החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סקנדל: חטאיו של הקדוש 3

מאת:
מאנגלית: אמירה פישר | הוצאה: | 2019 |
קטגוריות: אהבה ותשוקה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

21.00

רכשו ספר זה:

לא סתם קוראים לו "האילם". קר, נוקשה ומחושב,

ובקושי מדבר.

וכשהוא כבר מדבר, תמיד זה בבוז.

כשהוא מדבר, המילים שלו לא מכוונות אלי.

כשהוא מדבר, הבטן שלי מתהפכת, כל עולמי מתהפך.

הוא בן שלושים ושלוש.

אני בת שמונה־עשרה.

הוא אבא חד־הורי ושותף עסקי של אבא שלי.

בעיניו אני רק ילדה, והבת של האויב שלו.

הוא לא פנוי רגשית.

ואני מרגישה… מרגישה כלפיו דברים שאני לא אמורה להרגיש.

טרנט רקסרות' ישבור את לבי. הכתובת לא רק על הקיר, אלא על הנשמה שלי.

ולמרות הכול, אני לא מסוגלת לשמור מרחק ממנו.

הדבר האחרון שהמשפחה שלי צריכה זה סקנדל, אבל זה בדיוק מה שאנחנו נספק להם.

וזה הולך להיות יופי של בלגן.

ל׳. ג'יי. שֶן, ילידת ישראל, היא סופרת רבת־מכר של ספרות רומנטית. חיה בקליפורניה עם בעלה ובנה ונהנית מיין טוב, מתוכניות ריאליטי גרועות, ומלתפוס קרני שמש עם החתול העצלן שלה.

מקט: 15101099
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

אדי

גרגרנות.

שם עצם.

1. אכילה או שתייה מוגזמות.

2. התענגות תאוותנית או מוגזמת.

החטא החמור מכל שבעת החטאים. לדעתי, בכל מקרה. והדעה שלי היא שהיתה חשובה באותו רגע, תחת שמש רצחנית של דרום קליפורניה, באחר צהריים של מאי בטיילת טודוס סנטוס, כשהיה לי צורך נואש במזומנים. נשענתי על המעקה הלבן שמפריד בין הטיילת ההומה לבין הים המנצנץ והיאכטות המסנוורות.

פֶנדי, דְיוֹר, ורסאצ’ה, בֶּרבֶּרי, בּוּלגארי, לוּבּוּטן, רולֶקס.

חמדנות. בזבזנות. שחיתות. פריצוּת. נוכלות. רמאות.

העברתי עליהם ביקורת. שותים את הסמוּת’יז האורגניים שלהם בעשרה דולר ומרחפים על סקייט־בורדים צבעוניים שיוצרו בהזמנה אישית בחתימת טוני הוֹק. העברתי עליהם ביקורת כי ידעתי שלא יוכלו להעביר ביקורת עליי. אני הסתתרתי. פניי חבויות תחת קפוצ’ון שחור עבה, הידיים תחובות עמוק בכיסים. לבשתי ג’ינס סקיני שחור, זוג ישן של נעלי ד’ר מרטינס עם שרוכים פתוחים, ונשאתי תרמיל ג’אן־ספורט בלוי מחוזק בסיכות ביטחון כדי שלא יתפרק.

נראיתי אנדרוגינוס.

התגנבתי כמו רוח רפאים.

הרגשתי כמו עבודה־בעיניים.

והיום עמדתי לעשות משהו שיקשה עליי לחיות עם עצמי.

כמו בכל משחק מסוכן, גם כאן היו חוקים שיש לציית להם: ילדים, זקנים, אנשים ממוצעים עם חיים קשים — כל אלה מחוץ לתחום. ההצלחות שלי היו בקרב עשירים, האב־טיפוס היו הוריי. נשים עם תיקי גוצ’י וגברים בחליפות של ברונלו קוצ’ינלי. גברות שמתוך תיקי היד שלהן המשובצים באבני חן בעיצוב מייקל קורס הציצו כלבי פודל, וג’נטלמנים שנראו כאילו אין להם בעיה להוציא על סיגר אחד את הסכום שאדם רגיל יוציא על שכר דירה חודשי.

