החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ספר הג'ונגל

מאת:
מאנגלית: יואב כץ | הוצאה: | 2012 | 174 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

זהו סיפורו של מוֹגְלי, גור־האדם שגדל בין הזאבים בג'ונגל 
של הודו ולומד את חוקי היער מפי ידידיו הטובים בַּאלוּ הדוב 
ובַּאגִירָה הפנתר. כשהטיגריס שִיר־חַאן מאיים על חייו, הוא נשבע שיבוא יום והוא ישחרר את הג'ונגל מאֵימָתו של הטורף האכזר. אך אז מחליטה להקת הזאבים לנַדות אותו מקִרבָּה, ומוגלי מבין כי הוא שונה מחיות הג'ונגל וכי עליו לחזור אל כפר בני האדם. אלא שגם אנשי הכפר נרתעים ממנו ולא מוכנים לקבלו אליהם, ומוגלי נאלץ לצאת לבדו כדי לקיים את הבטחתו ולנקום בשיר־חאן.
מלבד סיפורו של מוגלי, פורשׂ בפנינו ספר הג'ונגל סיפורים נוספים, שגיבוריהם הם הטבע הפראי ושְלל יצוריו מלאֵי היופי והמסתורין.
ספרו הנפלא של רודיארד קיפלינג הפך במשך השנים לקלאסיקה אהובה בכל בית, והוא הוסרט והומחז עשרות פעמים ונחשב עד היום לאחד מספרי הנוער המצליחים בעולם. אנחנו גאים להציג בפעם הראשונה בעברית תרגום מלא של חלקו הראשון של הספר כפי שנכתב במקור, מאת הסופר והמתרגם יואב כ"ץ.

מקט: 4-20-52635
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1
אֶחָיו של מוגלי

במעוף צ'יל העיִט נפרש לו הליִל

ככנף עטלף שחור.

עדרים נשמרים ברפתות ודירים

כי אנו שולטים פה עד אור.

זוהי שעת אין־מנוח, שעת מורא, שעת הכוח,

שעת ניבים חדים כתער.

אז ציִד מוצלח – ואל נא נשכח

לציֵית לחוקי היער!

שיר לילה בג'ונגל

היה זה ערב חמים מאוד בגבעות סיאוֹני, ובשעה שבע קם אבא־זאב ממנוחת יומו, התגרד, פיהק ומָתח את כפותיו בזו אחר זו, להיפטר מהתחושה הרדומה בקצותיהן. אמא־זאבה שָׁכבה וחרטומה הגדול והאפור מונח על גבם של ארבעת גוריה הרועדים ומצַווחים, והירח הֵאיר את פֶּתח המערה שבָּה התגוררו כל השישה. "אוחְגְרְר!" אמר אבא־זאב. "הגיע הזמן לצאת שוב לציד."

הוא עמד לזנֵק במורד, אך צל בעל זנב עָבות חצה את המפתן ויילל: "הו, בכיר הזאבים, הלוואי שיהיה המזל לצידךָ, ואיחולי הצלחה ושיניים לבנות וחזקות לילדֶיך האצילים, מי ייתן וגם הם לא ישכחו אף פעם את הרעבים בעולם הזה."

היה זה התַן – טַבּאקי, מלחֵך הפִּנכה. זאבי הודו בָּזים לטבאקי, כי הוא הולך בטֵל ומעולל תעלולים ומספֵּר מעשיות ואוכל סמרטוטים ופיסות עור מערֵימות האשפה של הכפר. אבל הם גם פוחדים ממנו, כי לטבאקי, יותר מלכל אחד אחֵר בג'ונגל, יש נטייה להשתגע, וכשהוא משתגע הוא שוכח שחשש אי־פעם ממישהו, והוא מתרוצץ ביער ונושך את כל מי שנתקל בו. אפילו הטיגריס בורח ומתחבא כשטבאקי הקטן משתגע, כי שיגעון הוא הדבר הבזוי ביותר שעלול להשתלט על יצור פראי. אנחנו קוראים לזה כלֶבת, אבל הם קוראים לזה דיוָואני – טירוף – והם בורחים.

"היכנס בבקשה ותבדוק," אמר אבא־זאב בנוקשות, "אבל אין פה שום דבר שאפשר לאכול."

