החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ראש העיר קסטרברידג'

מאת:
מאנגלית: עודד פלד | הוצאה: | 2013 | 320 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

את הרומן ראש העיר קסטרברידג', חייו ומותו של איש בעל אופי, כתב תומס הארדי (1928-1840) בשנת 1885, לאחר שפרסם כמה רומנים וספרי שירה שהנחילו לו הצלחה רבה. עלילתו מתרחשת על רקע עיורני למחצה וכפרי למחצה בחבל דורסט שבדרום מערב אנגליה, לחופי תעלת למאנש. כאן נולד הרדי עצמו וכאן עברו עליו רוב ימיו. למרחב הבדיוני למחצה של האזור הזה קרא וסקס, וקסטרברידג' היא למעשה העיר דורצ'סטר, מרכז הסחר החקלאי של כל האזור בימיו של הארדי. אפיונה זה, על כל העליות והירידות במחירי היבולים, הוא המוקד של עלילת הרומן. ראש העיר קסטרברידג' מגולל את פרשת חייו הטראגית של מייקל הנצ'רד, שהתחיל את דרכו כפועל שהתמחה בקשירת אלומות שחת. בזכות כשרונותיו ואישיותו הוא בונה את עצמו וצובר את הונו, ובסופו של דבר מגיע לכך שהוא נבחר לראשות העיר. סיפורו יכול להתפרש כשיר החלל לאתוס הוויקטוריאני של עבודה שקדנית ועיקשת, אך על חייו בהווה מעיק סוד אפל מעברו – ברגע של שכרות הוא מכר את אשתו לכל המרבה במחיר. נפילתו ממרומי הצלחתו מתחילה כאשר מתגלה הדבר, ולכך נוספים גם יחסיו הנפתלים עם הנשים שבחייו. אך התדרדרותו נובעת גם מכך שלא השכיל להתאים את עצמו לתמורות המתחוללות בתקופתו ולטפח יחסי עבודה תקינים עם הכפופים לו. לא בכדי בוחרים אנשי העיר לבסוף לראש העיר בעוזרו, דונלד פארפריי, התעיר שובה הלב, ההולך עם רוח הזמן.

כנהוג בתקופתו פרסם הארדי את ראש העיר קסטרברידג' בתחילה בהמשכים בכתב עת, ורק מאוחר יותר הוציא אותו לאור כספר. הפרסום בהמשכים חייה את הארדי להכניס מפנה דרמטי בעלילתו של כל אחד מהפרקים. אך כאשר יצא הרומן בשלמותו בשנת 1886, הסיר ממנו אפיזודות עודפות והכניס בו שינויים, שנועדו להפחית מן המלודרמטיות שבו ולשוות לו אמינות רבה יותר. במהדורה המתוקנת של 1895 החזיר בארדי כמה מן הקטעים שהשמיט, והתרגום שלפנינו הלך בעקבותיה.

מקט: 4-249-50169
מסת"ב: 978-965-540-369-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

ערב אחד בשלהי הקיץ, לפני תחילת העשור השלישי של המאה התשע-עשרה, הגיעו בלֶכתם ברגל איש צעיר ואשה צעירה, הנושאת תינוקת, עד סמוך לכפר הגדול וֵיידוֹן-פְּרַיוֹרְס שבוֶסֶקס עילית. לבושם היה פשוט אך לא מרופט, אף על פי ששכבת האבק האפרורית שהצטברה על נעליהם ובגדיהם בעקבות המסע הארוך בעליל שיוותה להם עכשיו עליבוּת שיש בה טעם לפגם.

הגבר היה בעל גזרה נאה, כהה עור ושחור שיער ובעל חזות קשוחה; השיפוע של זווית פניו בצדודיתו היה כה קל עד שהצדודית נראתה כמעט מאונכת. הוא לבש מקטורן קורדרוי חום קצר, שנראה חדש יותר משאר בגדיו; אלה כללו מותנייה של אריג כותנה גס עם כפתורים לבנים עשויים קרן, מכנסיים מאותו בד המגיעים לו עד לברכיו, בתי-שוקיים חומים-צהבהבים, וכובע קש מחופה אריג אברזין שחור ומבריק. על גבו נשא, ברצועה הכרוכה כלולאה, סל קלוע, שמצִדו האחד הזדקרה ידית של סכין גדולה לקצירת שחת, וגם כלי לפיתול חבלים לקשירת אלומות השחת נראה מבעד לפִתחו. הילוכו המדוד והנוקשה היה כשל כפרי מיומן במלאכתו, להבדיל מגרירת הרגליים המתנודדת של פועל לא מקצועי; ויתרה מזו, כל מדרך כף רגל ופסיעה שלו אמרו שוויון נפש עיקש וציני, שהיה אופייני לו ומפגין את נוכחותו אפילו בקפליו של אריג הכותנה הגס, המתחלפים דרך קבע תוך כדי הליכה, פעם ברגל שמאל ופעם ברגל ימין.

