החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סודותיה של רומינה לוקאס

מאת:
מספרדית: סוניה ברשילון | הוצאה: | 2015-03 | 216 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

כתיבתו המזוקקת והנועזת של ארקולה ליסרדי נוחתת שוב בידי הקורא העברי, בפרק נוסף מתוך שלישיית רומנים הקצרים על חוסר נאמנות. סודותיה של רומינה לוקאס הוא מעין סיפור בלשי ביתי, בעל מנות גדושות של דמיון וארוטיקה; רומן שלובש צורה של מותחן כדי לדון בשאלות על מקור התשוקה, הפעם בדמות הנגדת ארוס ותָנַטוס.

הכול מתחיל ברגע גורלי האורך שלושים שניות: שני מבטים מצטלבים באקראי — מבט של הולך רגל עירוני אנונימי ומבט של נהגת שחולפת על פניו. הרגע הזה הוא נקודת המגוז — סצנה קטנה שדי בה לליסרדי לנצח על תזמורת של תנועה בעיר, יחסים בבית, אובססיה ותשוקה. כהרגלו פושט מעליו ליסרדי את הקונבנציות המקובלות, את האיפוק והביישנות — וקופץ מיד ועמוק לתוך הרפתקה ספרותית חיונית. אנו מזמינים אתכם לצלילה נוספת אל המיניות החשופה של בני אדם רגילים, המפוסלת בעטו של אמן שהוא תופעה ייחודית בספרות העכשווית.

“הספר שטוף ארוטיקה נטולת דעות קדומות, המלווה בשמחה חיונית ואף בהומור סרקסטי, ואנו נעשים מציצנים, שותפים לסודותיה המיניים של אישה, ולאובססיה של גבר לעברה של אישה זרה.”

מרטין גוטיארז

“בספר הנוכחי משתמש ליסרדי בכתיבתו האלגנטית לעילא, היבשה, הפשוטה, התמציתית, כדי לכוון את תשומת הלב אל הדיאלוג בין ארוטיקה (ופורנוגרפיה) וסוגות ספרותיות; במקרה הזה למותחן הבלשי.”

נורה ריוואס

ארקולה ליסרדי נולד במונטווידאו ב-1950. בימי המשטר הצבאי בארצו הוא גלה למקסיקו. בשנת 1995 יצא ספרו הראשון חמים, ומאז הוציא יותר מעשרים וחמישה רומנים בעלי מטען ארוטי משמעותי, העוסקים, לדבריו, לא ביצר המיני שביטויו בתעשיית הצריכה של פורנוגרפיה וסקס, אלא בתשוקתו המינית של האדם. קולו של ליסרדי הוא בעיקר ספרותי; הוא מאופיין בפשטות, בצלילות ובתמציתיות, ואילו קצב הפרוזה שלו מהיר להפליא בזכות ניקיונה. השם ארקולה ליסרדי הוא שם־עט; במשך שנים הוסתרה זהותו של הסופר, ספריו התפרסמו בלי שאיש ידע במי מדובר. לצד שם המחבר אף הופיע תאריך פטירה. הילה מסתורית אפפה את הסיפור במשך שנים עד שלבסוף התגלה שהמחבר הוא מוכר ספרים ותיק הידוע באורוגוואי כאיש ספרות משכיל במיוחד. בשנים האחרונות זוכות יצירותיו של ליסרדי בהכרה ובפרסים ומתורגמות לשפות נוספות. הוא משתתף בקביעות במיטב הירידים ופסטיבלי הספרות באמריקה הלטינית. את חשיפתו הראשונית קיבל בהוצאה העצמאית החדשנית הּום (HUM) שבמונטווידאו. סדותותיה של רומינה לוקאס הוא הראשון בטרילוגיה על אי־ נאמנות, והשני שרואה אור בעברית אחרי שעה חופשית, שזכה בארץ להצלחה רבה.