איתור קורבנות פוטנציאליים בטיילת היה קל באופן מביך. על פי מִפקד האוכלוסין לשנת 2018, טוֹדוֹס סַנטוֹס היתה העיירה העשירה בקליפורניה, ולחרדתם של בעלי הכסף הישן, הגיעו לשם נובורישים כמו אבא שלי והתיישבו על חלקת הקרקע הזו, חמושים ברכבים מפלצתיים מיובאים מאיטליה ודי תכשיטים להטביע משחתת.

טילטלתי את ראשי, נועצת מבט במפץ הצבעים, הבשמים והגופים השזופים הלבושים למחצה. תתרכזי, אדי, תתרכזי.

טרף. צייד טוב מריח אותו ממרחקים.

הארוחה שלי להיום חלפה על פניי בזריזות, מושכת תשומת לב לעצמה בלי משים. היא הטתה את ראשה לאחור, חושפת שתי שורות שיניים ישרות בלבן־פנינה. אישה־סמל־סטטוס, לובשת שאנל, עטופה מכף רגל עד ראש באופנה האחרונה. לא הייתי חובבת אופנה גדולה, אבל אבא שלי אהב לפנק את פילגשיו האהובות במלבושים יוקרתיים ולהצעידן באירועים חברתיים, מציג אותן כעוזרותיו האישיות מאוד. אמא שלי היתה קונה לעצמה אותם פריטי מעצבים בניסיון נואש להידמות לנשים הצעירות ששיעשעו אותו. זיהיתי עושר כשראיתי אותו. והאישה הזאת? היא לא היתה רעבה. לא לאוכל ולא לאהבה, שני הדברים היחידים שיש להם משמעות.

היא עדיין לא ידעה שהכסף שלה יקנה לי אהבה. ארנקה יתרוקן בקרוב וימלא את לבי עד גדותיו.

‘אני מתה לסלט ברווז בבראסרי. אתה חושב שנוכל ללכת לשם מחר? אולי דַאר יסכים לבוא איתנו,’ אמרה בדיבור מתנגן, מסיטה באצבעות מטופחות את הקארה בצבע פלטינה.

גבה כבר היה מופנה אליי כשהבחנתי שידה מחוברת לידו של טיפוס גבוה ונאה, צעיר ממנה בעשרים שנה לפחות. בנוי כמו רובוקופ ולבוש כמו דיוויד בקהאם מיופייף. הצעצוע שלה? הבעל? ידיד ותיק? הבן שלה? לי זה כמעט לא שינה.

היא היתה קורבן מושלם. לא מרוכזת, לא מסודרת ושתלטנית; לגברת הזאת, פרידה מהארנק תהיה לא יותר מאי־נוחות זמנית. בטח יש לה איזו עוזרת־אישית או סוג אחר של אומללה־בשכר שתתעסק עם ההשלכות. שתארגן כרטיסי אשראי חדשים ותוציא רישיון נהיגה חדש ותוריד מכתפיה את עול הבירוקרטיה.

מישהי כמו קמילה.

גנֵבה דומה מאוד להליכה על חבל. הסוד הוא בשיווי המשקל ובכך שלא מביטים לתהום, או במקרה שלי — בעיני הקורבן. יש לי גוף רזה, נמוך וגמיש. פילסתי לי דרך בקהל בנות־עשרה רעשניות בביקיני ומשפחות מלקקות גלידה, עיניי מקובעות על תיק איב סן לורן התלוי על זרועה.

כל הקולות התעמעמו, כל הגופים ומשאיות האוכל נעלמו משדה הראייה. ראיתי אך ורק את התיק הזה והמטרה שלי.