אך הדבר המוזר באמת בהתקדמותם של בני הזוג הללו, שעשוי היה למשוך את תשומת לבו של כל צופה מקרי שאלמלא כן היה מתעלם מהם, היה שתיקתם המוחלטת. הם פסעו זה לצד זה בדרך שכמו העידה במבט מרחוק על התנהלותו של אותו סוד-שיח חרישי, נינוח, המתקיים בין אנשים שיש ביניהם קִרבת נפש; אבל במבט מקרוב אפשר היה להבחין שהאיש קורא, או מעמיד פני קורא, בעלון[1] שהחזיק לנגד עיניו במאמץ מסוים בידו הנתונה ברצועת הסל. אם הסיבה לכאורה היתה הסיבה האמיתית, או אם היתה זו אמתלה שנועדה לאפשר לו להתחמק משיח ושיג העלול להפֵר את שלוותו – איש מלבדו לא יכול לקבוע במדויק; אבל שתקנותו היתה בלתי מעורערת, ונוכחותו לצִדה של האשה לא היה בה כדי לארוח לה לחברה כהוא-זה. לאמיתו של דבר פסעה האשה לבדה בדרך, למעֵט התינוקת שנשאה בחיקה. לעתים נגע כמעט מרפקו הכפוף של הגבר בכתפה, מכיוון שהיא הילכה סמוך אליו ככל האפשר ללא מגע ממשי; אבל דומה שהיא לא העלתה כלל בדעתה ליטול את זרועו, והוא מצדו לא התכוון להציעהּ; היא היתה רחוקה מלהביע את השתוממותה על שתיקתו המתעלמת, ונדמה כי קיבלה אותה כדבר טבעי ביותר. אם הושמעה מילה כלשהי בחבורה קטנה זו, היתה זו לחישה אקראית של האם באוזני ילדתה – תינוקת קטנטונת בבגדים קצרים ומִנְעָלִים כחולים מצמר סרוג – ומלמול של הילדה בתשובה.

מוקד המשיכה העיקרי – היחידי כמעט – בפניה של האשה הצעירה היה התמורות שחלו בהן. בשעה שצידדה את מבטה כלפי מטה אל הילדה נראתה כאשה נאה, אפילו יפת-תואר, בייחוד מאחר שבעשותה כן לכדו תווי פניה במלוכסן את קרני השמש הססגוניות, ששיוו שקיפות לעפעפיה ולנחירי אפה והציתו אש בשפתיה. כאשר הילכה בכבדות בצל גדר השיחים, מהרהרת דומם, היתה נסוכה על פניה אותה ארשת נוקשה, אדישה למחצה, של מי שסבור שהזמן והגורל עלולים להנחית עליו כל דבר שבעולם, הכול – לבד אולי ממשפט צדק. הראשון מן הטבע, והשני אולי מעשה ידי אדם.

לא היה ספק בכך שהגבר והאשה הם בעל ורעייתו, הורי הפעוטה שנישאה על זרועות. שום זיקה אחרת לא יכלה להסביר את אווירת הקִרבה השגרתית שהיתה תלויה כעננה כבדה מעל לשלישייה העושה את דרכה.

רוב הזמן היו עיניה של האשה נשואות לפנים, אם כי מתוך התעניינות מועטת – הנוף שראו עיניה, ככל שהדבר נגע לה, דמה כמעט לכל נוף אחר בכל מקום שהוא בכל מחוז באנגליה בעונה זו של השנה: דרך שאינה ישרה ואינה מפותלת, אינה מישורית ואינה הררית, נתחמת בין גדרות שיחים, עצים ושאר מיני צמחים, שהגיעו כבר לשלב הצבע הירוק-עכור שנגזר עליהם לעוברו בטרם ייעשו מעומעמים, צהובים ואדומים. שולי הדרך המכוסים עשב, וענפי גדרות השיחים הקרובים ביותר, נמלאו כולם אבק שפיזרו עליהם עגלות וכרכרות הממהרות לדרכן – אותו אבק שרבץ על הדרך והשתיק כמרבד את קול צעדיהם; ודבר זה, יחד עם הֵעדרם המוחלט של קולות שיחה, אִפשר לאוזן לשמוע כל צליל הבוקע מבחוץ.

במשך שעה ארוכה לא נשמע שום צליל כזה, לבד מקולה הרפה של ציפור מזמרת שיר ערב ישן-נושן ושגור, אשר נשמע בוודאי על אותו תל, באותה שעה, באותם סלסולים, רטיטות והברות קצרות וארוכות, לעת כל שקיעת שמש בעונה זו, זה אינספור מאות בשנים. אך בשעה שהיו הולכים וקרֵבים אל הכפר הגיעו לאוזניהם קולות פטפוט, קרקוש וצעקות מרוחקים ממרומי מקום כלשהו בכיוון ההוא, שהיה מוסתר עדיין בעלווה. כאשר אפשר היה להבחין בבתים שבפאתי כפר ויידון-פּרַיורס, נתקלה החבורה בפלוני עוֹקֵר לְפָתוֹת, מעדרו על כתפו ותרמיל צידה תלוי עליו. הקורא בעלון נשא אליו מיד את עיניו.