מקט: 4-1193-21
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
ביקורת על הספר
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ראיתי אותה בפעם הראשונה והאחרונה בבוקר יום רביעי, שישה בספטמבר אלפיים ושש, באחת־עשרה ושלושים ושלוש דקות, בפינת הרחובות רפובליקת אל־סלבדור ולואיס אלברטו דה־הֵרֵרָה. זה היה בוקר שמשי נפלא שבישר על בוא האביב. עבדתי משעה מוקדמת בבוקר בהסבת עליית הגג לפינת קריאה עד שהחלטתי לצאת לקנות כמה דברים, לחלץ רגליים ולהוציא את קָניטָה, כלבת הפודל הלבנה שירשנו משכנתנו שנפטרה.

הלכתי ברחוב לואיס אלברטו דה־הררה בכיוון שדרות איטליה כדי להגיע לחנות "פֵרומַניָה" ולקנות צבע לדלת היציאה מעליית הגג לגג. כשהתכוונתי לחצות את רפובליקת אל־סלבדור, ראיתי מכונית מתקרבת ונעצרתי. זאת הייתה רֵנו לבנה. היא הייתה לבדה. מבטינו הצטלבו. מאותן הצטלבויות מבטים שנועדו להגיע להסכמה מי יחצה ראשון. אלא שזה לא מה שהתרחש.

לְמה שהתרחש אין לי מילים. למזלי אין בהן באמת צורך. גם אם אומר אך מעט, מי שהדבר קרה לו לפחות פעם בחיים – אני חושש שמספרם של האנשים האלה הולך ומצטמצם – יהיה לו מושג ברור למדי במה מדובר. ולמי שמעולם לא חווה זאת, גם המילים החזקות ביותר יהיו חסרות תועלת. ראיתי בפניה את ההפתעה שהיא ראתה בפניי. כי, אם לומר זאת בצורה תמציתית ככל האפשר, מה שהתרחש הוא שזיהינו זה את זה. מעולם לא התראינו קודם לכן, אני בטוח בכך, אבל זיהינו זה את זה באופן מידי והדדי, כמי שרואים – נאמר – את מי שנועדנו לו, את מי שהיינו מאוחדים אתו מאז ומתמיד במישור אחר של הקיום, ושאותו, לפיכך, חיכינו בשקיקה לפגוש, מעומק הווייתנו, בגלות הארצית.

לא אתעקש. ברור שאין מילים לדבר הזה. ברור גם שאין בכוונתי להתווכח אם קיים או לא קיים "מישור אחר של הקיום". אני חוזר לעובדת הזיהוי, ואני משתמש בניסוח הזה בהיעדר ניסוח מוצלח יותר – אם מישהו מכיר כזה, אני מפציר בו שיידע אותי. המשכנו להביט זה בזה, אם כן, ללא ניע, כמו בתצלום. היא ביד אחת על ההגה ויד אחרת על מוט ההילוכים, ראשה מופנה לעברי, עיניה בעיניי. ואני עומד שם, כבר ירדתי מהמדרכה, הייתי על הכביש, ורצועת הפודל כרוכה כמה פעמים סביב ידי הימנית כדי להגביל את תנועתו, דבר רצוי מאוד בעת חציית הכביש.

ידוע שבעלי חיים, וכלבים במיוחד, הם רגישים מאוד, מכ"מים של ממש שמתריעים בפני בעליהם על מצבים של סכנה. קניטה שמה לב שמשהו משמעותי מתרחש או יתרחש, ונבהלה, והחלה לנבוח על האישה שבמכונית הלבנה. העובדה שמושא חרדתה של קניטה אפילו לא עפעפה למשמע צווחותיה ההיסטריות של הכלבה, ויתר על כן – אפילו לא העיפה מבט לעברה – תעיד על העוצמה שבפגישת מבטינו.

ברגע שהתעשתּי התכוונתי לגשת ולדבר אתה. לא עלה בראשי שמגוחך לפנות באמצע הרחוב לאישה זרה שחוצה את דרכך במכונית. ראינו זה את זה, זיהינו זה את זה, חיינו היו צריכים להשתנות תכף ומיד. והשינוי הזה היה אמור להתחיל, באופן טבעי, באמירת "שלום". היא ראתה שאני עומד לדבר אתה. היא ראתה אותי פותח את הפה כדי לדבר אתה. הפחד – אולי מפני הפולש, מפני הזר, כך חשבתי באותו רגע – הבזיק במבטה. מצחה התקדר. כבר חלפו חודשים, אבל אני זוכר כל מחווה קטנה שלה בבהירות. במהלך החודשים הללו לא זו בלבד שהעליתי בזיכרוני את פרק הזמן הקצרצר הזה, אלא גם ניתחתי כל פרט בו, שימרתי אותו ובחנתי כל רגע מתגובתה לפגישתנו. לכן כעת, כשאני מעלה את הרגעים האלה בזיכרוני, אני רואה אותם כאילו בהילוך איטי. על שולחן הניתוחים שלי, פתוחים כך במלקחיים, הם כבר אינם צופנים בעבורי שום סוד.

