומות לא ידעו אותך, אף שכל זעקה, כל קללה, נישאת על יסוד קדושתך. הִנַּחתָּ אותי במסתורין הזה ונתת לי לשיר, אף שרק מהפינה המשונה הזו. עקדת אותי לטביעות אצבעותי, כשם שאתה עוקד כל אדם, מלבד אלו שאינם זקוקים לעקדה. הובלת אותי אל השדה אשר בו אוכל לרקוד בברך שבורה. הובלת אותי בבִטחה אל הלילה הזה, נתת לי כתר של אפֵלה ואור, ודמעות לקבל בהן את פני אויבי. מי יוכל לספר תהילתך, מי יוכל לספור צורותיך, מי יעז לבאר את חייו הפנימיים של האל? ועכשיו אתה מאכיל את בני ביתי, אתה כּוֹנֵס אותם לישון, לחלום, לחלום בחופשיות, אתה מקיף אותם בַּגדר של כל אשר ראיתי. שן, בני, בתי הקטנה, שְני – הלילה הזה, לרחמים הללו אין גבולות.

11

הוא שב מתפילתו אל החתולה שבחיקו. הוא האכיל את החתולה, הוא נתן לה לצאת אל אור הירח, והוא הסתתר בדפיו של אברהם. כמו מי שזה עתה עבר ברית מילה, הוא התחבא, הוא המתין בביטחון שיחלים. פנים של נשים הופיעו, והן הסבירו את עצמן לו, מקַשרות מראה לאופי, יופי לחסד. כמה משפחות באו אליו והראו לו את כל הכיסאות שעליהם הוא עשוי לשבת. "איך אוכל לומר זאת בעדינות?", הוא אמר, "אף שאני אוהב את חברתכם, הנחיותיכם מבוזבזות כאן. תמיד אבחר באִשה שתישא אותי הלאה, תמיד אשב עם משפחת הבדידות". במילות עידוד רבות על לשונם עזבו המבקרים, והוא נכנס עמוק יותר לתוך מחבואו. הוא ביקש שלבו יתמקד לקראת מקור הרחמים, והוא הרים פינה אחת, והוא נע מילימטר קדימה תחת צִלהּ של סוכת השלום. חתולתו שבה מאור הירח, עפה ברַכּוּת אל מקומה בחיקו, והמתינה לו שישוב מתפילתו.

12

הסטתי הצידה את הווילון. אתה לועג לנו ביופיו של עולמך. לבי שונא את העצים, את הרוח המניעה את הענפים, את המנגנון היהלומי המת של השמים. אני פוסע הלוך ושוב במסדרון שבין שינַי ושלפוחיתי, כועס, רצחני, מנוחם בריח זֵעתי. החלשתי את עצמי בשמך. בעינַי שלי השפלתי את עצמי על שבטחתי בך, בניגוד לכל ההוכחות, נגד רוחות האימה המנצחות, צחוק הבריון, נאמנות המְענה, שאלותיו המתוקות של הערוּם. מְצא אותי כאן, אתה שדויד מצא בַּשְׁאוֹל. השלדים ממתינים לישועתך המכנית המפורסמת. שְׂחה דרך הדם, אב הרחמים. שַׁדֵּר את אוֹרְךָ דרך תפּוּח הכאב, אתה הזוֹהֵר, חסר המקור, מקור האור. אני ממתין לך, מלך המתים, כאן בגן שבו הנחת אותי, לצד הדשא המרעיל, האחוזות המאוּלחות, קשקוש עברי שחור של גפנים גזומות. אני ממתין לך באביב של מלקות ומוות גס ומיותר. הולך אותי החוצה מזה, הו מגנט של עלעלי דובדבן נושרים. תן שביתת נשק בין התיעוב שלי לבין הנוף המושלם של שדות וערי חלב. מחץ את קטנוּתי המנופחת, הִסְתנן אל חרפתי. שָׁבוּר בחוסר התעסוקה של נשמתי, תקעתי טריז בעולמך, נופל משני צדדיו. השב אותי אל רחמיך לקצבו של שיר מר, ואל תפריד אותי מדמעותי.

