החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סע הביתה, ינקי

מאת:
הוצאה: | 2017-09 | 272 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.20

רכשו ספר זה:

⋅ היחסים של ינקי עם נשים תמיד עולים על שרטון והוא לא מבין למה עד שיעל, חברת ילדות יפה וסוערת, שולחת אותו לפענח את התעלומה הגדולה המלווה את חייו: מסתורין היעלמותה של אמו.

⋅ ינקי, קרייתי שנדד לתל אביב והצליח בעסקים, עוזב הכול בהחלטה של רגע, נוסע לאירופה, שם הוא נקלע להרפתקאות מוזרות ונפגש עם מכרים מעברה של אמו, ניצולת מלחמת העולם השנייה.  הוא שומע את סיפור השואה מזוויות שונות, לומד על מאבקן ההרואי של נשים יהודיות יפות שנאנסו בזמן המלחמה ועל התבוסה הצורבת שנושאים עמם הגברים שחיו לצידן.

⋅ האם הגילויים הדרמטיים מן העבר ופתרון סוד היעלמה של אמו יפייסו את נפשו של ינקי וישפיעו על יחסו לנשים ועל החלטותיו לגבי חייו בעתיד?

⋅ בסגנונו הייחודי מספר אודי מירון סיפור מפתיע, מעורר מחשבה, שנון ונוגע ללב, על גברים ועל נשים, על אימהות ובנים ועל סודות ושקרים.

⋅ "בכישרון סיפורי וברגישות מוביל אודי מירון את גיבורו ינקי למסע חקירה מותח ולעתים משעשע בעקבות גורלה של אמו, שהוא גם מסע נפשי של התבגרות בן הדור השני לשואה. נשאבתי מרותקת."                                                                יהודית קציר

⋅ "אודי מירון מתאר ברגישות ובעדינות את המסע של ינקי בעקבות הוריו, את כאב החשיפה של סודותיהם. בחכמה של מספר שאינו כל־יודע הוא מביא את הגיבור שלו להשלמה עם מציאות שנותרו בה סודות, ולתחושת פיוס הן עם הוריו והן עם עצמו."       שולמית לפיד

 

אודי מירון נולד בשנת 1951, גדל בקריית חיים, יו"ר חברת תקשורת, מהבולטות בארץ. ספרו הראשון "על החיים ועל המוות" ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2004.

מקט: 15100803
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1. פברואר

אשתי הראשונה, בחורה אמריקאית בשם דִי, נהגה להטיח בי שאני איש קר וחסר רגשות — 'תשעים אחוז שכל ועשרה אחוז לב', כהגדרתה. לא נפגעתי, החיים לימדו אותי להיות גבר רציונלי ואת צעדי אני שוקל באופן מפוכח וזהיר, כך שמטבע הדברים אני סולד מאמונות תפלות, מלבד אחת, אמונה טיפשית שמלווה אותי מאז ימי ילדותי — אני ירא את חודש פברואר ומדי שנה מייחל לסיומו.

בסוף חודש דצמבר שנת 1960 נסעה אמי לצרפת באונייה 'תיאודור הרצל' לטפל בחברתה החולה, לולה. היא הבטיחה שתחזור יומיים לפני יום הולדתי השמיני ותביא לי מתנה, משאית עם 'הֵייבר', כזאת שהארגז שלה מתהפך.

בעשרים בפברואר, ארבעה ימים לפני היום המיוחל, בעיצומו של משחק כדורגל עם ילדי השכונה, קרא לי אבא. 'יָנקי, בוא, ותביא איתך את המסור הגדול מהאינטרסול, אנחנו בונים מחסן בחצר.'

