החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ניחוח הדרים

מאת:
הוצאה: | 2009 | 271 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

מהי הזוגיות? עד כמה מוחלטת היא האהבה? מה בה היא אובססיה, ומה בה היא מחוייבת לקשר?

אצל מיכל ניר, סטודנטית מצטיינת לרפואה, הכול מוחלט ואין פשרות, גם במחיר התעלמות- מעין עיוורון למציאות הלא מושלמת של חייה.

ולכן, שנטרפים הקלפים בעקבות אסון, ועיניה נפקחות לרווחה- היא משלמת בהנצחה מוחלטת של הפגיעה, ובוויתור סוחף על כל מה שיש לחיים ולאהבה להציע.

מיכל עזבה את הרפואה והפכה לאקדמאית השרויה במגדל השן, מנותקת מהאהבה, מהחיים ומההוויה הישראלית. האירועים זורמים על ידה- היא מכסה את אוזניה באוזניות ושומעת מוסיקה בקול רם, כדי להשתיק את הפרעות הרקע הצצות ונעלמות במהלך הספר כמו סרט מושתק בטלוויזיה, לא יותר.

האם אין להוויה מסביבה כל נגיעה אליה? מה מקומם של הערכים בחייה? מה המוחלטות הנדרשת מהאמן, מהרופא, מהמדען? היש מקום לאמונה אצל אשת המדע? לאמהות אצל אשת קריירה? לחמלה אצל פרופסור שאפתן? לאיזה שלמות יש לשאוף, ומה המחיר המשתק של שאיפה זו?

מפגש מאוחר עם אהוב הנעורים שהכזיב נותן למיכל ההזדמנות לכתוב מחדש את עברה, "לתקן" את הפרספקטיבה שלה על מה שהתרחש ולהיחלץ מן הסיפור הנוקשה והחתום שהתבצרה בו במשך כל חייה.

לאט לאט מסתמנות אפשרויות לחיים אחרים, שאינם מקדשים את ההימנעות באצטלה אינטלקטואלית.

הרומן נוגע באופן רגיש בתסכול השקט המפעפע בחייה של מיכל, ומציג באופן משכנע את הלשון הפנימית הפסוודו-מדעית שבה היא חונטת את חייה, במערת הקבורה של האקדמיה. הוא חושף את ה"מכונה" של הנפש המתגוננת ומהדהדים בו רעשי הלוואי של מנוע המתאמץ שלה.

מקט: 4-749-95
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
מהי הזוגיות? עד כמה מוחלטת היא האהבה? מה בה היא אובססיה, ומה בה היא מחוייבת לקשר?

