החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ריקוד שלא נגמר

מאת:
מספרדית: דלי רום | הוצאה: | 2016-02 | 414 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

98.00

רכשו ספר זה:

על במת ריקודים מיותמת של אוניית פאר טראנס־אטלנטית, שני זרים מעולמות שונים רוקדים לצלילי טנגו, שכתיבתו עוד לא הסתיימה. מלחין הטנגו, מר דֶה־טְרוֹאֶיֶה, צופה באשתו הצעירה מֶצָ’ה אִינְסוּנְסָה המתרחקת ונצמדת לחלופין לרקדן מקצועי ונאה מארגנטינה בלי להתיק לרגע את מבטה מעיניו. עוד מעט תגיע האונייה לחופי בואנוס איירס, ושם המלחין מקווה להשלים את כתיבת הטנגו הזה, ולזכות בהתערבות עם המלחין ראוול.
לכל אחד מבני הזוג סיבות טובות לבקש את קירבתו של הרקדן המקצועי. למלחין הוא יפתח דלת למועדוני הטנגו האפלים של בואנוס איירס, ולרקדנית ייפתח צוהר לעולמות שלא העלתה בדעתה את קיומם. גם הריקוד הייצרי והחושני יפרוץ את גבולות הבמה והזמן, ויסחרר את גיבורי הספר בתפקידים שונים, פעם בצרפת בזמן מלחמת האזרחים בספרד ואחר כך, בשנות השישים, במהלך טורניר שחמט בסורנטו שבאיטליה.
ריקוד שלא נגמר הוא רומן מריר־מתוק, שבליבו געגוע לעולם הישן, הזוהר והאלגנטי, על הטוב והרע שבו, שנמחה מעל פני האדמה בימי מלחמת העולם השנייה. זהו סיפור קוסמופוליטי על אהבה, ריגול, מוזיקה וריקוד, המסופר מנקודת מבטם של גבר ואישה שימיהם היפים כבר מאחוריהם, אך הם למדו לקבל בהשלמה את מה שהועידה להם יד הגורל.
אַרְתוּרוֹ פֶּרֵס־רֶוֶורְטֶה נודע בזכות הרומנים ההיסטוריים המצליחים שלו, שתורגמו לארבעים שפות והפכו לרבי־מכר במקומות רבים בעולם.

מקט: 4-20-53153
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
על במת ריקודים מיותמת של אוניית פאר טראנס־אטלנטית, שני זרים מעולמות שונים רוקדים לצלילי טנגו, שכתיבתו עוד לא הסתיימה. מלחין […]

1
הרקדן המקצועי

פעם, לכל אחד מעמיתיו למקצוע היה צל. והוא היה הטוב מכולם. היו לו תמיד קצב מושלם ברחבת הריקודים, ידיים שלוות וגמישות מחוץ לה, ומשפט נכון על השפתיים. תשובה מתאימה, מבריקה. כל זה הפך אותו לחביב על הגברים ולנערץ בקרב הנשים. באותם ימים, נוסף על הריקודים הסלוניים ששימשו אותו לפרנסה – טנגו, פוקסטרוט, בוסטון – לא היה שני לו באמנות יצירת הזיקוקים באמצעות מילים, ובציור נופים נוגים באמצעות שתיקה. במשך שנים ארוכות ופוריות כמעט שלא החטיא את המטרה: רק לעיתים נדירות אירע שאישה אמידה, יהא גילה אשר יהא, עמדה בפניו באחת ממסיבות הריקודים שנערכו במלון פָּאלָאס או רִיץ או אֶקְסֶלְסיוֹר, במרפסת בית־קפה בריביירה או באולם הריקודים של המחלקה הראשונה באונייה טרנס־אטלנטית. הוא היה גבר מן הסוג שהיה אפשר למצוא בבוקר בבית־קפה, לבוש בפראק, מזמין לארוחת בוקר את עובדי המקום שבו השתתף בלילה הקודם במסיבת ריקודים או בארוחת ערב. היה לו הכישרון הזה, או התבונה הזאת. כמו כן, לפחות פעם אחת במהלך חייו היה מסוגל לשים את כל מה שהיה לו על שולחן הקזינו ולחזור בקרון של חשמלית, מרושש, כשהוא שורק את מנגינת ״האיש שפרץ את הבנק במונטה קרלו״, כביכול בשוויון נפש. והיה חן רב כל כך בדרכו להצית סיגריה, לקשור עניבה או להתהדר בחפתים המגוהצים למשעי של חולצתו, עד שהמשטרה מעולם לא היתה מעזה לעצור אותו אלמלא נתפס על חם.

