הי סבא, אתה פנוי?
למרות שבאופן רשמי יצא כבר אמנון אשרוב לגמלאות, לא הפך בטלן חובק ידיים ולא ליושב קרנות סר וזועף השופך את מררתו בביקורת על התנהלות הממשלה המזגזגת, או על השתמטות החרדים המעצבנת, או על האו”מ וכול מוסדותיו שאינם עושים דיים בעניין זה ואחר, או על כל פגם אחר במדיניות העולמית.
נהפוך הוא. ביתו הכפרי רב-החדרים, הניצב בלב חלקת אדמה נטועה בעצי פרי, בשיחי פרחים ובדשא-המשך לסלון – מספק לו תעסוקה למכביר. הדעת נותנת שמי שיצא לגמלאות – ישכור בעלי מלאכה לבצוע העבודות השונות הנדרשות הן לחידוש ולרענון פני הבית והגן והן לאחזקה שוטפת. אבל לא כן איש כאמנון אשרוב. “עבודה עצמית” הייתה לחם חוקו. כל עוד כוחו במותניו, ידו איתנה ועינו לא כהתה – ביצע כל מטלה בבית ובשדה במו ידיו. צריף עץ קטן בשולי החלקה שימש לו כמחסן לכלי עבודת הגינה, לשקי הדשן והריסוס ולכלים שונים הנדרשים לאחזקת הבית, החל במשור חשמלי קטן על שולחן עבודה ממתכת וכלה במכשיר הלחמה נייד וציוד העזר הנלווה אליו.
הרעייה הנאמנה שולה, הבחינה מזה ימים אחדים בכמה וכמה סימנים מדאיגים ובשינויי התנהגות. פניו נעשו חיוורים, עיניו הקרינו ברק חולני, תאבונו פג ואפילו לא נגע בכוס הבירה היומית שלו אחרי ארוחת הערב. העובדה שאמנון לא שת את ליבו לסימפטומים הברורים האלה, העלו את חמתה להשחית. לפיכך הודיעה לבעלה בתקיפות נחרצת ובלתי מתפשרת:
“מחר בבוקר, על הבוקר, בלי ‘אה’ ובלי ‘אי’ – אתה אצל ד”ר בידרמן, רופא המשפחה, אלא אם כן אתה רוצה להסתבך איתי…”
“אבל מחר זה יום חמישי. ד”ר בידרמן מסיים לעבוד כבר בצהרים…”
“אל תדאג. יום חמישי או לא יום חמישי. אני כבר אדבר אתו ואקבע לך תור למחר!”
ובכן אמנון אשרוב לא היה האדם שיסתבך במשהו ללא סיבה טובה ובעלת משקל. קל וחומר כשמדובר באשתו מזה ארבעים ושתיים שנה ושבעה חודשים. לא לשווא רכש לו מוניטין של מי שניחן ביכולת הנדירה לדעת את הגבול הדק בין גמישות לבין ותרנות, ובין תקיפות לבין סתם עקשנות. אי לכך, ומתוך היענות לנדרש במקרה הזה, ניתן היה לראותו יושב למחרת בבוקר בחדר ההמתנה של ד”ר בידרמן.
רופא המשפחה בדק את אמנון, הקיש בפטיש רפואי על פיקת הברך, מישש את בטנו, מדד לו דופק ולחץ דם ותיחקר אותו על התנהלותו בשבועות האחרונים. כשסיים להרהר בפרטים הרפואיים של המקרה שלפניו ולשקול את החלטתו ללא חיפזון, נעץ באמנון עיניים בוחנות והחליט לדבר גלויות ללא כָּחָל וסָרָק:
“שמע חביבי. לחץ הדם שלך בשמים. וזה מקור לסיבוכים רפואיים ללא סוף. אבל לפני שאנו נכנסים למערכת של טיפול רפואי נמרץ, בוא נראה אם שינוי קל באורחות חייך שמטרתו הורדת המתח – יכול לעזור.”
“איזה שינוי? הרי אני גמלאי – איזה מתח כבר יכול להיות לי?”
ד”ר בידרמן היה מספיק מיומן ומשופשף כדי לדעת מניסיונו הרפואי רב השנים, שגם גמלאי יכול להיות שרוי במתח, לכן פסק:
“בכוונתי לתת לך מספר הוראות התנהגות. אבקשך למלא אחריהן כלשונן, על קוצו של יו”ד. אל תסטה מהוראותי ימין או שמאל, ולו כזית. מקובל עליך?”
“!Shoot”
“נתחיל מסדר היום שלך. כל בוקר תאכל ארוחת בוקר המכילה חלבון, ירקות וקטניות כגון קינואה עדשים וכוסמת. חביתה עם סלט ופרוסת לחם מחיטה מלאה וכוס קפה הפוך עם שתי כפיות חלב שמנת דבונשייר[1] – יהיו בסדר. והעיקר: אל תאכל בחיפזון. זכור: “החיפזון מן השטן”. ארוחת הבוקר תימשך שעה שלמה, כולל עיון בעיתוני הבוקר או האזנה לרשת ג’ ברדיו. לאחר מכן ישיבה עד הצהרים בגינת ביתך וקריאה בספר להנאתך. אם הטמפרטורה תעלה מעל 24 מעלות – לא מעל 25 מעלות, אלא מעל 24 מעלות – עליך לנטוש את הגינה ולהיכנס לחדר ממוזג. אחה”צ – מינימום שעה וחצי של מה שהיקים מכנים: ‘שלאף שטונדה’, והתאזרח בארץ בשם העממי: שנ”צ, קרי, שנת צהרי-יום. לפנות ערב טיול רגלי בקצב-צב עד המתנ”ס של היישוב, בלהקיף את האבן הגדולה, וחזרה. נסיעה במכוניתך – לכול היותר לכפר ויתקין או – מקסימום, לנתניה. שנת לילה – 7 שעות לפחות.”