"יש כאן איזושהי עבודה שאפשר לעשות?" שאל באדישות, מתווה בנפנוף גיליון הנייר שבידו את גבולות הכפר שלפניו. וכאשר חשב שהפועל לא הבין אותו, הוסיף: "משהו בעניין קשירת אלומות שחת?"

עוקר הלפתות החל כבר להניד בראשו לשלילה. "שאלוהים ישמור על האיש הזה! איזה מין שׂכל יש לו לבוא לוויידון לעבודה כזאת בעונה זו של השנה?"

"אז יש איזשהו בית לשכור – איזו בקתה קטנה שרק עכשיו בנו אותה, או משהו כזה?" שאל השני.

רואה-השחורות התבצר בעמדתו השלילית. "הרס בתים הרבה יותר אופייני לוויידון. חמישה בתים פונו בשנה שעברה, ושלושה השנה; ולאנשים לא היה לאן ללכת – לא, אף לא סוכה עשויה סכך; זאת דרכו של ויידון-פריורס".

קושר השחת – ברור שזו היתה מלאכתו – הניד בראשו בהתנשאות כלשהי. בהביטו לעבר הכפר הוסיף: "משהו מתרחש כאן, לא כן?"

"כן. זה יום היריד. אם כי מה שאתה שומע עכשיו הוא רק צלילי סחיטת הכסף מילדים וטיפשים, כי העסקאות האמיתיות נעשו לפני כן. כל היום עבדתי לקולותיהם, אבל לא הצטרפתי. זה לא ענייני".

קושר השחת ומשפחתו המשיכו בדרכם ועד מהרה הגיעו אל שטח היריד; כאן נראו מקומות עמידה לקהל לצפייה במכלאות, שמאות רבות של סוסים וכבשים הוצגו בהן לראווה ונמכרו עוד לפני הצהריים, וברובם הגדול כבר נלקחו משם. בשעה זו, כפי שציין המודיע שלהם, התרחשו רק מעט עסקאות של ממש, והמרכזית שבהן היתה מכירה פומבית של כמה בעלי חיים באיכות ירודה, שאי אפשר להיפטר מהם בדרך אחרת – ושטובי הסוחרים שהגיעו והלכו בשעה מוקדמת סירבו בכל תוקף לקנותם. ואף על פי כן, ההמון היה עכשיו צפוף יותר מאשר בשעות הבוקר: קבוצה גדולה של מבקרים קלי-דעת, לרבות שכירי-יום שלקחו להם שבתון, חייל או שניים שנתעו לכאן בעת שהגיעו הביתה לחופשה, בעלי חנות מכולת כפרית וכיוצא באלה, שנהרו לשם לאחרונה; אנשים שמצאו כאן עניין לענות בו בין כל תיבות ההצצה,[2] דוכני הצעצועים, פסלי השעווה, יצורים שלא כדרך הטבע המוצגים לראווה, מרַפּאים נודדים חסרי פניות, שרק טובת הציבור לנגד עיניהם, עושי להטוטים באצבעונים,[3] רוכלים המוכרים תכשיטים זולים וחפצי נוי קטנים, ומגידי עתידות.

איש מעוברי-האורח שלנו לא גילה עניין מיוחד בדברים הללו, והם תרו בעיניהם אחר אוהל לארוחה קלה ומשקה מתוך האוהלים הרבים שהיו פזורים על פני כר המרעה. שניים, שהיו הקרובים אליהם ביותר, ניצבים באובך האדמדם-כתום של אור השמש הגווע, נראו מושכים את הלב במידה שווה כמעט. אחד מהם היה עשוי אריג אברזין חדש בגון החָלב; בראשו התנוססו דגלים אדומים ומודעה בזו הלשון: "בירה משובחת תוצרת בית, שיכר ושיכר תפוחים". האוהל השני היה חדש פחות; ארובה קטנה של תנור ברזל הזדקרה מתוכו מאחור, ומלפנים נראתה כרזה: "דייסת חיטים טובה למכירה כאן". האיש חכך בדעתו, שוקל את שתי המודעות, ונטה ללכת לאוהל הראשון.

"לא – לא – לשני", אמרה האשה. "תמיד אהבתי דייסת חיטים; וגם אליזבת-ג'יין; גם אתה תאהב אותה. זה אוכל מזין אחרי יום ארוך ומפרך".

"אף פעם לא טעמתי דייסה כזאת", אמר האיש אך נכנע להפצרותיה, והם נכנסו לאוהל שהוגשה בו דייסת החיטים.

