החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זהות במבחן

מאת:
הוצאה: | 2021 | 180 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

40.00

רכשו ספר זה:

"הבנות הצליחו לעצור מונית, ונסרין אחזה בידי ומשכה אותי אחריה. בקושי הצלחתי להיאחז בטרולי שלי ולהשאיר שטר של 20 אירו על השולחן. ׳בוא יסע איתנו, נראה לך את השכונה, יש לי מישהו להכיר לך,׳  אמרה. לא  יכולתי להתעלם ממגע ידה הרך והחזק כאחד. היד שלי הייתה חמה ושלה קרה, ולרגע היה נדמה שהזמן של האחיזה ארוך מהדרוש; הייתה זו רק שנייה, אבל מורגשת מאוד. המונית עצרה בתוך השכונה. לכלוך וריח כבד של פסולת קידמו את פנינו כשיצאנו לרחוב. ׳בוא! מה אתה עומד כך? אל תפחד, זה המקום הכי בטוח בכל פריז למוסלמים כמונו,׳ היא אמרה".

 

באמצעות מסע מטלטל בזמן ובמקומות נידחים בעולם, לוקח אותנו המספר, בדרך של הכשרה ומבצעים אשר שופכת אור מזווית אישית, על פעילות שטח של איש קהילת המודיעין הפועל למען סיכול פעילות טרור אסלאמי נגד מדינת ישראל. הדילמות המוסריות לא פוסחות על הגיבור ומאלצות אותו לבחור בין עיקר לטפל ובין אמת לבדיה בתוך עולם שבו עליו לגלם זהויות שונות בדרכו להשגת המטרה.

 

עמית אסא, יוצא קהילת המודיעין ובעל ניסיון של עשרות שנים בפעילות שטח חשאית, מנסה בספר ראשון פרי עטו להדגים במעט את הדילמות האישיות העומדות בפני לוחמי סתר רבים המבצעים יום-יום משימות מסכנות חיים מעבר לקווי האויב, משימות אשר מציבות אותם בסיכון אישי רב, וכל זאת למען ביטחונה של מדינת ישראל.

מקט: 4-1272-1122
"הבנות הצליחו לעצור מונית, ונסרין אחזה בידי ומשכה אותי אחריה. בקושי הצלחתי להיאחז בטרולי שלי ולהשאיר שטר של 20 אירו […]

1

איסטנבול, יוני 2015

כיכר איסתיקלאל, שמונה בבוקר, ריח הדלק הסילוני משדה התעופה עדיין באפי, ריחות של קפה טחון ובצקים טריים משתלטים אט אט על האווירה. ילדה יחפה עם עגיל זהב באוזן אחת בלבד מגישה את היד לבקשת נדבה, בפיה מלמול לא מובן. אני נותן לה מטבע והיא מצמידה את כפות ידיה העדינות זו לזו בהבעת תודה. אני מתיישב בבית הקפה על כיסא הפונה לרחוב ומביט מעבר לחלון בנעשה בחוץ. מתחילה המולת הבוקר, עומס של עוברים ושבים, מרביתם מקומיים, בדרכם לעבודה, חלקם מעונבים מכובדים וחלקם בלבוש מסורתי.

