החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סהר ישראל

מאת:
מאנגלית: איילת מור | הוצאה: | 2019 | 240 עמ'
זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

סיפור אהבתם של מראפי, צעירה מעדת העברים, ונסיך הכתר המצרי, סתי השני, על רקע מאבקי כוח בחצר המלוכה בזמן המאורעות הגדולים שהובילו ליציאת מצרים. הסיפור מסופר מנקודת ראותו של ענא הסופר, סופרו הפרטי וידיד נפשו של הנסיך.
הנרי ר. הגרד מפליא לספר את הסיפור המכונן של עם ישראל, ועושה זאת בצורה כובשת ומלאת חן; בעלילה רעננה וקולחת, בשרטוט הדמויות ביד אמן, בהרהורים פיוטיים על אהבה, חיים ומוות, בשחזור תרבותה של מצרים העתיקה, ובמנעד רגשי שנע בין אירוניה מושחזת לעצב מכמיר.
אזהרת קריאה: אף שהסיפור הלאומי הוא סיפור של שחרור, גאולה וניצחון – הסיפור האישי נוגה וצובט לב.

מקט: 978-965-90017-1-2
מסת"ב: 978-965-90017-1-2

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1
ענא הסופר מגיע לפי־רעמסס

זהו הסיפור אודותי, אנוכי ענא הסופר, בנו של מרי, ואודות ימיי על פני האדמה. אני כותב את הדברים האלה כעת, משזקנתי מאוד, בשלטונו של רעמסס, השלישי בשם זה, בעת שמצרים שבה לעוצמתה כשהיתה בימי קדם. אני כותב את הדברים הללו לפני שהמוות יקחני, כדי שייקברו עמי בבוא מותי, וכשתקום רוחי ביום תחיית המתים, יקומו גם דבריי אלה ויספרו לבאים אחרי את אשר ידעתי כאן על פני האדמה. יהי כפי שבשמיים יגזרו. על כל פנים אני כותב, ומה שאני כותב – אמת.

אספר על הוד מלכותו האלוהי, שאהבתי ואני אוהב עדיין כנשמתי שלי, סתי מרנפתח השני, שיום לידתו היה יום לידתי – הנץ שעף לשמים לפני; על תָּאוּסְרֶת הגאה מלכתו, שנישאה לאחר מכן להוד מלכותו האלוהי סיפתח, אותה ראיתי נחה בקברה בתבאי. אספר על מראפי, ששמה היה סהר ישראל, ועל בני עמה העברים שישבו זמן רב בארץ מצרים ויצאו ממנה לאחר ששילמו לנו כגמולנו באובדן ובבושה על כל הטוב והרע שגמלנו להם. אספר על המלחמה בין אלי מצרים לאלוהי ישראל, ועל רבים מהמאורעות שהתרחשו באותם ימים.

אנוכי הסופר הגדול, בן לוויתו של המלך, חביבם של הפרעונים שחיו עמי תחת השמש, אספר במגילה זו גם על אנשים ועניינים אחרים. קראו! אתם, שתחיו בימים שעוד לא הפציעו, אם האלים יתנו לכם את ידיעת הקרוא. קראו, ילדי העתיד! ולימדו את סודות העבר, שעבורכם הוא כה רחוק, ועם זאת למעשה כה קרוב.

כפי שאירע, נולדנו הנסיך סתי ואני באותו יום. על כן – כיתר האימהות רמות היחס שילדיהן באו לעולם באותו יום – קיבלה אמי את מתנת פרעה, ואני קיבלתי את התואר “תאום מלכותי בְּרָע”. אך לא הנחתי את מבטי על סתי הנסיך האלוהי עד יום ההולדת השלושים של שנינו. וכל שקרה – כך קרה.