בין השורות המעוצבות של ההזמנה לכנס הרפואי שמו לא בלט במיוחד, אבל עיניי התבייתו מעצמן על תבנית האותיות המוכרת, למרות כל הזמן שעבר. זה ודאי בגלל הזיכרון הצילומי המיומן שלי שרגיל לתפוס כל רמז חזותי קל, לזהות כל חלקיק מידע, לאפסן ולשלוף בקלות לפי הצורך. השם נתפס מיד: דוקטור דניאל בלום. אחר כך כל היתר: בית החולים האמריקני המהולל שאליו המרצה משייך את עצמו, נושא ההרצאה החדשני, המקום, התאריך. כל הפרטים נקלטו ותויקו. אבל מה הוא עושה כאן פתאום עכשיו, אחרי עשרים שנה?
ומהיכן צצה ההזמנה? איך הגיעה אל המעבדה שלי? כנראה נשלחה לראש המחלקה, השוהה כעת בחוץ לארץ. ואולי הושארה בטעות על ידי אחד הרופאים שעובדים אצלנו במחקר. אבל מה זה משנה? יד–הגורל הטילה את הנייר הצהבהב, המעוצב באלגנטיות ליד אחד המחשבים, ויַדִי, הרגילה לפשפש בכל דף בסביבה, מצאה אותה, ואותיות שמו, בצריבה סגולה–זרחנית, חזרו להבהב ממגרת תודעה נשכחת שלי, הצביעו על מידע המתויק במעמקי הזיכרון, סגור היטב בתיקיית ארכיון.
צריך לנקות את היומן: התחלתי למחוק פגישות בלוח הזמנים שלי, להזיז, לדחות, להקדים. זה לא היה כרוך בקושי רב, אלא בטרחה. ולשם מה? יש להודות, הצורך להיות שם, בכנס, היה הגיוני: קיים קשר הדוק בין ההרצאות הצפויות בכנס לבין תחומי המחקר שלי: התורשה של מחלות דם. קיים אולי סיכוי קלוש שמשהו אף יחודש לי, אולי עניין הטכניקות החדשות של איסוף מח–עצם, שדניאל בלום ידבר עליו.
בחנתי שוב את ההזמנה: בראשה, באותיות מודגשות, רשום שמו של חוקר מרחובות, המתכבד להרצות את הרצאת האורח הראשונה. דניאל הוא הדובר השני. האם הוא זוכר בכלל עברית, אחרי שנים כה רבות בחוץ לארץ? ולכמה זמן הוא שב הנה? ולשם מה? על שאלות מסוג זה ־ קרוב לוודאי ־ איש במחלקה שלי לא יידע לענות לי. אפשר כמובן לברר אצל הרופאים האונקולוגים ב”הדסה,“ אולי שם יודעים. אבל מה לי, עובדת מחקר מן האוניברסיטה, ולהם? אנו חולקים ידע, נפגשים לפעמים בהרצאות וכנסים, וגם מלמדים את הסטודנטים באותן המחלקות, ותו לא. מה פתאום גנטיקאית מהאוניברסיטה זקוקה למידע לא רלוונטי על רופא שמגיע מארצות הברית, ומדוע אינה מסתפקת בשישים ותשעה המאמרים שהוא כתב, אותם היא מכירה כמובן בעל פה?
אבל ביומני כבר התפנתה משבצת הזמן היעודה, וזה אומר שבכל מקרה, לכנס ־ אסע. הצעתי לשלומית, האסיסטנטית שלי, להתלוות אלי. היא שמחה על ההסעה שהצעתי לה, ואולי גם על ביטול הזמן. כמה אפשר לבלות בחברת מכשירים ופִּיפֶּטֹות וּפלט של מחשב? שלומית כבר יודעת שפירוש הדבר השכמה מוקדמת כדי להתחמק מהפקקים, כיוון שאני שונאת לאחר. ולכן, בזמן שהמכונית ירדה מהרי ירושלים והתקדמה לכיוון תל–אביב, היא עצמה את עיניה והשלימה את שעת השינה שהחסירה למעני.
עברנו ליד כל ציוני הדרך המוכרים: כל הכיעור והיופי ־ עצי אורן שרופים, ושיחים צעירים המנסים להתחדש; שרידי המשוריינים הנעלמים והולכים לאורך הוואדי, מכמונת מהירות (אותי לעולם לא יתפסו, אני זהירה, מחושבת ואטית כצב), ושלטים מקושקשים גרפיטי: ”העם חזק“, ”מוות לערבים“. למרות השעה המוקדמת התנועה הלכה ונעשתה סואנת מרגע לרגע, ונראה היה שטווח הביטחון שתכננתי בקושי מספיק: נאלצנו להאט ליד אופנוע שהחליק בפנייה לכביש החוף הישן. נורות של אמבולנס הבהבו על ידו, ובגווי חלפה צמרמורת, ועד שהתנועה התאוששה, שוב עיכובים בגלל מחסום משטרה בכניסה לתל–אביב, עקב התרעה חמה על פיגוע.
