החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ריקוד אחרון

מאת:
מערבית: מיכל סלע | הוצאה: | 2007 | 226 עמ'
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

"העיר הזאת היתה פעם מרהיבה. כיום לא נותרו ממנה אלא הדים דואבים העולים בין קימורי הסמטאות העתיקות," אומר הגיבור המספר על עירו אלג'יר. "אני תשוש היום הזה. תשוש עד שורשי הלב. אני מרגיש שאיני עוד אזרח, איני שייך לארץ הזאת… שוב התעורר בי צורך עז לצעוק, צורך הממלא את כל ישותי. איני עוד מסוגל לכבוש את קולי. – אלוהים, ילען דין האאא של הא… הזאת!"
בתיאורים השוזרים את מרומי האמנות היפה, מוסיקה, ריקוד וציור, עם קרקעית המזבלה, העירונית והאנושית, עוסק ואסיני אל-אערג' ברומן הקצר "ריקוד אחרון" במשבר העובר על אזרחי אלג'יריה שוחרי החירות כתוצאה מהשתלטות החוגים האיסלאמיים הקיצונים, המדכאים ביומרה של "שומרי המוסר" את חירות הפרט והלכידות של החברה. זהו סיפורה של רקדנית באלט שנורתה כאשר ניסתה לסייע לפצוע בהפגנה אלימה. זה סיפורה של אלג'יריה לאחר שהחוגים המוסלמים הקיצונים השתלטו עליה.
את דעתו על גורל ארצו מביע הסופר, בין היתר, בלשון הייחודית של הרומן הקצר, הפורש אירועי חיים בלילה אחד: שלוש שפות שזורות ברומן לכדי הוויה אחת: ערבית, צרפתית ודיאלקט אלג'ירי בֶּרברי. זאת ההוויה של אלג'יריה, וכל ניסיון להשליט בה אחת מן התרבויות על פני שותפותיה נועד לכישלון.
ואסיני אל-אערג' הוא מרצה לספרות באוניברסיטה של אלג'יריה ובסורבון ונמנה עם הסופרים החשובים ביותר כיום בעולם הספרות הערבית. בשנים האחרונות זכה בפרסי הוקרה אחדים. תרגום הספר לעברית נעשה בברכתו האישית.

מקט: 4-249-1818
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1
גילויי המקום

– 1 –

משהו נשבר בעיר הזאת לאחר שנפל הילל בן שחר.

אינני יודע מי חצה את מי: אני או הרחוב באותו ליל שישי עצוב. קולות אין ספור רחשו בזיכרון ובלב, אין לי עוד הכוח להבחין ביניהם, הכל מעורבב, כמו בצק.

דעו, כי אני תשוש, יגע, עצוב ובודד כמו היגון.

– 2 –

התחלתי להתבונן בקירות בית-החולים. בית-החולים ‘מוצטפא באשא'[1], מתנשא אל-על, מחפש שמַים שאיבדו את צבעיהם המקוריים. העצים הרכינו ראש ויבשו בחצר הנרחבת הזאת, החסרה כל משמעות, כמוה כעיר שאיננה עוד עיר. צורה אחרת החלה לצוץ בתוך הרִיק מעורר הדאגה.

מַרים היתה וֶרד בעיר הזאת, חלום שנגוז, תפוח גן-עדן שנגזל ברגע של היסח-הדעת, רטט של אוהב המגלה לפתע את קווי המתאר של גוף אהובתו. אולם לפתע התמוטטה, כמו אותו שפע של דברים יקרי ערך אשר במשך זמן רב התהדרו בהם הבניינים, הרחובות, בתי התיאטראות ואולמות הריקוד, כמו גם השכונות העממיות, שהלכו וכִרְסמו בשולי העיר, אשר שינתה את פולחניה ומנהגיה, מאז החלו ‘שומרי המוסר’ לגזול את השלטון מידי ‘בני כלבּון’, בניסיון להשיב על כנן את תהילות הנייר הצהוב, האות המקודשת והחרבות המעוקלות.

אוף… ומה הלאה? האם התחושה הצורבת הזאת, המכלָה כל-כך, תשיב את מרים?! תשוש ביַרכּתיה של חצר בית-החולים הגדול הזה. אפילו השאלה תקועה בכוח בגרון.

– איך העזה העיר להרוג את מרים ביום השישי האומלל ההוא???

תאמרו, ודאי, ‘כדור עופרת של יום השישי, השבעה באוקטובר, בסתיו 1988’. קליע חסר משמעות, כמו שאר הכדורים הרבים אשר פילחו את דממת העיר בימים ההם. כדור שנפלט מאקדח שבעליו כלל איננו יודע שהוא מקור האסון. ייתכן שהיה אחד מן העוברים ושבים, אחד מני רבים שאני פוגש מדי יום ברחובות, לאחר שסיים את השירות הלאומי, או הלא לאומי שלו. אינני יודע. אוף… חייל הוא חייל. ברגע של מוות הוא נועל את מגפי ההרג הגסים ויורד אל הזירה, מקום שם הטֶבח קל יותר.

אני חש כה קטן בתוך בית-החולים הגדול הנראה בעיני כמו צל חיוור.

כולו קירות לבנים, מדים לבנים, פנים רוטטות התולות חלומות בין שפתי רופא, או רופאה. ריח התרופות, הנסיוב, ריח המשחות, נשימות קטועות, צינורות פלסטיק, מיטות ומספרים מתגרים, דלתות הנפתחות ונסגרות במהירות מדהימה, הפנים הנכנסות ויוצאות ומותירות מאחור צללים של פחד, מתבוננות בתיקים התלויים על המיטות הלבנות. פנים המודדות חום, במונוטוניות מדאיגה. מנידות את הראש, מביאות תרופה, או סוגרות עיניים, שהיו נעוצות כל אותה עת קטלנית בתקרת האולם, כאשר שאלה עמומה ומביכה תלויה בגרון. ארשת של אוטומטיות נסוכה על הפנים הקרות, המתקררות עוד יותר כל-אימת שהתיקים מעל מיטת המת נלקחים משם והלאה.

ואני… האיש הקטן, שכל פנימיותו ריקה, ממשיך להתבצר ביַרכּתי החצר הזאת רווית הדאגות. עצב עמוק תוקף אותי, יגון חסר פשר המקנן בלב. פוחד לרדת העירה. איזו עיר אתה מתכוון, איש קטן? שהרי ‘שומרי המוסר’ טאטאו אותה זה מכבר במהירות מדהימה. אלג’יר הלבנה אינה עוד לבנה. הפנים גם הן לא כתמול שלשום. אינני זוכר כעת שום דבר בעל חשיבות, זולת רשרושים וקולות שבר ומילים אחרונות של מרים, בטרם ניתק הרופא הפלסטיני את כל החוטים שהשתלשלו מאפהּ, מפיה ומראשה, שעה שלִבּה נדם לפתע, תוך כדי נמנום, שעה שהקשיבה לסיפור הלילה האחרון באולם הריקודים: היא נסחפה בתשוקת הבלט של רימסקי קורסקוב, מתמודדת, היא, שֶהְרֶזַאד, עם היהירות של הגבר העריץ, אשר נשבע להתיז את ראשה. מארת אלוהים עליך, שהריאר, נגלה קלונך, הסתר את אין אונך בין רגליך וידיך וברח לך!

היא נשמה בקושי ואמרה:

– אני מבקשת ממך לקרוא. קרא! אל תפסיק. אני רוצה לשמוע את קולך. לשקוע בתנומה כשאני שומעת את דבריך. קרא, איש קטן.

את המילה האחרונה היא אמרה בעודה מנסה לנשוך את שפתיה ולהסתיר את חיוכה הלֵאה.