“מקס.”

“אדוני?”

“אתה יכול להכניס את המזוודה למכונית.”

השמש במפרץ נאפולי מסנוורת את העיניים כשהיא משתקפת בדלתות מצופות הכרום של היגואר מָרְק־אֶקְס, כפי שהיה גם במכוניות של ימים עברו. אבל עכשיו הצל הישן כבר לא מופיע בשום מקום. מקס קוסטה מסתכל למטה על רגליו: הוא אמנם מתנועע בקלות, אבל מה הטעם בכך. הוא לא יודע מתי אירע הדבר בדיוק, אבל זה החלק הפחות חשוב. הצל נעלם לו בחשאי ונותר מאחור, כמו כל כך הרבה דברים אחרים.

הוא מעווה את פניו בהשלמה, או אולי זו רק השמש המפריעה לו בעיניים. הוא מתאמץ לחשוב על משהו ממשי, מיידי – לחץ האוויר בגלגלים כשהמכונית עמוסת מטען, מצב ידית ההילוכים, כמות השמן – כדי להרחיק את הדקירה המרה־מתוקה הזו, שתמיד מופיעה כאשר הנוסטלגיה או הבדידות מציפה אותו. הוא נושם עמוקות, ברכות, ומצחצח באמצעות מטלית דמוית זמש את פסלון החתול הכסוף המעטר את השבכה הקדמית. אחר כך הוא לובש את המקטורן של מדיו האפורים, שנח מקופל עד עתה על מסעד המושב האחורי. הוא מכפתר אותו בזהירות ומהדק את קשר העניבה, ואז עולה לאט בגרם המדרגות – המעוטר משני צידיו בפסלי שיש ערופי ראש ובכדי אבן – אשר מוביל אל דלת הכניסה הראשית.

“אל תשכח את המזוודה הקטנה.”

“אל דאגה, אדוני.”

דוקטור הו­ּגֵנְטוֹבְּלֵר לא אוהב שעובדיו באיטליה קוראים לו דוקטור. המדינה הזאת, הוא נוהג לומר, מוצפת בדוֹטוֹרִי, קָבַלְיֶירִי וקוֹמַנְדָטוֹרִי, ואני בכלל רופא שוויצרי. רציני. אני לא רוצה שיחשבו אותי לאחד מהם, אחיין של קרדינל, תעשיין ממילאנו או משהו כזה. אשר למקס קוסטה, כולם בווילה השוכנת בפרברי סוֹרֶנְטוֹ פונים אליו פשוט בשם מקס. זה דבר מופרך מאין כמוהו, שכן במהלך חייו הוא השתמש בכל מיני שמות ותארים, אציליים או עממיים, בהתאם לנסיבות ולצורך השעה. אבל זה מכבר – מאז ניפנף צילו בפעם האחרונה בממחטה ואמר להתראות, כמו אישה הנעלמת לעד בתוך ענן קיטור, פניה ממוסגרות בתוך חלון של קרון שינה ואין לדעת אם יצאה לדרך זה עתה או התחילה במסע הרבה קודם לכן – זה מכבר חזר לשמו האמיתי, המקורי. הוא ויתר על הצל תמורת השם שעד לפרישה כפויה שאירעה לאחרונה – ובמובן מסוים היתה אך טבעית, וכללה תקופה בכלא – היה רשום, בצירוף תיק שמן, בתחנות המשטרה בחצי אירופה ובאמריקה. בכל מקרה, הוא חושב בשעה שהוא מרים את תיק העור ואת המזוודה מתוצרת סָמְסוֹנַייט ומכניס אותם לתא המטען של המכונית, מעולם, אפילו לא ברגעיו הגרועים ביותר, לא תיאר לעצמו שיסיים את ימיו כשהוא משיב “אדוני?” לאיש הפונה אליו בשמו הפרטי.

“בוא נצא, מקס. הבאת את העיתונים?”

“הם שם מאחור, אדוני.”