נזכרתי בכל מה שלימד אותי בֵּיין, נשמתי עמוק וזינקתי אל התיק. תלשתי אותו מזרועה ורצתי בקו מפותל אל אחת הסמטאות הרבות המפרידות בין החנויות והמסעדות בטיילת. לא הסתכלתי לאחור. רצתי בעיוורון, בייאוש, בזעם.

טאף, טאף, טאף, טאף. הד’ר מרטינס שלי חבטו בכבדות בבטון הרותח תחת רגליי, אבל אם לא אשיג את הכסף, ההשלכות על הלב שלי יהיו כבדות יותר. קול הנערות הצוחקות בטיילת התאדה ככל שהתרחקתי מן המטרה שלי.

יכולתי להיות אחת מהן. אני עדיין יכולה. למה אני עושה את זה? למה אני לא יכולה פשוט לוותר?

עוד פינה אחת לעבור ואגיע למכונית שלי, אפתח את התיק ואבחן את האוצר. צחוק היסטרי ביעבע מגרוני — שיכורה מאדרנלין ומסטולית מאנדורפינים. שנאתי לשדוד אנשים. ושנאתי אף יותר את התחושה שנלוותה לכך. אבל בעיקר — שנאתי את עצמי. מה נהיה ממני. ועדיין, התחושה המשחררת שבעשיית מעשה רע והתחמקות מעונש — ירתה חץ של התרוממות רוח היישר אל לבי.

למראה המכונית הרגשתי הקלה. הדבר היחיד שאבא שלי נתן לי בשלוש השנים האחרונות היה האאודי טי־טי השחורה והישנה שקנה משותפו העסקי בַּארון ספנסר, אבל גם המתנה הזאת היתה עמוסת ציפיות. המטרה שלו בחיים היתה לראות אותי כמה שפחות בבית האחוזה שלו. ברוב הלילות הוא בחר שלא לחזור הביתה. הבעיה נפתרה.

שלפתי את המפתחות שלי מתוך התרמיל, מתנשפת במטרים האחרונים כמו כלב חולה.

סנטימטרים לפני דלת הנהג — העולם הסתחרר, וברכיי קרסו. נדרשו לי כמה שניות לתפוס שלא מעדתי בגלל תנועה מסורבלת. יד גדולה וחזקה סובבה אותי מהכתף, ואוויר נפלט מריאותיי. היד אחזה בזרועי בכוח אלים שמותיר חבּוּרות ומשכה אותי לתוך הסמטה, בין מסעדת מזון מהיר לבוטיק צרפתי, עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה ולעשות משהו. לצעוק, לנשוך, או גרוע מזה. גררתי את נעליי בכיוון הנגדי בניסיון נואש להתפתל ולהשתחרר, אבל הבן אדם היה כפול ממני בגודלו — וכולו שרירים. הזעם עיוור אותי כל כך שלא הבחנתי בפניו. כאוס התבשל בתוכי וירה להבות לעיניי, גורם לי עיוורון זמני. הוא הצמיד אותי בחבטה לקיר הבניין, ואני נשפתי, מרגישה את המכה מהגב עד עצם הזנב. מתוך אינסטינקט שלחתי זרועות קדימה כדי לפגוע בפניו בציפורניים, בועטת וצורחת. הפחד שלי הפך לסערה. היה בלתי אפשרי לצלוח אותה בשלום. הגבר הזר הצמיד את מפרקי ידיי מעל ראשי ומחץ אותם אל הבטון הקריר.

זהו זה, חשבתי. כאן את גומרת. בגלל תיק מטומטם, באחר צהריים של שבת, בחוף הכי מפורסם והכי הומה בקליפורניה.

מכוּוצת וממצמצת חיכיתי שהאגרוף שלו יתחבר לפרצוף שלי, או יותר גרוע — שהבל הפה הרקוב שלו ירחף מעל פי, שידו תוריד לי את המכנסיים.

ואז הגבר הזר ציחקק.