אה מרים…

היכן הם השירים הגדולים? עפו וטואטאו אל עבר מקררי המוות הטמונים בלובן בתי-החולים. אינני רוצה לשמוע דבר. אפילו הלמות הלב הקלושה שלי מעוררת בי בחילה. גם אני, בדיוק ברגע הזה, בתוך ריח התרופות, רוצה לשקוע בנמנום המוות הפתאומי ולישון, נישא על כנפי משב רוח חמה לצלילי פעימות לב מלא סדקים. אה, מרים… את האלף-בֵּית הסמוי מן העין, הריקוד חסר הפשר, השיר החונק בגרון. הניחי לי לישון, תני לי להידרדר אל עבר כאבה של העיר. אולי ירד מחר גשם. אניח לך עם הסיפור שאת כל-כך אוהבת לשמוע. יש בלבך עדיין משהו דק ועדין המסרב למות. אני רוצה לישון, את יכולה להשמיע באוזני ידידתך אנטוליה את כל מה שקרה, או באוזני אלילתך הרקדנית קתרינה מקסימובה, על מעשי הטיפשות של האיש הקטן, האיש המטורף, אשר שכח, כי הוא המורה שלך בשיעור ‘ביקורת האמנות הקלסית’, La critique de l’art classique. מטורף לגשם, משוגע לאובדן ההכרה ולשאלות חסרות פשר, שאין לו עליהן תשובה. כעת אני יודע, אני בטוח שהתשובה תקועה בגרונך, אולם תנומת המוות אחזה בך בטרם הספקת לצעוק. פעם, ברגע מדאיג של עצב, אמרת, לאחר שחשת רטט של מוות בחזה, לאחר אותה תקרית של יום השישי העצוב:

– מי ימות קודם, אני או אתה?

אחר-כך התחלת לספר על האיש שנפל תחתיך לאחר ההתקפה על מעונות החיילים בשכונת ‘בַּאש ג’ראח'[2]. ראשו וגופו היו מלאים כדורי עופרת. את חשבת שהוא מת. רצית לסגור את עיניו הפקוחות ולפתע הוא צרח בכל הכוח. בני זונות! בני כלבה! ‘בני כלבּון’! אחר-כך ביקש ממך מעט מים, לאחר שהתבונן בעצב בפנייך. הצרחה העזה שלו שככה אט-אט והותירה מאחור פנים קפואות כמו פיסת ברזל. בטרם שמע את תשובתך נכנע ומסר עצמו לידי המוות. ואילו את, את נפלת עליו, חרף מאמצי ההתנגדות שלך. עינייך מלאו דם. אלה תולדותייך, מרים! היום שכדור עופרת פילח את מוחך. היום בתולדותייך שנקבע כיום מותך אך לא היה. הרופאים אמרו לך שאין ברירה, שאת צריכה לחיות אתו. ואכן המשכת לחיות אתו, מפירה את כל כללי הזהירות. הזמן הזה החל להתרחק בצעדים מזורזים. מכל הצבעים אינך זוכרת אלא את הדם ואת הצרחות היבשות, את המשאית של הבחור שפרץ את קיר המעונות לפני שנתקע בפִּרצה שנוצרה.

חזרת אל שאלתך הראשונה:

– לא עניתָ לי, מי ימות ראשון, אני או אתה?

– האם יש צורך להעלות את השאלה הזאת?

– אתה לא תשתנה! תפסיק להתחכם.

– אני, או אולי את. כל זה לא חשוב. כל החיים פרושים לפנינו. כשיגיע יום המוות אומר לך.

אז לא ידעתי שהיום הזה בוא יבוא. סתם מילה שנפלטה ברגע של כאב. אך הנה היא חוזרת במלוא כובד משקלה ומענה את ישותי. הי, אחי! אתה בהחלט זקוק לרגע בעיר המותשת הזאת, רק רגע קט לעצור את המחשבה. לפקוח את העיניים כמו ג’וחא הכסיל, להתבונן מבלי להוציא הגה. להסתכל בעוברים ושבים בעיניים עגולות, מבלי לומר דבר.

אני טופח בחיבה על הכתף הרחבה שלה ברחובה של העיר השקועה בדומיית לילה. אך היא בשלה:

– תתייחס אלי כאל משוגעת! האם תהיה עצוב כשאסתלק?

– אוף. יש לך ראש של אבן.

– תאר לעצמך. אני ממש מדמיינת לעצמי איך יירָאה, עוד לפני שזה קרה. ידידים יבקרו אותך בבית היפה שלך. כולם יֵשבו סביב השולחן בין ידידים. אחד ישים סיגריה בפה, אחר ידליק אותה ואחר-כך יתקע אותה בין שפתי חברתו, לא לפני שילטף אותן באצבעותיו. מישהו יוציא בקבוק ויסקי מכיסו ויישבע, שהביא אותו מן הנסיעה האחרונה באירופה. והכול יאמרו: הבה נשתה לחיי הנעדרים. ואילו אתה, אפוף עצב קל, תתענג בחברת הפנים המקיפות אותך. או-אז תשקעו בצחקוקים, בעישון סיגריות ובריחות היין. ותעלו זיכרונות. תיזָכרו בכל אותן הפנים שחלפו בחיים האלה במהירות מדהימה. אתה תשקע בשתיקה הרגילה שלך. אחת הידידות תיגש אליך, תאחז בידך ותלחש על אוזנך: האם המוסיקה של הדנובה הכחולה אינה מפתה אותך? אתה קם בכבדות, מתבונן בתווי פניה, משהו בה מזכיר לך אותי, משהו אחר בה מגלה בפעם הראשונה את קסם פניה ואתה מאמץ אותה אל לבך. היא קוברת את ראשה בגופך ושניכם שוקעים בדאנובה הכחולה. מדהים, נכון?

– חי אלוהים, את מטורפת.

אחר-כך אתה מתבודד בפינה ובוכה בכאב. קולותיכם מתגברים ומתערבבים. היא היתה מסכנה! איזה ביש מזל! היא היתה נהדרת! אילו האריכה ימים, היתה נעשית רקדנית עולמית. היה לה קסם עצום. בחיי, אבל היא לא היתה מסוגלת להקשיב אלא לעצמה… היתה… אלוהים ירחם עליה…

הסתובבנו ברחוב אשר שכח זה מכבר את פני הגיבור שעל שמו הוא נקרא. ניסיתי לשנות את אווירת הנכאים. די, מי אומר לךְ שנשתה יין ברגעים של עצב וכאב? העיר הזאת כבר איננה שלנו. ג’וחא הכסיל מסתובב מפינה לפינה, מחפש מקום המוכן להשלים עם כסילותו ושיגעונו. משקאות בעיר הזאת הפכו לעניין של מותרות. בשכונות רבות אוסרים אותם בכוח הזרוע. ‘בני כלבּון’ כפו את המסורת שלהם זמן רב טרם הופעתם של ‘משמרות המוסר’. אנטוליה נהגה תמיד לומר:.[3]sont deux tiges d’une meme racine

‘משמרות המוסר’ פושטים ברחבי העיר כמו חול שמביאות בכנפיהן רוחות הדרום הלוהטות. הידעת שהם אינם באים אלא כאשר העיר מאבדת מקִסמה וחוזרת בקלילות אל אורח החיים הכפרי שידעה בעבר, אורח חיים של מסורת בעל פה וטקסים. עיר חוף, שאהבה את משחקי הצבעים ואת ציוץ השחפים הלבנים, ש’בני כלבּון’ הפכו למדבר ואת מה שנותר מחסלים עתה אנשי ‘משמרות המוסר’. אופנה חדשה באה לעיר: הטורבאן האפגני, הקבקבים, גלימה מבהיקה ומעליה מעיל אמריקאי. הנה כך מוחקים מן הזיכרון כל זכר לתקופה ולתרבות. כשאנחנו רק מריחים אותם ממרחק אנחנו עוברים לסמטה אחרת ולרחוב אחר. ריח בשמים קשים ואלימים מקדים את בואם. ריח בושם הדומה בעוצמתו לבושם שזורים על גוויות המתים.

