אלגוז תקף עם חניתו בתנועת נעיצה וסואלן התכופפה, החנית עוברת סנטימטרים ספורים מראשה. היא הניפה את גרזנה אל עבר רגלו […]
שבועיים חלפו, ואלווינה הייתה מוכנה לבוחן הקרב הראשון שלה. אלגוז נתן לה יום מנוחה עד לבוחן הקרוב, והיא החליטה לנצל אותו במלואו עם חבריה.
“את מוכנה לבוחן, אלי?” שאל קלינטור.
“אני חושבת שכן… אני רק מקווה שבני האדם לא יפריעו לי לסיים אותו.”
הם ישבו במושבי הקהל ואכלו את ארוחת הצוהריים שלהם, מעט גרגרי יער ופירות (אלווינה קיבלה גם מעט בשר משומר שאותו שמרו לאירועים כמו בוחן הקרב שלה).
“אז, מה בדיוק קורה אחרי שאת מסיימת את הבוחן?” שאלה סואלן.
“אם אני אעבור אותו, יתחילו ללמד אותי להשתמש בנשק הבא, נדמה לי קשת או חנית. אם אני לא אעבור אותו, אני אצטרך להמשיך להתאמן עם החרב עד שיבחנו אותי שוב,” ענתה אלווינה.
“וככה עושים עם כל הנשקים?” שאלה שוב סואלן.
“כן, אחרי שעוברים בוחן קרב עם כל הנשקים, יש בוחן לוחם. הוא מעט יותר מסובך ועושים אותו עם הנשק המועדף. אחרי שעוברים אותו, רשאים להשתתף בקרבות הזירה.”
“הבנתי, בהצלחה. אני בטוחה שתעברי אותו.”
“אני חושבת שאצליח,” אמרה אלווינה, “אלגוז אומר שהוא לא ראה כישרון כמו שלי כבר הרבה זמן.”
בהמשך היום שיחקה השלישייה בינה לבין עצמה. הם ישבו ודיברו, ובעיקר ציפו לבוחן הקרב המתרחש בערב. התרגשותם הייתה גדולה. בכל פעם שצ’נדר כזה או אחר חלף על פניהם, הוא איחל לאלווינה בהצלחה. השעות חלפו במהירות, והשמש החלה לשקוע. הבוחן עמד להתחיל תוך שעות ספורות. אלווינה עזבה את חבריה ועברה אל חדר האימון, שם הכינה את עצמה. היא התמתחתה במגוון דרכים, משחררת את כל השרירים שלה לקראת הבוחן. כשסיימה עם המתיחות היא לקחה את חרבה וביצעה איתה מספר תרגילי חימום בסיסים. לבסוף רתמה אותה למותנה והתיישבה בפינת החדר, ממתינה שיקראו לה. שמלת הקרב המסורתית הונחה לצידה. אלגוז אמר לה יום קודם שזו בחירה שלה אם ללבוש אותה לבוחן או לא. “כל לוחם צריך להילחם בדרך שבה נוח לו” הוא אמר, אבל לשמלה המסורתית יש הרבה כבוד. אלווינה התבוננה זמן רב בשמלה, האם ההורים שלי היו רוצים שאבחן איתה? שאלה את עצמה. שמלות זה דבר כל כך לא נוח, הן מגבילות את התנועה. היא שפשפה את קרסולה בידה. חריתות של חץ מאונך עם שפיצים משני צדדיו – אמא, וחץ מאוזן עם שפיצים משני צדדיו – אבא, ניצבו שם דוממות. המגע של ידה על הצלקות היה נעים, מגונן ובטוח. יהיה להם חשוב יותר שאצטיין בבוחן, חשבה שוב אלווינה, לא משנה באיזה לבוש. היא נשארה עם המכנסיים והחולצה הפשוטים, ואספה את שערה החום לצמה. היא נשמה עמוק מספר פעמים. זה קטן עליי, אני מסוגלת, אני הולכת לעבור את זה. היא שפשפה שוב את הצלקות בקרסולה, “זה בשבילכם…”
לאחר זמן לא רב אלגוז קרה לה, והם יצאו יחד את המחילה, מלווים בשני תריסר שומרים. הם התקדמו מספר פרסות רב, מתרחקים מחורבותיה של העיר גרדויל. נחל הלירנדי המשיך לזרום ממערב להם. הם התרחקו מאזור הזרימה שלו, מכיוון שמחנה בני האדם היה מספר פרסות קטן ממנו. חבורת הצ’נדרים המשיכה להתקדם מזרחה עד שהגיעו לאזור הצפוף של היער. העצים, שלא היה להם מקום לצמוח, גדלו זה בתוך זה. השיחים היו גבוהים וקוצניים ושורשים בלטו מן הקרקע. הראות הייתה מוגבלת, לא רק בגלל הלילה, אלא בעיקר בגלל הצפיפות הרבה. אלווינה לא ראתה חלקת יער כה חיה כבר זמן רב, לא מאז שבני האדם פלשו. למה לא לקחו אותה לכאן עד עכשיו? סו הייתה נהנית כאן מאוד, היא חשבה לעצמה.
