החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

שפה רגשית

מאת:
הוצאה: | 2019 | 273 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

מילים יכולות לבטא את רגשותינו, אך לרוב הן מחטיאות. אולי משום כך, דווקא מה שאינו בר־ביטוי הוא כוח מניע מרכזי בנפשנו. הוא מעצב את הדיבור, אך גם קובע את גבולותיו. "הבלתי ניתן להיאמר / מכרסם / בכל המילים", כתב טוביה ריבנר.

כיצד הרגש מעצב את קו הגבול הזה, שבין הלא מדובר למדובר? לפעמים סוד יקר נשמר כדבר פרטי ואישי, שאי אפשר למוסרו במילים; לפעמים שקר מסוכן מוסתר כדבר איום, שעלול לגרום להתמוטטות אם יתגלה; לפעמים חווייה לא מומשגת מנסה לפרוץ כביטוי מילולי, אך עדיין אינה יודעת כיצד. פסיכואנליזה וספרות הילדים מתרחשות במרחב שבין מה שאפשר להגיד במילים ובין מה שאי אפשר. ספר זה דן במרחב זה, ומציג את המושג "ייצוג פרדוקסלי" כדי להסביר כיצד חווייה ורגש לא מילוליים מצליחים בו־זמנית לחשוף את עצמם מייד בשפה ולהישאר לעד בלי אפשרות של המשגה מילולית.

ד"ר נפתלי ישראלי הוא פסיכולוג קליני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, מרצה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב וכותב למגזין לילדים "עיניים".

מקט: 4-249-50696
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

רותי הֵישירה מבט אל עיני אִמה.[1] היא ידעה היטב שלא נותר להן עוד הרבה זמן ביחד. אִמה גוססת, ואלה שעותיה האחרונות. במבט אוהב היא ניסתה להעביר לה מסר של חמלה, מסר של קבלה. באותו רגע רצתה לסלוח לה על כל מה שהחזיקה בתוכה במשך שנים ארוכות. במקום שנאה, קנאה או תוקפנות – הרגשות שהייתה רגילה לחוש כלפי אִמה – היא ניסתה לחוות ביחד אתה כאב, צער, ותחושת אובדן. "האם היא מרגישה זאת?" אמרה רותי בלבה. בו־‏בזמן היא התרכזה בעיני אמה. בעבר ראתה בהן צרות־עין, נקמנות וקפיצות. כעת נראו לה רכות, אוהבות, תלויות בה במבט עמוק וצלול. "רותי", אמרה האם בקול חלש, לופתת את ידה, "אני אוהבת אותך".

עבור רותי, הרגע הזה היה רגע מכונן. היא הרגישה שבניגוד לעבר – בניגוד לכל העבר שהיה בינה ובין אמה – ברגע הזה היא ואמה הצליחו להחליף זו עם זו חוויות ורגשות רכים, נעימים, אוהבים. החילופים האלה היו בעיקר לא־מילוליים: הן הסתכלו זו בעיניה של זו; הן החזיקו ידיים; הן בכו; הן נגעו זו בזו בכתף, או העבירו יד בקווצת שיער. המילים איחרו לבוא. כאשר נוספו לכך גם מילים – כאשר רותי שמעה את אִמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה – היא שמעה אותן בצורה אחרת, שונה מאוד מהאופן שבו הייתה רגילה לשמוע אותן. בעבר רותי שמעה בהן מסר שחוק, סתמי, רחוק מכל דבר אישי או ייחודי. אבל ברגע הזה היה במילים האלה משהו אחר. רותי חשה שהמילים האלה מקפלות בתוכן מסר עמוק ואישי מאוד שאִמה מעבירה אליה. לכאורה כל אחד יכול להבין את המילים האלה ("אני אוהבת אותך"), אבל רותי חשה שיש רק שתי נשים בעולם שהיו יכולות להבין אותן ברגע הזה: היא, ואימא שלה.

