החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שרה – עד שתצא מקולי

מאת:
הוצאה: | 2021 | 197 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

 

"הסיפור שלי יתחיל בארון. ילדה בתוך ארון חום ישן.

אני, ילדה קטנה ומפוחדת, מחכה. רק רוצה להישאר.

אלה רק אני, הבגדים והחושך. ותכף משהו יקרה,

ברור שמשהו עומד לקרות.

מה שלא ידעתי הוא כי הבית התמוטט ורק הארון נשאר.

אהיה בת מזל אם אבלה את שארית חיי במסע הביתה.

בחזרה אל עצמי. עכשיו אלה את ואני".

 

'עד שתצא מקולי' הוא סיפורה האוטוביוגרפי של אישה שצללי ילדותה מגיחים מן הארון שבו נהגה להסתתר כילדה ורודפים אותה. אין זה סיפור במובן העלילתי המקובל. זהו מסע בתוך עולם פנימי, מסע המתנהל לפנים ולאחור במסילות הזמן, מסע שמִנעד התחושות, הרגשות והתובנות בו רחב ומרתק.

שרה הליפקס שואבת שוב ושוב ממאורעות עברהּ ומקישה מהם על מצבה בהווה. בנרטיב שזורים דיאלוגים נוקבים עם בת-שיח שהיא ספק הדוברת-עצמה ספק מישהי אחרת. פרקי דו-שיח אלה מסייעים להמחיש את המצבים האנושיים ששרה נקלעת אליהם ונאבקת בתוכם.

 

'עד שתצא מקולי' הוא סיפור אמיץ החושף צלקות ואת תעצומות הנפש שבכוחן לרפא אותן ולהעניק מזור.

 

שרה הליפקס, אומנית רב-תחומית, היא חברת קיבוץ בית הערבה ואמא לדקל, לכפיר ולגפן. זהו ספרה הראשון היוצא לאור.

מקט: 4-1272-1128
  "הסיפור שלי יתחיל בארון. ילדה בתוך ארון חום ישן. אני, ילדה קטנה ומפוחדת, מחכה. רק רוצה להישאר. אלה רק […]

 

הסיפור שלי יתחיל בארון. ילדה בתוך ארון חום ישן.

אני, ילדה קטנה ומפוחדת, מחכה. רק רוצה להישאר.

כפופת ברכיים, בפינה הימנית של הארון, צפוף וחנוק פה מתחת לחולצות ולבגדים התלויים.

אלה רק אני, הבגדים והחושך. ותכף משהו יקרה, ברור שמשהו עומד לקרות.

ארון מזדקן עם המון מגירות ומדפים.

מה שלא ידעתי היה כי הבית התמוטט ורק הארון נשאר.

כאב ההתפכחות ניכר בי.

אהיה בת מזל אם אבלה את שארית חיי במסע הביתה.

בחזרה אל עצמי. עכשיו אלה את ואני.

יושבת בצד, בקצה קצהו של הארון. אף פעם לא באמצע.

אף פעם לא במרכז.

עינייך נשואות אליי, התכוננתי לכבודך. חשבתי על מלבושך.

מה תלבשי היום? בדרך כלל איננו תואמות.

מה יש בי שעינייך נשואות אליי? מה יש בך שעינייך נשואות אליי? מי זו הניצבת מולך?

מה נמצא שם מולך שהוא גדול ממך? מרשים. שיש להקשיב לו, לרקוד לצלילו או לצילו? מה ניצב מולך?

מי זו שניצבת מולך שעינייך נשואות אליה? האומנם מצויים שם מקורות של כוח שלא תמצאי בתוכך? האם עוצמה גדולה ניצבת מולך או אולי ההפך הגמור? חולשה גדולה, עצב עמוק, צורך בחיבוק, בהכלה, אוזן קשבת. כן כן, אוזן קשובה.

ולא משנה מה תאמרי, ולא משנה מה יעלה ובאיזה טונים,

מעולם לא היו הטונים גבוהים. מעולם.

הכול כל כך עוצמתי, בדיוק כמוה – בדיוק כמוך.

ותשבי שם בצד ותתבונני ותחכימי ותספגי ולא תוציאי מילה.

תו, קו או אות.

אל תהומות מגיעה נפשך וצוללת וקמה וממריאה – עפה עפה ונתקלת בתקרת הראש, הגבול הצפוני, מפה אין מעבר.

ומזרחה ומערבה מוגבלים מאוד. הדרך הארוכה היא הדרך למטה, דרומה. שם צחיח וחם, חם מאוד.

המרחבים אינסופיים, עד לאן שהעין משגת. ואת שותקת.

ועכשיו תוכלי לצעוק עד השמיים. אין גבול. ואת שותקת.

במרחב האינסופי, החולי, הבראשיתי, הצהבהב, זהוב, זהוב מדם מדם ראשך המתפוצץ. גם הוא מבקש למצוא דרכו החוצה

להתפוצץ, להשתחרר

כביסה לבנה,

מצעים רכים כנוצה,

ואני שכובה ללא כאב ללא דם ללא כלום ומחכה

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שרה – עד שתצא מקולי”