פרעה הגדול רעמסס השני ואחריו בנו מֶרנפְּתַח שירש אותו כשהיה כבר בא בימים – שכן רעמסס האדיר נלקח אל אוזיריס אחרי שספר מאה גאויות של הנילוס – ישבו באותם ימים בעיר פִּי־רעמסס שבמדבר, בעוד אני חייתי עם הורי בעיר העתיקה בעלת החומות הלבנות, ממפיס שעל הנילוס. לעיתים ביקרו מרנפתח ואנשי חצרו בממפיס, כפי שביקרו גם בתבאי שם טמון מלך זה בקברו המלכותי כעת. אולם פרט למקרה אחד לא בא עימם הנסיך הצעיר סתי – נסיך הכתר, תקוותה של מצרים – מפני שאמו איסֶתנופְרֶת לא אהבה את ממפיס שם פקדו אותה בנעוריה צרות כלשהן. אומרים שהיה זה עניין של אהבה, שעלה לאהובה בחייו ולה בלב שבור – וסתי נשאר עם אמו, שלא הרשתה לו לצאת מטווח ראייתה.

למעשה הגיע פעם אחת כשהיה בן חמש עשרה שנים, כדי שיוכרז בפני העם כבנו של אביו, בנה של השמש, ומי שיחבוש בעתיד את הכתר הכפול.[2] ולאחר מכן נקראנו אנו, תאומיו ברָע – היינו תשעה עשר שנולדנו לייחוס הרם – לפגשו כדי לנשק את כפות רגליו המלכותיות. התכוננתי ללכת בגלימה חדשה ונאה, מרוקמת ארגמן בשמו של סתי ובשמי. אך באותו בוקר ממש, במתנת אל רשע כלשהו הוכיתי בכתמים על פני וגופי, מחלה נפוצה הפוקדת צעירים. כך קרה שלא ראיתי את הנסיך, שכן לפני שהחלמתי עזב את ממפיס.

ובכן, מרי אבי היה סופר במקדש הגדול של פְּתַח, ואני חונכתי למקצוע זה בבית הספר שבמקדש שם העתקתי מגילות רבות וכתבתי ספרי מתים[3] אותם עיטרתי בציורים. נעשיתי כה מיומן בעיסוק זה, עד שאחרי שאבי התעוור, מספר שנים לפני מותו, הרווחתי די הצורך לפרנס אותו ואת אחיותי עד שנישאו. אֵם לא היתה לי, שכן היא נאספה אל אוזיריס בעודי רך בשנים, וכך נמשכו להם חיי משנה לשנה, אך בלבי שנאתי את מנת חלקי. עוד בהיותי ילד חלמתי לכתוב מה שאחרים יעתיקו, ולא להעתיק את מה שכתבו אחרים. הפכתי חולם חלומות. בהתהלכי בלילות תחת עצי הדקל על גדות הנילוס, צפיתי בירח הזורח על פני המים, ובאורו דימיתי לראות דברים יפים להפליא. תמונות הופיעו שום, שהיו שונות מכל שראיתי בעולמם של בני האדם, אף כי היו בהן גברים ונשים, ואף אלים.

מתמונות אלה טוויתי בלבי סיפורים, ולבסוף, אף כי רק לאחר שנים, החילותי לכתוב סיפורים אלה בשעותי הפנויות. אחיותי גילו את מעשיי, וסיפרו לאבי, שנזף בי על הבלים אלה, שלדבריו לעולם לא יספקו לי מאכל ומשקה. על אף זאת, כתבתי בחשאי בלילות לאור מנורת שמן בתאי. כעבור זמן נישאו אחיותי, ויום אחד נפטר אבי לפתע בעודו מדקלם תפילות במקדש. דאגתי שייחנט בצורה המעולה ביותר וייקבר בכבוד בקבר שהכין לעצמו, אף שכדי לשלם הוצאות אלה נאלצתי להעתיק ספרי מתים משך שנתיים ימים, ועבדתי כה קשה עד כי לא מצאתי זמן לכתיבת סיפורים.