בקיצור, מקסימום מנוחה, מינימום מאמץ, ובוודאי לא בחום ובלחות השוררים בימים אלה, צמצום דרסטי בהיקף הנסיעות מחוץ ליישוב ועל הכול, אוכל בריא ללא שמן, ללא שומן טראנס מן החי וללא רדיקלים חופשיים. כשסיים ד”ר בידרמן את ההנחיות להורדת המתח, הוסיף:
“למרבה המזל בדיוק הגיע סוף השבוע ואתה תוכל להפעיל את הנחיותי ללא דיחוי. ביום ראשון הקרוב, תבוא אלי לבדיקה חוזרת, ועד אז, לך לדרכך בשלום.”
מהורהר חזר אמנון לביתו, סיפר לאשתו בקצרה את מצוות הרופא וניאות לתביעתה התקיפה לקיימן כלשונן. וליתר תוקף התחייב בנקיטת חפץ כי כך אמנם יעשה, אלא אם כן יתרחש משהו בלתי צפוי.
מה שבדיוק התרחש.
בעוד אמנון אשרוב מבטיח לאשתו לקיים את הנחיות הרופא ואף מתכוון לכך באמת ובתמים, זיהה לפתע בזוית הָעַין מֵעֵין ענן של תרסיס מים. אמנון אף לא העלה בדעתו לדחות את תיקון הפיצוץ בצינור המים לטובת קריאת עיתון בחדר ממוזג, כפי שציווה הרופא.
התיקון לא היה מורכב ולא מסובך אבל חִיֵב להיכנס לחצר של שכנו, אדון אברמוביץ’ כדי לסגור את השִׁיבֶּר המשותף לשתי החצרות. בהיחפזו, שכח אמנון אשרוב ולא זכר כי אדון אברמוביץ’, בדומה ליתר חברי המושב סבל ממכת גניבות בביתו, לכן, כאמצעי הגנה רכש זה מקרוב כלב רוטוויילר שרירי וקשוח. הכלב – עדיין לא אולף כראוי במשכנו החדש, ולא ידע להבדיל בין ידיד לאויב. בתזמון בלתי מוצלח בעליל נכנס אמנון לחצרו של אדון אברמוביץ’ בדיוק כאשר השכן שחרר את כלב הרוטווילר התוקפני שלו לטיול של לפני ארוחת הצהרים. הפגישה עם “הידיד הכי טוב של האדם” הסתיימה בפגיעה קשה בגאוותו של אמנון, במכנסיים קרועים ובשריטה קלה ברגל שמאל. רטוב מזיעה וּמִמַתְזֵי המים שנבעו כמעין המתגבר מצינור המים הפגום, מסר אמנון את מכנסיו לאשתו לתיקון, ואילו הוא עצמו נכנס להתקלח, ומיד לאחר מכן נפל שדוד על מיטתו מוכן למלא את מצוות הרופא ולקיים את חובת ה”שׁלָאף שְׁטוּנְדֶה”.
ובעוד אמנון שוקע בערפילי השינה, נים ולא נים נשמע צלצול הטלפון הנייד שלו ברמת דציבלים שיכולה הייתה להעיר מתים. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו הייתה שהמטלפן המניאק בן-הנידה, איננו אלא שכנו אדון אברומביץ’, המתכוון אולי לישר את ההדורים הקשורים לתקרית הרוטווילר. לפיכך התיז ברוגזה ובשצף קצף “חוֹט-פוֹרְדוֹמֶן” עסיסי ומכוון היטב. אלא שבלהט ההתרגשות של הרגע, שכח ולא זכר ש”חוֹט-פוֹרְדוֹמֶן” איננה כלל מילת גנאי ברומנית שתהיה מובנת לשכנו הרומני, אלא בפלמית. ובטרם היה לו זמן לארגן את מחשבותיו לצורת חשיבה שקולה והגיונית, התחלף רוגזו ברגע ששמע קול צלול, צעיר ומתוק מאין כמוהו:
“הי סבא. אתה פנוי?”
“יפה שלי, מה זאת אומרת ‘פנוי’? בשבילך אני פנוי תמיד.”
למען האמת ציפה אמנון לטלפון מנכדתו יָעֵלִי. יומיים לפני כן “פיזרו” הוריה של יעל את שלושת ילדיהם בקייטנות ברחבי הארץ, ואילו הם עצמם יצאו ל”חופשה במדבר” הכוללת השתלמות במדיטציה הודית במכתש רמון. הסידור הזה היה בעצה אחת עם אמנון ואשתו שולה. ועוד סוכם כי הואיל והמדיטציה ההודית מחייבת ניתוק מוחלט מהעולם, יתקשר כל אחד מהנכדים לסבתה שולה או לסבא אמנון מידי יום, וידווח ששלום לו. אם תתעורר בעיה כלשהי – על הנכדים להתקשר קודם כל לסבא אמנון ולעדכן אותו. הוא כבר יחליט איך להמשיך מנקודה זו.
