החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ספר שתי הדרכים

מאת:
מאנגלית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2021 | 446 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

חייה של דון אדלשטיין משתנים בן רגע במהלך טיסה, כשהדיילת מודיעה על נחיתת חירום. בעודה מתכוננת להתרסקות המטוס, תמונות מבזיקות במוחה, אלא שבמקום בעלה, עולה בראשה גבר שלא ראתה חמש־עשרה שנה. וייט ארמסטרונג.

דון שורדת, אבל נותרת עם הספקות שצצו באחת. יש לה חיים טובים ועבודה מלאת סיפוק בתור דוּלת מוות, שבמסגרתה היא עוזרת ללקוחותיה במעבר מהחיים למוות. אבל אי־שם במצרים נמצא וייט, ארכיאולוג באתרי קבורה עתיקים, תחום שהיא למדה פעם. וכשהגורל מציע לה הזדמנות שנייה, היא תוהה לגבי ההחלטה שקיבלה אז, לפני שנים.

אחרי נחיתת החירום, כשחברת התעופה מציעה לניצולים טיסה כרצונם, ברירת המחדל של דון היא להמשיך במסלול חייה. אבל מה עם ההיסטוריה הלא פתורה שלה ושל וייט? ומה עם המחקר שלה שנקטע על ספר שתי הדרכים – המפה הידועה הראשונה של החיים אחרי המוות?

ג'ודי פיקו כתבה עשרות רומנים שתורגמו ל־21 שפות ונמכרו ב־14 מיליון עותקים ברחבי העולם.

"פיקו מטפלת בדרכה המושלמת, וכמו תמיד באומץ ובכֵנוּת, בשאלות של חיים ומוות."                                        Parade

"ספר שמכריח אותך לשאול את עצמך שאלת מפתח – כיצד תיצור לעצמך חיים מאושרים בפרק הזמן הקצר שקיבלת עלי אדמות."

Associated Press

מקט: 15101414
חייה של דון אדלשטיין משתנים בן רגע במהלך טיסה, כשהדיילת מודיעה על נחיתת חירום. בעודה מתכוננת להתרסקות המטוס, תמונות מבזיקות […]

פרולוג

לוח השנה שלי מלא אנשים מתים.

כשהצלצול בסלולרי מדנדן, אני שולה אותו מכיס מכנסי הדגמ'ח. עברתי אזור זמן ושכחתי לבטל את התזכורת. אני עדיין ישנונית, אבל אני פותחת את התאריך וקוראת את השמות: איריס ואל. און אה קים. אלאן רוזנפלד. מרלון ינסן.

אני עוצמת עיניים ועושה מה שאני עושה יומיום ברגע הזה: אני נזכרת בהם.

איריס, שמתה זעירה וציפורית, נהגה פעם ברכב מילוט בשביל אהובה ששדד בנק. און אה, שהייתה רופאה בקוריאה, אבל לא הורשתה לעסוק בכך בארצות הברית. אלאן הראה לי בגאווה את הכד שקנה עבור האפר שלו והתלוצץ שעדיין לא מדדתי אותו. מרלון החליף את כל האסלות בביתו, התקין ריצוף חדש וניקה את המרזבים; הוא קנה מתנות סוף לימודים לשני ילדיו והחביא אותן. הוא ליווה את בתו בת השתים־עשרה לנשף בבית מלון ורקד איתה ואלס, שצילמתי בטלפון שלו, כדי שביום חתונתה יהיה סרטון שלה רוקדת עם אביה.

בשלב זה או אחר הם היו לקוחות שלי. עכשיו הם סיפורים שאני נוצרת.

כולם בשורה שלי ישנים. אני מחליקה את הטלפון בחזרה לכיס המושב שלפני ומזדחלת בזהירות מעל האישה לימיני, בלי להפריע לה — יוגה טיסות — ועושה את דרכי לשירותים שבצד האחורי של המטוס. שם אני מקנחת את האף ומסתכלת במראה. אני בגיל שבו טמונה בכך הפתעה, כי נדמה לי שאראה שם אישה צעירה יותר מזו שממצמצת אליי. קווים נמתחים כמניפה מזוויות עיניי, כמו קמטי מפה מוכרת. אם אתיר את הצמה שמוטלת על כתפי השמאלית, יבליטו אורות הניאון האיומים האלו את שערות השיבה הראשונות בשערי. אני לובשת מכנסיים רפויים עם גומי, כפי שלובשת כל אישה נבונה על סף גיל ארבעים לפני טיסה ארוכה. אני לוקחת חופן ממחטות נייר ופותחת את הדלת, מתוך כוונה לחזור למושבי, אבל אזור המטבח עמוס דיילות. צפופות כמו פרצוף זעוף.

