החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סדין אדום

מאת:
הוצאה: | 2016-01 |
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"בשעה 07:45, 5 ביוני 1967, נתתי את הפקודה 'סדין אדום' לכל מפקדי האוגדות והכוחות העצמאיים, פקודה שנתנה את האות לתחילת המלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל…"

כך נפתח ספרו האוטוביוגרפי של אלוף פיקוד הדרום

שייקה גביש, מפקד החזית במלחמת ששת הימים בסיני.

סדין אדום היה שם הקוד לתחילת המתקפה בדרום ולמהלכי

הקרב, שהפתיע את הדיוויזיות של הצבא המצרי שנערכו

במדבר סיני. בתום ארבעה ימי לחימה חנו כוחות צה"ל על

גדות תעלת סואץ, ומברק זה נשלח על ידי מפקד החזית, האלוף גביש, אל הרמטכ"ל יצחק רבין:

מאושר להודיע כי כל כוחותינו חונים

על גדות תעלת סואץ וים סוף.

ברכותי לך ולצה"ל.

סדין אדום הוא סיפור חייו של אחד מבכירי המפקדים בפלמ"ח ובצה"ל, סיפור חיים שבמידה רבה הוא גם סיפורם של המדינה הצעירה ושל הנערים הצעירים שהתגייסו להגן עליה בגופם. בכל תחנות חייו של שייקה גביש הוא נשאר פלמ"חניק, איש ערכים, רעות, נתינה והקרבה, תכונות שמלוות אותו מאז התנדב בגיל 18 לפלמ"ח ועד ימים אלו, כשהוא סוגר מעגל כיו"ר עמותת הפלמ"ח ועושה להנצחת הפלמ"ח, אחד המפעלים הגדולים והחשובים ביותר בתולדות המדינה.

אלוף שייקה גביש, האיש שפיקד על המערכה בסיני, צמח מהפלמ"ח, שבו החל כחניך ועם הזמן הפך למפקד כיתה, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, קצין מבצעים ומפקד גדוד. גביש בחר להישאר בצבא גם לאחר מלחמת העצמאות, ובשנת 1965, לאחר שורה של תפקידים, התמנה לאלוף פיקוד הדרום ופיקד עליו עד שפשט את המדים בשנת 1970. לאחר שחרורו שימש כמנכ"ל חטיבת המתכת ב״כור״ ובהמשך כמנכ"ל החברה. כיום, בגיל 90, הוא מכהן כיו"ר עמותת הפלמ"ח, והוא הרוח החיה בבית הפלמ״ח, שמושך אליו עשרות אלפי מבקרים מדי שנה.

מקט: 978-965-566-092-0
מסת"ב: 978-965-566-092-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"בשעה 07:45, 5 ביוני 1967, נתתי את הפקודה 'סדין אדום' לכל מפקדי האוגדות והכוחות העצמאיים, פקודה שנתנה את האות לתחילת […]

פרק 1

עגלה וצריף בחוף תל אביב

שני הורי נולדו והתבגרו בעיירה ריבנשיק, מדרום לעיר ריגה שבלטביה. עיירה יהודית טיפוסית, שרוב תושביה היהודים, כמה עשרות משפחות, התפרנסו ממסחר. לאחר מאות שנות כיבוש רוסי קיבלה לטביה את עצמאותה אחרי מלחמת העולם הראשונה, תקופת עצמאות קצרה שהסתיימה בשנת 1941. משפחת רובין, משפחתה של אמי, היתה אמידה למדי במושגים של אותה תקופה, ומשפחת אבי, משפחת שקליאר, היתה הרבה פחות אמידה, התפרנסה מסחר בעצים ובמוצרים אחרים והשתדלה לקיים את 13 הילדים שנולדו בעיירה.

אבי ואמי הכירו עוד כשהיו צעירים מאוד, היכרות שהפכה עם השנים לחברות. שניהם ידעו שיינשאו זה לזה בעתיד, אבל לא תיארו לעצמם שזה יקרה דווקא בפלשתינה, מרחק אלפי קילומטרים מריבנשיק.