מרים… זעקה צרודה של אהבה בלתי-אפשרית! כיצד אתה מתמצא בתוך כל הצעקות העולות מן הביתנים הקטנים בתוך בית-החולים הרחב והעצום כמו פֶּה של שד מפחיד? הניחי לי לישון, אולי ירד מחר גשם.

אהיה מאושר כאשר תשתחררי מן השאלה המדאיגה.

אני רוצה להשתחרר מן הזיכרון המכביד הזה של כמיהה וכאבים. הרחוב והסופות מכריחים אותי להתרגל למוות ולמראה פניו של אלוהים. אך אינני מסוגל להתגבר על כלום. לא נותרה לי אלא תנומה עצֵבה ולאחריה אנשא אל עבר ענן המרחף על פני העולם ושב אל מקומו כדי להוריד גשם.

תארי לעצמך, מרים… את שהיית תוגת הזר הבודד, המתלכד עם צִלוֹ ולא נותר לו אלא גופו השבור. והגוף הרי לא תמיד בא לעזרתו, כמוהו כַּצֵל המסתתר תמיד מאחוריו, פוחד מפני השמש.

תארי לעצמך, מה פירושו של ניתוק הקשר שלך אל הרוח, אל הצמחים, אל הצעקות, אל העבודה ואל הפנים המוכרות והבלתי-מוכרות? מה פירושו של דבר לאבד תקווה ולהתייאש כתוצאה מהכרת סוד המילים המסתתרות בזיכרון ומסרבות להימחק. המילים בך הן מצויות וממך הן נבעו. מילותיך אַת. מילותיה של הזמרת האהובה עלייך, זמפירא.

מהר ובוא, ענה לי

הו, משורר האלים, הסולל את הדרך אל האהבה והיופי

האם מילת הלל בת חלוף היא

נהי חיוור וקר של דנדון פעמוני הכנסייה

האם שיר המפלס דרכו, השורד לנצח את חילוף העתים,

או סיפור שמספר השחר?

היה לי קשה להאמין למה שקרה. דומה, כי המוות עניין של מה-בכך הוא בארץ הכאובה הזאת. גם כשאני רואה את ידידי הרופא הפלסטיני מנתק את החוטים שהיו לך מקור חיים, קשה לי להאמין שאכן קרה הדבר.

כשהגעתי אל הדלת החיצונה פניתי לאחור. היא נראתה לי רחבה הרבה יותר מן הרגיל. היתה לי תחושה, שאני מגלה אותה בפעם הראשונה, חרף העובדה שחציתי את החצרות האלה ועברתי את סִפי הדלתות האלה פעמים רבות.

ערפל עולה ומכסה את העצים, את העיניים, את הפיות. אפילו אורות המכוניות הפכו בלילה הזה לפנסים זעירים בעלי אור קלוש. לאט-לאט נעלמים הקירות, הדלתות והעצים. טיפות מעובות אחדות מטפטפות ונושרות, מאחורי זגוגיות לחות עולים אדי הבל פה. בפנים אנשים מפהקים בכבדות רבה, רכונים על כוס קפה מר, או תה עם נענע, בפינה סודית אולי גם על כוס בירה. בַּארים בעיר הזאת הפכו לתופעה נדירה. רבים מבעליהם החליפו את עיסוקיהם והחלו למכור בדים מיובאים מטייוואן, או כאלה שנרכשו במכירות הפומביות של המכס, לפני שגם אלה סגרו סופית את שעריהם, ומערבבים אותם עם סחורות ‘הטראבּאנדו'[4]. המדינה משכה ידיה מכל עיסוק בחיים הציבוריים. מי שניסו להתקומם נגד האיומים של ‘משמרות המוסר’ והגישו תלונות למשטרה, נאמר להם: לכו לשלום. בפעם השנייה ניסו שוב לעמוד על דעתם ולהתנגד. בפעם האחרונה הגיעו אליהם החבורות של המחזירים בתשובה ו’משמרות המוסר’. אמרו להם: הפסיקו לעבוד בזה ונעזור לכם להחליף את עיסוקי המסחר שלכם. נפצה אתכם על ההפסדים. בערבים הקרים, כאשר שבו אל בתיהם, חיככו ידיים בחיק נשותיהם הערומות. יקירתי, יש לנו הזדמנות! ואללה, אסור לנו להחמיץ אותה. ובבוקר הבא הצטרפו גם הם אל שוק ההברחות. רק דוד מַזְיַאן לא חיכך ידיים, עשה חתך בקצה הרובה שלו ואמר: אני נשאר כאן והבַּאר פתוח, ומי שאמא שלו עשתה אותו גבר, שיבוא ויִראה מה מחכה לו.

פעם היה הכול הומה, צעקות וצחוקים נשמעו מכל עבר. כעת שקט שורר במשרדים. האנשים אוכלים, שותים, או יוצאים לקניות. הכול מתנהל בשקט. העיניים המועטות החולפות בסמטאות וברחובות הלילה הן עגולות, מוכות טמטום ומפוחדות. הן הולכות, או רצות במהירות בלתי-שגרתית, מעת לעת מפנות מבט לאחור, כדי לוודא שהכול בסדר ומשנרגעו קמעא ממשיכות ללכת ברחובות, או לעלות במעלה הגבעות. כאשר שואלים מישהו היכן רחוב זה או אחר, העיניים נפחדות, מתבוננות במהירות בפניך וממשיכות לרוץ כמו אל אחרית הימים, או אל אותה האישה שנשמתה כמעט יוצאת, שבטנה נתעגלה מרוב מעשי הזדווגות ימינה ושמאלה בחדגוניות מדאיגה, כדי לזכות בגבר זכר כלשהו, שיבטיח לה פרנסה. חי אלוהים! האם אלה תולדות החייל היניצ’רי, שודד הים המפונק, אשר השתלט על העיר ועל דרכיה, אשר השתקע בארץ ונכנס אליה, תחילה ככובש ואחר-כך כקולוניאליסט, אכל את העבדים ואת החתולים בשכונות בַּאבּ אל-וַאד ובַּאבּ אל-גַ’דיד ומילא את הרחובות בחרבו ובדם אחרים? בראש חוצות הוא הכריז על עצמו שודד ים מדהים המיועד לשלוט בים התיכון. באתי להציל את הארץ מן הספרדים! אמר, אך נשאר והציל אותה מאנשיה וישב לשתות יינות בחברת הספרדים. האם אלה תולדות שודדי הים, או תולדות הנומידים העצֵבים, אשר לִבם נגזל, ולא נותר זכר ללשונם ולזיכרונם המרהיב המלא אהבה, תשוקה, וכתובות קעקע?

העיר שלנו איבדה את רצונה לחגוג. היא התרגלה לחיים של אומללות כרונית. עוצמת הרוח גברה ובלילה מעורר הדאגה הזה איננו שומעים דבר זולת חוטי חשמל הנאנקים בריקנות הרחבה המכונה עיר.