שתי טריקות דלת. הוא חבש, הסיר ושוב חבש את כובע הנהג כדי לקבל את פני הנוסע. בהתיישבו מול ההגה הוא מניח את הכובע על המושב הסמוך, מביט במראה האחורית ומחליק את שערו האפור, השופע עדיין, במחווה גנדרנית מהעבר. אין כמו הכובע הזה, הוא חושב, כדי לסמל את האירוניה שבמצבו: החוף האבסורדי שאליו סחפו אותו תהפוכות החיים אחרי שקיעתו הסופית. ואף על פי כן, כאשר הוא נמצא בחדרו שבווילה, מתגלח מול מראה וסופר את הקמטים כמי שסופר צלקות של סיפורי אהבה וקרבות, כל אחת בעלת שם משלה – נשים, רולטות של קזינו, בקרים מסוכנים, ערבי תהילה או מפלה – הוא תמיד מפנה לעצמו בסופו של דבר קריצה סלחנית. כאילו באותו זָקֵן גבוה, כבר לא כל כך רזה, בעל עיניים כהות ועייפות, הוא מזהה את דמותו של שותף ותיק לדבר עבירה, שאין צורך לספק לו הסברים. אחרי הכול, רומזת הבבואה בקול מוכר, מעט ציני ואפילו נכלולי, יש להודות שבגיל שישים וארבע, עם קלפי המשחק הגרועים שהחיים חילקו לו בזמן האחרון, הוא עדיין יכול להחשיב את עצמו בר־מזל. בנסיבות דומות, אחרים – אֶנְרִיקוׂ פוׂסָטָארוֹ, או שָאנְדוׂר אֵסְטְרֶהָאזִי הזקן – היו צריכים לבחור בין שירותי הסיוע של לשכות הרווחה לבין דקה אחת של פרכוס בלתי נעים כשהם תלויים באמצעות עניבתם בחדר אמבטיה של אכסניה עלובה.

“יש חדשות חשובות?” שואל הוגנטובלר.

מן המושב האחורי של המכונית נשמע רחש עיתונים: דפדוף סתמי בדפים. זו היתה הערה יותר מאשר שאלה. מקס רואה במראה האחורית את עיניו של אדונו מופנות מטה, משקפי הקריאה מונחים על קצה אפו.

“הרוסים זרקו פצצת אטום או משהו כזה?”

הוגנטובלר צוחק, כמובן. הומור שוויצרי. כאשר נחה עליו הרוח הוא נוהג להתבדח עם אנשי משק הבית. אולי משום שהוא רווק, בלי משפחה שתצחק מהבדיחות שלו. מקס מחייך חיוך מקצועי. דיסקרטי וממרחק הולם.

“שום דבר מיוחד, אדון: קסיוס קליי ניצח בקרב נוסף והאסטרונאוטים של הג’מיני 11 חזרו בריאים ושלמים… חוץ מזה, המלחמה בהודו־סין מתחממת.”

“התכוונת לומר וייטנאם.”

“נכון. וייטנאם… ומבחינת החדשות המקומיות – בסורנטו נפתחת תחרות השחמט על פרס קַמְפָּנֶלָה: קֶלֵר נגד סוקולוב.”

“אלוהים שבשמיים,” אומר הוגנטובלר באדישות ובלעג. “כל כך חבל לי להחמיץ את זה… האמת היא שאין גבול למה שאנשים יכולים לעשות, מקס.”

“מה אני אגיד לך, אדון.”

“אתה מתאר לעצמך? כל החיים מול לוח. ככה גומרים השחקנים האלה. פסיכים, כמו הבובי פישר ההוא.”

“כמובן.”

“סע דרך הכביש מלמטה. יש לנו זמן.”

גריסת החצץ מתחת לגלגלים פוסקת כאשר מכונית היגואר חוצה את שער הברזל ומתחילה להתגלגל לאיטה על כביש האספלט, בינות לעצי זית, אלה ותאנה. מקס מעביר הילוך בעדינות לפני עיקול צפוי. אחריו מתגלה הים השקט והמואר, המשקף כמו זגוגית ממורקת את הצללים של עצי האורן והבתים המדורגים על צלע ההר, יחד עם דמותו של הר הגעש וֶזוּב הניצב בצידו השני של המפרץ. לרגע אחד הוא שוכח את נוכחותו של הנוסע שלו ומלטף את ההגה, מרוכז בתענוג שבנהיגה: תנועה בין שני מקומות, בלי לייחס חשיבות למיקומם בזמן ובמרחב. ריח האוויר החודר מבעד לחלון הוא כשל דבש ושרף, הניחוחות האחרונים של הקיץ, אשר באזורים האלה תמיד מסרב לגווע ומנהל קרב תמים ומתוק עם דפי לוח השנה.