מה קרה ברגע הזה? מבחינה רגשית, הרגע הזה צמח בתוך הקשר של רגשות רכים (כמו אהבה, קרבה, חום, חמלה), שהיו נדירים בקשר שבין רותי ואִמה. מבחינה מילולית, הרגע הזה צמח מתוך השקט; לא מתוך ניסיון להבין או לפרש מה כל אחת מהן מרגישה, אלא דווקא מתוך ניסיון לבלום אמירות מילוליות אופייניות, ששיקפו בעבר שנאה, כעס, קנאה או עלבון. אבל נדמה שהדבר העיקרי שקרה ברגע הזה הוא טרנספורמציה של היחס בין חוויות ורגשות ובין השפה שמתארת אותן. רותי הרגישה אחרת ברגע הזה, משום שהמילים של אִמה – מילים ששמעה אותן פעמים כה רבות בעבר – סימלו לפתע דבר מה אחר, וכך קיבלו משמעות אחרת.

הספר הזה עוסק בניסיון לנתח טרנספורמציות מהסוג הזה. השפה מצד אחד, והרגשות והחוויות שלנו מצד שני, נמצאים ביחסים הדדיים מורכבים. מה הם היחסים האלה? כיצד מתחוללים המעברים בין חוויה ורגש לשפה? כיצד שפה יכולה להעיד על חוויה, רגש או מחשבה שקודמים לביטויים בשפה? וכיצד אפשר לדבר על תהליכים פנימיים כאלה ואחרים, בנפרד מביטויים המילולי? אלה מקצת השאלות שנדון בהן בספר שלפניכם.

שאלות אלה הן שאלות יסוד בניסיון להסביר מהי שפה רגשית. הנחת היסוד שלי בספר הזה היא שלבני אדם יש חוויות ורגשות, והם רוצים לבטא אותם.[2] ואף כי אפשר לבטא אותם במגוון של דרכים, לביטוי שלהם בשפה יש מעמד מיוחד ושונה מכל ביטוי רגשי אחר. אבל הניסיון לבטא רגשות וחוויות בשפה חושף קושי אינהרנטי, בלתי פתיר. כיצד שני דברים מסדר שונה, שאינם ניתנים לתרגום או להמרה (רדוקציה) זה לזה, יכולים לבטא זה את זה? החוויה והרגש הם מסימניו המובהקים של הסובייקטיבי והפרטי, שלפחות לכאורה אינו ניתן לייצוג. השפה, לעומת זאת, היא כלי הדיבור שלנו, שמשמש אותנו להבנה ולתקשורת בין אישית. הניסיון לחבר בין שני תחומים אלה יוצר פרדוקס של חיבור בין שני תחומים נפרדים – בין מה שאפשר לדבר עליו, ובין מה שאי אפשר לדבר עליו. הפסיכולוג והפילוסוף ויליאם ג'יימס הגדיר זאת היטב כבר לפני יותר מ־100 שנה:

הרגש הריהו פרטי ואילם, ואין הוא מסוגל לתת דין וחשבון על עצמו. נוח לו בזה שפעולותיו סודות וחידות, והוא נמנע מלבקש להן הצדקה רציונלית, ופעמים טוב בעיניו כי יישארו בגדר פרדוקס וייחשבו לנטולות שחר. [אבל] צורך הוא לנו להחליף בינינו רגשות; וכדי לעשות זאת מן ההכרח הוא שנדבר זה עם זה, שנשתמש בנוסחאות מילוליות מופשטות וכלליות.[3]

כדי "להחליף בינינו רגשות" אנחנו צריכים להשתמש במילים, שהן סימנים כלליים, למה שהוא פרטי ולא רציונלי. לכן, כדי לבטא דבר־מה פרטי בסימנים כלליים, האדם צריך לוותר על מאפיינים מסוימים שלו או לשנות אותם. מלבד זאת, לא תמיד אדם יודע להשתמש בשפה באופן שמאפשר לו לבטא את חווייתו. גם כשיש לו שליטה מלאה בשפה, השפה לא תמיד מאפשרת זאת; וגם אם היא מאפשרת זאת, לא תמיד יש מאזין; וגם אם יש מאזין, לא תמיד יש מאזין שמסוגל להקשיב או להבין את השפה המסוימת הזאת.

בספר הזה אנסה להסביר את התהליך הזה – כיצד חוויה פרטית יכולה לבוא לידי ביטוי בשפה כללית. אנסה לעקוב אחר הקשר שבין מה שאינו מילולי (החוויה, הרגש) ובין הדרכים שמאפשרות, או חוסמות, את הביטוי השפתי שלו. אציג דוגמאות שבהן התהליך הזה נכשל, ואציע דרכים להפוך את הכישלון להצלחה. לשם כך אשתמש בשני מקורות ידע: הספרות הפסיכולוגית הטיפולית וספרות הילדים.