הלילות שעברו היו נוראים, הלילות האומללים ביותר. לא ישנתי היטב. לא יכולתי לקרוא בשלווה, לא להתרכז בזיכרונות, לא הצלחתי לעשות כלום ואף לא להיכשל במשהו. לא יכולתי לדבר כמו שצריך ואף לא להקשיב, לא יכולתי ללכת ישר, אף לא לעמוד בשקט. הייתי עצוב בגלל מה שקרה לך, לאחר שהעירייה סגרה את אולם הריקודים והשתלטה עליו בכוח. את כדור העופרת הנבל היושב לו במוחך, אותו אני מכיר היטב. פיסת נחושת קטנה וחסרת ערך, ממולאה בגוש עופרת כבד. בגלל כל הדברים האלה גמרתי אומר בלבי לנתק כל קשר, ולו גם לרגעים בודדים, עם הסביבה המדאיגה שאפפה אותי. הרביתי לשתות. לא היה ויסקי. שתיתי זַמבְּריטו, vive la vodka nationale, תחי הוודקה הלאומית! ריחו נישא למרחקים. שתיתי עד שיכולתי לשמוע איך אני נשרף מפנים. האם הכדור המקולל הזה היה חייב לפגוע בך כשניסית להציל את הבחור שקילל את העולם ולא עלה בידו אפילו להיפרד ממנו במבט עין, שעה שפרץ כחץ שָלוח מקשת עם המשאית שלו אל עבר הקיר המתפורר.

– 3 –

מה מקורו של אותו פחד מכושף? מאין בוקע הסוד הזה? מאין עולה ריח המוות והיגון? ניסיתי הכול, אך מסתבר, שאין לי כל אפשרות לנצח עולם חסר לב. אשוב אל בדידותי העצבה, אשוב לחפש אותך בשורשי המילים. שהרי קשה לחיות בתוך ערֵמה של מילים, של ערפל, של שמַים אשר איבדו כל-כך הרבה מקִסמם, המצויים הרחק מעבר לשערי הברזל הקרים. ידייךְ פשוטות לעברי בביישנות. בעינייךְ מרצדים אורות חסרי גבול. אפך המחודד מסמיק מן הקור. לִבּך התשוש ממלמל, נזכר בריקודים שבקעו מגופך ובצעקות אשר נמלטו מגרונך.

– האם אתה הוא זה?

מאין יצאת, איש סתום? סדר לעצמך את הראש! כזאת אני וכזה הוא טבעי. אתה צריך לקבל אותי על הטירוף שבי, או לעזוב אותי, איש קטן! אמך היא זאת שכינתה אותך כך, איש קטן. בילדותך נהגתָ לרכוב על קנה סוּף, שהיה לך סוס לעוף עמו. וכשהתעייפתָ נהגת להשליכו על גבך, ככלי נשק יורה אש, רובה. נהגת להיכנס אל הבתים הקטנים הנמוכים של דודותיך השונות ולשאול: ‘אין גברים בבית?’ הארץ היתה שרויה במלחמה רבת הרוגים והנשים נהגו לפרוץ בצחוק. ‘אין, איש קטן!! תסתכל, אולי יש מישהו’. ואתה מחפש מאחורי הכסתות הבלויות ומאחורי המיטות המטפסות על הקירות הישנים. אחר-כך אתה יוצא, לא בטרם תשלוף את כלי הנשק שלך אל מול פני הנשים, הממלאות את הבתים הקטנים הנמוכים. אמך אמרה לך: איש קטן, עוד תגדל, והדאגות יגדלו אתך, היערות יגנבו אותך ויכריחו אותך לשכוח את אהבת האם. נהגת לחלום על היום ההוא. אביך נהג להלביש אותך מדי צבא ולשים עליך את הרובה שלו, כאשר נכנס מעת לעת הביתה בשעת לילה לחופשה קצרה. אך כל זה לא קרה. המדינה קיבלה עצמאות לפני שגדלת. נמלאת עצב רב בלילה ההוא. שאלתָ את אמך: די, נגמרה המלחמה? ואיך אני אהיה חייל? הזיכרון הזה גורם לך עינויים והאווירה הזאת, שכיסופיה אינם כלים, מזיקה לך.

דממת הערפל כילתה כל דבר. בריקנות הזאת אין עוד דבר המאחד אותנו זולת זיכרון אחד רווי געגוע ומילים וביטויים הזולגים בתוך יצוע האינטימיות, שעה שאנחנו הופכים לאות אחת יוקדת בתשוקות. את צוחקת? הה… ואתה אינך צוחק, איש קטן ועייף? אני מושכת אותך אלי, דקל נישא שלי, אני מכירה את הקסם האצור בך ואת חולשותיך. אני יודעת איך אתה נשבר, רגיש עד מוות, כמו העננה הסגלגלה שלך. אני לא הצלחתי להיות כמוך אך גם אתה לא הצלחת להיות כמוני. האם בכלל יש צורך שמישהו מאתנו יהיה זולתו?!

בשעה של עצב והישברות אני שב ומעלה את דמות פנייך, את תוויהם, את זוהרם. ברגע של עימות את משפילה עיניים, שולפת ציפורניים, נמרה שוחרת ריב. חושפת מלתעות חדות. פולטת את כל ניבולי הפה שבעולם. כל קווי מצחך מרוכזים. את משנסת מותנייך, מרימה את חצאית הצמר השחורה עד הברכיים משני הצדדים. אני שב ומעלה את פני הצוענים אשר פשטו על פרברי העיר המטורפת. יופייך כובש באין מעצור. לפתע את מרימה קול וצועקת. הה! נראה כמה אתה פיקח, חתיכת מוצלח! אני נסוג לאחור. המוסיקה של הצוענים גוברת ורועשת יותר ויותר. כַּרְמֶן שבזיכרונך נאנחת. הה!!! מה יש לך? או-אז אנחנו שוקעים בצחקוקים חמימים ואת זורמת על החזה כצפריר בוקר. אט-אט אנחנו נשברים לצלילי המוסיקה השקטה, לתחושות הדברים שאנחנו אוהבים.

עכשיו השתנו דברים רבים. התרגלנו לאכזבות העולם כמו לשמחותיו עד כדי כך שהתמזגו בדמנו. ביום שנתתי לך את הספר ‘כַּרְמֶן’ של פּרוספּר מֶרימֶה[5], אמרתי לך: קראי אותו. היה זה לאחר שראינו את הסרט שנעשה על-פי הספר. ואילו את אמרת:

– אתה מוכן לתת לי נשיקה? אני אהיה מטורפת עליך, אבגוד בך כמוה ואתה תהרוג אותי. אתה רוצה שאני אהיה רק שלך?

– היי קודם כול של עצמך!

בסופו של דבר, איש לא היה מסוגל לרסן אותנו, זולת הים וגליו המתנפצים זה אחר זה בחדגוניות. אין לי תשובה חוץ מזה שאני אוהב אותך. האוויר של העיר הקרה הזאת החל להחדיר למוחי את ההכרה שאני עומד לאבד אותך. לא נותר לי אלא לִבּך. אך את כולך, הגוף והנשמה, מצויה אי-שם עמוק בנקודה הלבנה היחידה המאירה את תוכי. את היא אתְ, משוגעת, אמרת. אני יודעת שאתה עצוב ובודד, שאתה רוצה לנסוע, לעזוב את הארץ, לברוח. ללכת רחוק ככל האפשר. אך מה הלאה? האם געגועך אל הקירות האלה ואל הפנים המותשות האלה יצילו אותך? האם תשכח את האורות, את הים, את העצים הממלאים את כל ישותך?! לא אמרתי דבר, אך באותו הערב, במשך שעה ארוכה היית מתוחה. התבוננת בחוף הנטוש, בכוכבים המשייטים בשמַים חסרי השחר. לפתע פנית, ככל הנראה אל עבר מצבת הזיכרון הניצבת בכניסה לחוף הים. היה לך נדמה, שהפסל מסובב את ראשו. הושטת את ידייך אל חזי ומלמלתְ:

– לא ייתכן! זה לא הגיוני, הוא מתנועע.

– את עייפה.