"אולי לזאב," אמר טבאקי, "אבל לדַל ועלוב כמוני, גם עצם יבֵשה היא סעודה. מי אנחנו, הגידוּר־לוֹג (עַם־התנים), שנהיה בררנים?" הוא התרוצץ עד יַרכתי המערה, שָׁם מצא עצם של אַיָּל ועליה מעט בשר, ישב ופיצח את קצֵה העצם בעליזות.

"אלפי תודות על הארוחה הטובה," אמר וליקק את שפתיו. "כמה יפים ואצילים הילדים! כמה גדולות עיניהם! וכמה הם צעירים! אכן, אכן, הייתי צריך לזכור שבני מלכים נועדו לגדוּלה."

התן ידע היטב כי אין דבר שמביא מזל רע יותר מלומר את שבחי הילדים בפניהם. הוא נהנה לראות את אבא ואמא נעים באי נוחות.

התן ישב בשקט, נהנה מהתעלול שלו, ואז אמר, כאילו להכעיס: "שיר־חאן הכַּביר הֶחליף את שדות הציד. הוא יָצוד בין הגבעות האלה בירח הקרוב, כך אמר לי."

שיר־חאן היה הטיגריס שחי בקרבת נהר וֵיינְגאנְגָה, מרחק שלושים קילומטרים משם.

"אין לו שום זכות!" אמר אבא־זאב. "חוק הג'ונגל אומר שאסור לו לשַנות את מקומו ללא אזהרה מוקדמת. הוא יבריח את כל הציִד באזורנו, ואני – אני צריך לצוד בשביל שניים בימים אלה."

"לא לחינם אמא שלו קראה לו לוּנְגְרי (הצולע)," אמרה אמא־זאבה בשקט. "מיום לידתו הוא צולע ברגל אחת. לכן הוא הורג רק בני־בָּקר. אנשי הכפרים של נהר ויינגאנגה כועסים עליו בשל כך, ועכשיו הוא בא הנה ויכעיס את אנשי הכפרים שלנו. הם יסרקו את הג'ונגל בחיפושים אחריו כשהוא יהיה כבר רחוק, ואנחנו וילדינו ניאלץ לברוח כשהם יַעלו באש את העשב. אנחנו באמת אסירי תודה לשיר־חאן!"

"שאספֵּר לו על הכרת הטובה שלכם?" אמר טבאקי.

"צא מפה!" התפרץ אבא־זאב. "לֵך לצוד עם אדונך החדש. מספיק נזק עשית ללילה אחד."

"אני הולך," אמר טבאקי בשקט. "אפשר לשמוע כבר את שיר־חאן שָׁם למטה בַּסבך. יכולתי לחסוך לעצמי את הצורך לבוא ולהודיע לכם."

אבא־זאב הקשיב, ולמטה, בעמק שיָרד אל הנהר הקטן, הוא שמע את היבבה היבֵשה והכועסת, הרוטנת והמתנגנת של טיגריס שלא הצליח לצוד דבר ולא אכפת לו שכל הג'ונגל יֵידע על כך.

"איזה טיפש!" אמר אבא־זאב. "להתחיל את מלאכת הלילה ברעש שכזה! מה הוא חושב, שהאיילים שלנו הם כמו השוורים השמֵנים שלו בוויינגאנגה?"

"ששש… לא אייל ולא שור הוא צד הלילה," אמרה אמא־זאבה. "אלא אדם."

היללה הפכה למין גרגור של עונג, המהום שכאילו בא מכל רוחות השמיים. היה זה הקול שמבהיל את חוטבי העצים ואת הצוענים הישֵׁנים בשטח הפתוח ולפעמים גורם להם לברוח הַיישר אל לועו של הטיגריס.

חוק הג'ונגל, שלכל ציווּי בו יש סיבה, אוסר על כל החיות לאכול בני־אדם, אלא אם כן החיה מדריכה את צאצאיה כיצד להרוג, ואז עליה לצוד מחוץ לשטחי הציד של הלהקה או השבט שלה. הסיבה האמיתית לכך היא שהריגת אדם תביא, במוקדם או במאוחר, את האדם הלבן הרכוב על פילים, עם רובים ומאות בני־אדם חוּמים שמַכים בגונג ומשַׁלחים זיקוקין דינור ואוחזים לפידים. ואז סובלים כל שוכנֵי הג'ונגל. בעיניהן של החיות הסיבה לכך היא שהאדם הוא היצור החלש וחסר ההגנה מכל היצורים החיים, ופגיעה בו נחשבת למעשה לא הוגן. ואומרים – וזאת אמת לאמיתה – שחיות שאכלו בני־אדם הוכו שְׁחין ואיבדו את שיניהן.

