החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ישראל מחפשת זהות: סיפורו של משבר

מאת: ,
הוצאה: | ינואר 2024 | 274 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

ישראל, כחברה וכמדינה, נתונה במשבר קשה של זהות וללא חזון משותף לכלל אזרחיה, אפילו היהודים שבהם. המשבר הפוליטי שהיא נתונה בו מאז נובמבר 2018 הוביל לחמש מערכות בחירות בתוך ארבע שנים ולמחאה החברתית הגדולה ביותר מאז 1948, ואלה הקצינו את השסע הזהותי בין שני מחנות.

ספר זה מגדיר את השסע כמלחמת דת בין המחנה האמוני (החותר לכינון מדינה בעלת אופי שמרני ולא בהכרח דמוקרטי) לבין המחנה הממלכתי (שדוגל בדמוקרטיה ליברלית). השסע האמוני/שמרני־ממלכתי/ליברלי מחק ברבות השנים את החלוקה המלאכותית של שמאל וימין בפוליטיקה הישראלית וקנה לו אחיזה בזירה הפוליטית, המשפטית והציבורית. נכון להיום, לא ניתן לזהות מנהיג או מנהיגה שיש בכוחם להתוות חזון משותף לכלל הקבוצות בחברה הישראלית, ולעצב סביב החזון הזה זהות משותפת.

 

ד"ר גדי חיטמן הוא ראש המחלקה למזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן ומחברם של ארבעה ספרים קודמים: שניים על המיעוט הערבי בישראל, אחד על השסע הפוליטי הפלסטיני ואחד על שאלת הלאומיות של סעודיה. תחומי המחקר המרכזיים שלו: שסע, זהות, לאומיות, אתניות, מחאה ואלימות פוליטית. כתב מספר רב של מאמרים על השלכות האביב הערבי על אזור המזרח התיכון, כולל מדיניות החוץ של מדינות המפרץ וקשרי העולם הערבי עם ישראל.

ד"ר נחום שילה הוא מומחה להיסטוריה של המזרח התיכון. תחומי ההתמחות שלו: סעודיה ומדינות המפרץ, חברות שבטיות וכלכלה אסלאמית. הוא בעל תואר שלישי בלימודי המזרח תיכון מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני בלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון בלימודי המזרח התיכון והשפה הערבית מאוניברסיטת תל אביב.

מקט: 4-1272-2527
ישראל, כחברה וכמדינה, נתונה במשבר קשה של זהות וללא חזון משותף לכלל אזרחיה, אפילו היהודים שבהם. המשבר הפוליטי שהיא נתונה […]

הקדמה

 

הספר הזה נכתב כשירות לציבור הישראלי כדי להציג תמונת מצב של החברה הישראלית בשנת 2023. הוא מוגש לקורא הישראלי בגרסה העברית (יש גם גרסה אנגלית), ובחרנו להביא את הדברים גם בפניו ממספר טעמים: ראשית, אנחנו ישראלים ויהודים, או יהודים וישראלים. מבחינתנו אלו זהויות משולבות, לא מנוגדות. שנית, מעמדנו המשפטי הוא של אזרחים ישראלים ואנו צופים בעניין אַחַר התמורות שעוברת החברה הישראלית בשני העשורים האחרונים, ובדאגה אל פני העתיד. שלישית, אנחנו לא מכירים ספר עדכני שמציג בפני הקורא הישראלי תמונת מצב מקיפה החושפת את השסעים בחברה בישראל – שסע אחר שסע. רביעית, אנחנו סבורים שישראל, כמדינה וכחברה, מחפשת זהות חדשה.