– לא עייפה ולא מודאגת. מרגיז אותך שאישה מטורפת מביעה את הרגשות העמוקים שלה.

הצועניות שלךָ, אהובי, בוקעת ממעמקי שתיקתך וחמימותך. בדואי אתה, נודד במדבר שלא הסתגל אלא מעט מאוד אל חיי העיר. טיפוס בּוֹהמי, המסוגר בתוך אלפי אשליות וחלומות. איש קטן שלי. הייתָ בן שלוש שנים כאשר רכבתָ על סוסת קנה הקש היבש. גדלת והתבגרת בתוך מוות והעובדה שאתה חי אינה אלא מקרה, הנחה בלבד, אולי אפשרות קלושה. אביך חזר קיץ אחד מנבכי הגלות והצית אש בחורשות הכפר. רחוקים עד מאוד הימים ההם. הולכים ונמוגים במהירות מדהימה.

מה שמקסים אותי בך, אמרתְ, הוא משהו חם ורדום במעמקים, משהו שאינו יוצא מלבך אלא בקושי רב, משהו המצוי בעולם חנוט וכרוך בתוך חבל תלייה נייד הנקרא עניבה. העניבה היא הדבר הגרוע והמטופש ביותר שהמציאה הציוויליזציה. כאשר הלכנו לאורך החוף האין-סופי ואת שיחקת בקצות אצבעות ידי הימנית, אמרתְ: תאר לעצמך! לפעמים אני נעצרת בפינת הרחוב, מתבוננת בכל האנשים שעניבה כרוכה לצווארם. יש כל-כך הרבה כאלה בארץ. מתחשק לי נורא לצחוק. השתחררו! זאת מודרניות מדומה, או מסורתיות פרימיטיבית. בראותי את עניבות הצוואר, אני נזכרת בכלבים שנשים עשירות גוררות מאחוריהן. מתעורר בי רצון מוזר ללכת אל בעלי העניבות ולגרור אותם בצוואר.

צחקתי, צחקת גם את. כאשר ראית שאני ממשש את צווארי, גברו צחקוקייך. אל תדאג, אתה שונא קְרַבַאטה בדיוק כמוני. גם אילו לבשת אחת, לא הייתי מחילה עליך את העונש הזה. אל תפחד. יש בתוכך משהו עמוק שאיננו הולם עניבה. ראה, הכול כאן נעשה מעוות. ספונטניות הפכה לתופעה נדירה בעיר הזאת. אני מכירה אותך, אותו טיפוס בוהמי מוכה פורענויות מכל עבר, רק בתוכו הוא מתעקש תמיד להיות אדון לעצמו, אינו רואה כל חובה להיפתח בקלות כלפי העיר הזאת, המסוגלת בכל רגע לבגוד. פעם, כאשר שאלתיך מה היה בשנים השבורות שלך, אמרתָ לי: אוף! שום דבר איננו ראוי לזיכרון. עשר שנים של לימודים גבוהים. דוקטוראט בלימודי אסתטיקה וביקורת האמנות הקלסית. שנתיים של אבטלה לאחר השיבה מאיטליה. אחר-כך, יום אחד היה טקס קבלת אות הוקרה מטעם נשיא הרפובליקה, לי ולעוד למעלה מאלף אמנים. באותו היום שאלתָ: האם יש בארץ הזאת למעלה מאלף אמנים? דברים רבים בך נשברו. אמרת שהכול הבל הבלים ואין לך כוונה ללכת. נסעת לאיזו שהיא עיר, או לאיזה כפר ואינך זוכר מה בדיוק אירע, להוציא זאת שכעבור ימים אחדים הביאו לך הביתה את אות ההוקרה. אמרו לך: עשיתָ מעשה שטות. אתה השבת להם: זהו מעשה שטות שלי ואני אחראי לו. והם, בעיניים מתגלגלות, אמרו: אדוני, עוד יאשימו אותך בסרבנות, או בהשתייכות למפלגת אויבי האומה. לשמע הדברים החלטתָ לשתוק ופתחת בפניהם את הדלת. בבקשה! לכו לעזאזל. אלוהים יסלח לכם, הניחו לי! את תעודת ההוקרה שלך הסתרת אי-שם ואינך זוכר היכן. רק נס יעזור לך למצוא אותה. ידידים סופרים, שבאו מן העיר וַהְראן ומן העיירה קסנטינה כדי לקבל את תעודות ההוקרה שלהם, אמרו לך: אדוני, כל אחד לוקח אותה ועוצם עיניים. זה פרס מן הנשיא. במעמקי לבך צחקתָ, עמדת לפתוח את דלת ביתך ולומר להם: צאו! במקום זה פנית אל החלון המשקיף על הים ועל האוניות הרחוקות ואמרתָ: איני אמן, איני סופר, איני אפילו מרצה מוצלח. האולם הרחב של היכל התרבות התמלא אותו היום מפה לפה בלובשי עניבות, שמפעם לפעם ליטפו לעצמם בהידור רב את אחוריהם.

אני חוצֶה את הסמטה הצרה והמזוהמת, המובילה אל רחוב דידוש מוראד. מה קרה? אני שואל את עצמי ומתנהל בכבֵדות. מיום שהופיעו ‘משמרות המוסר’ החלה העיר לבנות את בימות עמודי התלייה, להשחיז סכינים וחרבות ולמלא את הרובים באבק שרֵפה.

מה קרה לעיר הזאת? פניה השתנו ונתכסו צלקות. לאחר עידנים של שכחה שבו לפקוד אותה מחלות ממאירות. ואילו אתה נשארת כפי שהיית. קיים כדי לפרוק עול, מסרב להתברגן. כך את מדברת ומחפשת לראשך פינה בתוך המעיל הגס שלי, כמו חתולה הלומת קור. רצה על פסי מסילת הברזל בתחנה הקטנה הניצבת בקצה העיר, מביעה משאלה, כי לעולם לא תיפסק הדרך. את מתחילה לשקוע בחלומותייך היפים. אהה, אלמלא אותו כדור מקולל! אילו רק ניתן לי לרקוד את ‘שֶהְרֶזַאד’, אהובתו של רימסקי קורסקוב. אני רוצה לרקוד על-פי המוסיקה שלו, עם מקהלה רבת משתתפים, אני רוצה למלא את בית האופרה העירוני, שהפך זה מכבר לאולם תיאטרון מת. ותוך כדי המתנה לבוא רכבת המשא המפרידה בין העיר לבין הפרבר את שוכחת את עצמך ומנסה להתחרות בה ועוצרת. אוף! החיים עוברים וכדור העופרת הזה כלל וכלל אינו מקל על מהלכם.