כשאני מגיחה הן משתתקות. 'גברת,' אומרת אחת מהן, 'את מוכנה לחזור למקומך, בבקשה?'

פתאום מכה בי העובדה שהעבודה שלהן לא שונה בהרבה משלי. במטוס, אינך במקום שבו התחלת וגם לא ביעדך אלא בין פה לבין שם. דיילת היא המדריכה שמסייעת לך לנווט במעבר הזה בצורה חלקה. כדוּלת מוות, אני עושה את אותו הדבר, אבל המסע הוא בין חיים למוות ובסוף, לא יורדים יחד עם מאתיים נוסעים אחרים. הולכים לבד.

אני מזדחלת חזרה מעל האישה הישנה בכיסא המעבר ומהדקת את חגורת המושב בו ברגע שאורות התקרה מציפים את תא הנוסעים באור והוא מתעורר לחיים.

'גבירותיי ורבותיי,' מכריז קול, 'דווח לנו מהקברניט שאנו עומדים לפני מקרה חירום מתוכנן. אנא הקשיבו לדיילות ובצעו את ההנחיות.'

אני קפואה. מקרה חירום מתוכנן. מוחי לא מרפה מהסתירה.

תוך רגע נשמעים קולות — תדהמה שוטפת את תא הנוסעים — אבל אין צרחות, אין צעקות רמות. אפילו התינוק מאחוריי שצווח בשעתיים הראשונות לטיסה, שותק. 'אנחנו הולכים להתרסק,' לוחשת האישה במעבר. 'אוי אלוהים, אנחנו הולכים להתרסק.'

היא בוודאי טועה. לא היו כיסי אוויר. הכול היה רגיל. אבל אז הדיילות נעמדות במעברים ופותחות במעין מחול סטקטו מוזר של פעולות בטיחות בזמן שברמקולים נשמעות הנחיות. הדקו את חגורות המושב. כשתשמעו את המילה היכון, עברו לתנוחת ישיבת חירום. אחרי שהמטוס ייעצר עצירה מוחלט תשמעו: שחררו את חגורות המושב. צאו מהמטוס. השאירו הכול מאחור.

השאירו הכול מאחור.

יחסית לאישה שמתפרנסת ממוות, לא הקדשתי מחשבה רבה לזה שלי עצמי.

אומרים שכשאת עומדת למות, חייך חולפים לנגד עינייך.

אבל אני לא מדמיינת את בעלי בריאן, בסוודר מפוספס אבק גירים בלתי נמנע, מהלוח המיושן שבמעבדת הפיזיקה שלו. או את מרט, כילדה קטנה, מבקשת ממני לבדוק אם יש מפלצות מתחת למיטה. אני לא מדמיינת את אמא שלי, לא כפי שהייתה בסוף ולא לפני כן, כשקיראן ואני היינו צעירים.

אני רואה אותו.

בצלילות כאילו זה היה אתמול, אני מדמיינת את וייאט בלב המדבר המצרי, שמש יוקדת על כובעו, צווארו מוקף לכלוך מהרוח הבלתי פוסקת, שיניו הבזק ברק. גבר שלא היה חלק מחיי במשך חמש־עשרה שנה. מקום שהשארתי מאחור.

דוקטורט שמעולם לא השלמתי.

המצרים הקדמונים האמינו שכדי להגיע לעולם הבא, עליהם להיחשב חפים מפשע בהיכל המשפט. לבם נשקל מול נוצתה של מאע'ת, נוצת האמת.

אני לא ממש בטוחה שהלב שלי יעבור.

האישה לימיני מתפללת בשקט בספרדית. אני מגששת אחרי הטלפון, חושבת להדליק אותו, לשלוח הודעה, למרות שאני יודעת שאין קליטה, אבל אני לא מצליחה לפתוח את כפתור כיס המכנסיים. יד תופסת את ידי ולוחצת.

אני מביטה באגרופים שלנו, לפותים חזק כל כך שאפילו סוד לא יצליח להשתחל ביניהם.