כשהגענו להיכל הכנסים התל–אביבי הגדול, כבר צלצלו הדיילות בפעמוני הפליז הקטנים: יש להיכנס פנימה, ההרצאות יחלו מיד. אבל המוזמנים לא מיהרו להיכנס, הם הוסיפו להתגודד סביב שולחנות של קפה ומאפה. אנחנו ויתרנו. לא שזה הפסד גדול, על פי רוב, הקפה אינו חם דיו וחסר טעם. חלפנו במהירות על פני הדוכנים של חברות התרופות עם הפיתויים הקטנים: בלונים, סוכריות, עטים צבעוניים ומתנות קטנות אחרות שלאיש אין חפץ בהן. רצינו לתפוס מקום נוח, במעבר. הדבר יכול להקל מאוד בכניסה וביציאה. בכנסים מדעיים רבים נשמרים עבורי מקומות בשורה הראשונה, אבל לא כאן. זהו כנס רפואי, וספק אם יש מי שמכיר אותי.
אורח הכבוד, אותו פרופסור בר–נבון המפורסם ממכון המחקר המכובד ברחובות, הסיבה המוצהרת לבואנו, לא הצליח לחדש לי דבר, כמובן. בהרצאתו על גילויים אחרונים בתורשה של הסרטן, אין דבר שלא קראנו כבר, אבל הקשבתי. בכל זאת, חובה עלי להקשיב. ושלומית, שהאזינה בתשומת לב, רשמה בחיפזון, צמאה לחידושים. היא כותבת בקצב רצחני את כל הנאמר, איננה יכולה להיגמל מההרגל הזה. ”תלמדי לזכור בעל פה,“ אני חוזרת ואומרת לה, אבל היא אינה בטוחה בעצמה מספיק, עדיין לא. פוחדת לאבד מילה, פוחדת לטעות, חייבת לדייק. מזכירה לי את מי שאני הייתי פעם.
הוא, בר–נבון הדגול, דווקא לא דייק. לעולם לא אוכל להתרגל לצורת ההתבטאות השטחית הנקוטה בפיו, שטחיות שמטרתה אולי להקל על המאזינים, שהם רופאים ולא אנשי מדע, אבל השמטות בוטות שכאלה, גובלות בהטעיה מכוונת! אני לוחשת זאת לשלומית בשקט מאופק: עליה ללמוד לזהות את הטעויות הקטנות, ההשמטות הרשלניות, ללמוד את חומרתה של ההתעלמות הבלתי נסלחת מנתונים זניחים לכאורה. אי אפשר לבנות תיאוריות מבלי להתייחס לכל פרט, ובייחוד לאותם פרטים שלכאורה אינם מתאימים ואינם משתלבים במערכת. לעתים דווקא אלה החשובים ביותר, הזוטות הקטנות שמביאות לגילוי האמת. הזוטות הקטנות יכולות להפוך על פיה כל תיאוריה יפה, אבל זה בדיוק העניין: אם פרט קטן סותר תיאוריה ־ יש לחפש מה מוטעה בתיאוריה, לא בפרט עצמו.
אני לוחשת בשקט לתוך אוזנה. על שלומית לפתח רגישות, לפתח כלים וחדות מחשבה. עליה לדעת מה צריך לעשות ומה אסור לעשות, כדי שתמשיך ברוח המחלקה שלנו. ולכן אני מעירה, מתקנת. שלומית המסכנה מקשיבה בסבלנות ובדממה. היא יודעת, היא מבינה שזה חשוב. היא תהיה חוקרת טובה. היא מטה לי אוזנה מימין, ולמרצה מלפנים, ורושמת ורושמת בלי סוף. אבל כשהיא מתחילה להתכווץ בכיסא שלה, והשכנים מסביבי מתחילים לזוז באי נוחות, אני מבינה שעלי להשתתק. אחר כך שוב יש לי משהו ללחוש על אוזנה. ואף שאני משתדלת ללחוש בשקט, בקור רוח וסבלנות, מסווה את פי בכף ידי, אני מרגישה שאני מאבדת את שלוות רוחי.
עד שהושתקתי פתאום: צליל של שיעול רך הכה בי מאחור, צליל צרוד שבתוכו מוסתר חיוך שהרעיד מיתר במעמקי זכרונותיי, מיתר המכוון רק לצליל הזה, מורטט רק בו. ובעקבותיו, נדלק בי זכרון המראה המתלווה לו: החיוך הרחב, הניב השמאלי העליון החורג במקצת מטור השיניים הסדורות. גומת הסנטר, הצלקת הקטנה. והעיניים, אפרוריֹות על פי רוב, כמו הים בסערה.