ואתה עצמך אינך משתנה, מסרב להתברגן. נועל תמיד נעלי ספורט לבנות, לבוש בגדי ספורט, חולצה דהויה, בדרך-כלל חולצת טריקו ירקרקה, הדומה בצבעהּ העמום למדֵי הצבא הישנים. שיער אַפְרוֹ-מתולתל שבקושי ידע מסרק ומים. בבוקר אתה נוהג להושיט יד אל הברז הפתוח, להעביר את האצבעות בשיער וללפף אותו לתלתלים קטנים. אתה יודע, קיוויתי שתהיה לי בת ממך, בעלת אותו השיער, ‘הבֶּרבֶּרית’, אקרא לה, מטורפת… אה, מטורפת כמוך וממך. אני מסרבת להלך בדרך הישר רבת האשליות. יש בי כל-כך הרבה אהבה לכל מה שיש לי סביב. אך הם חיסלו הכול וממשיכים לחסל בתשלומים. כאשר ארצי סובלת גם אני סובלת. אני שונאת פוליטיקה, חרף העובדה שהיא אוכלת אתנו מאותה הצלחת, ישנה אתנו באותה המיטה. כל מה’תה רוצה? זו דרכו של עולם. פעמים רבות נדמה לי שאין לי כלל מולדת. כשאני נוסעת עם הלהקה לחו”ל, תוקף אותי עצב עמוק מאוד, מעין תחושה שתולעת רבת צבעים רוחשת בתוכי. אני מרגישה שאנחנו מלאים אשליות וחלומות במולדת הגוזלת מאתנו את זכות הקיום. האישה, על-פי החוק, היא חצי בן-אדם, היא מוגבלת בעצם הגדרתה, par definition. כאשר דרשנו לבטל את חוק המשפחה [אֻסְרָה] (או מוטב חוק היצועים [אַסִרָה]), משום שהוא בושה וחרפה למולדת שהקריבה את טובי בניה, גידפו אותנו במסגדים. אמרו עלינו שאנחנו רוצים להינשא לארבעה גברים! תאר לעצמך, לפעמים נדמה לי, שהמולדת הזאת אין לה מה לעשות ובמה להעסיק את עצמה, זולת האישה. עצוב לי, אני חייבת להיות עצֵבה, לא הצלחנו להפוך לבני תרבות, לא הצלחנו לשמור את הפשטות הראשונית הקדומה שלנו. אם כי שמרנו, לכל הפחות, את הרעוּת, את הספונטניות ואת הפשטות. אני מיטלטלת מגבול אל גבול, ממשטרה למשטרה, בין שני מחסומי מכס, אחד לאומי ואחר זר. ראיתי נתח נכבד ביותר מן העולם יחד עם אנטוליה. אולם משהו בתוכי הופך את האדמה הזאת לכאב מקודש. בגלל זה אני שונאת את הוויכוחים הפוליטיים הרבים. עד לזרא הלעיטו אותנו שוב ושוב בפטפוטים האלה.

הנה, זאת היא מולדתי! תוקעת במוחי כדור ביום סגריר אחד מימי הסתיו, אותו יום שישי עגום. מה אתה רוצה שאעשה? אלוהים יעזור לי. אני מחפשת משהו המייחד אותי בעולם הזה, גם אם יהיה במסגרת התקפי שיגעון. כך אני בנויה. ואף על פי כן, לפעמים אני מרגישה שאני מתנפצת כמו זכוכית. רעיונות רבים הלהיבו אותי בעבר ושכחתים. קשה לי להיות משהו אחר זולת מה שהנני. עור גופי כעורו של תנין, קשה לחדור בעדו. הריקנות המדאיגה הזאת מצערת אותי.

הים הזה, הוא נותר לבד והותיר לנו את האידיאלים של הנביאים הטובים. הייתי רוצה להתגלגל לילה אחד ברחובות העיר העצובה, לבד, או עם גבר שאני אוהבת, להשתכר עד אובדן החושים, לגרש מעלי את העולם גירושין כדת וכדין, להיקבר בלבך ולהירגע, כמו חתלתולה, לגדול אתך כפי שגדלים הים והגלים, להתרחב עמך כפי שמתרחבים הערבים, הבקרים והחללים. כשאני אתך בים אני רוצָה לשיר, לשמוע את קולך, את דבריך. אולם משהו סמוי מעכיר את טוהר הבדידות המקודשת. אוף, מטורפת, לא-יוצלחית, אינני מסוגלת אלא להרוס רגעים נהדרים. לפעמים אני נעשית רפויה ושלוחת רסן כמו עננה, פעמים אחרות אני משהו אחר, חסר תכונות.

מרים שלי, חלב שקדים מר, גרגר חיטת המדבר. פנייך ממלאים את כל ישותי, כמטורף, השבוי בידי התמונה האחרונה הנחרתת בזיכרונו. זהו מוות מלא אושר. מוות של אדם הנושם את נשימותיו האחרונות בעודו מאזין אל הלמות לבו, הנמוג אל האין בשלווה בתוך שקט של לוויות בתוך לובן המעורר שמץ של דאגה.

קרא! אני רוצָה לשמוע את קולך. להירדם לצליליו, אמרתְ לי. פנייך כמו חודרות אל תוך פנַי מבעד לנקבוביות העור, חולפות כעננה סגלגלה. אני מתבצר בשוליו של רחוב שאבדו תווי פניו הקודמים ונקבר בתוך מלבושים מיובאים מן המפרץ ומן המזרח העצב, מאפגניסטאן, מאיראן, ממצרים ומעיראק. כאילו מעולם לא הכיר הרחוב הזה את המלבושים הייחודיים שלו. את הצעיף הבֶּרברי, את העבאיה נוסח וַהְראן, את המלאיה ברוח בני קונסנטין, את הסריג של תלמסאן, שאיננו חושף אלא את קסם העין, את המעיל העליון והטורבאן. אלוהים אדירים! הכול הולך ברחוב שלנו. ‘בני כלבּון’ אמרו שהתרבות היא אסון. ואילו ‘משמרות המוסר’ אוסרים לעסוק בריקוד, בתיאטרון, בזמרה. אדוני, תציל אותי מן האומללות הזאת. תראה לאן הגענו.

– להתראות… להתראות! אמרתי כאשר חציתי סמטה צרה. לא הכרתי את הדרך ולא ידעתי איזה שם לתת לסמטאות האלה המתמוטטות זו על גבי זו, שהיו למקומות קרים וחשכים, שקירותיהן הישנים איבדו את כל צבעיהם.

איש קטן, הרץ על גב סוסו ומחפש את צבאות הכיבוש.

איש יחיד, הקור הפושׂה בך מתפשט וגדל כמו צללים.

דברים רבים שהתרחשו לפני זמנים ועידנים אין-קץ נדחקים עתה אל המעמקים, אל עבר האורות שהערפל הפך לפנסים זעירים והגשמים הגוברים ומתעצמים הפכו לברֵכות מים העולות על גדותיהן.

הלכתי והתרחקתי מבית-החולים, ההורג את האנשים בעיר, הלכתי כבורח, במהירות הולכת וגוברת, בצעדים מתרחבים יותר ויותר. בית-החולים ‘מוצטפא באשא’ הלך ונעלם בתוך הריק המדאיג. מוכר הבוטנים רץ עם עגלתו לחפש מקום בטוח. איני יודע למי מכר את מעדניו הדמיוניים. כל-אימת שמשבר כלשהו מרעיש את הציבור בעיר, יוצאים לפתע רוכלי הבוטנים ומתחילים להיות משגיחים יומם ולילה. מאז נפילתם של ‘בני כלבּון’ מפיצים שמועות וחידות. כאשר בנו ארמונות ובתי-חרושת גזלו מתושבי העיר הזאת את חירותם. המשימות שלהם היו ברורות, הם נהגו לעמוד עד השעות המאוחרות של הלילה, לרשום את ההולכים והשבים, כאלה הם מוכרי הבוטנים. יעזור להם אלוהים! הם נהגו לרשום את כל אויבי האומה. ריחם הגיע רחוק. עיני העיר היו, דבר לא נעלם מהם. אך לפתע, לאחר אוקטובר שנסוג במהירות אל תוך אבוקת האש המקודשת, התפזרו והחליפו את בגדיהם. מי שהצליח לברוח ברח! מי ששינה את פניו – שינה! ומי שאבד בתוך ההמון אבד. מסכנים! פעם הם היו המלכים הבלתי-מוכתרים של הרחוב, בוטנים! אגוזים! אכוֹל בוטנים! חלוש נפש שכמוך, כדי שיגדל לך הזין ויתארך ותהיה גבר! לא בושה להיות דתי! שמעו והקשיבו! אכול בוטנים, מסכן, קדימה, אל תפסיק! כך הם מלהגים ומתרברבים בשווקים, בלי מורא ובלי בושה.