שמחתו של אמנון אשרוב בשמעו את צליל קולה הערב של יעל, נכדתו, התחלף ברגע ששמע את דיווחהּ. ככול הנראה הותקפה על ידי נחיל יתושים ונעקצה כהלכה. פניה התנפחו והיא סובלת מגירודים בכול חלקי גופה שהיו גלויים ולא היו מכוסים בבגד. שרון שניידר, המדריכה הראשית בקייטנה אישרה את הדיווח של יעל וטענה בכול תוקף כי מישהו מהמשפחה צריך להגיע לקייטנה, ולהחזיר את יעל לביתה. ועוד המליצה, להביאה ללא דיחוי לבדיקת רופא, מכיוון שהנפיחות בפניה הָעָצְמָה כנראה מחמת אלרגיה כלשהי.
“אוקי,” הסכים אמנון ללא ויכוחים, “מהי הכתובת המדויקת של הקייטנה?”
“קשה לתת כתובת מדויקת. אני מציעה שתגיע לאביטל ברמת הגולן, ושם תמצא שילוט מתאים. ואם לא תמצא – טלפן אלי ואני אנחה אותך איך להגיע.”
אמנון אשרוב היה בטוח שמצוות הרופא לצמצם את היקף נסיעותיו מעבר לקו נתניה, מחריגה מקרה חירום כגון הבעיה שהציבה לפניו יעל נכדתו ברגע זה. לפיכך בתוך עשר דקות לאחר השיחה, ישב אמנון בטויוטה פריוּס החדשה שלו והשתבח בלבבו על שהשכיל לרכוש מכונית כה משוכללת: מרווחת, נוחה לנהיגה למרחקים ארוכים, מיזוג אוויר מצוין, ונוסף לכול חסכנית בדלק כמו כל מכונית היברידית. בטויוטה כזו – נסיעה מביתו ביישוב הכפרי ליד נתניה לרמת הגולן, זה ממש משחק ילדים. ובאמת, בתוך ארבע שעות, שעברו כהרף עין הודיע לו הנווטן בצומת אביטל: “הגעת ליעד”.
אמנון הסתכל שמאלה וימינה, לפנים ולאחור, למעלה ולמטה, והנה לא שילוט ולא נעליים. מובן שמכונית הטויוטה פריוּס המשוכללת שלו כללה גם טלפון שהיה קבוע בגנדרנות על לוח המחוונים הקדמי. בלחיצת כפתור התקשר לשרון שניידר המדריכה הראשית בקייטנה והודיע לה שהגיע בשעה טובה לאביטל, אבל הוא איננו רואה שום שילוט ואף לא רמז לשילוט.
“אביטל?” השתוממה המדריכה שניידר, “מה פתאום אביטל? לא אביטָל ולא בֶּנטָל. הקייטנה נמצאת באוֹרטָל…”
עיון קצר בנווטן הראה לאמנון שאורטל איננה רחוקה. ובטח לא לטיוטה פריוס המצוידת במנוע בנפח של 1,800 סמ”ק ומאובזרת בנוחיות וברחבות. לכן, הסב את חרטום המכונית לעבר אורטל והחל בנסיעה. הנסיעה נמשכה זמן קצר. אבל אפילו במהלך הזמן הקצר הזה הלך ליבו של אמנון והתמלא חֵמָה וריאותיו התמלאו קיטור. מה היא חושבת, המדריכה הדפוקה הזו? להביא בן אדם כל הדרך ממרכז הארץ לרמת הגולן ולמסור לו כתובת מוטעית? לא לימדו אותה לדייק?
ככול שהתקרב לקייטנה כן התגבר לחץ הקיטור בחזהו. ואולם כל הלחץ הזה השתחרר בבת אחת כאשר הגיע לקייטנה, ויעל נכדתו רצה בשמחה לעברו, חיבקה את צווארו בידיה הקטנות ואמרה:
“הוי סבא, חיכיתי לך וחיכיתי. כל הזמן ידעתי שתבוא.”
תגובת השמחה הספונטנית והלבבית יכולה הייתה להמס לב של אבן, קל וחומר את ליבו של אמנון אשרוב שעוד מתקופת שירותו בחיל האוויר כנווט של מטוס קרב, נחשב לסמל טוב הלב והנכונות לעזור, מעין מריה תרזה של נווטי הקרב. טוב הלב הבסיסי שבו ניחן אמנון עמד מייד למבחן מכיוון שהמדריכה הראשית שניידר סיפרה לו שילדה נוספת במחנה, רחלי סימן טוב, ספגה אף היא מנחת ידם או יותר נכון מנחת עוקצם של היתושים, ולקתה בנפיחוּת ובגירודים קשים.
