רוזה, קשישה שמתגוררת בבית אבות, מטיילת בפארק ומוצאת את יומנה של תום, שבו היא מתארת במדויק וללא מעצורים, בסגנון קולח […]
פרק ד
רוזה מתעוררת מסוחררת, היא הולכת למטבח ושותה מים, יושבת על הספה ונרדמת. דופקים בדלת והיא פותחת לאחות שפרה.
“בוקר טוב, איך את מרגישה?”
“ככה ככה, אתארגן ואבוא למטה”. היא מתארגנת ומאכילה את שוקי ונזכרת ששכחה ליטול כדורים.
היא לוקחת את מגש הכדורים היומי, מוציאה את כדורי הבוקר ויורדת למטה. אחרי ארוחת הבוקר כולם יושבים בלובי., רוזה מספרת לשולה, “מצאתי יומן בפארק, בואי אחר הצהריים ואקריא לך סיפורים”.
“אבוא בסביבות ארבע”.
צביקה: “גם אני רוצה לבוא, לאן?”
אוסקר מתקדם לעבר שולחנם בהליכה מהירה וחצי גוף נוטה לצד שמאל. “הרופאה האחראית לקחה חופש, התלוננו עליה, אתם יודעים מי…”
שולה מגחכת. “הבן של ירמי”.
רוזה: “הוא חי כדי להתלונן”.
תמרה מוציאה את הממחטה שמתחת לשעון בידה, מנגבת את מצחה וצוחקת.
צביקה: “מה הוא עושה בחיים חוץ מלהתלונן?”
שולה: “שמעתי שהיה לו עסק שנפל, גרוש בלי ילדים, אשתו בגדה בו וברחה מהבית, צרות”.
הם מתפזרים.
בשעה ארבע וחצי, שולה באה לרוזה.
“שבי פה”. רוזה מצביעה על הספה הנוחה ומסובבת את הספה שלה לכיוונה, “רוצה לשתות משהו?”
“תה”.
רוזה מכינה לשתיהן, מביאה עוגיות ומספרת בקצרה מה היא קראה עד עכשיו. “זה סיפור על פרחה שמנה שעברה תקיפה מינית ומאז היו לה הפרעת אכילה, בולימיה, אנורקסיה ו…”
שולה קוטעת אותה, “תקראי”.
רוזה מקריאה בקול.
בכיתה י”ב בגיל 17 וחצי הוצאתי רישיון נהיגה בטסט שביעי. חמישה נכשלתי על מהירות ואחד על תמרור עצור. הטסטר הרומני נתן ברקס ושאל, “את רואה את השלט הזה?”
“כן”.
“יש בו סימון של יד נכון?”
“נכון”.
“זו לא יד שמנופפת לך לשלום ותמשיכי לנסוע, זו יד שמסמנת לך לעצור”.
זה היה הרגע שבו הבנתי שאאלץ לעשות טסט נוסף. בפעם הראשונה שנהגתי עם נהג מלווה (אבא שלי) יצאתי ברוורס מהחנייה בבית ולחצתי את רגלי על הגז בהתלהבות עד ששמעתי “בום”! למזלי לא קרה כלום. בתום חודשיים של נהיגה עם מלווה, נהגתי לבד ונתקעתי בשופל. נכנסתי מהר לכיכר, הוא בא מהצד וזהו. באחת הפעמים נכנסתי לחנייה שלנו בבניין במהירות והסתבכתי עם השכן האלכוהוליסט שבדיוק יצא מהרכב שלו. הוא צרח עליי, קילל את האמאמא שלי וכמעט הביא לי מכות. מסקנה: אם שותים לא נוהגים.
באותה תקופה הלכה אמי לקבוצות של אכלני יתר אנונימיים ושיגעה אותי שאלך גם. בפעם הראשונה שבאתי ישבו סביבי כמה סבתות, כל אחת סיפרה בתורה מה עובר עליה, הקריאו פורמט של 12 הצעדים, התפללו והפריחו סיסמאות רוחניות. השתעממתי והמשכתי ללכת בלי לרצות. מקבוצה לקבוצה המצב השתפר, באו מכל הגילאים. לא עודד אותי במיוחד אבל מילא. אמרו לי, “את מכורה בהכחשה, יש לך עוד הרבה כוח”. צחקתי. “טוב, אז אני בהכחשה”. אמרו לי, “הספורט האובססיבי, הרזון, השומן, האוכל, המחשבות המעוותות לגבי החיצוניות וההקאות הן רק סימפטומים למשהו עמוק ומורכב יותר, ומודעות זה הצעד הראשון”.
רוזה עוצרת. שולה מסתכלת עליה ברצינות ומדגישה בקול מלגלג, “מודעות, תגידי נראה לך שאדל מודעת לעצמה?”
“לא בטוחה, אני ממשיכה”.