מחקרים קודמים הבחינו בין המונחים מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, או בין ימין לשמאל. אנו סבורים שחלק מהמונחים הללו, המצויים בשיח התקשורתי והציבורי, אינו רלוונטי עוד עבור החברה הישראלית. החיפוש אחר זהות חדשה נמשך כבר זמן רב והוא תוצאה של שני תהליכי עומק שעברה החברה בישראל:

האחד – במישור הגיאוגרפי, כולל הקמת מדינה, הגדלת שטח השליטה של ישראל ביוני 1967, והתכווצות טריטוריאלית בשנים 1982, 1995-1994, 1998 וב-2005. לצד זאת, מפעל ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון הביא בתא שטח זה לשינוי דמוגרפי בהיקף כה נרחב, שמעמיד בספק את הפתרון של שתי מדינות לשני עמים. הספר אינו עוסק בגורל יהודה ושומרון או השטחים. הוא הרבה יותר עמוק מזה: הוא עוסק בחיפוש אחר זהות גם בשל קיומה של אוכלוסייה לא יהודית הנשלטת בידי ישראל ברציפות מאז 1967.

המישור השני – הביטחוני-פוליטי. ישראל חוותה שתי טראומות לאומיות: הראשונה – מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973, והשנייה – רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. הטראומה הראשונה התבטאה בכישלון הקונספציה, במספר האבֵדות העצום במלחמה ומהמחיר הפוליטי שהיא גבתה בבחירות במאי 1977. הטראומה השנייה התגלמה בחוסר האמון שיהודי ירצח ראש ממשלה נבחר במדינה שבה דגם המשטר הוא דמוקרטיה ייצוגית.

מאז הרצח ב-1995 חוותה ישראל מספר אירועים לאומיים דרמטיים, משמעותיים ובעלי פוטנציאל לשנות את המציאות, ובהם אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי, האינתיפאדה השנייה (2005-2000), התנתקות חד-צדדית מרצועת עזה, מלחמת לבנון השנייה (2006), השתלטות כוחנית של חמאס על רצועת עזה (2007) שהגבירה את איום הטרור על העורף הישראלי (אך, להבנתנו, אינה מהווה איום קיומי על ישראל), וחתימה היסטורית על שורה של הסכמי שלום ונורמליזציה עם מדינות ערביות בשנת 2020, מבלי לפתור את השאלה הפלסטינית. לצד חוסר האמון בין ישראל לפלסטינים (שבעצמם מפולגים), לישראלים נפתחה הזדמנות לבקר בכמה מדינות ערביות.

כל האירועים הללו, מדיניים וביטחוניים, הם רק חלק מאבני הפסיפס של השינוי בחברה הישראלית. בתוך החברה עצמה נדמה כי הקיטוב בין הקבוצות השונות הולך ומקצין, הרבה מעבר לנאום השבטים של נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין. כך בין ותיקים לעולים חדשים מאז ימיה הראשונים של המדינה, בין יהודים לבין ישראלים, בין אשכנזים למזרחים, בין מרכז לפריפריה, והרשימה לא תמה.

למשמע קריאות הפוליטיקאים לאחדות, אנו מציעים להפסיק להשתמש במונח זה משום שהחברה הישראלית אינה מאוחדת. היא מחפשת זהות, שאינה בהכרח אחידה ומוסכמת על כלל האזרחים החברים באותה קהילה פוליטית – מדינת ישראל.

היעדר אחדות (וממלכתיות, שלה יוקדש פרק בספר) משתקף גם בזירה הפוליטית. מאז נובמבר 2018, אז התפטר אביגדור ליברמן מתפקידו כשר ביטחון, נתונה ישראל באי-יציבות פוליטית, שבאה לידי ביטוי בחמש מערכות בחירות בתוך פחות מארבע שנים. הסחרור הפוליטי שאליו נקלעה החברה הישראלית אינו רק תוצאה של חוסר יכולתו של מועמד זה או אחר לגבש רוב בכנסת, בית הנבחרים שלנו שהוא הריבון בדמוקרטיה הייצוגית, חוסר יכולת להעביר תקציב מדינה (עד מחצית 2021) ושיתוק מערכות ציבוריות רבות. הסחרור הפוליטי מלווה בשיח פומבי אלים (גם פיזית) המחדד את ריבוי הזוויות והזהויות הקיים בחברה הישראלית (בין יהודים לערבים, בין יהודים ליהודים ובין ערבים לערבים).