חבורה גדולה למדי נראתה בפנים: אנשים ישובים ליד שולחנות צרים וארוכים, הנמשכים מקצה האוהל ועד קצהו. בקצה העליון עמד תנור פחמים בוער ומעליו תלויה קדרה גדולה בעלת שלוש רגליים, ששוליה המצוחצחים למשעי העידו עליה שהיא עשויה סגסוגת של נחושת פעמונים. אשה כבת חמישים, שנראתה כמכשפה בלה, חלשה על התנור בסינר לבן, ששיווה לה חזות מכובדת בכל מקום שאליו הגיע על פני גופה, ולפיכך אפף אותה עד שנפרש כמעט סביב כל מותניה. היא בחשה באיטיות את תכולת הקדרה. קול הקרצוף החדגוני של התרווד הגדול נשמע ברחבי האוהל, תוך שהוא מוֹנע את חריכת התערובת של גרגרי חיטה, קמח, חלב, צימוקים, דומדמניות ומה לא, שמהם היה מורכב בליל נוזלים מסורתי זה שממכירתו התפרנסה. כלים שאצרו בתוכם את מרכיביו הנפרדים של התבשיל היו מונחים על גבי שולחן מכוסה מפה לבנה, עשוי לוחות עץ המוּנחים על מִתמכים סמוכים.

הגבר והאשה הצעירים הזמינו כל אחד קערה של בליל דייסה חם ומהביל, והתיישבו לאכול אותו בנחת. עד כאן היה הכול כשורה, משום שדייסת החיטים, כדברי האשה לפני כן, היתה אכן מזינה וראויה למאכל לא פחות מכל מזון שאפשר להשיגו בתחום ארבעת הימים,[4] אף על פי שאנשים שאינם רגילים לה היו עלולים להירתע ממנה בפעם הראשונה בשל גרעיני החיטה התפוּחים, בגודל של חרצני לימון, הצפים על פניה.

אבל באותו אוהל היה דבר-מה נוסף שאי אפשר היה להבחין בו במבט חפוז; והאיש, בחוּש של בעל אופי מושחת, הריח אותו במהירות. לאחר שבלע, בנימוס מעודן לכאורה, את תכולת הקערה שלפניו, צפה מזווית עינו במעשיה של הזקנה וראה את מִשחקהּ. הוא קרץ לה, העביר אליה את הקערה שלו בתגובה למנוד הראש מצדה, והיא שלתה בקבוק מתחת לשולחן, מזגה בחשאי, ברוב ערמומיותה, כמות קצובה מתוכנו ויצקה אותה לתוך הדייסה של האיש. המשקה שנמזג היה רוּם. האיש העביר לה כסף בתמורה, באותה ערמומיות עצמה.

המרקחת המתובלת בחריפות נעמה לחכו הרבה יותר מן התבשיל במצבו הטבעי. אשתו התבוננה בנעשה בתחושה עמוקה של אי-נחת; אבל הוא שכנע אותה לתבל גם את הדייסה שלה, ולאחר חשש-מה הסכימה למנת משקה מתונה יותר בתבשיל שלפניה.

האיש חיסל את הקערה שלו והזמין שנייה, מאותת על רצונו לקבל מנת רוּם גדולה יותר. השפעת המשקה ניכרה עד מהרה בהתנהגותו, ואשתו חשבה בעצב שחרף כל מאמציה להרחיק אותם מן הפח של אוהל המשקאות המוּרשה, נפלה אל הפחת של מעמקי המֶלְסְטְרוֹם[5] בין המבריחים.[6]

הפעוטה החלה למלמל משהו בקוצר-רוח, והאשה אמרה לבעלה לא אחת: "מייקל, מה בנוגע למקום הלינה שלנו? אתה יודע שתהיה לנו בעיה למצוא מקום לינה אם לא נצא מכאן בקרוב".

אבל הוא אטם את אוזניו לציוציה. הוא דיבר בקול רם אל החבורה. עיניה השחורות של הילדה, לאחר שהביטה ארוכות, באִטיות ובמהורהר, בנרות שהודלקו, נעצמו; אחר כך נפקחו, נעצמו שוב, והיא שקעה בשינה.

בתום הקערה הראשונה ירדה על האיש שלוות נפש; בתום השנייה היה שמח וטוב לבב; בתום השלישית נטה לווכחנות; וברביעית החלו לתת את אותותיהן בהתנהגותו כל אותן תכונות הטבועות בתווי פניו, בהתהדקותן האקראית של שפתיו ובניצוץ שהתלקח בעיניו האפֵלות; הוא נעשה שתלטני – ואפילו נרגן ושוחר ריב.