13

חבר, כשאתה מדבר בזהירות כזאת אני יודע שהסיבה היא שאינך יודע מה לומר. אני מקשיב באופן שלא יוסיף לבלבולך. אני עונה משהו בכל הזדמנות כדי לא להחמיר את בדידותך. כך נמשכת לה השיחה מתחת למִטריה של אופטימיות. אם אתה מציע תחושה, אני מאשר אותה. אם אתה מתגרה, אני מקבל את האתגר. המשטח עבה, אך יש בו פגמים, ויש לקוות שנמעד על אחד מהם. עכשיו, אנחנו יכולים להזמין כריך בשר בשביל החלבון, או יכולים לתפוס את מקומנו בסנהדרין ולפסוק מה יש לעשות באותן קוביות היהלום הגדולות שמשה רבנו הוריד על כתפיו מההר. אתה רוצה למקם אותן באופן שהשמש יומם, והירח והכוכבים בלילה, יזרחו בעדם. אני מציע נקודת מבט אחרת, שתכלול את אורם של גופי הרקיע בתוך הזוהר השמימי של הקוביות. אנו גוחנים זה לקראת זה מעל לשולחן. האבק מתערבב בערפל, נחירינו מתרחבים. אנחנו בהחלט מעוניינים; עכשיו נוכל להירתם לעסק של יהודי.

14

ברוך אתה, שבין הרבים עד אין מספר שנסחפו באימה, הִתרת לאחדים לסבול בתשומת לב. שתָּלִית פרגוד מעל לבית כדי שבודדים יוכלו להשפיל את מבטם. יבורך ישמעאל, שלימדנו כיצד לכסות את עצמנו. ברוך אתה שכיסית את הנפש הרועדת בעור. שעשית סייג של כוכבים מתחלפים סביב לחוכמתך. יבורך מורה לִבי, על כס סבלנותו. ברוך אתה אשר הקיף את התאווה בלהב, ואת הגַּן בחרבות אש, ואת השמים והארץ בְּדָבָר. אשר, בתופת הנוראה, נתן מקלט לבינה, ועדיין שומר עליה, יפה ומוסתרת עמוקות. ברוך אתה אשר ממתיק את הערגה בינינו. ברוך אתה אשר עוקד את הזרוע ללב, ואת הרצון לרצון. אשר כתבת שֵם על שער, כדי שהיא תוכל למצוא אותו, ותיכנס אל חדרי. אשר מגן על הלב בזרוּתִיוּת. ברוך אתה אשר חתם בית בבכי. יבורך ישמעאל לעולם ועד, אשר כיסה את פניו בַּשממה, ובא אליך באפלה. תבורך ברית האהבה בין מה שנסתר ומה שמתגלה. הייתי כמו מישהו שמעולם לא לוּטף, כשנגעת בי מתוך מקום בשמך, וחבשת את פצע הבּוּרוּת ברחמים. תבורך ברית האהבה, ברית הרחמים, אור חסר ערך מאחורי האימה, שיר חסר מָוות בְּבֵית הלילה.

ישמעאל, בנו הבכור של אברהם ושל שפחתו הגר, נחשב במסורת לאבי האומה הערבית.

15

זוהי הדרך שבה אנו מזמנים זה את זה, אבל אין זו הדרך שבה אנו קוראים לשם. אנו עומדים בבלויים, אנו מתחננים לדמעות שימיסו את ציוני הדרך המקובעים של השנאה. מה יפה היא מורשתנו, אשר לה דרך זו לדַבֵּר אל הנצח, מה שופעת הבדידות הזו, מוקפת, ממולאת, ונשלטת בידי השם, שממנו נובעים כל הדברים בזֹהר, נסמכים זה על זה.

16

שובי, נפש, למקום הנחוּת הזה. רדי. אין שביל במקום שבו את מקרינה את עצמך. רדי; מכאן תוכלי להתבונן ברקיע. מכאן תוכלי להתחיל לטפס. מִשכי חזרה את שירֵך מהאוִיר האמצעי שבו לא תוכלי לעקוב אחריו. סִגרי את המגדלים הרועדים הללו שבנית עבור חרדת הגבהים שלך. אינך יודעת כיצד לעקוד את לִבך לעפרוני, או את עינייך לגבעות הכחולות שנתקשו. שובי לעֶצֶב שבו החבאת את האמת שלך. כרעי ברך כאן, חפשׂי כאן, בשתי ידיים, את עריסת החתול של מצוקתך הפעוטה. הקשיבי לזה אשר לא נפצע, לזה שאומר, "לא טוב היות האדם לבדו". הִזכרי בערגתך לבדידות במקום שבו נולדה, כך שכאשר תופיע, היא תעמוד לפנייך, לא נגדך. זַקקי את ערגתך כאן, במוזיקה הקטנה הכסופה של הכנותיה, תחת המִקְלָט הרדוד של החרטה.