“היא מתגוררת במטולה. עבורך – בדרכך מאורטל לעמק החוף, סטייה קלה דרך מטולה זה עניין של מה בכך, ועבור משפחת סימן טוב זה שירות גדול…”
אמנון אשרוב זכר את הוראתו-מצוותו של ד”ר בידרמן לצמצם את היקף נסיעותיו. לפיכך החל להניע את ראשו בשלילה, ולנסח בראשו במילים בוטות את התנגדותו הנחרצת. הפעולה הזו נעצרה בפתאומיות כאשר ראה בזווית עינו את נכדתו יעל מחזיקה בידה של רחלי, ואומרת לה בביטחון:
“אמרתי לך שכשסבא שלי יבוא הוא כבר יסדר הכול.”
בתוך נאנו שנייה המיר אמנון את מילות הסירוב שלו למדריכה הראשית בהסכמה ללא תנאי:
“אל תדאגי. רחלי תגיע ליעדה במהירות, כאילו שנשלחה בדואר אקספרס בחברת ‘פדקס’, והיא בטוחה אצלי כמו יהלום הקוהינור בכספת של הבנק-אוף-אינגלנד.”
המדריכה שרון לא ידעה בדיוק את כתובתה של משפחת סימן טוב אבל הבטיחה שבתוך זמן קצר תיצור איתם קשר והם יודיעו לאמנון בדיוק, לאן להביא את רחלי.
למרות הבטחתה של שרון, משפחת סימן טוב לא התקשרה עד שהגיעה המכונית לקריית שמונה. מילא, הרהר אמנון בליבו, כדאי להמשיך לכיוון מטולה. אחרי ככלות הכול המרחק מקרית שמונה למטולה לא גדול בהרבה מטווח הנסיעה שהתיר לו ד”ר בידרמן. חוץ מזה, הרי הנסיעה איננה מתבצעת בקומנדקר מצ’וקמק, אלא במכונית גדולה, מרווחת ומאובזרת היטב, וקשיי הנסיעה כמעט ואינם מורגשים בה.
ובאמת, הנסיעה הייתה נוחה ונעימה ולפני שידעת מה ואיך, הגיע אמנון לעליה לכיוון משגב עם. ברגע שהבחין בשלט המצביע על הפנייה לקיבוץ, צלצל הטלפון ואדון סימן טוב, הודה לאמנון על שירותיו הטובים ועל טוב ליבו, ושאל היכן בדיוק הם נמצאים. אמנון כחכח בגרונו והתכונן למסור מידע מדויק:
“ברגע זה אני בפנייה למשגב עם ובעוד דקות אחדות אגיע למטולה. איפה בדיוק אתה רוצה לפגוש אותנו?”
“מה…? אָה… אֶה… מטולה? מה פתאום מטולה? אנחנו בפתח תקווה…”
“מה אתה אומר? שרון המדריכה אמרה לי להביא את רחלי למטולה מכיוון שאתם מתגוררים שם…”
“מה זה עלה פתאום בדעתה… איפה מטולה ואיפה אנחנו?”
השתררה דממה. לאחר מספר שניות שבמהלכן שמע אמנון קולות מהוסים דנים ומתווכחים מעבר לקו, נשמע שנית קולו של אדון סימן טוב:
“נדמה לי שמצאנו את הסיבה. יתכן, אולי, כנראה חל בלבול בין מטולה לבין מטלון. אשתי באמת מסרה למדריכה שרון שאנחנו גרים לא רחוק, ממש בסמוך למטלון. הכוונה כמובן למטלון בפתח תקווה – ולא מטולה…”
“טוב שצלצלת בזמן וחסכת לי את הדרך מהפנייה למשגב עם למטולה… אני מסתובב ופונה דרומה…”
“אוקי. שמע, לנוחיותך ניפגש לקבל את רחלי בקרית מטלון, ליד חנות המפעל של ורדינון. החנות ממוקמת במקום בולט ויהיה לך קל להגיע למקום ללא בעיות.”
מגמת הכעס והחרון שהחלה להתפתח בליבו של אמנון בגין ההטעיה הכפולה בסימני הדרך של שרון המדריכה, שינתה מיניה וביה כיוון לעבר אדון סימן טוב. קשה, אם לא קשה מאד למצוא אדם שביקש עזרה וסיוע מאמנון אשרוב ולא נענה בנכונות וברצון טוב. אבל חוסר נימוס, קל וחומר חוצפה ועזות מצח הקשו את ליבו. הצעתו של אדון סימן טוב נשמעה לאמנון כעזות פנים וחוסר בושה, לכן השיב בלשון בוטה:
“שמע חביבי, היום כבר נסעתי מספיק בדרכים. מנתניה לגולן וחזרה. אינני מוכן לנסוע עוד מטר אחד בשבילך. אחת משתיים: או שתפגוש אותי בקניון “אם הדרך” ליד כפר ויתקין ותקבל שם את רחלי לידיך, או שאחזיר אותה לקייטנה באורטל ואתה תחליט בעצמך מה ברצונך לעשות.”
“בסדר, בסדר, מה אתה מתעצבן? חשבתי שאם אתה נוסע ממטולה לנתניה אז מה זה בשבילך להמשיך לפתח תקווה. אבל כרצונך – ניפגש ב’אם הדרך’.”