קימטתי את המצח וצימצמתי עיניים בניסיון להתמקד ולסלק את הפחד.

הוא נגלה לי בחלקים, כמו ציור שהולך ומתפתח. העיניים הכחולות־אפורות שלו היו הראשונות לבצבץ מערפל הפחד. ספירים כחולים שמתפתל בהם קו כסף, צבע של אבן־ירח. אחר כך האף הישר והשפתיים הסימטריות, עצמות לחיים חדות מספיק ללטש יהלומים. היה לו מראה גברי מובהק ומאיים, אבל לא בשל כך זיהיתי אותו מיד. היה זה מה שנשפך ממנו באיכות מסוכנת — האִיום והחספוס. הוא היה אביר אפל עשוי חומרים לא מלוטשים. אכזרי בשתיקתו ופוגעני בביטחונו העצמי. פגשתי אותו רק פעם אחת, בברביקיו בבית של דין קוֹל לפני כמה שבועות, ולא החלפנו מילה אז.

הוא לא החליף מילה עם אף אחד.

טרֶנט רֶקסרוֹט.

היינו בקושי מכרים, אבל כל פריט מידע ששמעתי על הבחור עורר בי התנגדות. הוא היה מיליונר, רווק ולכן מן הסתם גם פלייבוי. או בקיצור, גרסה צעירה יותר של אבא שלי, מה שאומר שעניין אותי להכיר אותו בדיוק כמו שעניין אותי להידבק בכולרה.

‘יש לך חמש שניות להסביר לי למה ניסיתְ לשדוד את אמא שלי.’ קולו היה יבשושי, אבל העיניים שלו — אש וזעם. ‘חמש.’

אמא שלו. שיט. באמת הסתבכתי. אמנם לא מצאתי סיבה להתחרט על ההחלטה שלי, אבל פגעתי בול. לבנה ועשירה מהפרברים שלא יחסרו לה המזומנים או התיק. רק חבל שהבן שלה הוא השותף העסקי של אבא שלי בשש השנים האחרונות.

‘עזוב את הידיים שלי,’ סיננתי מבעד לשיניים ההדוקות עדיין, ‘או שאני מכניסה לך בִּרכייה לביצים.’

‘ארבע.’ הוא התעלם ממני, לוחץ חזק יותר את מפרקי הידיים שלי, ועיניו מאתגרות אותי לעשות את מה ששנינו ידענו שאני פוחדת מכדי לנסות אפילו. התכווצתי בכאב. הוא לא באמת הכאיב לי והוא הבין את זה. הוא לחץ בדיוק במידה שתגרום לי אי־נוחות ותפחיד אותי ברמות.

אף אחד לא הכאיב לי עד אותו רגע. זה הכלל הבלתי כתוב של אצולת הממון. אתה יכול להתעלם מהילדים שלך, לשלוח אותם לפנימייה בשווייץ ולהשאיר אותם עם מטפלת עד גיל שמונה־עשרה, אבל חס וחלילה שתרים עליהם יד. חיפשתי את התיק בעיצוב איב סן לורן, ובבטני רחשו בלבול ופאניקה. רקסרוט קלט מה התוכנית שלי ובעט את התיק בינינו. הוא נחבט בנעליים שלי בקול עמום.

‘תגידי לו יפה שלום, מתוקה. שלוש.’

‘אבא שלי יהרוג אותך אם ישמע שנגעת בי,’ פלטתי בניסיון להחזיר לעצמי שיווי משקל. ‘אני —’

‘הבת של ג’ורדן וַאן דֶר זי,’ הוא קטע אותי ביובש, חוסך ממני הצגת היכרות. ‘מצטער מאוד להודיע לך, אבל זה מעניין לי את התחת.’