הספרות הפסיכולוגית הטיפולית עוסקת במעברים שבין חוויות ורגשות לשפה. בפסיכואנליזה, למשל, תוארו תהליכי ייצוג והסמלה של הלא מודע או של תהליכים אַפקטיביים[4]. למשל, הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לַקַאן הדגיש את חשיבותה של השפה בתהליך הפסיכואנליטי, וקרא לחזור להמשגות המוקדמות של זיגמונד פרויד כדי לחשוף את הקונפליקט שבין ה"אני" ובין האמת, באמצעות האזנה לדבריו של המטופל.[5] בתחום טיפולי אחר – הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי – יש עיסוק במרחב הלא־מילולי הקוגניטיבי, באמצעות מושגים כמו סְכֵמה קוגניטיבית.[6] בתחום קליני זה ישנן הנחות מסוימות בדבר תהליכי ייצוג והסמלה של מחשבות, חוויות ורגשות,[7] כגון ההנחה שהשפה היא ביטוי של "שפת מחשבה".[8] כך, מאפשרת הספרות הפסיכולוגית הטיפולית להתחקות אחר הקשרים השונים שבין חוויות ורגשות ובין ביטויים בשפה.

ספרות הילדים עוסקת אף היא בהמשגה של חוויה ורגש. היא נמצאת בקו התפר שבין החוויה הלא־מתומללת והשימוש במילים: בין הילד והילדה, שעיקר עולמם חווייתי, ובין היכולת שלהם לתמלל עולם חווייתי זה.[9] ספרי ילדים מספקים מענה לחוויות שהילד אינו מבין אותן די הצורך, והם מאפשרים לו לעבד אותן. לצד זאת, הקריאה בספרים אלה מפתחת קשרים קוגניטיביים, יחסי גוף־נפש וחיבור לחוויות לא מתומללות. מבחינה זו, זאת הסוגה הספרותית המובהקת ביותר לבירור קשרים בין חוויה ורגש לשפה.

הבעיה שבין המרחב המילולי והמרחב הלא־מילולי מתחדדת ביחסים שבין הורים וילדים, ועוד יותר ביחסים שבין הורים ופעוטות או תינוקות. לתינוק אין יכולת לביטוי מילולי, ואילו אצל פעוטות היכולת הזאת מוגבלת מאוד ביחס להורה, המבוגר. המבוגר הוא "תינוק שנשבה" – הוא חי בעבר בעולם לא־מילולי, אבל מרגע שנשבה בקסם המילים הוא כבר מתקשה להתקיים בלעדיהן. הילד, לעומתו, חי כמובן מאליו במרחב שבו יש מקום גדול יותר לחוויה ולרגש מאשר למילים. כפי שכותב יאנוש קורצ'אק, יש להזכיר זאת למבוגרים שוב ושוב:

לקורא המבוגר. אתם אומרים: שהותנו עם הילדים משעממת אותנו. הצדק אתכם. אתם אומרים: עלינו לרדת אל המושגים שלהם. להתנמך, להתכופף, להשתוחח, להתכווץ. אתם טועים. לא דבר זה מעייף אותנו. אלא – שעלינו להעפיל לרגשותיהם.[10]

כיצד יכולים המבוגרים, השבויים בעולם המילים, להעפיל לרגשות הילדים? קלינאים שעוסקים בטיפול פסיכולוגי בילדים ובמבוגרים, נדרשים שוב ושוב לשאלה הזאת. כיצד אפשר לגעת באמצעות מילים ברגשות ובחוויות של הילד ושל המבוגר? חוויות ורגשות אלה ברובם אינם מנוסחים עדיין במילים. אבל כאשר הם מתעוררים מחדש כתחושות אצל המטפל, עבודתו הקלינית החשובה יכולה להיות תרגום של תחושות לא־מילוליות אלה למילים. כך חשבו אנליטיקאים רבים, וביניהם מלאני קליין, מי שראתה בעצמה ממשיכת דרכו של זיגמונד פרויד. מבחינת קליין, התינוק (וכן הפעוט, הילד, ואפילו המבוגר) אינו מסוגל לבטא כל מה שהוא חווה. המטפל צריך "לקלוט" את החוויה שלו, לחוש אותה, ולנסח אותה במילים: "התשוקות היצריות… נחוות על ידי התינוק בצורות פרימיטיביות יותר מכפי שהשפה יכולה לבטא. כאשר פנטזיות – רגשות קדם־לשוניים אלה – מתעוררות מחדש… הן מופיעות, כפי שאני מכנה זאת, כ'זיכרונות שבתחושה', ומשוחזרות ומנוסחות בעזרתו של האנליטיקאי", כותבת קליין.[11] כך, האנליטיקאי המטפל בילד ובמבוגר נדרש שוב ושוב לשאלה, כיצד נרשמו בנפש אותם רשמים שמאוחר יותר הופכים להיות הדפוסים שעליהם מתבססת החוויה האנושית העכשווית, ומופיעים כעת כ"זיכרונות שבתחושה" אצל האנליטיקאי.[12]