את מי השליתי? הרצאות רציתי לשמוע? את בר–נבון?! הן רק לזה חיכיתי כל הזמן: לקול הזה, למראה פניו, שהמתין לצוץ פתאום מחביון הזיכרונות, לדופק הלב המאיץ. וכל אותה העת, בִּכְסּות הפעלתנות הפדגוגית שלי, ההקשבה הביקורתית וההערות הדידקטיות האינסופיות לשלומית, הופעלו בחשאי המַחושים שלי. והנה הכחכוח הזה, לא הרחק מאחורי, שמעתי אותו, ואין בי כל ספק. וידעתי שהוא שמע אותי, מלחששת בקדחתנות לתוך אוזנה של שולמית, וידעתי שהוא ראה אותי. מאחור הוא ראה אותי. שערות עורפי סומרות. כיצד אני נראית? מה הוא רואה בי משם, מאחור? עשרים שנה חלפו, האם אני בכלל מוכרת לו? הרגשתי פתאום כמה זקיפותי כואבת, כמה מתוחים שרירי צווארי, שערותיי סתורות. פני חבויים ממנו, מוסתרים על ידי השיער. והוא בכל זאת ראה אותי, אין ספק.
ואם אסתובב. מה הוא יִראה? והאם אני בכלל רוצה שהוא יִראה?
יהיו השוואות! בין עבר להווה, בין מה שקרה, כלומר העובדות, ובין השערות חסרות בסיס מסוג ”מה היה קורה אילו,“ כמו בפגישות המחזור השנואות עלי, שאין בהן על מה לדבר, שמשאירות תמיד רק תחושה של אכזבה, מבוי סתום. ומתחילים לשאול: היכן אתה עובד? התחתנת? ילדים? והיכן גר? ומה עושה האישה? והנשאל נבוך, שכן אישה אין לו, או שבנו נהרג במלחמה והוא אינו רוצה לדבר על כך, או שפוטר מעבודתו, ומי יודע אלו צרות התרגשו עליו, ולמה שיחלוק אותן עם זר כלשהו מהעבר הרחוק שלו? זה בדיוק מה שצפוי מפגישה רגעית עם דניאל בלום בכנס מדעי. זה, ולא יותר.
אבל עברנו את נקודת האל–חזור. הוא הבחין בי, ואני לא יודעת מה לעשות. להסתובב? ללכוד את מבטו? להבריק אליו ברכת שלום קצרה ונינוחה, בעפעוף עיניים וחיוך?
קפאתי על מקומי. ההרצאה כבר התקרבה לסיומה, וכרגיל, נשאלו עוד כמה שאלות חנֵפות שעיקר תכליתן להבליט את השואל עצמו ולא לברר איזה עניין חשוב באמת. אחר כך התחילה תנועה באולם. כולם, כמעט כאיש אחד, קמו מכיסאותיהם ונהרו החוצה, אל אולם הקבלה, אל דוכני הקפה, אל מפיצי התרופות, או סתם כדי להתרועע. מרחוק, כמו הד, אני שומעת את שלומית, שואלת אם אני רוצה לצאת, אך איני יכולה להחליט מה לעשות. פתאום אני שמה לב לכך שכל יושבי השורה שנחסמה על ידינו נאלצים לפנות למעבר שבקצה השני, והזריזים, או העצבנים שבהם, כבר דילגו אל השורה שלפנינו, שהתפנתה בינתיים, כדי שיוכלו להתקדם ולצאת מן האולם.
וכשכבר העזתי להביט לאחור ־ היה האולם ריק. הוא ודאי מיהר לצאת, להתכונן להרצאה שעמד לשאת מיד לאחר ההפסקה, או לפגוש בעמיתיו. יש כאן ודאי רבים מהם, מתחום הרפואה, שאינם מוכרים לי כלל. הן אני פרשתי מהרפואה אל האקדמיה, והדורות חולפים, הרופאים מתרבים, וכל אלה סביבי הם זרים. התבוננתי בטורי הכיסאות, כולם זהים, חפים מכל סימן שהוא, אין לדעת מי ישב היכן. איש לא השאיר ציון לזֶהותו. רק חוברות התקצירים שחולקו לבאי הכנס, כולן בצבע סגלגל, כולן נושאות את הפרסומת הוורדרדה לתרופה חדשנית ויקרה להחריד שהיצרן שלה נתן את חסותו לכנס, נותרו פזורות פה ושם על הכיסאות.
”נו, היה שווה לבוא?“ שאלה שלומית. האם שמעתי לגלוג קל בקולה?
עוד לא ידעתי אם היה שווה.
”בואי, נצא לשתות משהו,“ אמרתי לבסוף.