המונחים זהות ושסע הם החוליה המחברת בין כל פרקי הספר. מאז היווסדה, יש במדינה תנאי פתיחה אופטימליים להתפתחות חברה משוסעת – דמוגרפיה הטרוגנית, משטר דמוקרטי המאפשר חופש רעיוני ותרגומו למעשה, סכסוך לאומי בינה לבין שכנותיה המשפיע על המיעוט החי בתוכה, ומתח תמידי בין המונחים “יהודי” ו”דמוקרטי”. ואכן, בחרנו להתמקד בארבעה שסעים בולטים בחברה הישראלית, שכל אחד מהם מקשה על מציאת זהות משותפת, כפי שחלמו האבות המייסדים של מדינת ישראל.

הפרק הראשון בספר מוקדש לסקירה תיאורטית של המונחים שסע וזהות, היוצרים קווי שבר ברורים בין קבוצות שונות המהוות פסיפס דמוגרפי הטרוגני. שסע וזהות הם שני מונחים שזורים זה בזה בכל שדה מחקרי במגוון תחומים – סוציולוגיה, פסיכולוגיה, מדע המדינה, היסטוריה ועוד. המסגרת התיאורטית נחוצה לא רק לצרכים מדעיים אלא גם כדי למסגר את הדיון וליצור שפה אחידה ומכנה משותף בין הכותב לבין הקוראים. לאחר ההיבטים התיאורטיים של זהות ושסע יוקדש הפרק למונחים “ימין” ו”שמאל” בהקשר הגלובלי והישראלי, ויציע מסגרת ניתוח חדשה לנושא. באופן כזה, כאשר ננתח את הנושא של “ימין” מול “שמאל”, למשל, יוכל הקורא לזהות עצמו עם מחנה זה או אחר ולהבין את מרכיב השסע כפי שמחקר זה מבקש להציג.

הפרק השני בספר עוסק בשסע בין שמאל לימין. בשיחות רבות שקיימנו בשנים האחרונות עם ישראלים רבים, ומניתוח אינספור קטעי עיתונות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית (כתבות חדשותיות, תגובות באתרי אינטרנט, פוסטים בפייסבוק ובווטסאפ), התחוור לנו כי מרבית הישראלים כלל אינם מסוגלים להבחין בין ימין אידיאולוגי לבין שמאל אידיאולוגי, ואינם מכירים את השורשים והמקורות של שני מונחים אלו המשסעים את החברה הישראלית מאז מלחמת יוני 1967, אם לא קודם לכן. ביטויים כמו “ימני קיצוני” או “שמאלן בוגד” הפכו שגורים בפיהם של ישראלים רבים, מבלי להבין את מהותה של אותה קיצוניות, בהנחה שהיא קיימת, כמו גם את משמעות המונח “בוגד” שנעשה בו שימוש כלפי אזרחים שלחמו על תקומת המדינה והגנו עליה בגופם ובנפשם.

השסע השני, שהתפתח מהראשון, הוא בין שני מחנות מאובחנים בחברה הישראלית בעשור האחרון, אם לא קודם לכן. זהו שסע בין המחנה הממלכתי למחנה האמוני.

המחנה הממלכתי מאגד בתוכו אנשים ליברלים ושמרנים, דתיים, מסורתיים וחילונים, שעבורו ישראל חייבת להיות לא רק ריבונית על הארץ, אלא גם בעלת יכולת למשול. המחנה הזה מחייב את כיבוד החוק, מדיניות הרשות המבצעת והחלטות הרשות השופטת.