כאשר השתחררתי מחובותיי לבסוף, פגשתי נערה יפה מתבאי, שדומה כי תמיד חייכה, והיא לקחה את לבי מתוך חזי לזה שלה. אחרי ששבתי מהמלחמה נגד הברברים בעלי תשע הקשתות[4] אליה נקראתי כגברים אחרים, נשאתי אותה לאשה. אשר לשמה, איני חושב עליו אפילו ביני לבין עצמי. נולדה לנו תינוקת אחת, ילדה קטנה שמתה שנתיים לאחר לידתה. אז למדתי מהו צער. תחילה היתה אשתי עצובה, אך צערה דעך עם חלוף הזמן, והיא שוב חייכה כתמיד. רק אמרה שלעולם לא תלד עוד ילדים לאלים לקחתם. מאחר שלא היו לה עיסוקים רבים, החלה להתהלך בעיר ולהתיידד עם אנשים שלא הכרתי, ובהיותה אישה יפה מצאה רבים מאלה. סוף הסיפור היה שעזבה חזרה לתבאי עם חייל שמעולם לא פגשתי, שכן עבדתי תמיד בביתי, שקוע בהרהורים על התינוקת המתה ועל היות האושר ציפור שאיש לא יוכל ללכוד, אף כי לעתים היא נכנסת מבעד לחלון מרצונה החופשי.

אחר הדברים הללו הלבין שיערי בטרם מלאו לי שלושים שנה.

מאחר שלא היה לי עבור מי לעבוד, וצרכי שלי מעטים היו ופשוטים, מצאתי זמן לכתיבת סיפורים, שעל פי רוב היה שזור בהם חוט של עצב. סופר עמית שאל ממני את אחד הסיפורים הללו והקריא אותו בחברה כלשהי. הוא כה מצא חן בעיני המאזינים עד כי רבים ביקשו רשות להעתיקו ולפרסמו בנכר. כך הפכתי בהדרגה ידוע כמספר סיפורים, סיפורים שהועתקו ונמכרו, אף כי עשיתי מהם רווח מועט בלבד. על כל פנים, תהילתי הלכה וגדלה עד שיום אחד קיבלתי הודעה מהנסיך סתי, תאומי ברָע, האומרת שקרא אחדים מסיפורי והללו מצאו חן בעיניו. על כן רצונו לראות את פני. הודיתי לו בענווה באמצעות שליחו, והשבתי כי אבוא לפִּי־רעמסס ואשרת את הוד רוממותו. ראשית, השלמתי את הסיפור הארוך מכל שכתבתי עד אז. הוא נקרא סיפור על שני אחים,[5] וסיפר על אשתו הבוגדנית של אחד מהם, וכיצד הביאה צרות על ראשו של השני עד שמת, וכיצד השיבו אותו האלים לחיים, ודברים רבים נוספים. סיפור זה הקדשתי להוד מעלתו הנסיך סתי, ועמו בחיק גלימתי נסעתי לפִּי־רעמסס בהחביאי במטעני זהב שחסכתי.

הגעתי לפִּי־רעמסס בראשית החורף, ועם הגיעי לארמונו של הנסיך ביקשתי ברוב אומץ פגישה. אך אז החלו צרותי, שכן השומרים והזקיפים דחפוני מעם הדלתות. לבסוף שיחדתי ברנש כלשהו והוכנסתי למבואה, שם היו סוחרים, להטוטנים, נשים מחוללות, קצינים, ועוד רבים אחרים – כולם כך נראה המתינו לפגוש בנסיך – בריות שבהיעדר מעש הסבו לעצמם הנאה בלעגם לי, הנוכרי. אולם משהסתובבתי ביניהם ימים מספר, זכיתי בידידותם בסַפְּרי להם מסיפור זה או אחר שכתבתי, ולאחר זאת הייתי רצוי תמיד בקהלם. ובכל זאת, עדיין לא עלה בידי להגיע קרוב יותר אל הנסיך, וכשמלאי כספי החל לאזול שקלתי לחזור לממפיס.

יום אחד עצר מולי אדם קשיש ארוך־זקן שראש שור רקום על גלימתו, והוא נושא שרביט זהב כשל בעל משרה חשובה. בקוראו לי עורב לבן־ראש שאלני מה מעשי בשיטוטיי יום אחר יום בסביבת לשכות הארמון. אמרתי לו את שמי וענייני, והוא אמר לי את שמו, שהיה פמבסה, אחד מאנשי החצר של הנסיך. כשביקשתיו לקחתני אל הנסיך צחק בפני ואמר בחומרת סבר כי הדרך להוד מעלתו מרוצפת זהב. הבנתי למה כוונתו ונתתי לו מתנה, שאותה לקח בקלילות כזו של תרנגול המנקר גרגר חיטה, באומרו כי ידבר עם אדונו בענייני, ושאבוא שוב.