17

האם באנו לשָׁוְא? חשבנו שזוּמַנּוּ, המלצרים הראשיים המזדקנים, הזמרים המינוריים, הכוהנים מדרגה שנייה. אבל לא יכולנו להימלט אל התיאורים העצמיים הללו, אף לא לאבד את עצמנו באטלס של הלוך ושוב. תפילתנו היא כמו רכילות, עבודתנו כמו עשב בוער. המורה מופל ארצה, הצופה בציפורים משמיע רעש, והמטורף מאתגר את עצמו להיוולד אל תוך השאלה מיהו. תני לאור לתפוס את הפתיל שעליו תלוי האדם. רַפּאי אותו בתוך הרוח, עטפי את הרוח סביב צלעותיו השבורות, את היודעת היכן היתה מצרים, ומי שעבורה הוא עורך חזרות על העצבונות הללו, גבירתנו של התורה, שאינה כותבת היסטוריה, אבל ששפתיה הטובות הן החוק של כל פעילות. כמה מוזר את מכינה את נשמתו, הכופר שוכב בצד מי שמבין בצורה, יצור התאווה יושב על טבעת כסף, הזייפן מבקש סליחתו של הזייפן המיומן יותר, מלאך האופל מסביר את ההבדל בין ארמון ומערה – הו גשר של משי, הו גדיל יחיד של רוק נוצץ, שׂערה של אפשרות, ודבר לא עובד, דבר לא עובד אלא אתה.

18

מכירים אותי בקפה הזה. כשאני נכנס מהכרמים הם מניחים לפני משקה. לאות כבוד אני מסיר את משקפי השמש בכל פעם שאני מדבר אל בעלת הבית. כאן אני יכול להרהר על אודות הרומאים, נצחונם, והקוץ הזעיר בצִדם שאנו מייצגים. גם בעלי הבית הם גולים, אנשים פזורים, וכמוהם גם לקוחותיהם, שדומה שכולם לובשים חליפות כהות וששיני זהב נוצצות מאחורי מחזיקי הסיגריות שלהם. ילדינו הולכים לבתי הספר הרומאיים. אנחנו שותים קפה, וסוג כלשהו של ברנדי פירות חזק, ומקווים שהנכדים ישובו אלינו. תקוותנו היא בזרע הרחוק. לפעמים מרימים משַׂחקי הקלפים שבפינה כוסות קטנות לברכה, ואני מרים את שלי, מצטרף אליהם בברכתם הבלתי מובנת. הקלפים מתעופפים בין אצבעותיהם ובין השולחן המכוסה פורמייקה, קלפים ישנים, מוּכָּרים כל כך עד שבקושי יש להם צורך להפוך אותם כדי לראות מי זכה בסיבוב. קווּ, אתם שנולדתם בשִביָהּ של מצוקה קבועה; ורעדו, אתם מלכי הוַּדאוּת: הברזל שלכם נהיה כמו זכוכית, וכבר בוטאה המילה שתנפץ אותו.

19

הִנחת לי לשיר, נישאת אותי, נתת לנשמתי קרן לנוע לאורכה. קיפלת את המרחק שלך חזרה לתוך לבי. שאבת את הדמעות חזרה לעיני. החבאת אותי בהר של דְבָרְךָ. נתת לפציעה לשון לרפא את עצמה. כיסית את ראשי בדאגתו של מורי, עקדת את זרועי בכוחו של סבי. הו דיבור אהוב, הו נחמה המלחשת בתוך האימה, הֶסְבֵּר שאין לבטאו לעשן ולאכזריות, הַתֵּר את הקשר שלי נגד עצמי, תן לי להעז את האומץ לשמחה.

20

כמו תינוק שטרם נולד השׂוחה כדי להיוולד, כמו אִשה הסופרת נשימות בעוויתות הלידה, אני משתוקק אליך. כמו דג הנמשך אל הפיתיון, הדייג לנקודה של חוט ומים, אני מקובע בדרישה חמורה, הו מלך של אחדות מוחלטת. מה עלי לעשות כדי להמתיק את התוחלת הזו, כדי להציל תקווה מהבוז של אויבי? הילד נולד אל תוך עולמך, הדג מוזן וכך גם הדייג. בת שבע שוכבת עם דויד, קופים יורדים ארצה ממגדל בבל, אבל בלִבי קוף רואה את היפהפיה רוחצת. מכל צד של השאול זוכה חמדנותי לאישור. הו מגן אברהם, אַשֵּׁר את תִּקְוָתִי.