אבא שלי עשה עסקים עם רקסרוט והחזיק ארבעים ותשעה אחוז ממניות ‘פיסקל הייטס הולדינגס’, החברה שטרנט הקים עם חבריו מהתיכון. מה שהפך את ג’ורדן לאיום על הגבר שעמד מולי, גם אם הוא אינו בדיוק הבוס של רקסרוט. הבעת פניו הזועפת של טרנט העידה שהוא אכן לא פוחד. אבל ידעתי שאבא שלי יתחרפן אם ישמע שטרנט נגע בי. ג’ורדן ואן דר זי בקושי הואיל להסתכל עליי, אבל כשכבר הסתכל — זה היה כדי להכריז על בעלותו עליי.

רציתי לעַנות את טרנט בחזרה. אני אפילו לא בטוחה למה. אולי כי הוא השפיל אותי — אם כי חלק בי הסכים שמגיע לי.

עיניו ירו בי פגיונות, שהותירו כוויות בעורי עם כל מגע. לחיי הסמיקו, וזה היה לא קל, כי גילו היה כפול מגילי, והוא היה מחוץ לתחום בשבילי. גם כך הרגשתי עבריינית צעירה שנתפסה על חם. ועתה הירכיים שלי נצמדו יחד כשאצבעותיו חפרו במפרקי ידיי כאילו הוא מבקש לפרק אותם ולשלוף מהם את הוורידים.

‘מה אתה הולך לעשות? להרביץ לי?’ זקרתי סנטר, הרמתי את המבט והקול והזדקפתי בהתרסה. אמא שלו היתה לבנה, כך שככל הנראה אביו שחור או מעורב. טרנט היה גבוה, בנוי לתלפיות, ועורו חום בהיר. שערו השחור נקצץ קרוב לקרקפת בסגנון המארינס, והוא לבש מכנסיים שחורים וחולצת צווארון לבנה וענד שעון רולקס וינטג’. מניאק מופלא. ממזר מהמם ושחצני.

‘שתיים.’

‘כבר עשר דקות אתה סופר חמש שניות, חכמולוג,’ הודעתי לו, מרימה גבה אחת. הוא שיחרר חיוך כזה שׂטני, שאני נשבעת שנראה שיש לו ניבים ארוכים, ואז עזב את זרועותיי כאילו הן עלו באש. מיד תפסתי זרוע אחת בכף היד השנייה ושיפשפתי אותה במעגלים. הוא גהר מעליי כמו צל, משלים את הספירה לאחור בנהמה, ‘אחת.’

שנינו נעצנו מבטים זה בזה, אני באימה והוא בשעשוע. הדופק שלי נסק לגבהים, ותהיתי איך זה נראה מבפנים. האם חדרי הלב שלי מתפוצצים מדם ואדרנלין? הוא הרים את ידו בהתגרות ומשך את הקפוצ’ון שלי לאחור. השיער הבלונדיני שלי גלש עד המותניים. הרגשתי חשופה כל כך שהעצבים שלי נגרסו עד דק. עיניו בחנו אותי בעצלתיים, כאילו אני איזה פריט שהוא שוקל לקנות בחנות ‘הכול בדולר’. אני נראית טוב — עובדה ששימחה והעציבה את הוריי גם יחד, אבל טרנט היה גבר ואני תלמידת י’ב, לפחות בשבועיים הבאים. ידעתי שגברים עשירים אוהבים את הנשים שלהם צעירות, אבל כשזה לא חוקי — הם נזהרים.

אחרי שהתמתחתי רגע, הפרתי את הדממה. ‘מה עכשיו?’

‘עכשיו אני אחכה.’ הוא כמעט ליטף את לחיי — כמעט — גורם לעיניי לעפעף וללבי לעשות שמיניות כאלה, שהרגשתי גם צעירה וגם מבוגרת מכפי גילי.

‘תחכה?’ קימטתי את מצחי. ‘למה תחכה?’

‘אחכה שהדבר שאני יודע עלייך יהיה שימושי, אדי ואן דר זי.’