באותה שנה הנושא היחיד שהדיר שינה מעיניי בלילות היה “מה אלבש בטיול השנתי לאילת?” זה היה הטיול האחרון במסגרת בית הספר. ביום קיצי ויפה התאספנו ליד האוטובוסים ושאלנו אחד את השני “מה קורה? מה המצב?” כאילו באמת עניין מישהו מה המצב שלי. כמו תמיד ישבתי בספסל האחורי עם החבר’ה ופצחנו בנעימה “הנהג שלנו חברמן הוא ייקח אותנו לתימן”. לשמחתנו הוא לא היה חברמן ולקח אותנו ליעד. הצטלמנו, הסתלבטנו על זה שפותח את הבמבה בשקט, עשינו פרצופים למכוניות מאחורה, והחברות שלי חשבו שיהיה מגניב להרים חולצה ולהראות חזייה לנהגים מאחורה. המורה ניסתה להיות מגניבה ובאה אחורה, אבל מיד התייאשה וחזרה קדימה. המדריך היה המורה לשל”ח. כשהוא הסביר לנו נזל לו רוק מהפה, תופעה שבעקבותיה זכה לכינוי, “המפריש”.
ביום הראשון עלינו על הר בנגב.
עלינו, ירדנו, טיילנו, תצפתנו על המכתש הגדול והקטן, ראינו אבנים מיוחדות ומאובנים, הפרענו למדריך ולא הקשבנו להסברים, וחבל. למרות שהלכנו מלא, הגענו לאכסניה מפוצצים באנרגיות. נתנו לנו שעה חופשית. רובנו טיילנו לפיצוציה, קנינו וודקה רד בול וחזרנו לאכסניה. חלקנו ארבע חברות חדר, שתינו קצת. יצאתי למסדרון ועשרות בנים עמדו בלי חולצות ומכנסיים, שפכו מים על הבנות ועל המורים מלמעלה. הבנות רצו הלוך ושוב וצרחו, חלקן הורידו חזיות ושרו בקול רם. המורים חסרי הישע צפו במחזה האימים וניסו להרגיע.
חזרתי לחדר. אחת החברות ישבה על המיטה בישיבה מזרחית כששיערה מכסה את פניה ומלמלה בג’יבריש. משפט אחד הבנתי, “הילדים שלי ילכו לבית ספר בודהיסטי” והוסיפה, “אני ציפור”. רצתי לסגור את החלון שחס וחלילה היא לא תנסה לעוף. הפריקיות עשו מסיבה בחדר שלהן והזמינו אותי. נכנסתי לחדר אפוף עשן סיגריות עם מוזיקת רוק בפול ווליום. שתינו, רקדנו, היה שמח עד ששתיים מהן סחבו אותי אתן לחדר של הבנים הפריקים. הם עישנו סיגריות עם ריח מוזר ושונה ממה שהכרתי. העבירו לי ולקחתי את השכטה הראשונה בחיי.
מישהו התריע “המורים באים”. הבנות ברחו מהחדר ואני נשארתי שם. אף מורה בעולם לא היה גורם לי להזיז את עצמי מהכיסא. ישבתי כשכל גופי רפוי עם חיוך. הגיע לחדר מורה שאמר לי, “בואי אחרי”. הלכנו בשביל. הסתכלתי עליו מאחורה. הוא היה שמן עם אוזני פייפר, וצחקתי. בלובי המורים ישבו במעגל ושוחחו על מצב החינוך הקלוקל ועל תכנית מניעה. נופפתי להם לשלום בחיוך כאילו שאני מלכת אנגליה ומנהל בית הספר לקח אותי לשיחה.
“האישונים שלך גדולים”, אמר.
“זה כדי שאראה יותר טוב”, עניתי.
הוא לא צחק. תפסתי את אוזניי בשני ידיי, משכתי לצדדים וניפחתי את הלחיים, מחקה את המורה שתפס אותי. הוא צחק ושלח אותי לחדרי.
למחרת הודיע לי המנהל, “את חוזרת היום הביתה”.
חזרנו באוטובוס. הוא, אני ובחורה נוספת.
המנהל אמר לי, “שמך קושר לכל הפרשיות, אמרו שאת הבאת את הסמים והשתייה”. אולי הוא אמר את זה כדי שאלשין ואולי זה נכון, ככה או ככה לא בא לי לדבר אתו. סובבתי את ראשי לחלון ועשיתי את עצמי ישנה כל הדרך. חזרתי מוקדם מהצפוי. הוריי הופתעו. סיפרתי להם בערך מה היה ותגובתם הקלה על תחושת האכזבה שלי, “כולם השתוללו ורק אותך העיפו? נבלות”. באותם ימים קיבלתי צו ראשון ו”מנילה” שבה הצבא ביקש ממני לבחור ארבעה תפקידים, אך התאכזבתי מאפשרויות הבחירה. לא הבנתי איך זה יכול להיות? התאמנתי בקבוצה של “כושר קרבי”, חלמתי להיות מכי”ת. הסקתי שהחיילת שראתה אותי בצו ראשון החליטה על סמך הנתונים החיצוניים שלי שאשתלב יופי בתור טבחית. שלחתי לצבא ערעור על התפקידים. ענו לי, “מצטערים, נפלה טעות בנתונים שלך במערכת, את מוזמנת ליום מבחנים נוסף. בברכה: לשכת הגיוס”.