מרים נהגה לצחוק בכל פה כששמעה אותם. הא! ראית מה הם אומרים? הראש שלהם מתפוצץ מגסויות אבל אם אנחנו אומרות אותו דבר, הם מעקמים את הפרצוף. ועוד איך אנחנו צריכות לדבר ככה! שישמעו לאיזו רשעות אישה מסוגלת להגיע. הם צבועים, הגברים האלה, נובחים ומתפרצים אחד לדברי השני. ראית ת’חברים שלך, כמה הם מאוכזבים? נדחקים כל יום אל מסעדת ‘רג’א’ בשקט ובשלווה. נהנים לשתוק ולהקשיב לקולות הרחוקים של המטרו, מנסים להסיח מעט את הדעת באמצעות הגערות של מנהל המקום נגד המלצר קוּלַמְובּו המסכן. המסעדה גם היא מקרינה צער, בדיוק כמו פני האנשים הממלאים אותה מדי יום בשעות הצהריים וממהרים לעזוב אותה ולהותירה ריקה עד הלילה. לאחר אירועי החמישה באוקטובר, כשהבריות היו עסוקים בקבורת מתיהם, היינו במסעדה בדיוק ברגע שנכנס אליה אדם מגודל זקן, מדיף ריח רע שפוצע את האף. הוא החל לנעוץ מבטים בנוכחים. בעודי מנגבת את שארית קצף הבירה מעל פי, אמרתי לו: לך לשלום, אלוהים יעזור לך, כל אחד רשאי לקבור את אביו כאוות נפשו. אך הוא עמד על דעתו. החל לומר חזור ואמור את הפסוקים הקבועים “בִּיסְםִ אללַּהִ אַ-רַחְמַן אַ-רַחִים”, “לַא חַוְלַ וַלַא קֻוָה אִלָא בִּאללַּהִ”, בעודו סורק ומלטף את זקנו ומתאמן להיות אחד משומרי המוסר. זה היה עוד לפני שהם נפוצו בהמוניהם ברחבי העיר. ‘הי, אישה! מה מביא אותך למקום פריצות כזה, צאי, אלוהים ינחה אותך בדרך הישר’, אמר. הוא דיבר כמו זקן בן שבעים. וכשעלה לי הדם לראש[6] דבר לא היה עוד יכול למנוע ממני לצעוק: אתה גבר אתה? באיזו זכות? מה זה נקרא להיות גבר בארץ שאיבדה את גבריותה?? מה פירוש הדבר להיות אישה בארץ, שצריך לשלם בה מחיר גבוה כדי להיות נשי? הגבריות הזאת היא ממש צחוק. האם פירוש הדבר שכולכם חושבים באותה הדרך? בושה וחרפה! זה שיא הדיכוי, ממש מעורר רחמים. תשאלו כל אישה ברגע של צלילות הדעת ותשמעו את התשובה האכזרית. אני רואה אותם כשהם נכנסים אל חדר האמבטיה, ממששים את זכרותם אל מול המראָה ואינם מתבוננים ולו לרגע אחד במערומיהם. הם מלטפים את זכרותם, משפשפים אותה בעדינות ומושכים אותה כמו ילד המופתע בחדר האמבטיה כשהוא מגלה באיחור-מה את גופו. הוא מושך אותו כדי להגשים חלום עמום ששמע עליו אך לא הבין את כל פרטיו. אתי אתה מדבר על גבריות ועל יראת-כבוד כלפי אישה? איחרת את המועד, איש מאושר באומללותו. האם טעמתָ אי-פעם השפלה? האם יש לך מושג מה פירוש הדבר לפצוע את גאוותה של אישה? כל אברי הזכרות שלכם ביחד לא ישיבו לה לעולם רגע אחד ויחיד של דמי ימיה שנקטפו באִבּם. רגע קט אחד שהיא בוחרת מתוך רצונה החופשי שווה יותר מכל עולמכם אתם. רגע אחד, קצר ככל שיהיה, של אהבה בתוך ערֵמות תבן או תחת כיפת השמַים, עדיף על ארמון של אומללות הפוקדת אותה מדי לילה, בשם אותה פיסת נייר הנקראת כתובּה! זאת היא פריצות במלוא מובן המילה. ספר לי על גבריות, מסכן שלי. ראה את החברים האלה שלך, שבים הביתה והראש שלהם עדיין שקוע במזכירות העובדות אתם באותו המשרד. לבושים בגלימות המסורתיות ובסנדלים הישנים, הם משתרעים על המיטות, קוראים את העיתון היומי תוך כדי ליטוף זכרותם הזקופה בצורה מגעילה. מבקשים מנשותיהם להביא להם כוס מים, הגם שהמים מצויים כמטחווי יד מהם. האם הם יודעים שהאישה שהם מושכים בכפייה אל יצועם נגד רצונה בכוחו של נייר מייחלת לרגע שתהיה חופשייה, לא כדי לומר מילה אחת. אלא כדי לקחת את מזוודת חפציה האישיים ולטרוק מאחוריה את הדלת ולשכוח לעולם שהכירה פעם גבר שהיה בעלה בבית ששועבדה בו זמן רב, כאשר גרר אותה בכפייה אל המיטה בזכות אותה פיסת נייר, כשהוא נופח ונושף בנחיריו הרחבים והיא מתבוננת במערומיו המגעילים. הוא כלל וכלל איננו מכיר אותה. ליטוף אמיתי אחד יכול להצית אותה. אך גם אלף נשיקות, אלף לילות של חיי מיטה, לא יצליחו לעורר בה דבר, אלא זאת שהיא ממלאה את חובתה כלפי כלי הנקרא בעל, בדיוק כפי שהיא מיניקה את בנה. התלכדות של שני גופות פירושה שיש ביניהם שפה משותפת, שפה של אהבה ותשוקה. כל לשונות הדיבור נדחות ונדחקות כאשר מדובר באהבה ובשמחה. גם אהבה עושים בשתיקה, בחשֵכה ומתוך חובה.

– מרים, אנא, הפסיקי לדבר.

הגבר המזוקן שפשט על המסעדה ככובש פנה ימינה ושמאלה, מחפש בעיניו את המילים שנתמלטו מפיו. הוא מרכין ראש בייאוש ובתימהון. אישה משפילה אותו!? חטא, הנורא שבחטאים, אין עליו כפרה אלא בדם.

הי, אתם מרחפים שכמותכם! אתם הנדהמים לשמע מילים הפוצעות את הגאווה המדומה שלכם. מעט אהבה, לחישה קטנה! לאהוב פירושו להיות מסוגל לחלום. אתם מדברים על הגינות!? אלוהים! די עם המילים הנבובות האלה! בראותו אישה ממרחק קילומטר גבר מתחיל לרעוד כעלה נידף. לבסוף נזכרים באישה כדי לרגום אותה באבנים. הם צורחים, מרימים את קולותיהם, לעתים רק באמצעות הגרונות, לעתים בסיוע מגבירי קול מעל ראשי המגדלים שאיבדו את אופיים המיוחד ואת החמימות המיוחדת להם. הא! ראיתם אותם, ואללה, אין להם כל בושה! אנחנו רוצים ארבעה בעלים? מעולם לא אמרנו את זה, אדוני. אחד מספיק לנו. שיוכל לאהוב אותנו ואנחנו נוכל לאהוב אותו. אחד שיעריץ אותנו ואנחנו נסגוד לו. רק כך צריך להיות. אחד המתרפק עלינו ונוצר אותנו בלבבו. אדוני, האם האישה היא הסיבה לטירוף? היא הסיבה לתמיהה, לרטט? האם היא שורש האסון? מסכן שלי, מה קורה כאן? אנשים כבר לא יודעים גבול. כל אחד מרשה לעצמו לפסוק הלכה על מי שהוא רוצה ולחשוק במי שהוא רוצה. כל אחד מרגיש עצמו חופשי לקלל, לדרוש להסיר את ראשה כמו תרנגולת, כמו נחש מנומר שמותר לשפוך את דמו. קללת אלוהים עליו! הנביא הגן עליו מפני הקור ואילו הוא נכרך על צווארו וביקש להכּיש אותו ואמר: אם תצחק נאכל אותך ואם תבכה נאכל אותך.

