החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ספר החיזיון

מאת:
מצרפתית: שולמית שחר | הוצאה: | 2008 | 210 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

כריסטין דה-פיזן (1430-1364 בקירוב), אלמנה צעירה ומטופלת בילדים, הייתה לסופרת הצרפתייה הראשונה. כיצד הגיעה למעמד יוצא דופן זה? כיצד רכשה השכלה? הרי האוניברסיטאות ושאר בתי- הספר הגבוהים היו נעולים בפני הנשים.

מה היו דעותיה בנושאי חברה ומדינה, ובראש ובראשונה בנושאי מגדר? על כל אלה ניתן ללמוד מהחיבור המתורגם כאן.

החיבור כולל אוטוביוגרפיה – סוגה נדירה עדיין באותה תקופה, ובה בעת מלמד במישרין ובעקיפין על הגות, חברה ומגדר, ועל האידאלים המנוגדים שאפיינו אותם בראשית המאה החמש-עשרה. הספר תורגם מהמקור הצרפתי על ידי היסטוריונית ימי-הביניים וכלת פרס ישראל לשנת תשס"ג, שולמית שחר.

מקט: 978-965-407-863-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה: כריסטין דה־פיזן

כריסטין דה־פּיזַן נולדה בשנת 1364 בוונציה. בהיותה כבת שנה נענה אביה להזמנתו של שארל ה־V, מלך צרפת, להסתפח אל חצרו. הוא נסע לשם לבדו והשאיר את משפחתו בבולוניה, שכן חשב להישאר שם שנה אחת בלבד. משנתארכה שהותו נסע להביא את משפחתו. בהיות כריסטין כבת חמש הגיעה לפאריז ונשארה לחיות שם עד סוף ימיה. היא ידעה איטלקית, אולם כתבה בצרפתית.

כריסטין הזכירה לא אחת בכתביה את אביה באהבה ובהערצה. אולם בחיזיון היא מתחילה את סיפור תולדותיה לא בדברים אודות אביה, כי אם אודות סבה מצד אמה, תומסו מנדיני דה פורלי. לדבריה, היה סבה זה רופא אקדמאי שהחזיק בתואר מאוניברסיטת בולוניה. לימים היה ליועץ שכיר בממשלת ונציה. הוא זכה שם להוקרה וחי בכבוד ובעושר. ייתכן, שכפי שסבורה כריסטין רנו, הרחיבה כריסטין את דבריה על אודות השכלתו וּתאריו האקדמיים של סבה יותר מאשר אודות אלה של אביה, כדי להציג את עצמה כבת לשושלת מלומדים.1

אביה של כריסטין, תומסו די בנבנוטו דה פיזנו, היה גם הוא בעל תואר אקדמי ברפואה ובאסטרולוגיה. הוא למד, ולאחר־מכן לימד באוניברסיטת בולוניה, עד שנת 1358 או 1359 כשהחל לשמש כרופא בשירות הרפובליקה הוונציאנית. הוא הכיר את סבה של כריסטין וזה השיא לו את בתו. בהיות כריסטין כבת שנה, בעת שביקר בבולוניה לרגל ענייני רכושו, הוזמן על־ידי שני שליטים לבוא לחצרם: לחצרו של שארל ה־V, כפי שהוזכר כבר, ולזו של לואי “הגדול” מלך הונגריה, ונענה להזמנה הראשונה. לאחר שהביא לפאריז את בני משפחתו, התקבלו כולם בדצמבר 1368 על־ידי המלך בארמונו, קבלת פנים שכריסטין הילדה הקטנה לא שכחה. תומסו נקרא על־ידי המלך בשם “רופאנו הנאמן” או “האסטרולוג שלנו” ומשלב מסוים אף בשם “יועצנו האהוב והנאמן”. הוא שירת את שארל ה־V עד מותו ב־1380. כריסטין, ככל הנראה, הפריזה משהו בתארה את מעמדו בחצר המלך. (בין היתר היה, לדבריה, ל”יועצו הנאמן” מיד עם הגיעו לפאריז.) היא גם לא הזכירה את עיסוקו באלכימיה שאת העוסקים בה הוקיעה, ואף לא את הביקורת על תחזיותיו האסטרולוגיות שהתבדו. עם זאת אין ספק שנהנה ממעמד מכובד, מהכנסה קבועה נדיבה ואף ממתנות. אחרי מות המלך ירד במעמדו והכנסותיו הצטמצמו ביותר. שנת מותו של תומסו אינה ידועה; הוא מת בין 1385 ל־1389. אחרי מותו הוּרע עוד יותר מצבה הכלכלי של המשפחה, וכריסטין שככלל הרבתה בשבחו האשימה אותו, גם אם בעדינות, שבזבז את כספו ללא חשבון ולא דאג להבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו. אולם אביה עוד הספיק להשיאה.