“יום נהדר, מקס.”

הוא מעפעף, חוזר למציאות ומשיב את עיניו למראה האחורית. הדוקטור הוגנטובלר הניח בצד את העיתונים ומחזיק סיגר הוואנה בפה.

“אכן כך, אדון.”

“כשאחזור, אני חושש שמזג האוויר ישתנה.”

“נקווה שלא. מדובר בסך הכול בשלושה שבועות.”

הוגנטובלר פולט אנחה, מלווה בנשיפת עשן. הוא אדם בעל חזות נעימה ופנים סמוקות, בעלים של בית־הבראה השוכן בקרבת אגם גָארְדָה. הוא עשה את הונו בשנים שאחרי המלחמה, כשהציע טיפול פסיכיאטרי ליהודים עשירים אשר סבלו מטראומה בעקבות זוועות הנאצים: יהודים שהתעוררו באמצע הלילה וחשבו שעודם נמצאים בצריף באושוויץ, עם כלבי דוברמן נובחים בחוץ וחיילי אס־אס המורים על הדרך למקלחות. הוגנטובלר ושותפו האיטלקי, רופא בשם בָּ­קֶלִי, עזרו להם להילחם בתמונות הרפאים האלה, וכסיום לטיפול המליצו להם על נסיעה לישראל, אשר אורגנה על ידי הנהלת בית־ההבראה. את העניין הם חתמו בחשבוניות מבהילות, שהיום מאפשרות להוגנטובלר להחזיק בית במילאנו, דירה בציריך ואת הווילה בסורנטו עם חמש מכוניות בחניה. זה שלוש שנים מופקד מקס על הטיפול ועל הנהיגה בהן, וגם מפקח על עבודות האחזקה של הווילה. העובדים האחרים בה הם משרתת וגנן מסָלֶרְנוֹ: בני הזוג לַנְזְָה.

“אל תיסע ישר לנמל. סע דרך מרכז העיר.”

“כן, אדון.”

מקס מציץ בחטף בשעון הפשוט אבל המדויק שהוא עונד על מפרק ידו השמאלית – מתוצרת פֵסְטִינָה, מצופה זהב – ומתקדם בתנועה הדלילה הנעה בשעה זו ברחוב קוֹרְסוֹ איטליה. יש זמן בשפע עד שהדוקטור יצטרך לעלות לסירת הקאנו הממונעת שתעביר אותו מסורנטו לעבר צידו השני של המפרץ, ותחסוך לו את הפיתולים שבכביש המוביל לנמל התעופה של נאפולי.

“מקס.”

“אדוני?”

“תעצור ברוּפוֹלוֹ ותקנה קופסה של סיגרים מונטה כריסטו מספר שתיים.”

יחסי העבודה של מקס קוסטה עם המעסיק שלו התחילו כמו סיפור אהבה ממבט ראשון: מייד כאשר ראה אותו, התעלם הפסיכיאטר מעברו הנקי – המופרך לחלוטין – שתואר במכתבי ההמלצה. כאדם מעשי, המשוכנע בכך שתחושות הבטן שלו וניסיונו המקצועי לעולם לא יטעו באשר לאישיותו של אדם כלשהו, החליט הוגנטובלר שמקס הוא היושר וההגינות בהתגלמותם: לבושו אלגנטי ומיושן, הבעת פניו כנה, מכבדת ושלווה, ומעל לכול – מחוותיו וסגנון דיבורו מתונים ומנומסים. זהו אדם המתאים, לפיכך, למשול בצי המכוניות המהמם – יגואר, רולס־רויס סילבר־קלאוד 2 ושלוש מכוניות עתיקות, ביניהן בּוּגָאטִי טי-50 קוּפֶּה – שהרופא היה כה גאה בו. כמובן שלא העלה על דעתו שייתכן שהנהג כבר התענג, בתקופה אחרת, על מכוניות יוקרתיות בדומה לאלה שכעת הוא נוהג בהן במסגרת עבודתו בסורנטו. לו קיבל את המידע בשלמותו, הוגנטובלר היה צריך לבחון מחדש כמה מתפיסותיו לגבי אישיות האדם, ולחפש נהג בעל חזות אלגנטית פחות אך קורות חיים רגילים יותר. בכל מקרה, גם אם היה נוהג כך, היתה זו טעות מצידו. כל מי שמכיר את הצד האפל של הדברים, מבין שאלה אשר איבדו את צילם, כמוהם כנשים בעלות עבר מפוקפק אשר באות בברית הנישואים: נאמנותן היא ללא דופי, מאחר שהן יודעות מה הן מסכנות. אבל בשלב זה, לא מקס הוא זה שידגים בפני דוקטור הוגנטובלר את עראיותם של הצללים, את כנותן של הזונות או את היושר הכפוי של רקדני הריקודים הסלוניים הקשישים, אשר לימים הפכו לעברייני צווארון לבן. אף על פי שגם צווארונו של מקס לא תמיד היה צח כשלג.