היו לאמנון אשרוב סיבות טובות לעצבנות ולאי שקט מהשתלשלות האירועים ביום הארוך הזה. במקום שנ”צ, קרי שנת צהרים, ושמירה קפדנית על הוראותיו של ד”ר בידרמן, היה עליו להיטלטל בדרכים מאות קילומטרים, לספוג שתי טעויות(!) בזיהוי שמות. אבל כעסו על הטעות הכפולה של שרון שניידר, נדחקה לקרן זווית מפני הזעם החדש שהתלהט בקרבו בגין בקשתו המחוצפת של אדון סימן טוב. לא מן הנמנע שבנסיבות האלה עשוי היה אמנון לקבל התקפת לב מהתרגזות עצבים ומעודף לחץ דם אלמלא ישבה לידו יעלי נכדתו, שחיבקה את ידו ושאלה בדאגה:
“סבא, אתה כועס?”
כל הכעס הקצף והחרון שהצטברו בקרבו – התאדו כטל הבוקר עם צאת החמה. בקול רך השיב:
“לא, מובן שלא. סבא לפעמים מתוסכל, אבל אף פעם איננו כועס. בייחוד כאשר הוא רואה את החיוך המתוק שלך.”
אמנון לחץ על הגז במכונית הנוחה והמאובזרת שלו, והטויוטה פריוס מצידה הפגינה את עצמתו ואת יכולתו של מנוע היברידי בנפח 1,800 סמ”ק. בתוך ארבע שעות קצרות, כולל חנייה לשירותים, לקפה ולגלידה הגיע אמנון לקניון ‘אם הדרך’, הפקיד את רחלי בידי הוריה, וכעבור עשר דקות הפקיד את יעלי נכדתו בידי רעייתו, ואילו הוא עצמו מיהר לחדרו, התנפל סחוט לגמרי על מיטתו, ונרדם כהרף עין.
יופיטר, כלב הרועים חסר הסבלנות, העיר את אמנון משנתו כדי לתבוע את טיול הבוקר היומי שלו. מנומנם ועייף עדיין מהפעילות האינטנסיבית של יום אתמול התרומם ממיטתו ומלמל:
“אוקי, חבר. כבר יוצאים.”
טיול הבוקר הרגיל הנמשך בדרך כלל כשלושת רבעי שעה, התארך הפעם לשלוש שעות תמימות, מכיוון שמשה ברקוביץ’, המניאק הקמצן הזה, רצה לחסוך את תשלום דמי הזריקה לווטרינר. הכילי הזה הכחיש כמובן את הטענה הזו בכול תוקף. לדבריו יש סכנה גדולה בריבוי זריקות נגד ייחום והוא פשוט רצה למנוע את הסכנות האלה מכלבתו אנג’ליקה. אין צורך לומר שאיש בכפר, לרבות אמנון אשרוב לא האמין לטענת “צער בעלי חיים” הזו, והכול נותרו איתנים בדעתם שמשה ברקוביץ’ פשוט חס על כספו. חד וחלק.
יופיטר ניחן בחושים בריאים של כלב רועים גזעי, ולא התעכב אפילו דקה אחת מיותרת לברך את אלוהי הכלבים על מזלו הטוב שנגרם בעטיו של ברקוביץ’ הכילי, ותחת זאת מיהר כברק לעבר אנג’ליקה כדי לתת דרור לדחפים שפיתחה האבולוציה במוחו הכלבי מזה אלפי שנים. גם אמנון אשרוב ניחן בחושים בריאים. לכן כדי לאתר את יופיטר ולקשרו בקולר, הספיקו לו שעתיים וחצי בלבד, שבמהלכן התרוצץ בין עצי הפרדסים והבוסתנים ביישוב. כשהחזיר את יופיטר למלונתו, סבור היה שנותר בידו מספיק זמן כדי לקיים את מצוותו של ד”ר בידרמן: להתרווח בכורסה בגינה, ללגום כוס קפה נטול קופאין ולקרוא את עיתוני הבוקר. למעשה הוא כבר התיישב ממש על קצה הכיסא כששולה, אשתו, צעקה לו כי שוקי חיימוביץ’ על הקו.
שוקי היה הבעלים של משתלה גדולה בעיבורי היישוב ביתן אהרון, ומזה זמן מה לא עלה בידו לספק הזמנה גדולה של עצי פרי שאמנון אשרוב התכוון לרכוש ולנטוע סמוך לקו הגדר בינו לבין שכנו, אדון אברמוביץ’.
צירוף של גורמים מספר גרמו לכך שההזמנה התעכבה, ואילו היום – שוקי שמח להודיע, הגיעו כל עשרת העצים המבוקשים ואמנון מוזמן לסור למשתלה ולקחתם. רצוי אחר הצהריים מכיוון שהעצים הגיעו על גבי משאית והוטענו משום מה בחלקה הקדמי. יש צורך אפוא, לפרוק תחילה את המטען שבאחורי ארגז המשאית: שקי כבול, שקי אדמת מצע לצמחים, שקי טוף ושקי דשן. רק כשיפורקו אלה, ניתן יהיה להגיע לעצים, להורידם לקרקע ולמסרם לידיו של אמנון אשרוב.