הגרגור הלך והתחזק ובסופו נשמע "אאארה!" במלוא גרון כאשר הטיגריס הסתער.

אחר כך נשמעה נהמה – נהמה לא־טיגריסית – שהשמיע שיר־חאן. "הוא פיספס," אמרה אמא־זאבה. "מה קרה?"

אבא־זאב רץ כמה צעדים לפָנים ושמע את שיר־חאן ממלמל ורוטן בפראות בעודו כושל בין השיחים.

"הטיפש הזה החליט לזנֵק למדורה של חוטבי עצים ושָׂרף את כפות הרגליים," אמר אבא־זאב בנחרת בוז. "טבאקי שָׁם איתו."

"משהו מתקרב במעלֵה הגבעה," אמרה אמא־זאבה כשהיא מסובבת את אוזנה לכיווּן. "תתכונן."

נשמעה אִוושת שיחים בסבך, ואבא־זאב כָּרע על ארבעותיו, מוכן לזינוק. ואז, אילו הייתם צופים בו, הייתם רואים את הדבר הכי נפלא בעולם – הזאב נעצר באוויר, באמצע הקפיצה. הוא ניתֵר לפני שראה על מה הוא מזנק, ואז ניסה לבלום את עצמו. התוצאה היתה שהוא נורה מַעלה לגובה מטר, מטר וחצי, ונָחת כמעט באותו מקום שהמריא ממנו.

"אדם!" קרא בכעס. "גור־אדם. תראי!"

הַיישר מולו, תומך את עצמו בענף נמוך, עמד תינוק עירום ושחוּם שלא מזמן למד ללכת – הדבר הכי קטן ורך ומלא גומות חן שהגיע אי־פעם למערת הזאבים בשעת לילה. הוא הביט היישר בפניו של אבא־זאב, וצחק.

"זה גור־אדם?" אמרה אמא־זאבה. "מעולם לא ראיתי גור כזה. הבֵא אותו הנה."

הזאב רגיל להעביר את גוריו ממקום למקום ויכול, במידת הצורך, לָקחת בפיו ביצה מבלי לשבור אותה, ואף על פי שמַלתעותיו של אבא־זאב סגרו על גבו של הילד, אפילו שן אחת לא שָׂרטה את עורו, עד שהשכיב אותו בין הגורים.

"הוא קטן מאוד! ומאוד עירום ומאוד – מאוד אמיץ!" אמרה אמא־זאבה ברוֹך. התינוק פילס לו דרך בין הגורים כדי להגיע אל עורה החמים. "אהאי! הוא יונק עם כולם. זה גור־אדם, אם כן. תגיד לי בבקשה, היתה אי־פעם זאבה שיכולה להתגאות שבֵּין גוריה יש גם גור־אדם?"

"פה ושם שמעתי על דברים כאלה, אבל זה לא קרה מעולם בלהקה שלנו ולא בימי חיי," אמר אבא־זאב. "אין לו טיפת שיער, והייתי יכול להרוג אותו בנגיעה קלה של הָרגל. אבל תראי, הוא מסתכל עלי ולא מפחֵד."

משהו חָסם את אור הירח מלהיכנס למערה. שיר־חאן. ראשו הגדול וכתפיו המרובעות השתַרבבו אל תוך הפֶּתח. טבאקי חָרק מאחוריו: "אדוני, מלכי, הדבר הזה נכנס הנה!"

"שיר־חאן, כבוד גדול הוא לנו," אמר אבא־זאב, אבל עיניו זעמו מאוד. "מה דרוש לו, לשיר־חאן?"

"הטֶרף שאחריו רדפתי. גור־אדם רץ בכיווּן הזה," אמר שיר־חאן. "הוריו ברחו. תנו לי אותו."

שיר־חאן זינק למדורת חוטבי העצים, כפי שסיפר אבא־זאב, והכאב בכפות רגליו שנכוו מילא אותו זעם. אבל אבא־זאב ידע כי פֶּתח המערה צר מכדי שיוכל לעבור. אפילו במָקום שבו עמד, היו כתפיו וכפותיו הקדמיות של שיר־חאן מכוּוצות מחוסֶר מקום, כפי שיתכווץ אדם שינסה להילחם מתוך חבית.