כאשר סירת הקאנו הממונעת ׳רִיבָה׳ מתרחקת מן המזח של מָרִינָה פִּיקוֹלַָה, מקס קוסטה נשען על שובר הגלים ומסתכל על השובל שהיא מותירה אחריה במי המפרץ החלקים והכחולים. אחר כך הוא פושט את העניבה והמקטורן המשמשים כמדיו, וכשהם תלויים על זרועו הוא חוזר למכונית החונה ליד בניין גוּאָרְדיָה דִי פִינַנְצַה, למרגלות המצוק המתנשא מעל סורנטו. הוא נותן חמישים לירות לנער המשגיח על היגואר, מתניע אותה ונוהג לאט בכביש המעוקל המטפס אל תוך העיר. בהגיעו לכיכר טָאסוֹ הוא נעצר לפני שלושה הולכי רגל היוצאים ממלון ויטוֹריה: שתי נשים וגבר אחד. הוא עוקב אחריהם במבטו בהיסח הדעת שעה שהם חולפים על פניו, קרוב לשבכתה הקדמית של המכונית. הם נראים כמו תיירים אמידים: מאלה המגיעים בעונת השפל במטרה ליהנות בשקט מהשמש, מהים וממזג האוויר הנעים השורר כאן עד שלהי הסתיו, בלי שיצטרכו לשאת את המחנק של הקיץ והצפיפות של המוני התיירים. הגבר נראה בן פחות משלושים, מרכיב משקפיים כהים ולובש מקטורן בעל מגני מרפקים מעור. האישה הצעירה מבין השתיים היא שחרחורת נאה למראה, לבושה חצאית קצרה, שערה קלוע לצמה ארוכה המוטלת על גבה. האישה האחרת, המבוגרת יותר, לובשת סוודר דק בצבע בז’ וחצאית כהה. היא חובשת כובע גברי מטוויד, שתיתורתו מורמת ומתחתיו אפשר להבחין בשיער אפור קצר מאוד, בעל גוני כסף. זוהי אישה מיוחסת, מעריך מקס. האלגנטיות שלה לא נמדדת בבגדים שהיא לובשת, אלא באופן שבו היא לובשת אותם. והדבר בולט אפילו בהשוואה לנשים שנמצאות בווילות ובמלונות הטובים של סורנטו, אָמאלְפִי וקָאפְּרִי, אפילו בעונה זו של השנה.

יש משהו באישה השנייה שמושך את תשומת ליבו כשהיא חוצה את כיכר טאסו. אולי זה אופן הליכתה: איטית, בטוחה בעצמה, יד ימין נתונה באדישות בכיס הסוודר. הליכה המאפיינת את אלה אשר רוב חייהם צעדו בביטחון על גבי שטיחים של עולם שהיה שייך להם. או אולי מה שצד את מבטו של מקס הוא האופן שבו היא מטה את ראשה לעבר שני חבריה כדי לצחוק מדבריהם, או כדי לומר מילים שאינן חודרות את זגוגיות המכונית. האמת היא שלרגע, בהבזק המעלה בקרבו רסיס חסר פשר של חלום נשכח, מקס רואה בעיני רוחו הד של זיכרון. תמונה נושנה ורחוקה של תנועה, קול וצחוק. הוא מופתע כל כך עד שנחוצה צפירה של מכונית מאחוריו כדי שישלב להילוך ראשון ויתקדם מעט. הוא לא חדל מלהתבונן בשלישייה, אשר הגיעה בינתיים לצד השני של הכיכר ומתיישבת כעת בשמש, סביב אחד השולחנות במרפסת של בית־הקפה פָאוּנוֹ.