הוא ידע איך קוראים לי. את שמי הפרטי. כבר הופתעתי קודם לכן כשזיהה אותי כבתו של ג’ורדן אחרי שראה אותי מעבר למדשאה במסיבת ברביקיו של חבר לפני כמה שבועות, אבל זה… זה היה מרגש באופן מוזר. למה שטרנט רקסרוט יֵדע מה שמי, אלא אם כן הוא שאל עליי? אבא שלי לא מדבר עליי בעבודה. זה ברור. הוא מנסה להתעלם מקיומי בכל הזדמנות.

‘מה כבר תוכל לרצות ממני?’ קימטתי את אפי בספקנות. הוא היה איל הון עוצמתי בן שלושים ומשהו, וכל כך לא הייתי בליגה שלו, שלא שיחקנו על אותו המגרש אפילו. ולא שאני קשה עם עצמי. זה היה מבחירה. יכולתי להיות עשירה כמוהו — תיקון, באופן פוטנציאלי הייתי עשירה ממנו פי חמישים. העולם כולו היה לרגליי, אבל בחרתי לבעוט אותו הצדה במקום לבלוע אותו, לתדהמתו הרבה של אבא שלי.

אבל טרנט רקסרוט לא ידע את זה. טרנט רקסרוט לא ידע שום דבר על זה.

תחת זרועותיו ומבטו הרגשתי חיה להדהים. רקסרוט רכן לעברי, שפתיו — שעוצבו לדקלם שירה ולהפיק עונג וחטא — חייכו אל צווארי וליחששו, ‘מה שאני צריך זה להחזיק את אבא שלך קצר. ברכותיי, זה עתה הורדת את עצמך לדרגת קורבן אפשרי.’

כשהוא התרחק מעט ואז ליווה אותי למכונית, אוחז בעורפי מאחור כאילו אני חיית בר שזקוקה לאילוף מיידי, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה שחיי נעשו ברגע זה הרבה יותר מסובכים.

הוא טפח על גג האאודי, חייך מבעד לחלון הפתוח והנמיך מעט את משקפי הריי־באן שלו. ‘סעי בזהירות.’

‘לך תזדיין.’ ידיי רעדו בניסיון להוריד את בלם היד.

‘לא איתך, בייבי, בחיים לא. את לא שווה את השנים בכלא.’

כבר הייתי בת שמונה־עשרה, אבל זה לא באמת שינה לו. עצרתי שנייה לפני שירקתי לו בפרצוף, כי הוא חיטט בתיק של אמו ואז זרק משהו קטן וקשה לתוך המכונית. ‘שיהיה לך לדרך. ועצה ידידותית — תתרחקי מכיסים ותיקים של אנשים. לא כולם נחמדים כמוני.’

הוא לא היה נחמד. הוא התאים בול להגדרה של אידיוט. לפני שהספקתי לנסח תשובה, הוא הסתובב והתרחק, מותיר שובל של ניחוח מעלף ומפתה. הסתכלתי מה הוא זרק למכונית, עדיין המומה ואפופה מההערה האחרונה שלו.

חטיף סניקרס.

במילים אחרות, הוא אמר לי להרגיע — התייחס אליי כמו לילדה. כמו לבדיחה.

נסעתי מהטיילת היישר לחוף טובגו, לקחת הלוואה קטנה מבֵּיין כדי לעבור את החודש הבא. לא הייתי מרוכזת מספיק לנסות למצוא מקור אחר לכסף מהיר.

אבל היום הזה חולל שינוי שאיכשהו סובב את חיי בכיוון שלא חשבתי שיוכלו להתקדם בו.

היום שבו תפסתי שאני שונאת את טרנט רקסרוט.

היום שהכנסתי אותו לרשימה השחורה שלי בלי אפשרות לחנינה.

היום שבו קלטתי שיש לי סיכוי להרגיש חיה תחת הזרועות הנכונות.

כמה חבל שהן כל כך, אבל כל כך לא נכונות לי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סקנדל: חטאיו של הקדוש 3”