באתי שלוש פעמים, ובכל פעם לקח התרנגול הזקן עוד חיטה. לבסוף התכעסתי, ובשוכחי היכן אני נמצא החילותי לצעוק ולקרוא לו גנב עד שאנשים התקבצו סביב להקשיב. דומה כי הדבר הטיל עליו מורא. תחילה העיף מבט לעבר הדלת כמו לקרוא לשומר לסלקני, אך אז שינה את דעתו, ובקול רטנוני הורה לי להתלוות אליו. פסענו דרך מעברים ארוכים ועל פני חיילים שעמדו על המשמר נוקשים כמומיות בארונות קבורה, עד שהגענו לבסוף למחיצה עשויה וילונות רקומים.כאן לחש לי פַּמבָּסָה להמתין ועבר בין הווילונות, אותם השאיר פתוחים כדי סדק צר, שאוכל לראות את החדר שמעבר להם, ולשמוע את המתרחש שם.

היה זה חדר קטן, דומה לחדרו של סופר. על השולחנות היו לוחות, עטי קנה, דיו באגרטלי בהט, ויריעות פפירוס שהוצמדו ללוחות בסיכות. הקירות לא נצבעו כפי שנהגתי לצייר בספרי המתים אלא על פי נוהג עתיק יותר, כמו זה שראיתי בקברים עתיקים, בציורי עופות בר עולים מן הביצות, ועצים וצמחים בגדילתם. לאורך הקירות היו תלויים מתלים ובהם גלילי פפירוס, ובאח בערה אש עץ ארז.

ליד האח עמד הנסיך אותו הכרתי מפסליו. שנותיו נראו מעטות משלי, אף שנולדנו באותו יום, והוא היה תמיר וצנום, בהיר להפליא יחסית לבני עמנו, אולי בשל הדם הסורי הזורם בעורקיו. שערו החלק היה חום ערמוני, דומה לזה של עממי הצפון הבאים לסחור בשווקי מצרים, ועיניו היו אפורות ולא שחורות, קבועות תחת גבות בולטות קמעה, כמו אלו של אביו מרנפתח. פניו היו יפים כפני אשה וקמטים נמשכו מזוויות עיניו לכיוון אוזניו. חשבתי כי נוצרו מקימוט המצח במחשבות, אבל אומרים שעברו בתורשה מאחת האמהות מהצד הנשי של השושלת. ידידי באקנחונסו – הנביא הישיש ששירת עוד מימי סתי הראשון, ומת אך לפני ימים אחדים לאחר שחי מאה ועשרים שנה – סיפר לי כי הכיר אותה עוד לפני נישואיה, ושייתכן כי היא וצאצאה סתי היו תאומים בחייהם קודמים.

בידו החזיק הנסיך גליל פפירוס פתוח, ובהיותי מיומן בעניינים כגון אלה, ידעתי ממראהו כי היה זה כתב־יד עתיק מאוד. בנושאו את עיניו לפתע מעיונו בגליל ראה את איש החצר עומד לפניו.

“באת בזמן, פמבסה.” אמר בקול שהיה רך ונעים להפליא, ועם זאת גברי מאוד. “אתה קשיש, וללא ספק חכם. אמור, האם אתה חכם, פמבסה?”

“כן, הוד מעלתו. אני חכם כדודו של הוד מעלתך, הקוסם הדגול חמואס, שאת סנדליו נהגתי לצחצח בהיותי צעיר לימים.”

“האמנם? אז מדוע אתה כה מקפיד להסתיר את חכמתך? עליה להיות כפרח פתוח בשבילנו, הדבורים הדלות, לינוק ממנה. על כל פנים, אני שמח לשמוע שאתה חכם, כי בספר זה העוסק במלאכת הכישוף יש בעיות שראויות לחמואס המנוח, אותו אני זוכר כאיש מהורהר ושחור גבות כבנו, דודני אמנמסס, פרט לכך שאיש אינו יכול לקרוא לאמנמסס חכם.”