הייתי מורגל בקריאות מעין אלה. שנאתי אותן, אך לא העזתי להתקומם. זו היתה דרכו לקטוע את ה'משחקים הטיפשיים' שלי כהגדרתו, ולגרום לי לעשות 'משהו מועיל' עם עצמי. לזכותו ייאמר שהוא תמיד עשה 'משהו מועיל', בעיקר כשהיה עצוב ומסוגר, וכזה היה מצבו רוב הזמן. הוא תיקן, ניקה, פירק, הרכיב, סידר. תמיד יעיל, תמיד בנחישות, כאילו חייבים למהר ולגמור משהו, כאילו עוד מעט תתחיל כאן איזו מלחמה, ואנחנו עדיין לא ערוכים לה.

טיפסתי לאינטרסול והורדתי את המסור הגדול שהיה תלוי על שני ווים בממלכתו של אבא, כוך קטן מעל חדר האמבטיה שבו איחסן את כלי העבודה שלו.

מתנשף, הגעתי לחלקה האחורי של החצר והמסור הגדול בידי. אבא חיכה לי. הוא נראה מוטרד מהרגיל. בצעדים מדודים סימן את גבולות המחסן המיועד ובפינותיו קבע מוטות עץ, 'קְרֶשִׁים'. אל הקְרֶשִׁים הצמיד לוחות פח גליים. התפקיד שלי היה לאחוז בכל כוחי בלוחות הפח, והוא, בשתיקה, הלם בפטישו הכבד בראשי המסמרים, תפר אותם, מסמר אחרי מסמר, לוח אחר לוח.

ואז החל לרדת גשם.

מיהרנו למצוא מחסה במחסן, מתחת לחלק הגג שבנייתו הושלמה. הגשם יצר קיר מים שניגר מהגג אל האדמה. הבטתי בטיפות המקפצות בשלולית המתהווה לרגלינו וקיוויתי שהגשם יימשך ויימשך, ושאבא ואני נמשיך לעמוד כך, זה לצד זה, שני גברים בתוך בית קטן שבנו לעצמם, ושקיר המים יוסיף לחצוץ בינינו לבין העולם. מדי פעם שלח אבא יד לבדוק את עוצמת הטיפות, רטן על הגשם המחורבן ועל המחסן המחורבן ועל הזמן היקר שהולך לו סתם לאיבוד. התפילות שלי כנראה היו חזקות משלו, כי הגשם המשיך לרדת. אבל אז כרע אבא ברך על החול הרטוב ואחז בכתפי כפי שלא עשה מעולם, הביט בי ואמר בקול רך שלא הכרתי, 'ינקי, יש משהו שאתה צריך לדעת… אמא… נסעה לאוסטרליה.'

הגשם הכה בחוזקה בלוחות הפח מעל לראשינו. אבא השפיל את עיניו ועקב אחר אצבעו ששירטטה עיגול בחול הלח. החלטתי להילחם, קיוויתי שאולי אם אשתף אותו בסוד שלי ושל אמא, יבין שטעה. 'לא, אבא, אמא נסעה לצרפת והיא תחזור בדיוק בעוד ארבעה ימים, היא אמרה שהיא תביא לי משאית עם הייבר ליום הולדת.'

אבא השלים את העיגול ששירטט בחול הלח והוסיף לו גם עיניים ופה מחייך. 'אז זהו, ינקי,' הוא נאנח, 'היא לא תחזור בעוד ארבעה ימים. אנחנו נחגוג לך יום הולדת בלעדיה. אמא נסעה לאוסטרליה.'

עולמי הישן חמק לו מבין אצבעותי. אבל עדיין הייתי נחוש לא לוותר. 'אבל אבא, אוסטרליה זה בקצה השני של העולם!'

אבא ניער את ידיו מהחול שדבק בהן, נשא אלי את מבטו והניח יד כבדה על כתפי. 'היה לה קשה כאן בארץ, ינקי… אתה יודע כמה היא סבלה בחמסינים ועם היתושים האלה.'

לסתותי התהדקו בתחושה מוכרת של בכי מתקרב ואבא אימץ אותי אל חזהו.