כששמע אמנון את ההודעה שעליו לבוא למשתלה אחר הצהרים, הבין מתוכה שעליו להגיע למשתלה לאלתר. שולה אשתו הזכירה לו אמנם את ההוראות החד משמעיות של ד”ר בידרמן. אבל לא יעלה על הדעת שאיזו שהיא מצוות רופא רחוקה, תספיק להרתיע את אמנון אחרי ששמע במפורש שהזמנתו הגיעה ליעדה, וכול מה שנדרש היה לפרוק את המטען מהמשאית.
בהגיעו למשתלה נוכח לדעת ששוקי חיימוביץ’ צדק ובכדי להגיע לעצי הפרי יש תחילה לפרוק את שקי המטען בחלקו האחורי של ארגז המשאית. אמנון שיער, בצדק יש לומַר, שאם יחבור למפרקים ניתן יהיה לזרז את הפירוק ולהגיע בהקדם לעצי הפרי. שק אדמת גינה בן 50 ליטר שוקל בערך 15 ק”ג. לפיכך – כדי לא להפר את הנחייתו של ד”ר בידרמן “למינימום מאמץ”, הקפיד אמנון שלא להעמיס על עצמו יותר משני שקים “בְּנָגְלָה” אחת. ובאשר לטמפרטורה – לא היה בעצם מה לעשות. אמת, היא טיפסה במעלה מד החום במידה גבוהה מגבול ההרשאה שהציב ד”ר בידרמן, אבל מאידך, במשתלה יש מתקן מים קרים והוא עצמו מצויד בכובע מצל ורחב שוליים.
פריקת השקים מהמשאית ומיד לאחר מכן פריקת עצי הפרי, גזלו לא יותר משעה וחצי שבסופם העמיס אמנון את עשרת עצי הפרי שלו על הטנדר של שוקי חיימוביץ’, והביאם בשלום לגן ביתו.
שולה נתנה מבטים מודאגים ביער העצים שלפניה והרהרה בהיקף העבודה שתידרש לנטוע אותם בקרקע. אבל אמנון הרגיע אותה וטען כי הכשרת הקרקע לקליטת עשרה עצי פרי בגובה של מטר עד מטר וחצי כל אחד, איננה עניין מסובך במיוחד. בסך הכול צריך לחפור בורות לקליטת העצים ולערום את העפר המיותר מסביב לבור כדי ישמש לחיזוק ולהידוק שורשי העצים לכשיינטעו. עניין של שעתיים-שלוש מקסימום. וחוץ מזה:
“אל תשכחי, שולה שברשותי כל כלי העבודה הנחוצים: טוריה, את חפירה, ואפילו מכוש שרכשתי לפני שנתיים.”
כן, הסכימה שולה ללא קול, ועד היום המכוש כמו חדש ולא נעשה בו שימוש, וזה עוד בלי לדבר על כל ההסברים שתצטרך לתת לד”ר בידרמן…
כפי שצפה אמנון העבודה לא הייתה מסובכת, אבל יחד עם זאת הייתה רבה מאד, מה גם שבוצעה בתנאי חום קשים שחברו לאחוזי לחות גבוהים. למרות התנאים הבלתי נוחים הללו הסתיימה עבודת החפירה כולה עד לשעות הערב, ולמחרת היום נותר רק הצורך לטעת את העצים. בסופו של היום הארוך הזה, לקראת החדשות של שמונה בערב – כבר ישב אמנון על הכורסה המתנדנדת בסלון, וצִפָּה לצפות בתוכניות ליל שבת בטלוויזיה להנאתו.
בזמן שאמנון עסק בענייני הגינה טיפלה שולה בנפיחות בפניה של הנכדה יעל ובאזורי הגירוד בכול חלקי גופה. ראשית כל נטלה קליפת אבטיח, טחנה אותה עם עלי בזיליקום טריים, הוסיפה כף שמן כתית מעולה מכבישה קרה, תיבלה את העיסה שנוצרה בשיני שום, במלח ובפלפל אדום מתוק. את התערובת הזו מרחה על אזורי הגירוי, ולבסוף השקתה את יעל בחצי כוס מים מהולים בכפית כורכום, וליתר ביטחון קצבה לה חצי כדור של תרופה אנטי-אלרגנית, היסטאמין.
רק לאחר מכן התפנתה לשוחח ארוכות עם בִּתָהּ ובעלה, הוריה של יעל. בסופו של דבר סוכם שלמחרת, ביום שבת, יביאו את יעל לבית ההורים בגדרה, אבל רק בשעות אחר הצהרים כדי שיהיה להם מספיק זמן להתעורר מהמדיטציה ההודית, לקטוע את החופשה המדברית שלהם ולחזור ממכתש רמון לביתם.
כהרגלו, היה כלב הרועים יופיטר מוכן בשעה שש לטיול הבוקר שלו. בעל ניסיון מאירועי יום אתמול ומתעלולי הכלבה המיוחמת אנג’ליקה, הקדים אמנון רפואה למכה והחזיק את יופיטר בקולרו ביד איתנה. הפעם, קיצר את טיול הבוקר מכיוון שעמדה לפניו משימה לא קטנה של נטיעת עשרת עצי הפרי. בחפזונו, שכח את ההנחיה להאריך את משך ארוחת הבוקר לשעה שלימה לפחות. תחת זאת, חטף משהו קל לפה, שתה בגמיעה אחת חצי כוס חלב עיזים, והחל בעבודתו.