21

מורי נתן לי את מה שאינו נחוץ לי, סיפר לי את מה שאינני צריך לדעת. במחיר יקר הוא מכר לי מים ליד הנהר. באמצע חלום הוא הוליכני בעדינות למיטתי. הוא השליכני החוצה כשזחלתי, אספני פנימה כשהייתי בבית. הוא הִפנה אותי אל הצרצרים כשהייתי צריך לשיר, וכשניסיתי להיות לבד הוא הידק אותי לקהילה. הוא קמץ את אגרופיו וחבט בי כדי ליצור את צורתי הנכונה. הוא הקיא בגועל כשתפחתי ללא מילוי. הוא שיקע את שיני הנמר שלו בכל דבר משלי שסירבתי לתבוע. הוא הסיעני דרך עצי האורן במהירות שלא תֵאמן אל התחום ההוא שבו נבחתי עם כלב, החלקתי עם הצללים, וזינקתי מנקודת מבט. הוא הניח לי להיות תלמיד של אהבה שלעולם לא אוכל לתת. הוא הניח לי לשׂחק בידידות עם ידידי האמיתי ביותר. כשהיה בטוח שאינני מסוגל לתקן את עצמי, הוא השליכני מעבר לסייג התורה.

22

השרלטן הערמומי שלך מנסה לחטוף לו רֶטֶט של חסד. הוא רוצה נסיעת חינם ומשהו מהצד. הוא מסתיר את חרפתו מתחת לבוהק של חיה עיפה, ומתחזה להיות בריא ושלם. הוא עובד קשה, גורר את החמור ההוא במעלה הר המוריה. והקשיבו לזעקה החנוקה האמיתית של לבו, שמתועדת ביסודיות כה רבה ולא מטופלת. בדעתו עולות כמה תמונות, כולן עגולות ורטובות, לוחצות מאוד, ויש לו החגורה שלו, הוא יתן לה את מה שהיא רוצה. הביאו מראָה, תנו לו לראות את הקוף נאבק ברצועות התפילין השחורות. היכן היא, אדון האחדות, היכן הם הפנים הטובות, העזרה בחצות, החתונה הסתָוִית, החתונה ללא דם?

23

כיוון שאחותי ואני נעשינו זרים, החניתי את הקרונוע שלי בקצה המרוחק ביותר של שדותיה, בפאה השמורה, על פי חוק, לעניים. מאות עצי הדובדבן שלה היו בפריחה, ועל הדרך לבית האבן הגדול שמשני צדדיה ניצבו, רקמת עלעלים. היה זה יום השבת. השתרעתי על גבעה קטנה, גבעול חיטה בין שינַי, מביט אל השמים הכחולים, ציפור, שלוש משיחות של עננים זוהרים, ולבי לא שמח. נכנסתי לַשעה של ההאשמה העצמית. צליל מוזר רעד באוִיר. הוא נגרם על ידי הרוח הצפונית בכבלי החשמל, אקורד מתמיד של הרמוניות מפתיעות, כֹּח והתמדה, מהנה כל כך, שירת נשימה ופלדה, כלי מיתר ענק של תרנים ושדות, מתחים סבוכים. פסק הדין היה לפתע ברור. תן לאחותך, על מגדליה וגניה, להלל את מלאכתו של האדון שאין כדוגמתה, אבל אתה מחויב לנשימה של השֵם. כל אחד מכם במקומו הנכון. עצי הדובדבן הם שלה, הענבים והזיתים, הבית על קירותיו העבים; ולך, חסדי המקרה אשר לא ישוערו בפאת העניים.