היא ראתה שאני עומד לדבר אתה בו במקום, באמצע הרחוב, והפחד הכריע. זה טבעי. היא זיהתה אותי במישור אחר של הקיום, אבל בחיים הארציים לא ידעה מי אני. היא לא יכלה לשאת את הבלבול. אילולא היינו באמצע הכביש, בחציית רחוב חטופה, אילו היינו יושבים, למשל, פנים אל פנים באוטובוס או במסעדה, היא הייתה מתגברת על ההפתעה, על ההלם, על הפחד, ובהדרגה מקבלת את הדברים כפי שהם באמת. זה לא היה המקרה. היא ברחה. היא החלה לנסוע והתקדמה כמה מטרים, עד שפגוש הרנו כמעט נכנס לאזור התנועה של שדרת לואיס אלברטו דה־הררה. ואז היא הביטה בי במראת הצד. ממרחק מטרים ספורים ובהשתקפות במראה קטנה לא יכולתי להעריך את הבעת פניה. אני יודע רק שהביטה בי והמשיכה להביט בי. מה ראתה? לפחות את זאת: שאף על פי שהזיזה את המכונית, אני נותרתי עומד שם ומביט בה. אולי היא ראתה על פניי גם הבעה של אי שביעות רצון מבריחתה. אולי. קשה לומר בבטחה.

הדבר הבטוח הוא שנותרנו כך, מביטים זה בזה מבעד למראת הצד. אולי התמהמהתי בתגובתי כשהלכתי לעבר המכונית. אולי משמעותו של המבט הארוך ההוא הייתה שהחלה להבין את עומקו של אותו זיהוי הדדי, ואם הייתי מתקרב ומדבר אתה, היא הייתה מקבלת אותו לחלוטין. אולי איחרתי להגיב. נותרתי עומד. כנראה חשבתי לעצמי – הכול היה חטוף כל כך, ומעבר לגבול מסוים אני כבר לא יודע אם אני מדמיין, מפרש פרשנות יתר, מתקן את המציאות – שאם אתקרב יחזור הפחד, ולחצות את שדרת לואיס אלברטו דה־הררה תוך כדי בריחה זה לא רעיון טוב. זה באמת לא היה רעיון טוב. אז לְמה חיכיתי כשעמדתי שם? שהיא תיסע לאחור? שתפתח את דלת המכונית ותצא, או תקרא לי? לא עשיתי דבר, והיא לא עשתה דבר. פשוט הבטנו זה בזה – מי יודע כמה זמן, נצח בוודאי – מבעד למראת הצד, אותה מראה שמונחת כאן על שולחני – מנופצת ועקומת מסגרת – בשעה שאני כותב.

אחר כך כבר לא ראיתי את עיניה במראה, והמכונית המשיכה להתקדם. נהגים רבים, אחרי שהם חולפים על פני הרמזור של שדרות איטליה, נוסעים ישר ובמהירות רבה בלואיס אלברטו דה־הררה עד לרמזור של רָמוֹן אנאדוֹר. הם מאיצים בקטע הראשון, בירידה, לא מאטים עד שהכביש מתעקל, ואף מתעלמים ממעבר החצייה שליד הסופרמרקט ומהשלט שמול בית הספר. כשהיא החלה שוב לנסוע הביטה כנראה שמאלה ואחר כך – כלומר, מאוחר מדי – ימינה. הסכנה ארבה מימין, נסעה כמו טיל בירידה מכיוון שדרות איטליה: טנדר כחול מסוג פורד. ובמהירות שהטנדר נסע כדי לחמוק מהתנועה המגושמת של הרנו, היה הנהג צריך לשבור את ההגה הצדה בבת אחת, ולכך היו השלכות בלתי צפויות, קשות מן הסתם, בייחוד על שלמותו הפיזית. לכן הוא הסתפק בלחיצה חזקה על הבלמים. הצמיגים שהתחממו מאוד פלטו אד שחור. הטנדר החליק הצדה, הסתובב מעט, בדיוק עד לנקודה שבה הפנס הימני היה הדבר הראשון שנגע ברנו. המכה פגעה בדלת הקדמית שליד הנהג, וגרמה לרנו להחליק הצדה עד שהתנגשה במדרכה.