בהיותה בת חמש־עשרה נישאה כריסטין לאטיאן דוּ קסטל, צעיר פיקרדי ממשפחת מלומדים, שמילא תפקידי נוטריון ומזכיר באדמיניסטרציה המלכותית, וניבאו לו עתיד גדול בשירות המלוכה. נולדו להם שני בנים ובת, אך אחד הבנים מת בילדותו הרכה. תקופת נישואיהם נמשכה עשר שנים. ב־1390 מת אטיאן אחרי מחלה קצרה. בכתביה, בעיקר בבלדות שחיברה, כתבה כריסטין על אהבתה הגדולה אליו ותיארה את חיי נישואיה כמאושרים ביותר. (ראיה נוספת לכך שנישואים שהוסדרו על־ידי המשפחות לא היו בהכרח אומללים.)

עשר שנות אלמנותה הראשונות היו קשות. היא נותרה עם אמצעי קיום מצומצמים ביותר והיה עליה להילחם בבתי־הדין על המגיע לה מרכוש בעלה ומיִתרת משכורתו, משימה קשה עבור אשה צעירה וחסרת ניסיון בחיי המעשה. היא היתה אחראית לפרנסתה שלה, לפרנסת ילדיה ואמה ואף לזו של אחייניתה שנותרה בפאריז, שכן אחֶיה של כריסטין נסעו לבולוניה לטפל ברכוש המשפחתי שנותר שם. בין אלה שפנתה אליהם לקבלת המגיע לה היו שזלזלו בה ודחוה בלך ושוב, ואחרים ריננו על אודותיה ש”ביקשה את אהבתם” של אלה ששיחרה לפתחם ולא את המגיע לה והנחוץ לה לפרנסת משפחתה. לא ברור ממה התפרנסה בעשר השנים הללו. היא כותבת רק שסבלה מחסור ונזקקה להלוואות, ואלה שפנתה אליהם לא מיהרו להיענות לבקשתה. היא חלתה קשה ודומה שמחלתה היוותה משבר, ובעקבותיו נקודת מפנה, והגם שהדיונים המשפטיים טרם הסתיימו, היא החלה לכתוב. את הפואמה הארוכה הראשונה שלה כתבה ב־1399.