"הזאבים הם עם חופשי," אמר אבא־זאב. "הם מקבלים הוראות רק מראש הלהקה, ולא מקוטֵל־בקר לבוש בפיג'מת פסים. גור־האדם הוא שלנו – אנחנו נהרוג אותו, ורק אם נבחר בכך."

"כן נבחר, לא נבחר! מה הדיבורים האלה על בחירות? רק לא מזמן חיסלתי פר, ואני צריך לעמוד ולדחוף את האף למלונה שלכם, כדי לקבֵּל את מה ששייך לי? שיר־חאן מדבר כאן!"

רַעם נהמתו של הטיגריס מילא את המערה. אמא־זאבה ניערה מעליה את הגורים וזינקה קדימה, עיניה מקַדמות את עיניו של שיר־חאן כשני ירֵחים ירוקים באפלה.

"ועונה לךָ אני, ראקשָה (הרוח הרעה). גור־האדם הוא שלי, לונגרי – שלי ורק שלי! אף אחד לא יהרוג אותו. הוא יחיה וירוץ עם להקת הזאבים. ויום אחד, וכדאי שתיזהר לךָ, ציָיד גורים עירומים שכמוך – אוכל־צפרדעים – קוטל־דגים – הוא יצוד אותך! עכשיו תסתלק, בהמת ג'ונגל חרוכה שכמוך, כי אם לא, אני נשבעת באייל שהרגתי (כי אני לא אוכלת בני־בקר מורעבים), אתה תחזור לאמא שלך עוד יותר צולע מאיך שבאת לעולם! הסתלק מפֹּה!"

אבא־זאב הביט נדהם. הוא כמעט ששכח את היום שבו זכה באמא־זאבה אחרי מאבק הוגן בחמישה זאבים אחרים, בתקופה שבה רָצה עם הלהקה והכינוי "רוח רעה" ניתן לה, ולא כמַחמאה. שיר־חאן היה אולי מתמודד עם אבא־זאב, אבל מול אמא־זאבה לא היה יכול לעמוד, ויָדע כי היא ניצבת בעֶמדה שולטת ותילחם בו עד מוות. לכן נסוג מפֶּתח המערה בנהמה, ואחרי שתפס מרחק בטוח, צעק:

"כל הכלבים אמיצים בחצר שלהם! עוד נראה מה תאמר הלהקה על אימוץ גור־האדם. הגור הזה שלי ואל השיניים שלי הוא יגיע בבוא היום, גנבים עבי־זנב שכמותכם!"

אמא־זאבה צנחה בין הגורים, מתנשפת, ואבא־זאב אמר, רציני:

"חֵלק ממה שאמר שיר־חאן נכון. מוכרחים להציג את הגור לכל הלהקה. את עדיין מוכנה לקחת עליו אחריות, אמא?"

"אחריות!" קראה. "הוא בא לפה עירום, בלילה, בודד ורעב מאוד. ובכל זאת לא פָּחד! תראה, הוא כבר דחף את אחד התינוקות שלי הצידה. השוחט הצולע הזה היה הורג אותו ובורח לוויינגאנגה, ובינתיים אנשי הכפרים היו סורקים את כל מאורות המחבוא שלנו כדי לנקום! לקחת אחריות? תהיה סמוך ובטוח שכֵּן. שכַב בשקט, צפרדעון. כן, אתה מוֹגלי – מוגלי הצפרדע אני אקרא לך – יום יבוא ואתה תצוד את שיר־חאן כמו שהוא צד אותךָ."

"אבל מה יגידו בלהקה?" אמר אבא־זאב.

חוק הג'ונגל קובע בבֵירור שלכל זאב יש זכות, אחרי שהוא מתחתן, לפרוש מהלהקה שאליה הוא שייך. אבל ברגע שגוריו בוגרים דיָים לעמוד על רגליהם, עליו להביא אותם למועֶצת הלהקה, שמתכַּנסת בדרך כלל פעם בחודש כשהירח מלא, על מנת שהזאבים האחֵרים ילמדו להכירם. אחרי הבדיקה הזאת חופשיים הגורים להתרוצץ לאן שירצו, ועד שיהרגו את האייל הראשון שלהם, אסור לזאב בוגר לפגוע בהם ושום תירוץ לא יתקבל. עונש מוות מיָידי יוּטל על הרוצח. ואם תחשבו רגע, תבינו שכך צריך להיות הדבר.