אז חלה תפנית במהלך השיחה והיא התלהטה, כפי שקורה לעתים קרובות בנסיבות כאלה. הנושא היה החורבן שמביאות נשים רעות על גברים טובים, ובייחוד סיכול תקוותיהם ומטרותיהם הנעלות של צעירים מבטיחים רבים, וכלות כוחותיהם בשל נישואים מוקדמים ופזיזים.

"אני הרסתי את עצמי לגמרי בדרך זו", אמר קושר השחת במרירות מהורהרת, שגבלה כמעט בתרעומת ובטינה. "התחתנתי בגיל שמונה-עשרה, טיפש שכמוני, ואלה התוצאות". הוא הצביע על עצמו ועל משפחתו בהינף יד שנועד להבליט את עליבותו הנואשת של המחזה.

האשה הצעירה, רעייתו, שנראתה מורגלת להערות מסוג זה, העמידה פנים כאילו לא שמעה דבר והמשיכה לומר בשקט לסירוגין דברים של מה-בכך אל הפעוטה, הישנה ומתעוררת חליפות, שהיתה גדולה דיה להניחה לרגע על הספסל שלצִדה כאשר ביקשה האם להקל על משא זרועותיה. האיש המשיך בדבריו:

"אין לי יותר מחמישה-עשר שילינג ביד, למרות שאני פועל טוב ומנוסה במקצוע שלי. אני מוכן להזמין את כל אנגליה להתמודד אתי בקשירת שחת; ואילו הייתי שוב פנוי, הייתי שווה אלף לירות אפילו לפני שסיימתי את מלאכתי. אבל האדם אף פעם לא מזהה את הדברים הקטנים האלה, עד שהוא מחמיץ בכלל את ההזדמנות להשתמש בהם".

קולו של הכרוז, המנהל בשדה הסמוך את המכירה הפומבית של הסוסים הזקנים, נשמע מבחוץ: "אז זה הפריט האחרון – מי ייקח את הפריט האחרון בזיל הזול? נאמר ארבעים שילינג? זאת סוסת רבייה מצוינת, בת חמש ומשהו, ואין כל פגם בסוסה הזאת חוץ מזה שגבה שקוע קצת ועינה השמאלית נעקרה מבעיטה של סוסה אחרת, אחותה, שנתקלה בה בדרך".

"עד כמה שהדבר נוגע לי, אינני מבין מדוע לא יוכלו גברים שיש להם נשים ואינם רוצים אותן להיפטר מהן, כפי שהצוענים האלה נפטרים מן הסוסים הזקנים שלהם", אמר האיש באוהל. "מדוע לא יציגו אותן למכירה פומבית לגברים הזקוקים לדברים כאלה? אה? בחיי, אני מוכן למכור את שלי בזה הרגע, אם מישהו ירצה לקנות אותה!"

"יש כאלה שיהיו מוכנים לעשות זאת", השיבו כמה מן האורחים, מתבוננים באשה שלא היתה מכוערת כלל.

"אמת", אמר ג'נטלמן אחד, מקטרתו בידו – צווארון מעילו, מרפקיו, קווי התפר שלו וכתפותיו היו ממורטים, תוצאה של חיכוך מתמשך במשטחים נוקשים, ברק הרצוי יותר על גבי רהיטים מאשר על בגדים. מראהו העיד על כך שכנראה היה לפנים סייס או רַכָּב אצל איזושהי משפחה מן המעמד הגבוה במחוז השכן. "אני יכול לומר שקיבלתי חינוך טוב לא פחות מכל אדם אחר", הוסיף ואמר, "ואם אני אינני מזהה טיפוח אמיתי, איש לא יזהה אותו. ואני יכול להצהיר שיש בה את זה – בעצמותיה, דעו זאת, אני אומר – לא פחות מאשר בכל נקבה אחרת ביריד – אם כי לא תזיק לה מעט הבלטה של מעלותיה". אחר כך, תוך שׂיכול רגליים, חזר אל מקטרתו ומיקד את מבטו בנקודה מסוימת בחלל האוויר.

הבעל הצעיר, השתוי והמבולבל, לטש את עיניו במשך כמה שניות לנוכח שבחי אשתו הבלתי צפויים, מפקפק למחצה אם נהג בחוכמה ביחסו אל בעלת מעלות שכאלה, אבל עד מהרה שב לסורו ולבטחונו העצמי, ואמר בקשיחות:

"טוב, אם כך, עכשיו יש לכם הזדמנות; אני פתוח להצעות עבור פאר היצירה שלפניכם!"

היא פנתה אל בעלה ולחשה: "מייקל, דיברת הבלים כאלה בפומבי גם לפני כן. בדיחה היא בדיחה, אבל אתה עלול להגזים בזה. היזהר!"

"אני יודע שאמרתי זאת כבר; התכוונתי לכך. כל רצוני הוא למצוא קונה".