פועלים מעשנים סיגריה זולה בפינת הרחוב ואינם מבחינים כלל באלמוני שיוצא מהמלון שממול הקפה, אוחז בידו האחת עיתון מקומי ובידו האחרת סיגר מעשן. הוא מביט שמאלה וימינה ומייד ממהר לסמטה צדדית. אין איש אחריו כך נדמה, אך זה לא מספיק, אני צריך ללכת אחריו כדי לוודא שאף אחד לא עוקב אחריו. אני משלם במזומן ויוצא אחריו, עוד שני רחובות יעבור והנה הוא נכנס לחנות המזכרות הקבועה. חלפתי על פני החנות תוך שאני מסיר את הכובע שעל ראשי לכמה שניות לאות סימן מוסכם בינינו, והמשכתי לעבר המעבר התת קרקעי המוביל לרכבת התחתית. ריח הטחב החליף ריחות של בוקר, חשכה החליפה קרן אור מלטפת, עוד מעט זה יקרה. קניתי את העיתון המקומי וקיפלתי אותו בדיוק באותה הצורה כפי שהוא החזיק בידו וחיכיתי. הוא ירד מולי במדרגות, עצר לרגע ליד המפה הגדולה שליד עמדת הקופאי, החלפנו בחטף עיתונים ועליתי לרכבת. לא משנה כמה פעמים עשיתי זאת בעבר, תמיד הלב דופק כמו רוצה לקפוץ החוצה. אני מתיישב בקרון העמוס, לא מרשה לעצמי להביט לאחור, והרכבת מתחילה לזוז. הוצאתי בזהירות את המעטפה מתוך העיתון המקופל והכנסתי לכיס המכנסיים, פשטתי את הז'קט של החליפה, הסרתי את הכובע מראשי והכנסתי אותם לשקית נייר שהוצאתי מהתיק. עכשיו הרגשתי שאני אדם אחר. ירדתי בתחנה השנייה והתחלתי ללכת. רחוב אחד ועוד אחד, מבט מהיר מעבר לפינה ושוב מבט וזהו, אני בסדר.

מאפה אהוב של בוקר, ממולא בגבינה ותרד, מטפטף לי על הנעל, בגינה ירוקה שבה ספסל בודד, עוד לגימה מכוס חד פעמית מלאה בתה מהביל ואפתח את המעטפה. זקן עם נרגילה מביט בי ומניף לי ידו לשלום כאילו מכיר אותי. כן, זהו מוכר השטיחים שבחודש שעבר עזר לי למצוא את תחנת המוניות בדרך לשדה התעופה. הנדתי בראשי, הוא מאמין שאני צרפתי שחי במרסיי ומגיע לפה לרגל עסקיי. במקור, כך סיפרתי לו, נולדתי בטוניס ולכן בקיאותי בשפה הערבית ובמנהגי האסלאם. "סלאם הוא עליכום," בירכתי, והוא השיב מלמול בטורקית לא מובנת בין שיניים חסרות. במעטפה דרכון צרפתי, ו־5,000 אירו, זה יספיק לצרכיי עד שאפגוש את יעלה ביעד הבא. מונית לשדה והנה אני שוב ממתין עם טרולי עמוס בטרמינל הענק ליד שער 501 בדרכי לסרי לנקה. תחילתו של מסע אל הבלתי נודע, מתוכנן אך נועד לשינויים, שינויים שיאתגרו את היכולת החשיבתית־יצירתית ואת יכולותיי הפיזיות, ואני מוכן לאתגרים האלו כפי שלא הייתי מוכן לדבר בחיים. אני שוקע בכיסא הקר שממול לגייט כדי שלא אפספס את הבורדינג ונזכר בתחילת הדרך שלי בארגון, איפה הייתי לפני כמה חודשים ואיפה אני היום. זה התחיל בתל אביב.

2

תל אביב, קיץ 2010

יום ראשון, רחוב רמברנדט, קומה שלוש, השעה תשע בבוקר, השמש כבר מכה בעוז והלחות באוויר היא כמו זו שרק תל אביבים מסוגלים לסבול. בפעם הקודמת שהבטתי בשעון השעה הייתה שש וברחוב התנגנה לה שוב מנגינת משאית הזבל בחריקות אופייניות ובצעקות לא מובנות ברוסית, כנראה מזרזים את הנהג להמשיך לרחוב הבא. התריסים של המרפסת בדירה השכורה שלי פתוחים לרווחה בניסיון נואש להשיג עוד רסיס של קרירות מהלילה שעבר. שיער תלתלים זהוב מכסה את הכרית שלי וריח חזק של זיעה ופעילות מינית עולה באפי. בכאב ראש מסחרר אני מנסה לקום, להגיע למטבח, ללגום מעט מים, להפיג את החמרמורת שאחזה בי, נזכר שיצאנו מהמסיבה ביחד אבל לא ממש זוכר את שמה. הטלפון בסלון מצלצל וזה נשמע לי כמו צלצול חזרה ללימודים בהפסקות בבית ספר.