“אלווינה,” פנה אליה אלגוז.
אלווינה סבה אליו מייד, וגירשה את כל מחשבותיה. זה הזמן להיות ממוקדת.
“ברוכה הבאה לבוחן הקרב הראשון שלך,” אמר שוב. “הבוחן יתנהל כך: ריצת מכשולים של פרסה, את תצטרכי לחמוק ממכשולים שהיער מציב לך וממכשולים שאנחנו הצבנו לך. בסוף המסלול אני אחכה לך ואבחן אותך בקאטה שאגיד לך באותו הרגע מהי. האם אני מובן עד כאן?”
אלווינה הנהנה לחיוב.
“יופי, לאורך כל המסלול, יעמדו בוחנים, יצפו בך וייתנו לך ציון שיגיע ישירות אליי. את לא תדעי מהו. מחר אחר הצוהריים נודיע לך אם עברת או לא. לא רציתי לסכן חיי צ’נדרים רבים לכן השומרים שלך יהיו גם הבוחנים שלך, ברגע שהם יבחינו בסכנה הם יפסיקו את הבוחן מייד ונעשה אותו במועד אחר. הבנת הכול?”
אלווינה הנהנה שוב.
“אז בואי נתחיל.”
אלגוז הוביל אותה לנקודת הזינוק, מאחורי עץ מעוקם. שיח קוצני צמח תחתיו וטיפס עליו בצפיפות, דבר שמנע ממנה לעבור מתחת, ולפלס את הדרך עם החרב רק יבזבז לה זמן…
“המסלול הוא ישר עד שאת מגיעה אליי. אם תסטי ממנו הבוחנים ישימו לב ויורידו לך נקודות. יש לך דקה מעכשיו לחשוב איך את עוברת את המכשול הראשון, בסופה תוזנקי לצאת. מיותר להוסיף שאם תתעכבי כאן לאחר ההזנקה הדבר יוריד לך נקודות,” אמר אלגוז והלך משם.
“הדקה שלך מתחילה עכשיו,” אמר אחד השומרים/בוחנים.
אלווינה ראתה את השפתיים שלו זזות בזמן שהוא ספר ללא קול את השניות החולפות. תתעלמי ממנו, חשבה, את צריכה למצוא דרך לעבור את השיח הזה. אלגוז אמר שהמסלול ישר, כך שאסור לה לעקוף את העץ. החרב לא תועיל פה משום שהשיח צפוף מדי. הדרך היחידה היא לעבור מלמעלה. לעזאזל, אני שונאת לטפס.
“יש לך עוד חמש עשרה שניות,” אמר הבוחן/שומר.
אלווינה בחנה את גזע העץ, הוא היה מלא טחב ושרף, היא לא תצליח לטפס עליו. לעזאזל, חשבה, צריך לטפס על השיח הקוצני.
“חמש שניות,”
אלווינה נשמה נשימה עמוקה, אני מסוגלת, אני מסוגלת, אני מסוגלת!
“צאי לדרך!”
היא זינקה על השיח, קוציו חדרו את ידיה ונתקעו בבגדיה. הכאב היה חד אבל נסבל, היא משכה את עצמה מעלה במהירות, הקוצים נצמדו אליה וסירבו להרפות. היא התעלמה מהכאב והמשיכה לטפס. עוד מעט וזה נגמר. תוך זמן קצר היא הגיעה אל הגזע וזינקה ממנו אל אדמת היער הרטובה. החלק הזה של המסלול היה יחסית פנוי, לכן התחילה בריצה. תוך כדי הריצה היא התחמקה משורשים בולטים וענפים נמוכים. השיחים הסבוכים שרטו את רגליה והיא התעלמה מהם כליל. היא זינקה והתכופפה, רצה על גזעים וענפים ודילגה בין מכשולים. היא רצה לאורך גזע עץ נמוך שעבר מעל שיח גדול וסבוך. כשעברה אותו, זינקה מטה. כשהרימה אלווינה את ראשה, היא ראתה בובת חימר מיתמרת מעליה. היא זינקה לאחור ושלפה את חרבה מייד. תוך שניות ספורות היא דקרה את הבובה והמשיכה לרוץ כשהחרב בידה. לפי החישוב שלה היא עברה כבר בערך חצי פרסה, אבל לא אפשר היה לדעת באמת עם כל המכשולים שעיכבו אותה, ועצם זה שעדיין לא ראתה את הסוף. היא נאלצה לזחול מתחת לגשר ענפים נמוכים אשר כוסו שיחים עבותים. מתחתיה בלטו כמה שורשים, מה שהפך את הזחילה לקשה הרבה יותר, והיא נאלצה להידחק במעבר הצר. כשהגיעה לסוף הגשר הצפוף, היא ראתה מעליה דמות חימר נוספת. עוד לפני שהתרוממה, הניפה אלווינה את חרבה וכרתה לבובה את הרגליים. כשזו נפלה, נעצה אלווינה את החרב בבטנה בלי לבזבז זמן. היא זינקה על רגליה והמשיכה לרוץ. הנשימה שלה הפכה כבדה