וכפי ששיערתי, גם באזור הקפה הוא לא היה. הצצתי לכיוון הדוכנים של סוכני התרופות בתקווה נואלת שאראה אותו שם, ואולי שלא. אך בינתיים שלומית גררה אותי יחד עם כוסות הקפה שלנו לעבר הכורסאות בפינת האולם, הכריחה אותי לשבת, ורצה והביאה לי צלחת עם עוגיות. הרמתי את מבטי וסקרתי את הנוכחים, שני עמיתים מאוניברסיטת תל–אביב נופפו לי לשלום, ורחמימוב מאוניברסיטת באר שבע ניגש אלי פתאום.
הוא שמֵח לראותי. כמוני, כך אמר, גם הוא סקרן מאוד לשמוע את בר–נבון המלומד. היכן יֶבין, ראש המחלקה שלי? ־ הוא שואל, מדוע אינו ברשימת המרצים בכנס? האם שוב הוא בחו”ל? והוא מדבר עוד ועוד, שעה שעיניי מתרוצצות מאחוריו ומחפשות.
עתה הוא מתיישב לידי, שמח שנחסכת לו נסיעה צפויה לירושלים, ומוציא מהתיק שלו את המחשב: ”בואי, תראי, רק שנייה, אני חייב להראות לך…“ הבחור הזה תמיד נושא עמו הכול לכל מקום, מחשב נישא ומחשב כף יד, ועל חגורתו שני טלפונים ניידים, וכולו אומר פעלתנות. נשמע צלצול הענבלים המלאכותי של תיבת הפלסטיק עם הכפתורים, הנפתחת כמו ספר ומתעוררת לחיים ־ והוא כבר מציג לי את הטבלאות: נתונים חדשים הולכים ומצטברים: עוד ועוד משפחות בדואיות נוספות למחקר המשותף שלנו. עצי המשפחה מסתעפים. דגימות הדם שלהן נשלחו השבוע לבדיקות אצלי בירושלים. אין ספק, אנחנו מתקדמים היטב. מחר הוא ישלח לי כמה דגימות דם נוספות, ומבקש שנהיה ערוכים לטפל בהן מהר ככל הניתן. הוא כבר חסר סבלנות. אני יודעת, בקרוב התואר ”פרופסור“ יתווסף לשמו. עוד אחד מתלמידיי המצטיינים שמשיג אותי, דוהר קדימה, לפנַי.
אני עוברת על השרטוטים של עצי המשפחות המסועפים, ואנחנו מתכננים יחד איך מתקדמים הלאה. הוא נסחף, חולם כבר על גֶן חדש שאולי יישא את שמו, ובינתיים שלומית מזכירה שמיד מתחילה הרצאה מאוד מעניינת על איסוף תאי לשד מדם היקפי, של אחד דניאל בלום, שחזר מג’ונס הופקינס ופתח מחלקה חדשה בבית החולים החיפאי, ואולי כדאי שנכנס לשמוע.