אבא־זאב המתין עד אשר יָדעו גוריו לרוץ מעט, ואז בלֵיל האסֵפה של להקת הזאבים לקח אותם ואת מוגלי ואת אמא־זאבה אל סלע־המועצה – פסגת גבעה מכוסָה באבנים וטרָשים שבה יכלו להתחבא גם מאה זאבים. אַקילָה, הזאב הבודד הגדול והאפור, שהנהיג את הלהקה בכוחו ובתַחבולותיו, שָׁכב כשכֹּל גופו פרושׂ על הסלע שלו, ומתַחתיו ישבו ארבעים זאבים או יותר, מכל גודל וצבע, מוָותיקים שצֶבע פרוותם אפור־גירית ויכולים להתמודד עם אייל בכוחות עצמם, ועד צעירים ושחורים בני־שלוש שחושבים שגם הם מסוגלים לכך. הזאב הבודד הנהיג אותם זה שנה. בימי נעוריו נָפל פעמיים למלכודת זאבים, ופעם אחת הוּכה קשות והושאר לדמֵם למוות, כך שהכיר את מנהגיהם וסגנונם של בני־האדם. לא היו יותר מדַי דיבורים על הסלע. הגורים התגלגלו זה על זה במרכז המעגל שבּו יָשבו אמותיהם ואבותיהם, ומפעם לפעם היה ניגש זאב בכיר אל אחד הגורים, מביט בו מקרוב, וחוזר למקומו חרישית. לפעמים היתה אחת האמהות הודֶפת את הגור שלה אל האזור המוּאר באור ירח, לוודֵא שלא התעלמו ממנו. אקילה היה קורא ממרומֵי הסלע: "כולכם מכירים את החוק – כולכם מכירים את החוק. הביטו היטב, זאבים!" והאמהות החרדות היו עונות לו כהד: "הַביטו – הביטו היטב, זאבים!"

לבסוף – שְׂער צווארה של אמא־זאבה סָמר כשהגיע הרגע – הָדף אבא־זאב את "מוגלי הצפרדע", כפי שקראו לו, אל מרכז המעגל, שם ישב וצחק ושיחק באבני חצץ שנָצצו באור הירח.

אקילה לא הֵרים את ראשו מכפותיו אפילו, אלא המשיך בקריאתו החדגונית: "הביטו היטב!"

נהמה עמומה עלתה מאחורי הסלעים – קולו של שיר־חאן הקורא: "הגור הזה שלי. תנו לי אותו. מה לבנֵי העם החופשי ולגור־אדם?" אקילה לא סובב את אוזניו אפילו. הוא אמר רק: "הביטו היטב, זאבים! מה לנו, העם החופשי, ולהוראות של אחרים? הביטו היטב!"

נשמעה מקהלה של נהמות רטינה עמוקות, וזאב צעיר בן ארבע שנים כמעט הֵטיח באקילה את שאֵלתו של שיר־חאן: "מה לבני העם החופשי ולגור־אדם?"

חוק הג'ונגל קובע כי אם מתעורר ויכוח כלשהו באשר לזכות של גור להתקבל ללהקה, על שני חברי להקה לפחות לתמוך בקבָּלתו, חברים שאינם אביו ואמו.

"מי ידבר בזכות הגור זה?" אמר אקילה. "מי ידבר מבֵּין בני העם החופשי?" לא נשמעה שום תשובה ואמא־זאבה התכוננה לכך שזה יהיה הלילה האחרון בחייה, אם יתגלגלו הדברים לכדי מאבק.

ואז קם היצור היחיד שרשאי להיות נוכַח באספת מועצת הלהקה – בַּאלוּ, הדוב החום היַשנוני המלמֵד את גורי הזאבים את חוק הג'ונגל: בַּאלוּ הזקן, שמותר לו לבוא ולצאת מתי והיכן שהוא רק רוצה, כי הוא אוכל רק אגוזים ושורשים ודבש. הוא נעמד על כרעיו האחוריות וגָנח.

"גור־האדם – גור־האדם?" אמר. "אני מדבר בשמו של גור־האדם. לא ניחַנתי בכישרון נאום מפואר, אבל אני אומר את האמת. תנו לו שיָרוץ עם הלהקה, וקַבלו אותו אליה עם כל השאָר. אני אהיה מוכן ללמֵד אותו."