המחנה האמוני, כולל חרדים (כשנים-עשר אחוזים מהאוכלוסייה, 1.2 מיליון נפש בסוף 2020), דתיים, מסורתיים וחילונים – הקבוצה הקטנה במחנה (הפילוח הדמוגרפי יובא בפרק עצמו). ציבורים שונים מקרב המחנה הזה בוחרים בדין תורה לפני דין ממלכה. עמדה זו מערערת את יכולת המשילות של הממלכה (ראו, למשל, את התנהגות הציבור החרדי בתקופת הקורונה, 2021-2020), ונגזרות ממנה גם תפיסות ערכיות לגבי קדושת הארץ ועמדות פוליטיות המשפיעות לא רק על הרשות המחוקקת והמבצעת אלא על הציבור הישראלי כולו.

השסע השלישי הוא בין יהודים ללא יהודים. לרוב הוא מוגדר כשסע הלאומי והחמור ביותר המאפיין את החברה הישראלית. במבט ראשון, נראה כי אכן זהו השסע המשמעותי ביותר – לפחות מאז 1967 ולאחר הניסיון לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בהסכם אוסלו (1993); ואולם, נדמה כי טיעון זה מאבד מכוחו לנוכח שורה של הסכמים בין ישראל למדינות ערב מאז 1979, ששיאם, בינתיים, בהסכמי אברהם ב-2020.

אם מצמצמים את המונח “ערבי” למיעוט הלא יהודי החי בתוך מדינת ישראל, הרי שההתפרצות האלימה של חלק מערביי ישראל במאי 2021 הייתה עדות חיה לכך ששסע זה עדיין קיים בשטח, כמו גם בשדה התקשורתי והפרלמנטרי. זאת ועוד: הציבור היהודי, שהוא הרוב בישראל, כורך בנשימה אחת, לא תמיד בצדק, את הפלסטינים ברצועת עזה החיים תחת שלטון חמאס מאז 2007 ואת הפלסטינים החיים תחת שלטון הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון יחד עם הערבים אזרחי ישראל. פרק זה מציע אבחנה מסודרת בין הקבוצות השונות שתחת השם הקיבוצי “ערבים”, ומנתח את מערכת יחסיה של כל קבוצה עם מדינת ישראל, שצביונה יהודי.

הפרק האחרון בספר עוסק בשסע שבתוך החברה הערבית בישראל. שסע זה נוצר לא רק בשל העובדה שהמיעוט הלא יהודי בישראל הוא הטרוגני, אלא משום שמתקיימים בו רעיונות פוליטיים שונים (קומוניסטיים, לאומיים, דתיים), ויש בו ליברלים ושמרנים הנאבקים על אורח חיים מודרני מול מסורתי; ואולי מעל הכול – בשנים האחרונות התחדדה היריבות בין אלו המחפשים השתלבות בחברה (ובפוליטיקה) הישראלית לבין מי שמעדיפים גישות בדלניות. השסע הזה בא לידי ביטוי בין היתר בעמדות ביחס להשתתפות פוליטית, בשימוש באלימות ופגיעה בחפים מפשע, ובנכונות להתגייס לשירות לאומי במטרה להשיג לגיטימציה להשתלבות בחברה הישראלית.

הספר הזה הוא תוצר של שיחות ארוכות עם שורה של ישראלים שמתייגים עצמם כיהודים, דתיים, חרדים, ציונים, ישראלים ועם ערבים אזרחי ישראל (הסדר אקראי לחלוטין), ואנו חבים להם תודה – על הערות והארות, שאלות ופתרונות.

הספר כתוב בשפה שווה לכל נפש. לקחנו בחשבון שתכניו לא יהיו בהכרח נעימים לחלקים בציבור הישראלי, אך לא זו הייתה מטרתנו. המטרה היא להציג לקורא חברה ומדינה הנמצאות בחיפוש ממושך אחר זהות וצביון – לא רק גיאוגרפי, אלא גם ערכי.

 

גדי חיטמן ונחום שילה

סתיו 2023

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ישראל מחפשת זהות: סיפורו של משבר”