הוא עומד להיכנס לרחוב קורסו איטליה כאשר תחושה מוכרת פוקדת אותו שוב. אבל הפעם מדובר בזיכרון ממשי. פנים, קול. אירוע, או כמה אירועים. לפתע ההפתעה הופכת לתדהמה, ומקס לוחץ על דוושת הבלמים בפתאומיות כזו שמזכה אותו בצפירה נוספת מן המכונית שמאחוריו, מלווה במחוות נרגזות של הנוהג בה. הוא פונה בחדות ימינה, ואחרי בלימה נוספת היגואר נעצרת על שפת המדרכה.

מקס מוציא את מפתחות המכונית ויושב דומם, מסתכל בידיים המחזיקות בהגה. לבסוף הוא יוצא מן המכונית, לובש את המקטורן וצועד מתחת לעצי הדקל שבכיכר לעבר מרפסת בית־הקפה. הוא הולך באי שקט. חושש, אולי, לאמת את האפשרות שבראשו. השלישייה עודנה שם, מנהלת שיחה ערה. מקס מקפיד שלא יבחינו בו ונעצר ליד השיחים באזור הגינה. השולחן נמצא במרחק עשרה מטרים ממנו, והאישה בעלת כובע הטוויד יושבת כשצדודיתה מופנית אליו, מדברת עם האחרים, אינה מודעת למבטו הבוחן. סביר להניח, מקס אומר לעצמו, שפעם היתה מושכת מאוד. פניה מעידות על יופי ישן. יכול להיות שזו אכן אותה האישה, הוא מגיע למסקנה מהוססת. אף על פי שאין הוא בטוח בכך. הצטברו בעברו יותר מדי פנים נשיות, בתקופה שלפניה ובתקופה הארוכה שאחריה. ממקום מארבו מאחורי הגינה, כשהוא דולה פרטים רבים ככל האפשר מזיכרונו, מקס אינו מגיע למסקנה חד־משמעית. לבסוף, משהוא מבין שהוא עלול לעורר תשומת לב בעומדו כך, הוא מקיף את המרפסת ומתיישב באחד השולחנות בפנים. הוא מבקש מן המלצר נֵגְרוֹנִי, ובמהלך עשרים הדקות הבאות מביט בצדודית האישה, מנתח כל אחת ואחת ממחוותיה ומתנועותיה כדי להשוותן עם אלה שבזיכרונו. כאשר השלושה קמים מן השולחן וחוצים שוב את הכיכר לעבר פינת רחוב סָן צֶזָרֶאוֹ, הוא מזהה אותה סוף־סוף. או כך נדמה לו. ואז הוא קם והולך אחריהם, שומר על מרחק בטוח. ליבו הזקן לא פעם מהר כל כך זה עידן ועידנים.