"דרוש לנו עוד תומֵך," אמר אקילה. "בַּאלוּ אמר את דברו, והוא המורה שלנו, שמדריך את הגורים הצעירים. מי רוצה עוד לדבֵּר, מלבד באלו?"

צל שחור נפל לתוך המעגל. היה זה בּאגירָה, הפַּנתר השחור, כל גופו שחור כדיו, אבל חבַרבּוּרותיו נראות לעין בזוויות מסוימות של אור ומַזכירות דוגמאות על בדֵי מֶשי. כולם הכירו את באגירה, וכולם אף חששו מפניו, כי הוא היה ערמומי כמו טבאקי, אמיץ כמו תאו הבַּר, פראי כמו פיל פצוע. אבל היה לו קול רך כדבש הניגָר מכַּוורת על עץ, ועורו היה נעים יותר מפלוּמת גוזלים.

"הו, אקילה ואתם בני העם החופשי," הוא גירגר, "אין לי שום זכות להַשמיע את קולי באסֵפתכם, אבל חוק הג'ונגל אומר כי אם קיים ספֵק שאינו קשור בהֶרג בנוגע לגור חדש, הרי שניתן לקנות את חייו של הגור החדש תמורת מחיר מסוים. והחוק אינו קובע מי יכול ומי לא יכול לשלֵם את המחיר הזה. האם אני צודק?"

"יפה! יפה!" אמרו צעירי הזאבים, אלה שתמיד רעבים. "הקשיבו לבאגירה. אפשר לקנות את הגור תמורת מחיר מסוים. ככה אומר החוק."

"אני יודע שאין לי זכות לדבֵּר כאן, ולכן אני מבקש את רשותכם."

"דבֵּר כבר," קראו עשרים קולות.

"להרוג גור עירום, זו בושה וחֶרפה. מלבד זאת, אולי כשיגדל הוא יהיה חבר טוב לכולכם. באלו תָמך בקבָּלתו. עכשיו, אם תקבלו את גור־האדם בהתאם לחוק, אוסיף על דברֵי באלו גם פר אחד, פר מפוטם למדי, שהומת לא מזמן, פחות מקילומטר מפֹּה. האם יהיה לכם קשה להחליט?"

נשמעה המולה של קולות רבים שאמרו, "מה זה משנה? הוא ימות עם גשמי החורף. הוא יֵחָרֵךְ בקרני השמש. במה יכול צפרדע עירום להזיק לנו? תנו לו שיָרוץ עם הלהקה. איפה הפר הזה, באגירה? בואו נקבל אותו." ואז נשמעה נביחתו העמוקה של אקילה, שקרא: "הביטו היטב – הביטו היטב, זאבים!"

מוגלי עדיין התעמק באבני החצץ, ולא הבחין בזאבים שניגשו אליו והביטו בו בזה אחר זה. לבסוף יָרדו כולם מהגבעה כדי למצוא את הפר המת, ונותרו שם רק אקילה, באגירה, באלו והוריו של מוגלי. שיר־חאן המשיך לנהום אל הלילה, כי כעס מאוד על שלא מיהרו למסור את מוגלי לידיו.

"כן, תנהם כמה שאתה רוצה," אמר באגירה מתחת לשפמותיו, "כי יבוא יום והדבר העירום הזה יגרום לךָ לנהום מנגינה שונה לגמרי, או שאני לא מבין דבר בבני־אדם."

"ההחלטה שהתקבלה היא הטובה ביותר," אמר אקילה. "בני־האדם והגורים שלהם פיקחים מאוד. בבוא העת הוא עשוי להביא לנו עזרה ותועלת."

"אכן, עזרה בשעת צרה. הרי אף אחד לא יכול להיות בטוח שינהיג את הלהקה לנֶצח," אמר באגירה.

אקילה לא אמר דבר. הוא חשב על היום שצפוי לכל מנהיג של כל להקה, היום שבו עוזב אותו כוחו והוא הולך ונחלש, עד שהזאבים הורגים אותו לבסוף ומנהיג חדש תופס את השלטון – וגם אותו יהרגו בבוא היום.

"קחו אותו מכאן," אמר אקילה לאבא־זאב, "עליכם לאמֵן ולחנך אותו כך שיתאים להיות חֵלק מעַם הזאבים."

וכך הוכנס מוגלי אל להקת הזאבים של סיאוני: במחיר פר אחד ומילה טובה שאמר עליו באלו.