נשימתי נעצרה לרגע: היא ידעה כל הזמן! מאז שההזמנה הגיעה, לפני שבועיים, לא חדלתי לתהות מה לדניאל בארץ, ומסתבר שכל ינוקא יודע: פותח מחלקה חדשה. משמע הגיע להשתקע.
”את באה?“ היא מאיצה בי. אבל רחמימוב מבקש, ”עוד רגע, כבר גומרים.“ אני רוצה לקום. דניאל כבר עומד שם על הבמה, אני שומעת את התשואות. אבל רחמימוב שוב: ”עוד רגע, שנייה.“
אין ברירה, במסגרת ההסתרה המחפירה והתמוהה ביותר, שגזרתי על עצמי, אלוהים יודע למה, של ההסיבה האמיתית לבואי לכאן, אני מפגינה אדישות מוחלטת, ונשארת עם רחמימוב בחוץ. אני מבקשת משלומית שתשמור על המקום שלי. עיני מלוות בקנאה את ריצתה לאולם, את הדלתות הנסגרות בפני. גזּולה ממתנה מובטחת, סודית ונחשקת, אני נשארת בחוץ עם רחמימוב שממשיך וממשיך לדבר, בהתלהבות הבלתי נלאית, יורד לפרטי–פרטים, אנו מתקרבים כמטחווי נגיעה אל הגֶן המיוחל, ולדבר יהיו השלכות מדעיות חשובות כה רבות, ומה היא פגישה נכספת עם חבר נעורים מזדקן אחרי עשרים שנה?
אולי הוא הבחין פתאום בקוצר רוחי, כי לפתע שאל אם אני בכל זאת רוצה להיכנס.
עכשיו, כשכולם ישובים במקומותיהם בדממה, להיכנס ולדדות אל מקום מושבי לעיניו של דניאל?
כתלמידת תיכון אווילית, אני ממשיכה להתכחש לכמיהתי. אולי היא תתפוגג, או שיקרה נס כלשהו. עניתי לרחמימוב בשקר מטופש: שזה לא נורא, הרי הגעתי לשמוע בעיקר את בר–נבון. ואגב, מה הוא, רחמימוב, חושב עליו? ורחמימוב השיב מיד: ”דווקא לא רע, בן–אדם עם הרבה ידע. אבל תפסתְאיפה הוא חתך בסיבובים? התעלם משני משתנים! דווקא הם לא רלוונטיים? בטח, אחרת איך היו מתקבלות התוצאות הסופיות? מדהים איך אף אחד לא שם לב…“ ואני יכולה לציין לעצמי בסיפוק שרחמימוב, תלמידי לשעבר וכיום דוקטור לפילוסופיה במחלקה למדעי החיים בבאר שבע, למד ממני משהו.
יש לו לרחמימוב שכל חריף וזיכרון לפרטי–פרטים כמו של תלמיד– חכם. יש לו גם מרץ בלתי נלאה לאיסוף וחקר. הוא נוסע בין יישובי הבדואים, הם כבר מכירים אותו. הוא יוציא תחת ידיו עבודה מפוארת. כמובן, הוא ייתן לי לקרוא לפני שהיא תישלח לכתבי העת, ויקבל את הערותיי, ויתווכח, ויתקן, ולבסוף שמי ירשם במקום הלא יוקרתי, השלישי או הרביעי ברשימת המחברים.
הוא מוציא מחברת, תולש עבורי דף. אני רושמת רשימות, אנחנו מחלקים בינינו מטלות. מדברים על בדיקות, הדפסות, תאריכים, משלוחים.
אחר כך אנחנו מפטפטים עוד קצת, וכשדלת האולם נפתחת לרגע ־ נשמעים גלי צחוק מאופק של הקהל. דניאל תמיד ידע להצחיק כשהתקבץ סביבו קהל, אני נזכרת, ושומעת כי רחמימוב מציין שמזמן לא ראה את אבא שלי, והוא שואל אם הוא עדיין הוא מסתובב אצל הבדואים, או שכבר יצא לפנסיה.
עניתי לו שאבא לא יפסיק כל עוד הוא עומד על רגליו. אלה החיים שלו, לא רק המקצוע. אלא שעכשיו הוא יצא לחו”ל לכמה חודשים, זו הסיבה לכך שרחמימוב לא פגש בו לאחרונה. וגם הוספתי שאני שמחה לדעת ששמע את הרצאותיו של אבא בשנה שעברה. כשחוקרים את המחלות של הבדוויים חשוב גם להכיר גם את התרבות שלהם.

אז אולי נכנס סוף–סוף?
רחמימוב חוזר על משהו: ”את שומעת, מיכל? תרשמי, אמרתי לך…“ ושבתי להתרכז בדבריו. מה יקרה אם אקדיש לו עוד כמה דקות, אנחנו סוגרים עניינים כאן וזהו.
דיברנו ודיברנו. ולבסוף הוא קם.
”בואי, אני נכנס,“ אמר, ולא השאיר מקום להיסוסים. הוא ליווה אותי אל האולם, עזב אותי בראש המדרגות ורץ לשבת במקומו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ניחוח הדרים”