תחזיתו האופטימית שכול העבודה תסתיים בשעה קצרה נגוזה כעשן ברוח. עבודת הנטיעות התארכה מעבר למצופה, חפירת גומות ההשקיה והרכבת הטפטפות נמשכה מעבר למתוכנן וניקוי השטח מהלכלוך שהצטבר במהלך העבודה גזל אף הוא זמן ניכר. רק לקראת הצהרים – עייף ומֶסְמורְטָט, מגיר פלגי זיעה ואֵדֵי חום מִתַמרים מפדחתו, עלה בידו לחזור ולהתכנס אל תוך הקרירות הנעימה של מטבחו הממוזג.
ארוחת צהרים המורכבת ממאכלי בריאות ששולה הכינה לפי הוראותיו של ד”ר בידרמן – נותרה שלימה מכיוון שלאמנון לא נותר כוח ולא רצון להזיז אפילו איבר אחד בגופו.
הכול מכירים את המכתם: “אין ארוחות חינם” אבל מעט מכירים את המכתם: “אין מאמץ ללא תגמול ראוי”. אמנון זכה לגמול שהיה ראוי לו כאשר נעץ את עיניו בנכדתו יעל. תחילה לא האמין למראה עיניו. כל הנפיחוּת נעלמה מפניה ובכול גופה לא נותר שמץ של גירוי או גורם גירוד אחר. אמנון תלה מבט שאלה והערכה בשולה, תוהה בלי קול: איך עשית זאת?
שולה שיחקה אותה בשוויון נפש. משכה בכתפיה באדישות והעירה כאילו כל עניין הטיפול לא היה אלא עניין פעוט של מה בכך:
“קצת תרופה נגד אלרגיה, והרבה תרופת סבתא …”
לאחר ששבע ממראה פניה הרענן של יעל לאחר הטיפול האנטי אלרגי שקיבלה – היה מוכן פיזית ונפשית למלא כלשונה את הוראתו של ד”ר בידרמן הנוגעת לשנ”צ, שנת צהרי-יום. הפעולה הזו עלתה בקנה אחד עם לוח הזמנים המתוכנן. אמנון העריך כי כדי להביא את יעל להוריה בגדרה, יספיק אם יצאו מהבית לקראת שעה ארבע. פירוש הדבר שהקצאת שעה וחצי במנוחת אחר הצהרים – באה בהחלט בחשבון.
הפעם היית זו דווקא שולה שהתנגדה בכול תוקף לרעיון השנ”צ. לדבריה ההורים של יעל חוזרים מן המדבר ומגיעים לבית שמטבחו ריק ובפריג’ידר אין אפילו כזית לרפואה. פירוש הדבר שבדרך לגדרה עליהם לעצור לשעה קלה בקניון פתוח בשבת, כגון, ב”טיב טעם” ולקנות מספר מוצרים בסיסיים שיעזרו “לעבור את מוצאי שבת” על קיבה מלאה.
כשהבין אמנון ששנת צהרי-יום שלו מתרחקת ממנו, ניסה להעלות – בלשון רפה אמנם, מספר טיעוני נגד:
“אבל… ד”ר בידרמן…”
הזכרת שמו של הרופא עוררה תגובה לא צפויה ונזעמת:
“עכשיו פתאום אתה נזכר בד”ר בידרמן? לא זכרת אותו כשנסעת במכוניתך הלוך ושוב כמו נהג אוטובוס על פני מחצית אורכה של הארץ; לא זכרת אותו גם כשעבדת ללא מנוחה כמו תאילנדי בפירוק השקים במשתלה של שוקי חיימוביץ’ ולאחר מכן נטעת את עצי הפרי ועוד בשיא החום והלחות; לא זכרת אותו כשרדפת בין השיחים אחרי כלב הרועים החרמן שלך… עכשיו אתה נזכר פתאום בד”ר בידרמן…? מרגע זה, אף מילה. יוצאים לדרך בעוד חצי שעה!”
למרות אווירת המתיחות הקלה שנוצרה יצאו השלושה לדרך בהתאם ללו”ז שקבעה שולה. ככול הנראה מלאה סאת התקלות שלהם לאותו יום, והמשכו – התנהל על מי מנוחות: קנו מצרכים ברשת “טיב טעם” בסניף נתניה, הגיעו בשלום ליעדם בגדרה, התארחו בהנאה אצל ביתם ובעלה, שמעו חדשות מעודדות מפלאי המדיטציה ההודית, וחזרו לביתם ביישוב הכפרי דקות ספורות לפני חצות הלילה.
למחרת, יום ראשון, רבע שעה אחרי שחזר אמנון מטיול הבוקר היומי עם יופיטר – התייצב במשרדו של ד”ר בידרמן.
רופא המשפחה החל לבדוק את אמנון במיומנות שמקנה ניסיון רב שנים ותוך כדי בדיקה מלמל לעצמו:
מראה כללי תקין, צבע עור רענן, עיניים בהירות, בטן רכה במישוש, נשימה לא-בועית, תגובות נוירולוגיות סדירות, דופק מתפקד כהלכה כ- 62 פעימות בדקה, לחץ דם תקין, בסך הכול – נראה בריא כמו שור.