וקטועה, ורגליה דאבו מהריצה הקשה. למרות כל זאת היא המשיכה להאיץ בעצמה. קדימה, אלי, קדימה, זה רק בוחן. תסבי לאמא ולאבא גאווה. אם אלגוז חשב שאת מוכנה, אז את מוכנה. זה תכף נגמר. היא קפצה מעל לשיח צפוף, והתכופפה מתחת לענף. דקרה בובות חימר והתחמקה ממכשולי הטבע. היא הגיעה לגדר עצים וענפים והחלה לטפס עליה, חרבה עדיין בידה. כשראתה מרווח רחב מספיק בין הענפים השתחלה דרכו וזינקה חזרה אל הקרקע, ממשיכה בריצה. היא זינקה על חבל קיסוס והתנדנדה מעל בור שהפריע לה בדרך. היא המשיכה לרוץ וטיפסה על סלע גדול. מלמעלה ראתה בובת חימר נוספת שעליה קפצה ונעצה בה את חרבה. עוד מעט זה נגמר, עוד מעט זה נגמר, אמרה לעצמה כל זמן שהיא רצה. כל שריריה כאבו ויחד עם סבך היער והקוצים שנצמדו אליה. זיעה רבה נדבקה אל עורה, וזה היה מציק ומגרד. נשמותיה החלו להיעתק מגרונה, אך היא לא חדלה לרוץ אפילו לא לרגע. היא ראתה את אלגוז כחצי ריס מלפניה, ואנרגיה מחודשת מילאה את כל גופה.
העצים והשיחים החלו להתרחק זה מזה והמשך מסלול הריצה היה קל הרבה יותר. לא עבר זמן רב עד שהגיעה אל אלגוז.
“טונארי!” ציווה אלגוז מייד.
קאטת הטונארי הייתה הקאטה המתקדמת ביותר שיש לחרב. אלווינה ראתה אותה מספר פעמים ואף הספיקה ללמוד את עקרונותיה, אבל מעולם לא ביצעה אותה באמת. היא ידעה שאחרי המאמץ הנוכחי יהיה לה קשה כפליים לבצע את הקאטה. היא סובבה את החרב סביב ידה פעמיים, והעבירה אותה לידה השנייה בסיבוב. היא הניפה את החרב פעמיים במהירות, דקירה ושיסוף, ולאחר מכן השליכה אותה לאוויר. בזמן שהחרב הסתובבה באוויר, אלווינה עשתה סלטה במקום ולבסוף תפסה את החרב בקושי רב. היא ביצעה הנפה נוספת ארוכה ואיטית של שיסוף, סובבה את החרב והניפה אותה בצורת קשתות. היא הזיזה את רגליה בזריזות קדימה, אחורה, ולצדדים, הצמידה את החרב לפניה והניפה אותה לאחור סנטימטרים ספורים מלחייה. היא עזבה אותה ושלחה את ידה השנייה אחורנית. החרב כמעט החליקה מידה המזיעה, אך אלווינה עדיין תפסה אותה. היא הסתובבה פעמיים במקומה, ותוך כדי כך ביצעה בחרב סדרה של תנועות מסובכות. ליבה הלם בפראות, היא חייבת לבצע את הקאטה בצורה מושלמת. היא זינקה והניפה את החרב, התכופפה וביצעה טכניקות של מגננה. לקח לה זמן רב לסיים את הקאטה, אבל כשסיימה הרגישה גאווה עצומה וסיפוק בל יתואר.
“בואי,” אמר אלגוז, “אנחנו חוזרים למחילה.” ואף שניסה להסתיר את חיוכו, אלווינה הבחינה בהבזק קטן בזווית פיו.
הם חזרו למחילה בשעות הלילה המאוחרות. קלינטור וסואלן שקעו מזמן בשינה עמוקה. אלווינה נשכבה לידם ונרדמה מייד.
היום הבא עבר בציפייה מתוחה מצד כל השלישייה – האם אלי עברה את הבוחן? אם לא, במה נכשלה? אם כן, מה הנשק הבא שתלמד? כאשר שעת הצוהריים הגיעה המתח גבר, ואלווינה החלה ללכת הלוך ושוב באי־נוחות ולא דיברה כלל. חבריה ניסו להרגיע אותה ולומר לה שהכול יהיה בסדר, שהיא בטוח עברה את הבוחן, אך זו התעלמה מהם כמעט לחלוטין. השעות חלפו לאט ורק לאחר זמן רב קרא לה אלגוז והוביל אותה לחדר האימונים. היא עמדה מולו מתוחה וליבה הלם בפראות. נו… שיגיד כבר אם עברתי או לא, למה הוא לא מדבר?!
אלגוז הלך בשקט לכיוון כנת הנשקים, ובלי לומר מילה זרק לעברה חנית קטנה שהתאימה למידותיה.
“מזל טוב, אלי,” אמר. “הגיע הזמן שתלמדי להשתמש בחנית. ”
חיוך גדול עלה על פניה של אלווינה והאימונים החלו.
אין עדיין תגובות