היכון, צועקות הדיילות. היכון!

כשאנו צונחים מהשמיים אני תוהה מי יזכור אותי.

מאוחר הרבה יותר יתברר לי שאחרי שמטוס מתרסק ומגיע צוות ההצלה, הדיילות אומרות להם כמה נפשות היו במטוס. נפשות, לא אנשים. כאילו הן יודעות שהגופים שלנו רק חולפים לשעה קלה.

יתברר לי שאחד ממסנני הדלק נסתם באמצע טיסה. שהמנורה המעידה על סתימת המסנן השני נדלקה בקוקפיט אחרי 45 דקות, ולמרות מאמצי הטייסים הם לא הצליחו לנקות אותו והבינו שעליהם לנחות נחיתת חירום. יתברר לי שהמטוס כמעט הגיע לריילי־דורהם ונצמד לקרקע במגרש כדורגל של בית ספר תיכון פרטי. כשאחת הכנפיים התנגשה בטריבונות המטוס נטה, התגלגל והתפרק.

מאוחר הרבה יותר יתברר לי שהמשפחה עם התינוק מאחוריי, ששלושת מושביהם התנתקו מהרצפה והתעופפו מחוץ למטוס, נהרגה בו במקום. אני אשמע על שישה אחרים שנמחצו כשהמתכת התעקמה, על הדיילת שמעולם לא יצאה מהתרדמת. אני אקרא את שמות הנוסעים בעשר השורות האחרונות שלא הספיקו לצאת מגוף המטוס השבור לפני שהתלקח.

יתברר לי שהייתי אחת משלושים ושישה אנשים שנחלצו מההתרסקות.

כשאני יוצאת מחדר הבדיקות בבית החולים שאליו נלקחתי, אני המומה. במסדרון משוחחת אישה במדים עם גבר שזרועו חבושה. היא חלק מצוות החירום של חברת התעופה שפיקח על הבדיקות הרפואיות, סיפק לנו בגדים נקיים ואוכל והטיס אלינו בני משפחה נסערים.

'מיז אדלשטיין?' היא אומרת ואני ממצמצת, עד שאני מבינה שהיא מדברת אליי.

לפני מיליון שנה, הייתי דון מקדוול. פרסמתי תחת השם הזה. אבל בדרכון וברישיון הנהיגה אני אדלשטיין. כמו בריאן.

היא מחזיקה רשימה של ניצולי ההתרסקות.

היא מסמנת וי ליד שמי. 'נבדקת על ידי רופא?'

אני מהנהנת, מעיפה מבט לאחור לחדר הבדיקות.

'מצוין. אני בטוחה שיש לך שאלות…?'

איזה אנדרסטייטמנט.

למה אני חיה כשאחרים לא?

למה הזמנתי דווקא את הטיסה הזאת?

מה היה קורה אם הייתי מתעכבת בצ'ק־אין ומחמיצה אותה?

מה אם הייתי בוחרת בכל אחת מאלפי הבחירות שהיו מרחיקות אותי מההתרסקות?

ואז אני חושבת על בריאן ועל תיאוריית ריבוי היקומים שלו. אי־שם, בציר זמן מקביל, ישנה אני אחרת בהלוויה שלי.

ובד בבד אני חושבת — שוב, תמיד — על וייאט.

אני צריכה לצאת מכאן.

אני לא מבינה שאמרתי את זה בקול רם עד שנציגת חברת התעופה עונה לי.

'ברגע שנקבל את הדוח של הרופא תוכלי ללכת. מישהו בא לאסוף אותך או שאת צריכה שנעזור לך עם סידורי הנסיעה?'

לנו, בני המזל, נאמר שנקבל כרטיס טיסה לכל מקום שנרצה — ליעד המקורי, חזרה למוצא ואפילו למקום אחר, אם יש בכך צורך. כבר התקשרתי לבעלי. בריאן הציע לאסוף אותי אבל אמרתי לו שלא. לא הסברתי למה.

אני מכחכחת בגרוני. 'אני צריכה להזמין טיסה,' אני אומרת.

'בהחלט,' האישה מהנהנת. 'לאן את צריכה להגיע?'

בוסטון, אני חושבת. הביתה. אבל יש משהו בניסוח השאלה שלה: צריכה במקום רוצה; ויעד אחר עולה במחשבותיי כמו אדים.

אני פותחת את פי ועונה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ספר שתי הדרכים”