באותו רגע הגיחה אל חלל האוהל סנונית, אחת מבין האחרונות בעונה, שמצאה את דרכה באקראי מבעד לפתח שבחלקו העליון, התעופפה הלוך ושוב וחגה במעגלים מהירים מעל ראשיהם, וכל עיני היושבים עקבו אחריה בהיסח הדעת. בעודנה צופה בציפור עד שנמלטה על נפשה, חדלה חבורת הנאספים באוהל להקדיש תשומת לב להצעתו של קושר השחת, והנושא ירד מעל הפרק.

אבל כעבור רבע שעה חזר האיש – שהמשיך לתבל את דייסת החיטים שלו במנות גדושות של משקה, אף על פי שהיה כה נחוש בדעתו, או שתיין עשוי לבלי חת שכזה, עד שנראה עדיין פיכח למדי – אל נעימתו הקודמת, כפי שבפנטסיה מוסיקלית מגיע כלי נגינה מסוים בשנית אל הנושא המקורי: "הנה – אני מחכה לשמוע תשובה להצעתי זו. אין לי שום עניין באשה. מי ייקח אותה?"

בינתיים הִדרדרה החבורה בעליל, והשאלה המחודשת התקבלה בצחוק של הערכה. האשה לחשה, תחנונים וחרדה בקולה: "בוא, בוא, מחשיך כבר ואלה שטויות לא ראויות. אם לא תזדרז ותבוא, אלך בלעדיך. בוא!"

היא חיכתה וחיכתה; אך הוא לא זז ממקומו. כעבור עשר דקות קטע האיש את שיחתם של לוגמי הדייסה שקפצו מעניין לעניין, ואמר: "שאלתי שאלה ואף אחד לא ענה לי עליה. האם מישהו מכם מוכן לקנות את הסחורה שלי?"

התנהגותה של האשה השתנתה ופניה עטו אותם חזות וצבע זועמים שנזכרו לעיל.

"מייק, מייק", אמרה, "זה נעשה עסק רציני. הו! – רציני מדי!"

"מישהו מעוניין לקנות אותה?" אמר האיש.

"הלוואי שמישהו יעשה זאת", אמרה האשה בתקיפות. "הבעלים הנוכחי שלה הוא לא לטעמה כלל!"

"וגם את לא לטעמי", אמר הוא. "אז הסכמנו על זה. רבותי, אתם שומעים? זהו הסכם פרֵדה. היא תיקח את הילדה שלה, אם היא רוצה, ותלך לדרכה. אני אקח את כֵּלַי, ואלך לדרכי. זה עניין פשוט כמו סיפור כתבי הקודש. אם כך קומי, סוזאן, והראי את עצמך!"

"אל תעשי זאת, ילדתי", לחשה מוכרת בריאת-בשר של שרוכי מחוכים, למותניה שפע של שמלות תחתונות, שישבה בסמוך לאשה; "אישך הטוב אינו יודע מה הוא סח".

אבל האשה קמה על רגליה. "מי יהיה, אם כך, הכרוז?" קרא קושר השחת.

"אני", השיב מיד איש נמוך-קומה, בעל אף דומה לגולת נחושת, קול ניחר ועיניים מצומצמות. "למי יש הצעת מחיר בשביל הגברת?"

האשה השפילה את עיניה אל הקרקע, כמי שעמידתה עולה לה במאמץ עילאי של כוח הרצון.

"חמישה שילינג", אמר מישהו, והנוכחים צחקו.

"בלי עלבונות", אמר הבעל. "מי מציע גִינִי?"

איש לא השיב; ומוכרת שרוכי המחוכים התערבה.

"תתנהג יפה, אישי הטוב, למען אהבת האל! אה, לאיזה איש אכזר נשואה הנפש המסכנה הזאת! מיטתה והאוכל שלה עולים לה ביוקר, בחיי!"

"העלה את המחיר, כרוז", אמר קושר השחת.

"שני גיני!" אמר הכרוז; ואיש לא השיב.

"אם לא ייקחו אותה במחיר הזה, בעוד עשר שניות יצטרכו לתת יותר", אמר הבעל. "בסדר גמור, כרוז, הוסף עוד גיני".

"שלושה גיני – היא עולה שלושה גיני!" אמר הכרוז המנוזל.

"אין הצעה?" אמר הבעל. "אלוהים אדירים, היא הרי עלתה לי פי חמישים, לא פחות. המשך!"

"ארבעה גיני!" קרא הכרוז.

"אגיד לכם מה – לא אמכור אותה בפחות מחמישה", אמר הבעל, מוריד בחבטה את אגרופו על השולחן עד שהקערות ריקדו. "אמכור אותה בחמישה גיני לכל מי שישלם את הכסף, ויתייחס אליה יפה; והיא תהיה שלו לנצח, ולא תשמע ממני. אבל היא לא תימכר בפחות. חמישה גיני, אם כך, והיא שלכם. סוזאן, את מסכימה?"

היא הרכינה את ראשה בשוויון נפש גמור.