כשפגעה במדרכה איבדה הרנו את יציבותה והתהפכה. המדרכות באזור הזה הן רחבות מספיק שתתהפך פעמיים עד שתיעצר כשהגלגלים כלפי מעלה. בדממה הכבדה שאחרי הבלימה, המכה וההתהפכות – אפילו הציפורים השתתקו – הרגשתי שגופי עשוי עופרת ושאין בעולם כוח גדול מספיק שיצליח להניע אותו; רגליי כמו ננעצו ברצפה, ראיתי מכוניות נעצרות ואת הנהגים רצים אל הרנו, ראיתי דלתות, חלונות ומרפסות נפתחות ושכנים מציצים על האסון, ראיתי את נהג הטנדר שהלך בזיגזג, כמו שיכור, עד שהתיישב באמצע הכביש, ראיתי איך הראשונים שהגיעו נאבקים לפתוח את דלת הרנו. משכתי ברצועת הכלבה, שהייתה מבוהלת, והלכתי גם אני בסופו של דבר, בלי משים, כמו סהרורי, למקום שכבר התקהלו שם אנשים.

פילסתי דרך בין הסקרנים במרפקיי כדי להגיע עד אליה, כאילו הייתי רופא, או בעלה, עד שהייתה מולי, שרועה על הדשא, עם אותו כתם ארגמני מבריק – כמו פרח טרופי ענק – בצד ראשה. כרעתי ברך לצדה. עיניה, פקוחות מאוד, הביטו בשמים. הן מצמצו. היא נראתה כאילו היא חושבת, דעתה מוסחת. התייצבתי לפניה כדי שתביט בי. ראיתי שמבטה מתמקד באיטיות ושלאט־לאט היא מתחילה לראות אותי, להיזכר בי, לדעת מי אני. "שלום" אמרתי לה, וקולי, בדממה מלאת הכבוד של הסקרנים, נשמע כאילו אני על במה. אני בטוח שהיא הייתה בהכרה, שהיא הביטה בי, כלומר, בהולך הרגל שבו נתקלה רגע לפני התאונה, ושבמבטו זיהתה משהו שלא ידעה מה הוא ושבלבל אותה ומילא אותה פחד. הופעתי שם, הולך הרגל ההוא, שוב, ועכשיו לא יכלה לברוח, היא הייתה בידיי. זה כנראה מה שחשבה, אני מתאר לעצמי, כי במבטה שוב הופיע הפחד, ומצחה שוב התקדר כמו אחרי המבט הראשון.

לפחות כך אני חווה מחדש, או בונה מחדש, את הרגע ההוא, שבו – דבר שלא ידעתי כמובן, וגם היא לא – בעודה מביטה בי, בגלל פגיעות פנימיות חמורות, גססה. חיפשתי בראשי משהו לומר לה. מובן שלא הצלחתי להוציא אפילו מילה. לא יכולתי לומר לה דבר מלבד "יהיה בסדר, האמבולנס כבר מגיע" ולא אמרתי זאת. למעשה, כל שעשיתי היה לעמוד בינה לבין התכלת התהומית, לטעת בה פחד ובמקום להניח לה להגיע לשלוות המרחב האינסופי, לאלץ אותה להביט בעיניי ולהיכנע למבטי החוקר, למבטי המחפש בעיניה בחוסר בושה מי יודע איזה סוד. מצחה התכווץ עוד ועוד ופיה נפתח כדי לדבר. אני חושב שאילו הייתה מסוגלת לדבר הייתה אומרת "לך מפה, תסתלק, תניח לי לנפשי", אבל הדבר היחיד שיצא משפתיה, מהצד השמאלי, היה חוט של דם, שניגר לאורך לחיה ואחר כך על צווארה עד שטפטף על הדשא. כיוון שהבטתי בתדהמה בחוט האדום – שנראה לי כמו האות המבשר של הדבר שבסופו של דבר אכן בישר – והרחקתי את הכלבה שניסתה לרחרח ואולי אפילו ללקק קצת מאותו צבע מבריק, לא ראיתי במבטה את הופעת הקיפאון, את המוות. כששבתי והבטתי בעיניה כבר קפא מבטה לנצח. כבר לא היה מבט. כבר לא היה שם איש. גופה היה ריק.