'תהיה חזק,' אמר בלחש. 'אל תבכה. זה מה שהיא בחרה… אוסטרליה, וכל השאר סתם דיבורים.'

2. אוסטרליה

רציתי להאמין שהוא טועה, אבל אבא כדרכו צדק. אמא לא שבה, לא באונייה 'תיאודור הרצל', ביום שבו היתה אמורה לחזור, ולא ביום אחר או באונייה אחרת. להפתעתי, המשיך העולם כמנהגו. השמש זרחה, הציפורים צייצו, אנשים בירכו זה את זה לשלום, ילדים שיחקו בכדורגל. בלילות ייללה החתולה המיוחמת של בֶּמבּוֹ ובבקרים, בעקביות של שעון קוקייה, נבח דוצי, כלב הזאב של מונטק, על החלבן היקה.

רק אני נותרתי במחאה הקטנה שלי. את יום הולדתי השמיני לא חגגתי, ונדרתי שלא אחגוג ימי הולדת ולא אקבל אף מתנה עד שתשוב אמי ותביא לי את משאית הצעצוע המובטחת.

בניגוד אלי, נראה היה שאחי הגדול אריק מוותר על אמא בקלות. כאשר ניסיתי לשתף אותו בתקווה שלי שיום אחד היא תפתיע אותנו ותחזור, הוא ליגלג, טען שאני פתי, וממילא היא אמא אגואיסטית שאינה ראויה שיחכו לה, וגם אם תחזור, הוא לא מתכוון לדבר איתה. עם תום שירותו הצבאי כמפקד סוללת תותחים ויתר לא רק עליה אלא גם עלי ועל אבא. הוא היגר ללוס אנג'לס, למד ביו־סי־אל־איי, וכשסיים נשאר בלוס אנג'לס, שם הוא מפיק סרטים הוליוודיים.

ואשר לאבי, הוא מעולם לא חיפש לעצמו בת זוג אחרת. הוא נותר כשהיה, איש עצוב, קשה וסגפן. מאז אותה שיחה בגשם, בכל שיחותינו לא הזכיר את אמא, לא במילה, לא ברמז, וליתר ביטחון, גם על אוסטרליה לא דיבר.

3. יעל

בניגוד לפברואר ההוא, פברואר של שנת 1991 האיר לי את פניו. מלחמת המפרץ היתה בעיצומה, טילי סקאד הכו שוב ושוב ב'שטח A', ואני נקראתי לשירות מילואים — ביטחון שוטף ביישובי בקעת הירדן — כך שאת הימים הסוערים ביליתי בטיולים בוואדיות הבקעה תחת השמש החורפית הנעימה.

בשבוע השני למילואים הגיע תורי לצאת לחופשה. הגעתי לתל אביב בבוקרו של יום אבל לא פשטתי את המדים. חשבתי שבימים כאלה של אזעקות וטילים, המדים והדרגות הם סגולה להגיע ללִבן של נשים. טיילתי להנאתי ברחובות הכמעט נטושים של תל אביב, סוקר במבט השזוף שלי את עלמות החן המעטות שנותרו בעיר.

כשחלפתי על פני תחנת האוטובוס של קו 5 בשדרות רוטשילד ליד הבימה, ראיתי את יעל. היא עמדה לבדה בתחנה. התרגשתי. יעל היתה החברה הראשונה של אריק אחי. חלפו יותר מעשרים שנה מאז ראיתי אותה. היא קיצרה את שערה, ויתרה על זנב הסוס ועל הפוני שכל כך אהבתי, אך נותרה יפה כשהיתה, פניה פתוחות ונעימות. ברוח ימי המלחמה, כמו מרבית האנשים שהתהלכו ברחובות תל אביב, היתה תלויה על כתפה קופסת קרטון ובה מסכת גז.