"חמישה גיני", אמר הכרוז, "או שהמכירה מתבטלת. מישהו מוכן לשלם? בפעם האחרונה, כן או לא?"

"כן", נשמע קול רם מפתח האוהל.

כל העיניים פנו לשם. בפתחו המשולש של האוהל, שהיווה את דלת הכניסה, ניצב מלח שהגיע לשם לפני שתיים או שלוש דקות. דממת מוות השתררה בעקבות הצהרתו.

"אתה אומר כן?" שאל הבעל, נועץ בו מבט.

"אני אומר כן", השיב המלח.

"לדבר זה עניין אחד, לשלם – עניין אחר. איפה הכסף?"

המלח היסס לרגע, התבונן שוב באשה, נכנס, פרש חמישה שטרות כסף מקומטים והשליך אותם על מפת השולחן. היו אלה שטרות של הבנק אוף אינגלנד בסך חמש לירות. על גביהם הטיל בקול מצלצל, בזה אחר זה, את מטבעות השילינג – אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה.

מראה הכסף בפועל ממש, בתשובה לקריאת התיגר על סכום זה – שנחשב עד לאותו רגע למשוער בלבד – עשה רושם גדול על הצופים. עיניהם היו מרותקות אל פניהם של השחקנים הראשיים, ואחר כך אל שטרות הכסף, המונחים על השולחן ועליהם המטבעות במלוא כובדם.

עד לרגע זה אי אפשר היה לקבוע בבִטחה שהאיש, חרף הצהרותיו המתגרות, מתכוון לכך ברצינות. הצופים קיבלו אמנם את המתרחש כמחזה אירוני מבדר, שהגיע עד כדי קיצוניות; והניחו שבהיותו מובטל, יצא המלח מכליו והתרתח על כל העולם, על החברה ועל שארי בשרו ומקורביו. אלא שעם ההצעה החוזרת ונשנית, והתגובה עליה בדמות מזומנים של ממש, התפוגגה קלות הדעת העליזה. דומה כי גוון חיוור עד להחריד מילא את חלל האוהל ושינה את חזות הכול. קמטי העליצות נמחו מעל פני המאזינים, והם המתינו בפה פעור.

"עכשיו", אמרה האשה, מפֵרה את הדממה, וקולה הכבוש והיבש נשמע רם ונישא: "לפני שתרחיק לכת, מייקל, תקשיב לי. אם תיגע בכסף הזה, אני והילדה הזאת נלך עם האיש. שים לב, זו כבר לא בדיחה".

"בדיחה? מובן שזאת לא בדיחה!" צעק בעלה, חמתו בוערת בו לשמע דבריה. "אני לוקח את הכסף: המלח לוקח אותך. זה ברור למדי. זה נעשה כבר במקומות אחרים – ולמה לא כאן?"

"וזאת מתוך הבנה ברורה שהאשה הצעירה מסכימה", אמר המלח בנעימות. "אני לא מוכן לפגוע ברגשותיה בעד שום הון שבעולם".

"בהן צדקי, גם אני לא", אמר בעלה. "אבל היא מסכימה בתנאי שתוכל לקחת את הילדה אִתה. היא אמרה זאת רק לפני כמה ימים כשדיברתי על זה!"

"את נשבעת?" אמר לה המלח.

"אני נשבעת", אמרה לאחר שהעיפה מבט בפני בעלה ולא ראתה בהן שום סימן של חרטה.

"בסדר גמור, היא תיקח את הילדה, והעסק תם ונשלם", אמר קושר השחת. הוא נטל את שטרות הכסף של המלח, קיפל אותם בתשומת לב מיוחדת ותחב אותם בארשת נחרצת, יחד עם מטבעות השילינג, לתוך כיס נפרד לגמרי בבגדו.

המלח התבונן באשה וחייך. "בואי!" אמר בחביבות. "וגם הקטנה – משַׂמחות השתיים מן האחת!" היא נעצרה לרגע, בוחנת אותו מקרוב. אחר כך השפילה שוב את מבטה, ומבלי לומר דבר הרימה את הפעוטה והלכה בעקבותיו, בעודו עושה את דרכו לעבר הפתח. כאשר הגיעה לשם הסתובבה, הסירה את טבעת הנישואין שלה מעל אצבעה והשליכה אותה לרוחב האוהל, הישר בפניו של קושר השחת.

"מייק", אמרה, "חייתי אתך שנתיים, ולא ידעתי אלא כעס ורוגז! עכשיו אינני שלך עוד; אנסה את מזלי במקום אחר. מוטב כך לי ולאליזבת-ג'יין, לשתינו גם יחד. שלום!"

אוחזת בזרועו של המלח בידה הימנית ומרימה בשמאלה את הפעוטה יצאה מן האוהל, מתייפחת מרה.