מלאני קליין חושבת על תשוקות, רגשות וחוויות כצורות קדם־לשוניות, שרק מבוגר מיומן יכול לזהותן ובסופו של יום לייצגן ולנסחן במילים. כאשר הניסוח הזה הוא נכון, מתקיים יחס מיוחד בין השפה ובין החוויה והרגש. במצב הזה ישנה הלימה בין המרחב הלא־מילולי ובין הניסוח שלו במילים, והלימה בינם ובין ה"אני" שמתאר אותם. לשימוש בשפה במצב האידאלי הזה אקרא שפה רגשית. בהמשך אבחין בין מצב אידאלי זה ובין מצבים אחרים, שבהם יש נתק בין השפה ובין החוויה או הרגש.

לפי הגדרה זו, אי אפשר לתאר שפה רגשית בנפרד משני תחומים אחרים. התחום הראשון הוא מרחב לא־מילולי, שהשפה הרגשית קשורה אליו ביחסים מורכבים מסוגים שונים.[13] התחום השני, שאי אפשר לתאר שפה רגשית בלעדיו, הוא תחום סמכותו של הדובר – החוויה והרגש של מי שדובר את השפה. תחומים אלה קשורים ליחס שבין השפה ובין העולם הפנימי – תחום שנזנח לרוב בפילוסופיה של הלשון, שעסקה באופן מסורתי בשאלת הקשר שבין השפה ובין "המציאות" (כלומר, המציאות החיצונית).

הגדרה זו מנסחת גם את שיטת המחקר שאשתמש בה. כאמור, אבחן טקסטים מכוננים שקשורים לשפה, לחוויה ולרגש (מתחום הפסיכולוגיה הטיפולית – הפסיכואנליזה והטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי; ומספרות הילדים), תוך התמקדות בהבחנה בין המרחב המילולי ובין המרחב הלא־מילולי, ליחסים ביניהם וליחס שלהם לדובר. שלושה מוקדים תיאורטיים ינחו אותי במחקר זה: המוקד הראשון הוא המרחב הלא־מילולי, על הרצף שבין הבלתי ניתן לתמלול ובין הקיים רק במילים; המוקד השני הוא תיאור תהליכי הסמלה של חוויה ורגש; והמוקד השלישי הוא היכולת של הדובר לאמץ חוויות ורגשות ככאלה ששייכים לו.[14]

באמצעות שימוש במוקדים תיאורטיים אלה אדגים כיצד מתפתחת שפה רגשית, מהם המכשולים בדרך להשגתה ומהם המתחים הקשורים בה – מתחים שבין החוויה ובין ביטוייה בשפה. אתן לכך דוגמה. מתח כזה שבין החוויה לשפה אפשר למצוא, למשל, בספר החצוצרה של לואי – ספר ילדים מאת הסופר האמריקאי הנודע א"ב וייט.[15] הספר מספר על ברבור שאינו יכול לתקשר באופן טבעי, כשאר ברבורי החצוצרה בני מינו. כדי לתקשר עם אחרים עליו להשתמש בכלי מכני אנושי – חצוצרה. השימוש בה מאפשר לו לתקשר, וללמוד להיות חלק מחברה גדולה יותר. אבל השימוש הזה משנה אותו. הוא כבר לא אותו ברבור, ועם הזמן אובדים לו עוד ועוד חלקים מעצמו ומזהותו המקורית. הקונפליקט הזה – בין עצמיות ובין שייכות – הוא קונפליקט אינהרנטי בניסיון האנושי לתקשר חוויות ורגשות. ככל שאנחנו הופכים יותר חוויות פרטיות לשפה כללית, שאותה אפשר לתקשר לאחרים, אנחנו נשמעים מובנים יותר. אבל המובנות הזאת אינה של החוויה שלנו, משום שככל שנעשה זאת, עדיין נשאר חלק של החוויה שלנו שאי אפשר לנסח אותו במילים. כך קורה שככל שאנחנו מתאמצים לתקשר את החוויות הפרטיות שלנו, ודווקא מצליחים בכך, אנחנו מתרחקים יותר ויותר מעצמנו. כך קורה לכולנו, וכך קרה בסיפור לברבור לואי. זהו פרדוקס בלתי נמנע.