מעגל הסקרנים התרחב מעט, נסוג מפני נוכחות המוות, פלט מלמול שנשמע כמו שילוב של אכזבה והפתעה; אישה התייפחה; "לא" לחש בתלונה קול של גבר. עצמתי את עיניה. כשנוגעים במת חשים שאט נפש. כאילו נוגעים במשהו מבעית, במשהו דוחה באופן בל־יתואר. זו תחושה מגוחכת, אך בלתי נמנעת. כאילו נותר מהאדם נטול הנשמה רק משהו מעורר חלחלה. דיכאתי את התחושה ככל יכולתי. לא ידעתי מה לעשות. לקום. ללכת. כמה סקרנים שציפיותיהם הגרועות ביותר התמלאו נטשו את המעגל. זה היה מוות מרהיב ופומבי, מושלם מאוד, מוצלח מאוד, עם הופעה מדהימה – וחינם – של הגבירה והאביר. באותו רגע הגיעו האמבולנס והמשטרה כאחד. גם הם חשבו שאני האלמן. כשהבינו שלא, ביקשו ממני לזוז לאחור.

הם קבעו את מותה, כיסו את הגופה, תחמו את האזור. שאלו אם מישהו ראה את התאונה. התייצבתי עם קניטה – שבשלב זה כבר הייתה נסערת מאוד –בזרועותיי. סיפרתי שהרֵנו חצתה כאילו לא ראתה שהטנדר מתקרב, סיפרתי גם שהטנדר נסע במהירות רבה. לקחו ממני פרטים. התרחקתי. בסופו של דבר המשכתי בדרכי לחנות חומרי הבניין.

שלושים דקות אחרי זה, בדרכי חזרה, הגופה, הגוף שלה, תוצר הגורל והאסון, עוד היה שם. היו שם יותר שוטרים, סקרנים נוספים, שני צוותי טלוויזיה, אחד מהם שידר בשידור חי למהדורת חדשות הצהריים. התנועה נחסמה בשני הכיוונים. לא התקרבתי וגם לא נעצרתי. בפינה חבויה כלשהי בנפשי ניסיתי להכחיש את מה שהתרחש. למעשה, לא חשבתי על כך במהלך מחצית השעה שחלפה. באותו רגע ראשון של הכחשה עזרה לי העובדה שמעולם לא גיליתי רגישות לפואטיקה של תאונות הדרכים. בכל מקרה, כשחלפתי בדרך חזרה הצצתי בהתרחשות כמו מבעד לסדק, מרחוק, והייתי צריך להתאפק, לחמוק ממעורבות, לכווץ את הגב, לאחוז בחוזקה בפחית הצבע ולצעוד בנחישות כדי לא להיכנע לתחושת הסחרור והריק.

זה, בתמציתיות רבה, מה שהתרחש בפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה. כשאני קורא מחדש את הכתוב, מה שהושמט תובע את מקומו. למשל, לא סיפרתי שהיא הייתה צעירה הרבה יותר ממני. אחר כך נודע לי שהיא הייתה בת עשרים ושמונה. גילי כפול מזה. לא סיפרתי גם שעיניה היו אפורות, שפתיה ורודות חיוורות מאוד, ועורה לבן מאוד. לא סיפרתי גם שכאשר ראיתי אותה שרועה על הדשא נגעו ללבי הדייקנות והטעם הטוב בבחירת לבושה. לא סיפרתי גם שהגבעות והעמקים של גופה – שלא הסגירו את הפציעות הפנימיות – נראו לי כמו הארץ המובטחת, וגם לא שאפילו באותו רגע נורא חשתי תשוקה להחליק אל בין רגליה הפסוקות למחצה. לא סיפרתי גם שכאשר חזרתי וראיתי מהמדרכה ממול את מתאר גופה המכוסה דמיינתי נהרות של נמלים פולשות לתוכה מכל פתחי הגוף. ובסופו של דבר, כמה צריך לספר? איפה מפסיקים לספר? אני, מצדי, לא הייתי מפסיק לספר לעולם. ככל שאני מעורר את הדבר, כך אני נזכר בפרטים נוספים.