ובקול רם אמר:
“אתה רואה? כמה טוב שלא הזדרזנו ולא נכנסנו לטיפול בפרוטוקול רפואי מסובך ומורכב. בסך הכול היית צריך לשנות מקצת מן המקצת של מספר הרגלי-בריאות מגונים, ובמקומם לאמץ מספר ימים בסגנון של “אשרי יושבי ביתך”. זאת אומרת, מנוחה רבה, מניעת כל מאמץ מוגזם, צמצום חשיפה לחום וללחות, אוכל בריא וזהו זה. אפילו לחץ הדם שלך מגיב בשביעות רצון. 120 על 60, ממש כמו כשהיית צעיר.
ועוד מילת אזהרה. הכאבים בגב התחתון – שככו, אך לא נעלמו. לכן, במיוחד בגילך, עליך להיזהר כפל כפליים. אבל אל תיכנס לפאניקה. פשוט, אמץ לעצמך אורח התנהגות כפי שנהגת בשלושת הימים האחרונים: מנוחה שלימה ללא חשיפה לחום וללחות, ועוד מנוחה ללא מאמצים פיזיים יוצאי דופן – והפוך את ההתנהגות הזו לשגרת חיים יום-יומית. ועכשיו, לך לדרכך בשלום, ורשום לפניך לחזור אלי לביקורת בעוד חצי שנה.”
clickit11 (בעלים מאומתים) – :
הורדנו וקראנו, ונהנינו מאוד: ספורים מקסימים, חוש הומור נפלא, הסתכלות כל כך אנושית ומפרגנת, וסגנון כתיבה אישי ומקורי.
אילן סגל – :
קראתי ולא הפסקתי לחייך. הומור, תכונה חשובה ושילובה עם יכולת כתיבה והבעה מרשימים מולידים ספר מהנה המסלק את כל המחשבות על הבקעה וגורלה ממוחך. הנאה מרובה הייתה הסיבה לחיוך שלא מש מפני. מומלץ בכל פה.
אורנה קצף – :
קראנו את כל הספר בנשימה אחת ונהנינו מכל רגע תוך שאנו צוחקים ומתרגשים מהסיפורים המרתקים. סיפורים יפיפיים שקורים לכל אחד בחיי היום יום ולכן מדברים אל לב הקורא. השפה העשירה והשנונה מלווה בידע רחב בתחומים כה רבים, מעטרת את הסיפורים ומעניקה להם יופי שובה עין.
אהוד מרגולין – :
הידד ויישר כוח ! ספר זה, 'סבא אתה פנוי' הינו המשך לספריו הקודמים של המחבר. הספר מאופיין בסגנון כתיבה ייחודי ומהנה המורח חיוך רחב על פניו של הקורא, בכלל, ועל פניו של הקורא המצוי בחלק מהרקע לסיפורים, בפרט. השפה עשירה והסופר השכיל לעשות שימוש וירטואוזי ומעניין . התיאורים חדים וקולעים, הנאה צרופה .
ממתין לספר הבא !!!
אשר נאמן – :
ספר הכתוב בשפה עשירה וקולחת. חלק מהסיפורים הזכירו לי אירועים שאני עובר עם הנכדים שלי.
הספר מצטרף לשני הספרים הקודמים בסיפורים שורשיים מהווי הארץ ומהעובר על אנשים כמוני וכמוך. תענוג היה לי לקרוא אותו. ממתין לספר הבא.
שאול מרקוס – :
שאפו!! לדר אפרתי נבט
ספר מעניין מאוד!
הסיפורים מרתקים וגורמים הנאה רבה!
מומלץ ביותר!
מקוה שתמשיך להיות פורה עוד הרבה שנים!!
זאב בן דוד – :
הסיפורים בספר אינם עוסקים בנשא יחיד אלא משתרעים על מגוון נושאים. החל בסיפורים משעשעים דוגמת הסיפור הפותח "הי סבא, אתה פנוי" דרך בנושאים שתחילתם לפני קום המדינה, כגון סיפורי האקדחים, וכלה בסיפורים בעלי אופי דרמטי בגון חינוך ליברלי רחב.
האמת היא שקריאת כל סיפור גורמת הנאה רבה לקורא, הן בגין הסגנון השוטף והשנון והן בגין שטף העלילה הכוללת תמיד סטיות, ופניות מסקרנות ובלתי צפויות. עם זאת הסיפור שריגש אותי יותר מכול וכמעט גרר אותי להוזיל דמעה היה "נחיתה קשה" העוסק בשני אחים תאומים שנפרדו בינקותם וכל אחד מהם לא ידע שאחיו התאום בחיים. רק תודות לתקלה בטיסת אל על לטורונטו ולעינה החדה של אחות בית החולים הקנדי – נפגשו האחים שנית אחרי כחצי יובל שנים
ראובן סלע – :
קראתי ונהניתי מאד ממקבץ סיפורים הנובעים מהחיים, הסיפורים כתובים בשפה נהדרת, זורמת ומטובלת בהומור שנון ומהנה.
נבט הוא דוגמא לנואם מרתק, איש שיחה רחב אופקים וכותב סיפורים נפלא. כל הכבוד. ראובן סלע