בשנת 1923, זמן קצר לפני שהיה אמור להתגייס לצבא הלטבי, החליט אבי לברוח מהמדינה כדי להשתמט מהשירות הצבאי. הבית שבו גדל לא היה בית ציוני, אך עובדה היא שאבי, שהיה יכול לברוח למקומות אחרים, העדיף את פלשתינה. ילדי המשפחה, אגב, התפזרו לימים במקומות שונים בעולם. בני משפחה אחרים שנותרו בלטביה לא שרדו את הכיבוש הנאצי החל ביוני 1941, ונספו בשואה. אבי היה היחיד מכל הילדים שהגיע לארץ ישראל. אמי נשארה בעיירה עוד כשנה, עד שבעלה לעתיד הודיע לה שיש לה לאן לבוא. עד בואה הוא גר בביתם של חברים בראשון לציון. הוא ידע עברית עוד לפני שהגיע לכאן, שפה שלמד בחדר בעיירה.

זמן קצר לאחר שאמי עלתה גם היא, נישאו שניהם.

לאחר החתונה הוא החל לעבוד בתל אביב. עגלון. אבי קנה גמל והוביל עליו חול משפך הירקון לאתרי בנייה בתל אביב. באותן שנים החלה תנופת בנייה גדולה בעיר, ואבי עשה כמה פעמים ביום את הדרך משפך הירקון עם הגמל ועליו שקי החול לאתרי הבנייה בעיר. כעבור זמן, לאחר שהגמל מת, כבר היו לו שתי פרדות ועגלה, שעליה הוביל לבני סיליקט לאתרי הבנייה. אני זוכר את עצמי כילד נוסע איתו בעגלה, מעמיס לבני סיליקט במפעל ופורק אותן באתרים. מאז שאני זוכר את אבי, הוא תמיד עבד. איש עבודה. אמי היתה עקרת בית.

הבית הראשון של הורי בתל אביב היה בשכונת מחלול, בקצה המערבי של רחוב קרן קיימת, שלימים שונה שמו לשדרות בן גוריון. היה זה צריף קטן ודל, ממש על שפת הים. במקום היה בית חרושת גדול לעורות, ומתחתיו כמה צריפים. הצריף של הורי היה הקרוב ביותר לים, ואני זוכר חורף אחד וסערה גדולה, שבמהלכה שטפו גלי הים את הצריף ואת כל הרכוש שהיה בתוכו.

אני נולדתי עוד לפני שהצריף הוקם. להורי היה אוהל ברחוב טבריה, ושם נולדתי בשנת 1925. הבן הבכור של משפחת שקליאר. אמי לא הספיקה להגיע לבית החולים, וילדה אותי בתוך האוהל שלנו, אבל זיכרונות הילדות שלי החלו בצריף בשכונת מחלול. אני זוכר את הבניין הגדול, בית החרושת לעורות, שהיה בצדה הדרומי של השכונה. אני זוכר את הריחות, ובעיקר את המים האדומים שזרמו בתעלה פתוחה מבית החרושת לים, מי השטיפה והעיבוד של העורות. לימים הפך בית החרושת לעורות למפעל תע”ש במחתרת של ההגנה.

הצריף היה קטן, חסר כל תנאים בסיסיים למגורים, ואני לא יכול לשכוח את המראה של אמי סוחבת דליים של מי ים אל אמבטיית פח, שבה רחצה אותי מדי יום. אמבטיה יומית עם מי ים מלוחים וקרים.

לאחר זמן, ולאחר שהצליח לחסוך כסף, קנה אבי שטח אדמה קטן בשדרות קק”ל בתל אביב ובנה עליו, בשתי ידיו, את הבית שלנו. בתחילה היו בו שני חדרים גדולים ומרפסת ארוכה בכניסה, בהמשך הוסיף אבא חדר ועוד חדר. בבית הזה נולד אחי אברהם, צעיר ממני בשלוש שנים.

הבית שבו גדלנו היה בקצה הצפוני של תל אביב הקטנה של אותם ימים, ליד שטחי חולות וכרמים, שהיו מגרש המשחקים של כל ילדי האזור. הבית עצמו הפך בתוך זמן קצר למרכז, ששאב אליו את העולים הצעירים שהגיעו מלטביה. רבים מהם לנו אצלנו בימיהם הראשונים בארץ ישראל, עד שהתארגנו במקומות מגורים משלהם, והביאו איתם מסרים וסיפורים על העיירה שהורי עזבו, על בני המשפחה ועל החיים בלטביה. אבא ואמא היו להם כזקני העדה, ובעצם “הורים” לכולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סדין אדום”