עכשיו דַלגו ברוב טובכם קדימה עשר או אחת־עשרה שנים, ורק נַחשו אילו חיים נפלאים חי מוגלי בין הזאבים, כי אם ייכָּתבו הדברים, ימַלאו ספרים רבים מספור. הוא גדל עם הגורים, אף על פי שהם הפכו לזאבים בוגרים זמן רב בטרם הפך הוא לילד. אבא־זאב לימד אותו את כל העסק ואת משמעותם של דברים שונים בג'ונגל, עד אשר כל אִוושה בעשב, כל משב של אוויר עֶרב חמים, כל צליל בנשיפת הינשופים מעַל לראשו, כל חריקה של ציפורני עטלף שנַח לרגע בין ענפי עץ וכל נֶתז של כל דגיג המקפֵּץ בבריכה, כל אלה היו נהירים וחשובים לו כפי שפעולות המשרד נהירות וחשובות לאיש עסקים. כשלא למד ישב בחוץ, באור השמש, וישַׁן, ואכל וחזר לישון. כשהרגיש מלוכלך או היה לו חם, הוא שחה בבריכות שביער. וכשרצה דבש (באלו סיפר לו כי דבש ואגוזים טעימים לא פחות מבשר נא) הוא טיפס כדי להַשיגו, ובאגירה הוא שהֶראה לו איך לעשות זאת. באגירה היה שוכב על ענף וקורא, "בוא עלה, אח קטן," ובתחילה היה מוגלי נצמד לענף כמו עצלן, אבל כעבור זמן־מה הֵחל להניף עצמו מענף לענף באומץ כמו הקופים האפורים. הוא גם תפס לו מקום על סלע המועצה, כשהלהקה ערכה פגישה, ושם גילה שאם יַיְשיר את מבטו בכל כוחו אל אחד הזאבים, יצליח לאלֵץ את הזאב להשפיל את עיניו, וכך נהג לנעוץ בהם מבטים להנאתו. בהזדמנויות אחרות היה שולף קוצים ארוכים מכַּפותיהם של חבריו, כי זאבים סובלים קשות מקוצים וזרָדים חדים שנתקעים בפַּרוותיהם. בלילות נהג לרֶדת מהגבעה אל אדמות הכפר המעוּבדות ולהתבונן בסקרנות רבה באנשי הכפר בבִקתותיהם, אבל הוא לא בָּטַח בבני־האדם, כי באגירה הציג בפניו ארגז מרובע עם דלת נופלת שהוסתר באופן מתוחכם כל כך ביער, שהוא כמעט נפל לתוכו, ואמר לו שזו מלכודת. יותר מכול אהב להיכנס יחד עם באגירה ללב הג'ונגל האפֵל והחמים, לישון במשך כל היום המנומנם ובלילה להתבונן בבאגירה מְשַׁחֵר לטרף. כשבאגירה היה רעֵב, הוא הרג על ימין ועל שמאל, וכך עשה גם מוגלי – בהסתייגות אחת. מיום שהיה מבוגר דיו כדי להבין, אמר לו באגירה שאסור לו לגעת לעולם בבני־בקר, כי פר שילם בחייו על כניסתו ללהקת הזאבים. "הג'ונגל כולו ניתַן לךָ," אמר באגירה, "ויכול אתה להרוג כל יצור שאתה חזק מספיק להורגו. אבל לזֵכר אותו פר שחייו קנו את כניסתך ללהקה, אל לך להרוג או לאכול את בני־הבקר, לא את צעיריהם ולא את זקניהם. זהו חוק הג'ונגל." ומוגלי הקפיד לציֵית לו.

והוא גדל והתחזק כפי שיגדל כל ילד שאינו שָׂם לב שהוא בעצם לומד כל חייו, ושאין לו דאגה בָּעולם חוץ מלמצוא לו מה לאכול.

אמא־זאבה אמרה לו פעם או פעמיים שאסור לו לבטוח בשיר־חאן, ושיהיה עליו להרוג את הטיגריס ביום מן הימים. זאב צעיר היה זוכר את העֵצה הזאת בכל רגע בחייו, אך מוגלי שָׁכח אותה משום שהיה רק ילד – אף על פי שהיה קורא לעצמו זאב לו ידע לדבֵּר בלשון בני־האדם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ספר הג'ונגל”