כך, השאלות שבהן יעסוק הספר הזה קשורות לקונפליקט שמעסיק כל אינדיבידואל בחברה אנושית: הקונפליקט שבין היחיד לחברה. הקונפליקט הזה מתעצם בגיל ההתבגרות. בשנים האלה, כל מתבגר שואל את עצמו: איך אני יכול להיות חלק מחברה כללית, מבלי לאבד את מי שאני באופן פרטי? הרוב נוטשים את השאלה הזאת, ואולי חוזרים אליה מדי פעם בהמשך החיים, סביבמשברים שונים (בגיל העמידה או בזקנה). יש (כמוני, כנראה) שממשיכים לשאול את השאלה הזאת כל חייהם, ואני מקווה שהם ימצאו בספר הזה תשובה לכמה מהשאלות הקשות שהקונפליקט הזה מעורר בהם.
[1] "רותי" הוא כמובן שם בדוי, כמו שאר שמות המטופלים שיופיעו בספר זה. [חזרה]
[2] Shahar 2016. [חזרה]
[3] ג'יימס 1949, עמ' 283. [חזרה]
[4] פרויד 2007ב, Stein 1991. [חזרה]
[5] Lacan 1977. [חזרה]
[6] מור ושות' 2011. [חזרה]
[7] Barlow et al. 2011. [חזרה]
[8] Fodor 1975. [חזרה]
[9] ראו למשל ברוך ופרוכטמן 1982, או דר ושות' 2007. [חזרה]
[10] יאנוש קורצ'אק 2006-1996, בהקדמה לספרו כאשר אשוב ואהיה קטן. [חזרה]
[11] מלאני קליין, במאמרה משנת 1957, "צרות עין והכרת תודה" , בתוך קליין 2003, עמ' 245, הערת שוליים 3. [חזרה]
[12] יגאל 2011, עמ' 7; וכן: "הידע המצטבר של הפסיכואנליזה אינו מצליח לסגור את הפער המשמעותי והחשוב לטיפול עצמו – בין הדגש על חשיבות ההתנסויות הראשונות, לבין היעדר ידע מספיק ביחס לאופן בו הן נרשמות בנפש האדם בתחילת חייו (ונוכחות מאוחר יותר בחיים הבוגרים)" (שם, עמ' 10). [חזרה]
[13] יש כותבים שסבורים שמרחב לא־מילולי זה בנוי בעצמו כשפה. כך, למשל, כותבים יואב יגאל ורוית ראופמן: "בחרנו לקרוא לשפה הפנימית של הנפש, שבאמצעותה הנפש מספרת על עצמה, השפה ההיא. זאת משום שהיא הקרובה ביותר ל'ממשי' – לתחושת הקיום והחיים שלנו. זוהי שפה שמצד אחד היא רחוקה וקדומה, ומהצד האחר עכשווית ומעורבת בכל התנסות וחוויה שלנו" (יגאל וראופמן 2016, עמ' 15). עמדתי היא אחרת: מרחב לא־מילולי זה אינו בנוי כשפה, אולם השפה שלנו קשורה אליו באופנים שונים. מחקר זה הוא פרי פיתוח של הנחה בסיסית זו. [חזרה]
[14] המוקד השלישי הוא למעשה היחס בין שני המוקדים הראשונים – בין המרחב הלא־מילולי ובין תהליכי ההסמלה שלו – אצל אדם מסוים. [חזרה]
[15] וייט 2013. הערות – פרק ראשון [חזרה]

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.