הדבר שמעורר בי הכי הרבה שאלות בשעת קריאת הכתוב הוא אותה בריחה, אותו פחד, אותו קֽצה־קצהָ של בעתה שהיא חשה כשראתה אותי, ושהביאה אותה לחוסר הזהירות ולתאונה. לומר שהיא פחדה מהפולש, מהזר, זה לא מספק אותי. אדון מבוגר עם פודל לבן לא מפחיד איש. האם זה היה מטרד עירוני גרידא, מהסוג שהנהגים במונטווידאו מכירים, כשבכל רמזור שהם נעצרים בו מתקהל בחלונם אוסף משוגעים ועלובים? האומנם כדי להיפטר ממשוגע עם כלבלב, מאלה שמתקרבים לבקש סיגריה או שווה ערך לה במטבעות, היא ביצעה את התמרון המגושם כל כך? מה שאני חושב – או מה שאני רוצה לחשוב, שזה היינו הך – הוא שחשה אותה תחושה שהיא מזהה אותי, בדיוק כפי שאני חשתי את התחושה שאני מזהה אותה, ושהיא ברחה מפני אותו זיהוי. אם כן, למה אותו זיהוי שלי, כמי שנועדה לו – אם לומר זאת בדרך כלשהי – הבעית אותה כל כך עד שברחה כמו משוגעת?

יש לי השערה כמענה לשאלה הזו. התכוונתי לשמור אותה לעצמי. זו רק השערה. אבל מה הטעם לכתוב, אם לא מספרים הכול? אולי ברגע שזיהתה אותי כמי שנועדה לו, הדבר שראתה – או חשבה שראתה – היה הפנים של מותה. היא לא טעתה: פניי היו בסופו של דבר הפנים של מותה. כשניסתה לברוח מפניו – פרדוקס בלתי נמנע – היא הושלכה לזרועותיו. אולי בעיניה זו הייתה משמעותו של אותו זיהוי שנועדנו זה לזה – שבעיניי נשא משמעות שונה לחלוטין. ובכל מקרה, איזה הבדל היה בין זיהוי אחד למשנהו – שלה ושלי? הן במקרה הראשון והן בשני הייתה התוצאה להיאבד לעד. לא לאבד זה את זה, כמובן, אלא לאבד כל אחד את עצמו. במקרה שלי – ללכת לאיבוד בתוך התשוקה אליה, ובמקרה שלה – ללכת לאיבוד במותה. אם באותם רגעים של חוסר תנועה ומבט מהופנט ומרותק של זיהוי הדדי, אני זיהיתי בה את התשוקה שאלך בה לאיבוד, והיא ראתה בפניי את פני מותה – מה ההבדל? הבדל של טמפרמנט, לא יותר.

במה מועילה לי, בסופו של דבר, ההשערה הזו? היא לא מועילה. כשמדברים על תשוקה מדברים על מוות – זה ברור. הם שני צדדים של אותו מטבע. כך או כך, זו רק השערה, לא יותר. כפי שאפשר יהיה לראות בסיפור, מצאתי תשובות לשאלות רבות ששאלתי את עצמי בנוגע אליה, על חייה ועל תשוקותיה, אבל לא מצאתי שום סימנים מוחשיים וחד־משמעיים שיעזרו לי להשיב על השאלה הבסיסית הזו, מה הבעית אותה בעצם הזיהוי. מה אפוא המשמעות של הסיפור הזה, שלא מסוגל לתת דין וחשבון מדויק על הדבר המניע אותו, הדבר שבלעדיו אין סיפור? זו עוד שאלה טובה. אני מאמין שמלבד האַיִן המרכזי והראשוני הזה, אפשר למצוא משמעות בחשיבה על המעשים שנבעו מאותו אַין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סודותיה של רומינה לוקאס”