"שלום, מדבר אבנר מחברת ההשמה."

"מי? נראה לי שזו טעות במספר, אדוני…"

"לא, לא טעות, אני מדבר עם יואב?"

"כן." איך הוא הגיע למספר הזה? אני חושב לעצמי, במושב אפילו לא יודעים איפה נמצאת הדירה הזו שרק לפני חודש זרקתי בה את מיטלטליי.

"אשמח להיפגש איתך ולהסביר במה מדובר," הוא אומר.

"אולי תן לי רמז?" אני מנסה.

"מדובר בהצעת עבודה, אבל אני מעדיף לדבר איתך פנים אל פנים, מחר בבוקר בשעה עשר בכיכר מילאנו, זה טוב?"

"אה, כן, נראה לי."

"טוב, להתראות."

"רגע…" השיחה התנתקה. איך בדיוק אני אמור לזהות אותו? איזה קפה בדיוק? לא הספקתי לשאול וגם לא ממש חשבתי באופן רציף ותכליתי במצבי. צליל הניתוק של הטלפון והצפצוף שבא אחרי החרישו את אוזניי, נפלתי שוב על הכרית, מנסה לשכוח את כאב הראש.

"מי זה היה?" היא שואלת.

"קודם תסבירי לי מי את, בבקשה, ואיך הגענו לפה?"

היא חייכה והניחה את ראשה על חזי החשוף, "תמר, נעים מאוד. בעצם, היה מאוד נעים ובלתי נשכח, אז ממש לא אכפת לי שאתה לא זוכר כלום. אני מאחרת לשיעור פילאטיס ומכיוון שאני המאמנת, אז אני חייבת ללכת. נראה אותך שוב?"

"ברור," עניתי ונרדמתי שוב. התעוררתי כעבור כמה שעות, מנסה להבין מה היה מכל זה חלום ומה מציאות.

"אימא, היי, מה שלומך? אבא לא חזר אליי אתמול בערב כדי לספר אם הצליח בסוף להעמיס את העגלה ולנסוע לרופין לווטרינר, אני מודאג ממה שסיפר איך העֶגלה המסכנה סבלה מכאבים מהכשת נחש."

"היי, בן שלי, כן, הוא הצליח, וגם הווטרינר הצליח להציל את חייה, אמר שמזל שהגענו מהר. תשמע, מתוק, יש פה המון אוכל משבת ששמתי לך בפריזר, מתי תבוא לבקר?"

"אימא, מתי תפנימי שגדלתי ואני צריך חופש. העיר הגדולה, זה המקום בשבילי בזמן הקרוב, אחזור כשארגיש שמשהו חסר לי, מבטיח. אה, כן, תגידי, מישהו אולי חיפש אותי?"

"כן, שכחתי לספר לך, הגיעו לכאן בשבוע שעבר שני עירונים לא מוכרים באוטו לבן, נראו לי עורכי דין או משהו כזה, עצרו בדיוק על השלולית של הרפת ודקות ארוכות עמדו וקיללו על הריח שלא הרפה מהם, מצחיק כמה שבני העיר שונים מאיתנו, מפונקים ורכרוכיים כאלה. הם ניגשו אליי בארשת חשיבות והציגו תעודה של חברת משהו… אמרו שמחפשים אותך ולא מצליחים לאתר. נתתי את הטלפון בדירה כי לא ממש רשמת לי את הכתובת, הם הודו בנימוס ונסעו. אני מקווה שלא הסתבכת במשהו לא כשר."

"לא, אימא, הכול בסדר, נראה לי שזו טעות, בכל מקרה אני נפגש איתם מחר ונראה."

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.