משהחלה לכתוב המשיכה בכך במשך כעשרים שנה, ובקצב מדהים פרסמה עשרות יצירות (כשלושים במספר). פטרוניה החשובים ביותר היו לואי מאורליאן, ולאחר־מכן פיליפ “האמיץ”, דוכס בורגויין. והיו לה גם פטרונים נוספים מקרב גברים ונשים משכבת האצולה, והיא דאגה להעתקת יצירותיה בכמה עותקים כדי שתוכל לתיתם לתומכיה. רבים מצאצאיהם של פטרוניה המשיכו לתמוך בה כהוריהם וכתביה נמצאו בספריותיהם. היא התפרנסה מהכתיבה בכבוד. כשמעמדה כסופרת הוכר והתבסס הוזמנה לחצרו של הנרי ה־IV מלך אנגליה ולזו של ז’אן גלאצו ויסקונטי, דוכס מילנו. היא סירבה לשתי ההזמנות ושלחה רק את בנה לפרק זמן מסוים לחצרו של הרוזן מסולסברי להתחנך שם. בתה היתה לנזירה במנזר פּוּאַסִי. היא קיימה קשרים עם ז’אן ג’רסון, מהדמויות הבולטות בכנסייה ובחיי הרוח של התקופה, ועם יוסטאש דישאן. את האחרון, שנחשב לגדול המשוררים הצרפתים של התקופה, כינתה באיגרתה אליו בשם “אח וידיד יקר”. והוא כינה אותה בשם: “מוּזה, אמנית הדיבור… כריסטין אשר אין כיום מי שישווה לה ברכישת ידע ותורה”. את שנות חייה האחרונות חייתה במנזר פּוּאַסי. היה זה נוהג מקובל למדי בקרב אלמנות בעלות אמצעים מסוימים לפרוש לעת זקנתן לחיים בצל המנזר, אך לא כנזירות. כריסטין האריכה ימים אחרי בנה שמת ב־1426, וייתכן ששכול נוסף זה היווה את הרקע לחיבורה תפילות התבוננות בייסורי אדוננו. ב־1429 אחרי ניצחונה של ז’אן ד’ארק והכתרתו של שארל ה־VII, הספיקה עוד לכתוב פואמה לכבודה אחרי כאחת־עשרה שנות אֵלם, ובה היא רואה בניצחונה ביטוי לכבודו של המין הנשי ולאהבת האל אותו.2 היה זה שיר ההלל הראשון שחובר על ז’אן והיחיד שחובר ופורסם בחייה. היא מתה ככל הנראה ב־1430, בהיותה בת שישים ושש. (שנת מותה אמנם אינה ידועה, אולם ידוע שב־1432 כבר לא היתה בחיים.)

במקביל לכתיבה הרחיבה והעמיקה את השכלתה. בערים היו בתי־ספר קטנים לילדות, ואף בתי־ספר עממיים מעורבים בהם למדו בנים ובנות כאחד. אך מהניתן להסיק מכתביה נראה שכריסטין לא נשלחה לבית־ספר, והיה זה אביה שלִימדה יחד עם אחיה. בחיבורה עיר הגבירות היא כותבת שאביה דאג להשכלתה, שמח על נטייתה ללימודים ולא ראה סכנה במתן השכלה לבנות. אולם בתהפוכות הגורל (היסטוריה אוניברסלית בחרוזים), היא כותבת שבשל מינה לא זכתה ללמוד ממנו די. בחיזיון היא אמנם מהללת את תכונותיה התרומיות של אמה ואת חסידותה הדתית, אולם בעיר הגבירות היא כותבת שאמה לא ראתה בעין יפה את נטייתה ללימודים ודרשה ממנה לפנות לעיסוקיהן המקובלים של נשים דוגמת טווייה. (36.4.II). אין ספק שאת עיקר השכלתה רכשה בבגרותה בכוחות עצמה. האוניברסיטאות ושאר מוסדות ההשכלה הגבוהה היו סגורים בפני נשים. מה שלבטח הקל עליה היתה העובדה שעמדו לרשותה ספרייתו של אביה וספרייתו של בעלה, ושקרוב לוודאי שהיתה לה גם גישה לספרייה שבארמון שגדלה ביותר בימי שארל ה־V, שהיה שוחר השכלה ואספן ספרים מובהק; ואולי אף ספריות חלק מפטרוניה ופטרוניותיה שלהם הקדישה מחיבוריה. היא ידעה לקרוא לטינית ואיטלקית אך כתבה רק צרפתית. בכתביה, ניכרת השפעתם של מחברים רבים מבין קודמיה ומבני תקופתה כאחד. (מבין האיטלקים בעיקר של דאנטה ופטררקה.) היא מצטטת מכתבי הקודש ומכתבי הסופרים הנוצרים לדורותיהם, ואף מכתביהם של הפילוסופים, הסופרים והמשוררים של העולם הקלאסי, ומשלבת אף סיפורים מהמיתולוגיה הקלאסית או זו של ימי־הביניים. החל בסיפורים על אודות קירקֶה וכלה באלה שבמחזור האגדות על אודות המלך ארתור, בהקשר אישי ופוליטי. בכתביה ניתן להכיר בבירור בהשפעתם של המחברים השונים וממי שָאלה מה. (ליקוט ושילוב קטעים מחיבוריהם של אחרים שנחשבו לבעלי סמכות היו מקובלים ביותר בימי־הביניים.) אולם לא את כל הכתבים מהם הושפעה או ציטטה הכירה בשלמותם. חלק ניכר מהם הכירה מאוספי קטעים באנציקלופדיות, בעיקר מאוספים שנודעו בשם florilagium וכללו קטעי שירה, היסטוריה, ופילוסופיה מכתבי המחברים הקלאסיים והנוצריים. היא מתארת את לימודיה כהתקדמות מהקל אל הכבד ביֶדע, ואת כתיבתה כתהליך הדרגתי של שפור ומציאת סגנונה וקולה האישי.