“מדוע הוד מעלתך שמח?”

“כי על פי דבריך שלך אתה משתווה לו בחכמתך, ותוכל כעת לפרש את העניין כפי שחמואס היה עושה. התדע, פמבסה, כי אילו היה חי היה הוא פרעה במקום אבי. הוא מת מוקדם מדי, מה שמוכיח שיש משהו בסיפור על חכמתו, כי אין איש ששכל בקודקודו שירצה להיות פרעה של מצרים “.

פמבסה בהה בו בפה פעור.

“לא ירצה להיות פרעה?!” החל לומר…

“טוב, פמבסה החכם.” המשיך הנסיך כמו לא שְמעו. “שמע, הספר העתיק הזה מלמד קסם לרוקן את הלב מעייפותו. הוא אומר שזוהי המחלה העתיקה והנפוצה ביותר בעולם, ורק חתלתולים, ילדים אחדים ומטורפים חופשיים ממנה. דומה כי המרפא למחלה זו, כך אומר הספר, הוא לעמוד על קצה הפירמידה של חופו ​​בחצות הליל, ברגע בו מופיע הירח בשיא בשנה כולה, לשתות מכוס החלומות, ולדקלם כישוף שנכתב כאן באריכות בשפה שאיני מבין.”

“אין כל טעם בכשפים, נסיך, אם כל אחד יכול להבינם.”

“וגם אין בהם טעם, כך נראה, אם איש אינו יכול להבין אותם.”

“מלבד זאת, כיצד יכול אדם לטפס על הפירמידה של חופו המצופה בשיש מלוטש, אפילו באור יום, לא כל שכן בחצות הלילה, הוד מעלתך, ועוד לשתות שם את כוס החלומות?”

“איני יודע, פמבסה. כל שאני יודע הוא שנלאיתי מהשטויות האלה, ומהעולם. אמור לי משהו שירומם את לבי, הוא כבד עלי.”

“ישנם להטוטנים בחוץ, נסיך, אחד מהם אומר שהוא יכול לזרוק חבל באוויר ולטפס עליו עד שייעלם בשמיים.”

“אז כשהוא יעשה זאת לנגד עיניך, פמבסה, הבא אותו אלי, לא לפני כן. המוות הוא החבל היחיד בו אנו מטפסים לשמיים או יורדים לשאול. זכור שיש אל הנקרא סת, שעל שמו אני נקרא כמו אב־סבי, רק הכהנים יודעים מדוע, כמו גם האל אוזיריס.”

“אז ישנן רקדניות, נסיך, יש ביניהן נערות יפות להפליא, ראיתי אותן רוחצות באגם הארמון, הן היו משמחות את לבו של סבך רעמסס הגדול בלי ספק.”

“אבל הן אינן משמחות את לבי, שאינו חפץ בנשים עירומות מפזזות כאן. נסה שוב, פמבסה.”

“איני מצליח להעלות בדעתי כל דבר אחר, נסיך. אבל המתן, ישנו סופר בשם ענא בחוץ, איש צנום ומחודד־אף שאומר כי הוא תאומו של הוד מעלתך ברָע.”

“ענא?!” אמר הנסיך. “ההוא מממפיס שכותב סיפורים? מדוע לא אמרת זאת קודם שוטה זקן שכמותך? תן לו להיכנס מיד, מיד.”

בשומעי זאת, עברתי בין ווילונות והשתטחתי לפניו, באומרי:

“אני הוא סופר זה, הוֹ בנה המלכותי של השמש!”

“כיצד מעז אתה להתיצב מול נוכחותו של הנסיך מבלי שצוּוֵיתָ?!” פתח פמבסה, אך סתי התפרץ בקול תקיף ואמר:

“וכיצד מעז אתה, פמבסה, להשאיר את האיש המלומד הזה מחכה על סף דלתי כמו כלב? קום, ענא, והפסק להעניק לי תארים, אנחנו לא בחצר המלכותית. אמור, כמה זמן אתה נמצא כבר בפי־רעמסס?”

“ימים רבים, נסיך.” השבתי. “ביקשתי פגישה עמך, אך לשווא.”

“ואיך זכית בה לבסוף?”