המחשבה שאצטרך שוב לשבת מול מחשב ולעשות מבחנים פסיכוטכניים התישה אותי, אבל הוריי עודדו אותי, “עשי צבא ותסיימי שירות צבאי מלא, זה כל מה שאת צריכה”. הם לא ידעו שיש ב”סטימצקי” חוברת הסבר ודוגמאות למבחנים. אתגייס וזהו, סיכמתי עם עצמי, מה כבר יכול להיות? הלכתי למקרר כאילו התשובה נמצאת בין החומוס לקוטג’.
המחשבות רצו בראש: צבא-תפקידים-אכזבה-תסכול-כעס-בולמוס-הקאה.
בתקופה הזו התחברתי לדבי, רזונת עם שיער גולש ועיניים כחולות ענקיות שעישנה ושתתה המון קפה. ממנה למדתי לעשן. חשבתי שהסיגריות יעזרו לי לרזות. כל יום נסענו באוטו עם מוזיקה פול ווליום. דבי שמה את “חופשי זה לגמרי לבד” של יהודה פוליקר. נטולות דאגות שרנו בקול רם. צחקנו המון וחוויה אחת נותרה צרובה בזיכרוני. בפורים לבשתי מכנס שחור, חולצה אדומה ושמתי זר נוצות על ראשי. בדרך לבית הספר צחי צעק לי, “י’שמנה” כמו תמיד. בתחפושת זה הרבה יותר מביך. כשהגעתי לבית הספר דפקתי לסירוגין עם היד על פי, השמעתי קולות וקפצתי במעגלים כיאה לאינדיאנית. דבי התחפשה לשלגייה. היא הדביקה ריסים מלאכותיים אדומים ארוכים. היא הגיעה לבית הספר באיחור וסיפרה לי בדרמטיות, “עמדתי ברמזור, לא הבנתי למה לא מתחלף לירוק, עד שבא מישהו ודפק לי על החלון, “תגידי את בסדר? כבר שלוש פעמים הרמזור התחלף לירוק ואת ממשיכה לעמוד”.
הריסים האדומים כיסו את עיניה והיא חשבה שהאור האדום לא מתחלף. מזל שהיא לא הדביקה ריסים ירוקים. הייתה מגיעה למיון במקום לבית הספר. יומיים אחרי פורים המשיכה לספר על פרויקט הריסים האדומים, “כל הלילה ניסיתי להוריד אותם, שטפתי עם מים חמים, גירדתי עם מגבת, כמעט תלשתי לעצמי את הריסים”.
קבענו לעשות טיול לפני צבא והיא הבריזה לי בדקה התשעים. טסתי באוגוסט עם חברה אחרת. הגענו לאיה נאפה למלון ליד החוף, שכרנו קטנועים, ביום הלכנו לים, בלילה בילינו בכל המועדונים. הצטלמנו עם תיירים חתיכים. השתזפנו בחוף. סביבנו השתזפו חשופות חזה אז הורדנו חזייה והשתזפנו עד שהבחנתי בקבוצת בנים שלמדו אתנו בשכבה וראו אותנו חצי ערומות. תודה לאלוהים שבתקופה ההיא ה”סמארטפון” לא היה קיים. חזרנו הביתה אחרי שבוע נהדר וחיכיתי ליום הגיוס. באותם ימים חשבתי שזה החופש הגדול האחרון בחיי. לא תיארתי לעצמי שמצפים לי ימי חופש רבים ושאבטלה היא גם סוג של חופש.
רוזה: “נו מה את אומרת?”
שולה: “ילדה מופרעת”.
שולה מתכוונת ללכת, “רוזה מחר באותה שעה באותו מקום”.
“קבענו”.
היא הולכת ורוזה צופה בטלוויזיה מחויכת והולכת לישון.
בשלוש לפנות בוקר רוזה מתעוררת בבהלה כשמישהו דופק בדלת. היא הולכת לדלת, מציצה בעינית ולא רואה אף אחד. היא בודקת שהדלת נעולה וחוזרת לישון.
נטלי ליסר – :
ספק מרתק.. כתוב כשני סיפורים בעולמות מגבילים המבוססים על חיה של הדמות הראשית… מומלץ
משתמש אנונימי (לא מזוהה) – :
כשמורידים לאייבוקס זה לא מתחיל בפרק הנכון, קניתי את הספר וקראתי אותו בכמה שעות, מצחיק ומומלץ
יוגב – :
ספר לא סטנדרטי בלשון המעטה, גרם לי לתהות לגבי החיים
אורנה – :
אהבתי. מקסים!
טליה – :
יוצא דופן
x friend – :
הצלחת להעלות חיוך ענק. אני לא מאמינה שיש לך כזה זיכרון טוב! בהחלט אקנה את הספר. בהצלחה
אוראל – :
קראתי את הפרק הראשון וזה משאיר חשק לעוד.. כתיבה נפלאה!
שרית – :
מחכה להמשך