בראשית דרכה כתבה שירה לירית ובעיקר בלדות, בהן הביעה את אהבתה לבעלה המת וקוננה על מותו. היא נטלה חלק בוויכוח אודות חלקו השני של רומן הוורד לז’אן דה־מאן בו הגנה על הנשים מפני השמצותיו בשנים 1401-1403. אף בחלק נוסף מחיבוריה הגנה על הנשים, העלתה את תרומתן בהיסטוריה וכתבה עבורן ספרי הדרכה. בהדרגה החלה לכתוב על נושאים נוספים: על האבירות, על מלחמה ושלום, כתבי הדרכה לשליטים; ספרי היסטוריה; ספר הדרכה מוסרית לבני (שעותק ממנו נמצא בספרייתה של איזבּוֹ מבווריה, מלכת צרפת); ותגובות לאירועי התקופה, דוגמת על רעות מלחמת האזרחים שחיברה ב־1410. ביטוי מובהק למעמדה כסופרת היתה בקשתו של דוכס בורגויין, פיליפ “האמיץ” ב־1404 שתכתוב את הביוגרפיה של אחיו, המלך שארל ה־V. (הגם שהביוגרפיה הינה שיר הלל למלך המת, היא מקור חשוב לתקופת שלטונו.) פיליפ “האמיץ”, שמ־1403 היה לפטרונה העיקרי, מת בטרם סיימה את הביוגרפיה והיא הגישה אותה לבנו, ז’אן “ללא חת”.3 ידיעותיה במדע היו מוגבלות ביותר והתעניינותה בכתבים המדעיים לא היתה בשל תוכנם, כי אם כמודל לארגון והצגת החומרים הדידקטיים.4 כריסטין הותירה גם מספר גדול ביותר של איגרות, המוקדמות שביניהן בחרוזים והאחרות בפרוזה. חלקן ממוענות לדמויות מיתולוגיות וסימבוליות כשהאיגרת אינה אלא הסוּגה הספרותית בה בחרה, וחלקן, כפי שצוין כבר, למנהיגים ואנשי רוח מבני תקופתה. היא היתה בקיאה בכללים לכתיבת איגרות, אך ידעה כיצד להביא בהם שינויים על־פי צרכיה וטעמה.5 סקרנותה האינטלקטואלית היתה גדולה והיא שבה והעלתה את חשיבות ההשכלה כאמצעי להגיע לשלמות וכמקור אושר מאין כמוהו. והיא הכירה את הנושאים בתיאולוגיה ובפילוסופיה שעמדו במרכז השיח של משכילי התקופה. בתקופת המחלוקת על רומן הוורד, בטרם הגיעה למלוא ההכרה בה, היו מבין מתנגדיה שהוקיעו את העזתה: כיצד העזה אשה לחלוק על דבריו של אדם כז’אן דה מאן. אולם נמצאו ביניהם גם כאלה שעל אף שלא קיבלו את דעותיה הציגוה כבעלת הבנה גדולה, כמכובדת ומלומדת.6