“בתשלום, נסיך.” עניתי בתום. “דומה כי זה הנוהג רגיל, שומרי הסף…”

“אני מבין.” אמר סתי. “שומרי הסף! פמבסה, בדוק מה הסכום שסופר מלומד זה העביר ל’שומרי הסף’ והחזר לו כפליים. הסתלק עכשיו ודאג שהעניין יטופל.”

פמבסה יצא בהעיפו בי מבט מעורר רחמים מזווית עינו.

“אמור לי, ענא,” אמר סתי כשנעלם, “הינך חכם בלי ספק, מדוע חצר מלכותית מולידה תמיד גנבים?”

“אני מניח שמאותה סיבה שגבו של הכלב מוליד פרעושים, נסיך. פרעושים צריכים לחיות, וישנו הכלב…”

“אמת.” השיב. “ופרעושי הארמון האלה אינם מקבלים שכר מספיק. אם אי פעם תהיה לי הסמכות, אדאג לכך שיקבלו. הם יהיו מעטים יותר, אבל יוזנו טוב יותר. ובכן ענא, שב. אני מכיר אותך, אף שאינך מכיר אותי, ולמדתי לאהוב אותך דרך כתביך. ספר לי על עצמך.”

סיפרתי לו את סיפורי הפשוט. הוא האזין מבלי לומר מילה, ואז שאלני מדוע באתי לראותו. השבתי כי מפני ששלח לקרוא לי, דבר ששכח, וגם משום שהבאתי סיפור שהעזתי להקדיש לו, והנחתי את הגליל לפניו על השולחן.

“לכבוד הוא לי.” אמר בשביעות רצון. “כבוד רב. אם אוהַב אותו הוא ילך עמי לקברי, בשביל נשמתי, שתקרא בו שוב ושוב עד יום תחיית מתים. אך ראשית אעיין בו בעודי בשר ודם. האם אתה מכיר את פִּי־רעמסס, ענא?”

השבתי כי לא הספקתי להכיר את העיר, שכן ביליתי את עתותי בהמתנה ליד דלתות הוד מעלתו.

“אם כן, ברשותך אהיה אני מורה דרכך הלילה, ואחר כך נוכל לסעוד ולשוחח.”

קדתי, והוא מחא כף אל כף. משרת הופיע.

“הבא שתי גלימות.” אמר הנסיך. “אני יוצא החוצה עם ענא הסופר. שלח משמר של ארבעה נובים ללכת אחרינו, אבל ממרחק ובמסווה. שימתינו בכניסה הפרטית.”

האיש השתחווה ויצא במהירות.

כהרף עין הופיע עבד שחור, נושא שתי גלימות שחורות ארוכות בעלות ברדס, כמו אלה שלובשים נהגי הגמלים, ועזר לנו ללבשן. לאחר מכן נטל מנורה והוביל אותנו מהחדר מבעד לדלת אחרת מזו בה נכנסתי במורד מעברים ומדרגות צרות שהסתיימו בחצר. בחצותנו אותה, הגענו לחומה גבוהה ועבה ובה דלתות כפולות מחופות נחושת, שנפתחו  באופן מסתורי כשקרבנו. מחוץ לדלתות אלה ניצבו ארבעה גברים גבוהי קומה, אף הם עטופים בגלימות,שדומה כי לא נתנו דעתם אלינו, אך בהעיפי מבט לאחור אחרי שעברנו כברת דרך קצרה, נוכחתי לדעת כי הם הולכים בעקבותינו, במקרה לכאורה.

כמה נחמד להיות נסיך, הרהרתי בלבי, ביכולתך לצוות ככל העולה על רוחך בנקיפת אצבע, ולקבל זאת ביום ובלילה.

בדיוק באותו רגע שׂח סתי:

“ראה כמה מדכדך להיות נסיך, ענא, אינך יכול אפילו לשוטט בחוץ מבלי ליידע את משק ביתך ולצוות על משמר חשאי לעקוב אחרי כל פעולה שלך, שללא ספק תדוּוַח למשטרת פרעה.”

ישנן שתי פנים לכל דבר, חשבתי בלבי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סהר ישראל”