הניח האיש את ראשו בין ידיו, התבונן בעיניים שירו בו חִצים ואמר:

– גבירתי הנכבדה, תני מבטחך באללּה.

העולם עגול הוא, כמו גלגל. פניך המותשים, אדוני, מרוב תשוקות מודחקות מזכירות לי את מלמד הקוראן בכפר שלנו, מן הימים ההם שנמוגו בערפל, כשהייתי קטנה. הוא צרח עלי, לאחר שהרחקתי את ידו שהחליקה אל תחת לשמלתי. תסתלקי, חתיכת יהודיה, חתיכת לפעה[7]. בוא יבוא מי שיחדור אלייך, שיטלטל אותך כמו תוף קטן ותהיי לו לשפחה, כשחרב מונפת מעלייך! או אולי תגיעי בסופו של דבר אל בור הרגימה ותגרמי אושר לכל האנשים שירגמו אותך באבנים!

אהה, אדוני האימאם, למה אתה מסתיר את ראשך בין הכתפיים? תגיד, למה נכנסת לבית-הסוהר? הייתָ כנראה טיפש יותר ממני. הייתי מזוהם יותר ממני. לא המתנתָ עד המוות כדי ליהנות מביקוע הבתולים של נשות גן-עדן. אללּה ייח’רבּ ביתַךּ! אפילו את גן-עדן אתה לא מסוגל לדמיין ללא נשים. התאווה המקוללת השתלטה עליך ברגע של היסח-הדעת. הוא נראה לך יפה תואר, עגול כמו כדור שלג, הילד שלימדתָ. קיללת את השטן הארור המלחשש בחזותיהם של הבריות. הושטת את ידיך אל אחוריו, ניסית לקלל את השטן, אבל כל ישותו כבר מילאה את דמך. הילד לא היה אפילו בן עשר. תפוח המושלך על אם הדרך. ‘שמע, ילד, אל תספר לאבא ולאמא שלך שהיטהרת לתפילה עם המורה שלך האימאם, אחרת אלוהים יכעס עליך והקדוש המגן על הכפר יקלל אותך והשד הכחול והשד האדום ירכבו עליך. הם ייכנסו אתך לאותה המיטה וירביצו לך עד שתימעך כמו גרגר אובד באוויר’. אתה רואה, אדוני האימאם, לאיזו דרגת פראות הידרדרת? ודרך אגב, היֵה רגוע, הקללה שלך נגדי הצליחה. כאשר האיש הנהדר שלך קיבל את תעודת הנישואין, הוא אנס אותי כמו בהמה. בחיי, הוא אנס אותי. הוא קשר את ידַי וצעק לי בפּנים: ‘אני נשבע באלוהים, את לא תימלטי ממני, בת זנונים!’ אתה רואה, אדוני האימאם, הקללה שלך עזרה. האיש הזה שלך, היום אני כבר לא מחפשת אותו ואני לא צריכה אותו. הוא רץ אחרי ואני בורחת ממנו. אני רצה, בלי להפנות את ראשי לאחור. תראֶה, בחיי אלוהים, אם תתקרב אשליך עצמי מבעד לחלון. אבל הוא הפתיע אותי וזרק אותי על המיטה.

האיש המזוקן נותר נדהם. אוף! חסר בושה!

– גבירתי, גיהנום עלי אדמות, אמר, הרכין ראשו בצער ומיהר לצאת, כשהוא צועק ודוחף את קולומבו המלצר ואת הבעלים של החנות.

– עוד תראו, חי הנביא ומקורביו, נתלה אתכם ברגליים, בני זנונים.

כשיצאנו מן המסעדה היא היתה תשושה ועייפה, ראשה היה כבד עליה יותר מן כרגיל. היא נשענה על עמוד חשמל והחלה להתבונן באחד הבניינים הגבוהים.

– אתה שומע את הצעקות האלה?

– איזה צעקות? אני לא שומע כלום.

– האם קיימת האישה שיש לה האומץ לומר לבעלה: מגעיל אותי לישון אתך?

– מה קורה לך היום? זה לא היום שלך.

– היא קיימת, האישה הזאת, היא חייבת להיות! לא ייתכן שהעולם כולו נכנע ליחסים קלוקלים.

– מרים, העולם לא מת. הוא מלא, לכל הפחות, בזעקות כאב.

היא עצמה עיניים לרגע, משיבה לעצמה את חמלת האותות השמורים בזיכרון.

– כרמן היתה משוגעת כמוני!

– היא היתה מקסימה.

– משוגעת בעולם המעמיד פנים של איזון.

– את איומה!

– הי אתה, תפסיק! אני לא איומה והם לא מרחמים. une louve י[8]perdue dans ce grand desert, בחייך, זה הכול, rien de plus.

אנחנו חיים בג’ונגל!!! מי נתן לו רשות להיכנס אל הבַּאר ולגדוע את שמחת הציבור. אחי, תן לאנשים לבחור לעצמם את החיים. לבחור לעצמם איך להיות אומללים, איך למות. ראיתָ אותו? איך הסתננן בבגד הרחב שלו כשהוא מקלל, מתרפס ונועץ בפנים הרבות מבט של שנאה? הוא רצה להרביץ לי, קראתי את זה בעיניים האדמדמות שלו. במעמקי לבו הוא מחניק צעקות של תשוקה.

– מה מביאך הלום, עבד אלוהים? ההתמערבות. וחילול הקודש שאלוהים שומר כקישוט לנימולים.

– ומה אתה, אדון מוח?

– עבד אלוהים, המנחה אחים לאמונה אל דרך האמונה.

– עבד אלוהים בתוך בַּאר?

– גיהנום עלי אדמות. קולך קול ערווה, ישמרני אלוהים מפני השטן הארור !

– מה אתה רוצה? מה מביא אותך לכאן?

– המראה שלך הוא פיתוי.

– לך, בן-אדם, לך ואלוהים ישיב אותך אל דרך הישר.

הוא יצא ולא שב. לא הייתי מוכנה לגדוע את השמחה שמילאה אותי ולשבור את תשוקת העצב ששרתה עלי. החדשים האלה שבאו זה מקרוב, ‘משמרות המוסר’, מי נתן להם את הזכות לפגוע ביחסי הידידות בין הבריות? הם רומזים שאתה פושע ומעמידים אותך למשפט, בהסתמך על הכוונות והרמיזות שלהם. עובדים על-פי הכוונות, בן-אדם, זאת הארץ שלך.

ניערתי את ראשי מן הזיכרון המתיש. כאשר פניתי שוב אל עבר בית-החולים, הוא הסתתר ונעלם בין העצים והבניינים. אולם הרוך של מרים המשיך לעקוב אחרי. בשבילי היא היתה העיר, היא היתה העצים, הבניינים, היא היתה התשוקה. היא היתה האוויר הקר והחם ברִיק הזה המלא עיוותים. מרים היתה טיפות הגשם העגולות אשר חלחלו אל תוך גופי. היא הים הבודד שלי בין חופיו הנטושים.

מרים, הריקוד האחרון של המטורף. היא באה בלי לשאול, חודרת אל הלב בלי לבקש כל רשות. בנעליה העדינות ובשׂמלתה המתנפנפת, היא פשוט נכנסת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ריקוד אחרון”