יש להניח שגם משלד הביוגרפיה הקצר שהובא בזה יכול הקורא להיווכח שכריסטין דה־פיזן היתה דמות חריגה ביותר בתקופתה: אשה חילונית ובעלת משפחה שפִּרנסה את עצמה ואת משפחתה מכתיבה. השכלתה, אותה רכשה בבגרותה בכוחות עצמה, היתה יוצאת דופן לא רק בין הנשים החילוניות, כי אם אף בין רוב הנזירות. לנזירות מן השורה לא היתה השכלה דוגמת זו של אלואיז או הילדגרד מבינגן. והוא הדין באשר לסוגות היצירה ונושאיה שהיו אף הם יוצאי דופן. תרומתן הגדולה של הנשים בתרבות ימי־הביניים היתה בתחום המיסטיקה. רוב המיסטיקאיות היו נזירות או שהסתפחו לאחת הקהילות הדתיות (דוגמת “המסדר השלישי”). מהן שהעלו בעצמן את דבריהן על הכתב, ומהן שהכתיבו אותם למדריכים רוחניים או מוודים גברים. מעטות בלבד מבין הנזירות כתבו גם דרשות או על נושאים תיאולוגיים או מדעיים דוגמת הילדגרד מבינגן. מבין הנשים החילוניות ידוע רק על משוררות, שבניגוד לרבות מהנשים היוצרות במאות השנים הבאות וכמוה ככריסטין כתבו בשמן ולא בשם בדוי של גבר, ממארי דה פרנס ועד הנשים הטרובדוריות.7 גם אם יתגלה ביום מן הימים כתב־יד של יצירה בפרוזה של אשה חילונית מימי־הביניים, יצירה שלא נודעה משום שלא היתה לחלק מהקנון, על אחד הנושאים עליהם כתבה כריסטין דה־פיזן, קשה להניח שהמחברת תשווה לה בפרשת חייה, בהשכלתה, ברוחה ובמגוון יצירתה. לא קל לקבוע באם כריסטין הינה דוגמה למי (או למה) שהגדיר אדוארד גרנדי כייחוּדי טיפוסי, או נכון יותר לייחודי לא טיפוסי, ואשאיר את ההתייחסות לשאלה לאחרית דבר. אולם אין ספק שכך או כך חייה וכתביה מלמדים במישרין ובעקיפין על הגוּת, חברה ומגדר בתקופתה. אין אחדות דעים באשר למידת המקוריות של דעותיה ועמדותיה כפי שהן באות לידי ביטוי בכתביה (מה שמתקשר לשאלת “הייחודי טיפוסי” וה”לא טיפוסי”; או בניסוח אחר: בשאלת אפשרות ההסבר של הכללי באמצעות הייחוּדי).8 במחקר המודרני ביקרוה לא אחת על עודף הדידקטיקה והטפת המוסר שבכתביה (“מחנכת בלתי־נלאית”). אולם אין ויכוח באשר לייחוּדיות מעמדה כסופרת – הסופרת הצרפתית הראשונה.

הערות להקדמה

1        Le Livre de l’advision Cristine, eds. Ch. Reno et L. Dulac, Paris2001, p. 176, note III.12-14.

2        Ditié de Jeanne d’Arc, eds. A. Kennedy and K. Varty, Oxford 1977.

3רשימה של כתבי כריסטין שראו אור בהוצאות מודרניות:The Vision of Christine de Pizan, trans. G. McCleod and Ch. Cannon Willard, Woodbridge Suffolk 2005, pp. 159-161.

4B. Ribémont, “Christine de Pizan et l’encyclopédisme scientifique in The City of Scholars: New Approaches to Christine de Pizan, eds. M. Zimmermann and D. De Rentis, Berlin New York 1994, pp. 174-185.

5ראו בנדון: E.J. Richards, “Seulette à part: The Little Woman on the Sidelines Takes up her pen: The Letters of Christine de Pizan” in Dear Sister. Medieval Women and the Epistolary Genre, eds. K. Cherewatuk and N. Wiethaus, Philadelphia 1993, pp. 139-170.

6מובא אצל: J. Ferrante, “Public Postures and Private Maneuvers: Roles Medieval Women Play” in Women and Power in the Middle Ages, eds. M. Erler and M. Kowaleski, The University of Georgia Press 1988, pp. 226-227.

7The Women Troubadours, ed. M. Bogin, New York 1976.

8מובא אצל: M. Peltonen, “Clues, Margins and Monads: The Micro-Macro Link in Historical Research”, History and Theory 40 (2001) pp. 347-349; הביוגרפיה המלאה ביותר של כריסטין דה־פיזן הכוללת סקירה של כל יצירותיה היא: Ch. C. Willard, Christine de Pizan. Her Life and Works. A Biography, New York 1990.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ספר החיזיון”