24

באור החיוור של תענוג נצוד, התחלתי לחשוש שלעולם לא אדע את עצבוני. אני קורא אליךָ בזעקה שמרכזת את הלב. מתי אקרא ברגשי תודה? מתי אשיר לרחמיך? המחר הוא שלך, העבר שרוי בחוב, והמוות רץ לקראתי בדגל הכניעה הלבן והמגואל. הו מושכני החוצה ממיומנות קלה אל האמנות של הקודש. אני פוחד ממה שעוללתי לנשמתי, ופסק הדין נקבע כמו רעש פתאומי. הו עזור לי לקוֹד ארצה לפני כעסך. אני שוכב לצד גוויית אלילי, בתוך הכישוף של אש ואפר, מילתי ליום הכיפורים נשכחה. נַשְׂאֵנִי בלב חדש, בזיכרון ישן, למען אבי, למען שמך המצלצל בשמים ובשאול, דרך עולמות שחרבו ועולמות שלעתיד לבוא, מוזיקה מוחשית שזוהרת בין הנסתר והנתפס, מסולפת באוזנַי ובבירור המקום שבו אני ניצב, הו שֵם יקר של אמת ללא סתירה. האיש המלא בוז יכופף את ברכו, ונשמות קדושות יימשכו מטה אל ביתו. משׂוכות יִנָּטעו בעולם הנרקב, החוטרים הצעירים מוגנים. הזמן יִמָּדד מאם לילד, מאב לבן, ודעת תדבר אל דעת. אפילו הרשעים יגעים, הפצצה נופלת על בן הטייס, ההתפרעות זועקת כדי שירגיעוה. הפצע מרחיב כל לב, הגלות הכללית מִתְעבּה, העולם כולו נעשה זכרון העדרותך. כמה זמן עוד תרדפֵנו בעצבון? כמה זמן הן עוד תגעשנה, להבות הזיקוק? דם שותה דם, פצע בולע פצע, צער מעַנֶּה צער, אכזריות עורכת חזרות של עצמה בחסות הלילה הבלתי נמדד של סבלנותך. מתי תתחיל עבודת האמת, לאשר את הבטחתך? עכשיו כשכל בני האדם שומעים זה את זה, תן לשמך להתבסס בשאול, וּסְפוֹר אותנו חזרה אל הביטחון של תורתך, אב הרחמים, כלת הארץ השבויה. דבֵּר אל בנך על רפואתו, במקום זה שבו אנו נמצאים אך לרגע.

25

בני ואני חיינו במערה שנים רבות, מתחבאים מהרומאים, מהנוצרים ומהיהודים המומרים. לילה ויום למדנו את האותיות של מילה אחת. כשאחד משנינו התעייף, השני האיץ בו להמשיך. בוקר אחד הוא אמר, "נמאס לי", ואני אמרתי, "אני מסכים". הוא התחתן עם נערה יפהפיה, בתו של אחד מאנשי חסדנו, שגדלה מן הילדה שהיתה מביאה לנו אוכל בלילה לְזוֹ שלה הוא חיכה כל היום, והם בורכו בילדים. אשתי שבה אלי אחר צהרים משונה אחד, שונה כולה, קלה כולה, ואנו פתחנו דוכן ספרים בירושלים, שבו מכרנו מהדורות דו-לשוניות קטנות של ספר תהלים. בתי הופיעה יום אחד ואמרה, "סבורתני שהזנחת אותי". "סלחי לי", אמרתי, ופניה זרחו בסליחה. היא התחתנה עם צורף, יצרן חפצי קודש, ילדה ילדים, והעמיקה את אושרם של הוריה. לעִתים קרובות אנחנו מתכנסים בחצות לפני הכותל, משפחתנו המורכבת ממשפחות קטנות. "אחרי הכֹּל", אנו אומרים, "הרומאים אינם אוכלים איבר מן החי, והנוצרים הם ענף מהעץ, והיהודים המומרים הם עדיין בחיקו של הדָּבָר". אנחנו מדברים ברוח זו, אנחנו שרים את השירים שהזמן קידש, ואנחנו מחברים שירים חדשים, כפי שנצטוֵינו:

ירושלים של דם

ירושלים של שִכחה

ירושלים של עבודה זרה

ירושלים של וושינגטון

ירושלים של מוסקבה

ישמחו וירננו לְאֻמִּים

ירושלים הוחרבה

26

שב על כיסא והיה דומם. הנח לכתפי הרקדן להגיח מכתפיך, חזה הרקדן מחזך, חלצי הרקדן מחלציך, ירכי ושוקי הרקדן מאלה שלך; ומשתיקתך הגרון שמשמיע קול, וממבוכתך שיר צלול שעל פיו נע הרקדן, והנח לו לשרת את אלהים ביופי. כשהוא נכשל, שלח אותו שנית מכסאך. באמצעות תרגיל כזה, אפילו אדם מר יכול להלל את הבריאה, אפילו אדם כבד יכול להתנדנד, ואדם כְּבַד-אחריות לרכך את לבו.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    מעניין ביותר ומחכים. מומלץ.
    למרות שבאנגלית, כמוב, מרגישים את נשמתו של לאונרד כהן.

הוסיפו תגובה