חלפתי לידה. ניסיתי לעורר את תשומת לבה במבט, אך היא השפילה את עיניה כמי שאין לה כל עניין. כיוון שלא מצאתי בי את האומץ לעצור ולהציג את עצמי, המשכתי ללכת.

כשהייתי כבר באמצע מעבר החצייה לכיוון רחוב מרמורק חשבתי, ממה אני בעצם מפחד, מה יש לי להפסיד, שבתי על עקבותי, באותו רגע, פוסע לעברה בנחישות, האמנתי שעם קצת מזל, המלחמה הזאת, והמדים, יולידו זיון קטן עם סיפור נחמד של נקמה מתוקה באחי אריק, לא יכולתי לשער שההחלטה לשוב על עקבותי, שנראתה אגבית, תטלטל את שגרת חיי ותוציא אותי למסע של גילויים ותובנות.

'יעל?' פניתי אליה.

היא השיבה ב'כן' מהסס.

אמרתי לה שאני ינקי מרחוב המייסדים. היא חיבקה אותי בחום והכריזה שגבהתי מאוד. עמדנו ליד תחנת האוטובוס, נשענו על מודעת פרסומת של עוגת עלית והעלינו זיכרונות. היא הקשיבה, ומדי פעם השמיעה קריאות התפעלות מהיכולת שלי לדלות פרטי פרטים מסיפורים על ילדותנו בקריית חיים.

'וואו, מדהים איך שאתה זוכר הכול!'

'כן, אני יודע, אני פריק כזה של זיכרונות. אם אשתדל אני יכול לשחזר כמעט כל יום בחיי,' הכרזתי בגאווה.

אף שלא התכוונתי להצחיק אותה, היא צחקה, ואני צחקתי איתה. וממש כמו אז, אהבתי את העיניים הצוחקות שלה ולא רציתי שתפסיק.

'ינקי, זה בכלל לא מצחיק, אתה חייב לכתוב את הדברים האלה,' היא הרצינה.

'למה? את מי זה יעניין בכלל?!'

'אותך. הרי לא סתם אתה זוכר ככה הכול לפרטי פרטים. תראה, אם תכתוב תלמד המון על עצמך.'

הרגשתי שאני בכיוון הנכון איתה ועשיתי את הצעד הבא בדרך לכיבוש המיוחל — הזמנתי אותה לסרט. היא חייכה. אמרה שבגלל המלחמה אין סרטים בכלל. איש שמן שהילך לא הרחק מאיתנו פרץ לפתע בריצה. הוא חלף על פנינו מתנשף, מתנדנד כברווז, הצביע על טרנזיסטור שבידו וצעק 'נחש צפע! נחש צפע!'

זה היה נחש הצפע הראשון שלי. הייתי די מופתע ובעיקר מבולבל. 'שיט!' סיננתי, 'לא לקחתי איתי מסכה!'

יעל משכה בכתפיה במחווה של ביטול, 'בוא נרוץ אלי, אני גרה פה בחשמונאים מעבר לפינה ויש בדירה שלי חדר אטום.'

היססתי. חשתי סתירה בין הריצה המבוהלת לחדר האטום ובין הגאווה שלי במדים. 'עזבי,' אמרתי. 'אני אסתדר.'

'חבל, אבל אל תשכח לכתוב את הזיכרונות שלך,' אמרה יעל, אימצה את קופסת הקרטון אל בית שחייה והחלה לרוץ במעלה רחוב רוטשילד.

עקבתי אחר דמותה המתרחקת, מצר על הקרבה שהופרה. ממש לפני שנעלמה, בפנייה מרוטשילד לחשמונאים, פרצה יללת האזעקה. לבי הלם בחוזקה. אף שהיה ברור לי שבעקבות התרעת ה'צפע' תבוא האזעקה, הופתעתי כשפרצה, כאילו נועדה לנזוף בי, עולה ויורדת ולא מרפה.

נחפזתי ורצתי בעקבותיה של יעל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סע הביתה, ינקי”