פני הבעל עטו ארשת אווילית של דאגה, כאילו לא ציפה שבסופו של דבר יהיה לכך סיום שכזה; וכמה מן האורחים צחקו.

"היא הלכה?" שאל.

"באמונה, כן; הלכה לה לגמרי", אמרו כמה איכרים ליד הדלת.

הוא קם על רגליו ופסע אל הפתח, בהילוכו הזהיר של מי שמוּדע לכובד משקלו של האלכוהול בדמו. כמה אנשים באו בעקבותיו, עמדו והתבוננו בדמדומי בין הערביים. ההבדל בין שלוות הטבע לבין מעלליו הזדוניים של האדם היה חד וברור מאוד במקום הזה. בניגוד לאכזריותו של המעשה שהסתיים זה עתה בתוך האוהל, נפרש כאן מחזה של כמה סוסים המשַׂכּלים את צוואריהם ומתחככים באהבה זה בזה, בעודם ממתינים שירתמו אותם לנסיעה הביתה. מחוץ לתחומי היריד, בעמקים וביערות, שררה דממה. השמש שקעה זה לא כבר, ובשמי המערב היה תלוי ענן ורדרד, שנראה קבוע במקומו אך השתנה לאִטו. ההתבוננות בו דמתה לצפייה במלאכת בימוי זוהרת מתוך אולם חשוך. לנוכח מחזות אלה, זה מול זה, התעורר הרצון להתנער מן האדם עלי אדמות, לראותו כמכתים את מארג היקום, שאלמלא כתם זה היה מאיר פנים לכול; עד שנזכרים שכל הנסיבות בעולם משתנות חליפות לבקרים, ושבאחד הלילות עשוי המין האנושי להירדם ולישון שנת ישרים תמימה בשעה שהעצמים הדוממים הללו יתפרצו בקול רעש גדול.

"איפה גר המלח?" שאל אחד הצופים, לאחר שהכול התבוננו סביבם לשווא.

"אלוהים יודע", השיב האיש שהתנסה פעם בחיי החברה הגבוהה. "אין ספק שהוא זר כאן".

"הוא נכנס לפני חמש דקות בערך", אמרה אשת הדייסה, מצטרפת לשאר וידיה על מותניה. "אחר כך לקח צעד אחד אחורנית ואז הסתכל שוב פנימה. לא הרווחתי ממנו אפילו פֶּנִי אחד".

"הבעל קיבל את המגיע לו, ועוד איך", אמרה הרוכלת בשרוכי המחוכים. "בן אדם נאה והגון כמוה – מה עוד יכול גבר לבקש? אני גאה באומץ לבה של האשה הזאת. הייתי נוהגת כך בעצמי – כה ייתן לי אלוהים וכה יוסיף אם לא הייתי נוהגת כך, אילו בעלי התייחס אלי כך! הייתי הולכת והוא היה יכול לקרוא ולקרוא לי עד שגרונו היה ניחר; אבל לא הייתי חוזרת בכלל, לא עד בוא יום הדין!"

"על כל פנים, מצבה של האשה ישתפר", אמר אחר, בעל אופי מתון יותר. "כי אופיים של יורדי-הים הוא מקלט טוב לשֵׂיות שהניחו שיגזזו את צמרן, ועושה רושם שלאיש יש כסף בשפע, דבר שלא היתה רגילה אליו לאחרונה, על פי כל הסימנים".

"שימו לב לדברַי – לא אלך אחריה!" אמר קושר השחת, חוזר בעקשנות למקום מושבו. "שתלך לה! אם היא מסוגלת לשגעונות כאלה, שתסבול בגללם. לא היתה לה שום זכות לקחת את הילדה – זאת הילדה שלי; ואילו עשינו זאת שוב, היא לא היתה מקבלת אותה!"

אולי בשל תחושה מסוימת כי צידדו במעשה שאין להצדיקו, ואולי מפני שהשעה היתה מאוחרת, הלקוחות החלו להתפזר ולצאת מן האוהל זמן קצר לאחר תום האירוע. האיש מתח את מרפקיו על השולחן, השעין את פניו על זרועותיו, ועד מהרה החל לנחור. מוכרת הדייסה החליטה לסגור את המקום למשך הלילה, ולאחר שהשגיחה על העמסת בקבוקי הרום, החלב, החיטה, הצימוקים ושאר דברים שנותרו ברשותה על העגלה, באה למקום שהאיש היה שרוע בו. היא טלטלה אותו, אך לא יכלה להעירו. מכיוון שהאוהל לא נועד לפירוק באותו לילה, שכֵּן היריד עתיד היה להתנהל במשך יומיים-שלושה נוספים, החליטה להניח לישֵׁן, שברור היה כי איננו קבצן משוטט, להישאר במקומו עם הסל שלו. היא כיבתה את הנר האחרון, שמטה את שולי פתח האוהל, יצאה בעדו ונסעה משם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ראש העיר קסטרברידג'”