האישה רקדה היטב, קבע מקס קוסטה. משוחררת ונועזת במקצת. היא אפילו העזה לעקוב אחרי צעד מסובך במיוחד שהוא אילתר כדי לאמוד את מיומנותה, צעד צידי מפואר שכל אישה גמישה פחות היתה מבצעת בצורה מגושמת. היא בוודאי מתקרבת לגיל עשרים וחמש, העריך. גבוהה ודקת גזרה, ידיים ארוכות, מפרקי ידיים עדינים ורגליים אינסופיות מתחת למשי הקליל והכהה, בעל ההשתקפויות הסגולות, המגלה את כתפיה ואת גבה עד לקו המותניים. הודות לעקבים הגבוהים שהדגישו את שמלת הערב, פניה היו בקו אחד עם אלה של מקס: שקטות, משורטטות היטב. שערה, בצבע בלונד עמוק, היה גלי מעט כיאה לצו האופנה, ומסופר כך שחשף את הצוואר. במהלך הריקוד מבטה היה קבוע הרחק מעבר לכתף של בן זוגה לבוש הפראק, עליה הניחה את ידה ענודת טבעת הנישואים. אפילו לא פעם אחת, מאז שהוא קרב אליה בקידה מנומסת והציע לה לרקוד איתו ואלס איטי המכונה בוסטון, הם הסתכלו זה בעיני זו. עיניה היו בצבע דבש שקוף, כמעט מימי: הן הודגשו על ידי כמות מדודה של מסקרה – אפילו לא טיפה מעבר לנחוץ, ממש כמו כמות האודם על השפתיים – והגבות שמעליהן היו מעוצבות בקו עדין ביותר. היא לא היתה דומה במאומה לנשים האחרות שמקס רקד איתן באותו ערב באולם הריקודים. חלקן היו גברות מבוגרות, עטויות בשמים חזקים בריח לילך או פָּצ’וּלִי. אחרות היו צעירות גמלוניות בשמלות בהירות וחצאיות קצרות, שנשכו את השפתיים במאמץ לשמור על הקצב והסמיקו כאשר מישהו הניח יד על מותניהן או כשמחאו כפיים לשמע צלילי ״הופה הופה״. כך שלראשונה באותו ערב, הרקדן המקצועי של קאפ־פולוניו התחיל ליהנות מעבודתו.

הם לא שבו להביט זה בזה עד שנגמר הבוסטון – היה זה ‘מה אעשה’ – והתזמורת החלה לנגן את הטנגו ‘באור הקלוש’. הם נותרו רגע אחד על עומדם ברחבת הריקודים הריקה למחצה, זה מול זו. בראותו שאין היא חוזרת לשולחנה – גבר לבוש חליפת טוקסידו, לבטח הבעל, בדיוק התיישב שם – הוא פרש שוב את זרועותיו כשנשמעו מחדש פעימות הקצב הראשונות. האישה נענתה לו מייד, בפנים חתומות כמקודם. היא הניחה את ידה השמאלית על כתפו, פשטה ברפיון את ידה השנייה, והם התחילו לנוע ברחבת הריקודים – לגלוש, חשב מקס על התיאור הנכון. אישוניה בצבע הדבש שוב הביטו הלאה מעבר לרקדן, והיא לא הסתכלה עליו, אף על פי שנצמדה אליו בנחישות מפתיעה. היא דבקה בקצבו הבטוח והאיטי של הגבר, אשר מצידו דאג לשמור על מרחק מכובד והולם, ובו בעת גם על החיכוך ההכרחי בין גופיהם.

“זה בסדר ככה?” הוא שאל אחרי צעד מסובך, אשר נענה על ידי האישה בטבעיות גמורה.

בסופו של דבר היא נתנה בו מבט חטוף. ייתכן כי בדל חיוך עדין נמוג יחד איתו.

“זה מושלם.”

בשנים האחרונות, משנעשה אופנתי בפריז בעקבות אופנת הריקודים העממיים, כבש הטנגו – הארגנטינאי במקורו – לבבות משני עברי האוקיינוס האטלנטי. כך שעד מהרה התמלאה רחבת הריקודים בזוגות שרקדו במידה כזו או אחרת של חינניות, שירטטו צעדים והתקרבו והתרחקו זה מזה באופן שנע בין מדויק לגרוטסקי, בהתאם לנסיבות וליכולות הרקדנים. בת הזוג של מקס, לעומת זאת, עקבה במיומנות מושלמת אחר הצעדים המסובכים ביותר. היא התאימה את עצמה הן לתנועות הקלאסיות, הצפויות, והן לתנועות שהוא, אשר נעשה יותר ויותר בטוח בבת זוגו, אילתר לעיתים. הוא עשה זאת במתינות ובאיטיות, כיאה לסגנונו הייחודי, אבל עדיין תוך שילוב שינויים במקצב וצעדים צידיים נאים, שאחריהם היא עקבה בטבעיות, בלי לאבד את הקצב. היא נהנתה גם מהתנועות ומהמוזיקה, כפי שניכר היה מהחיוכים שהתחילה להעניק למקס אחרי מהלכים מסובכים ומרגשים, וכן ממבטה הזהוב, שמדי פעם שב לרגעים ספורים מן המרחק והופנה בשביעות רצון אל הרקדן המקצועי.

בעודם נעים על רחבת הריקודים הוא בחן את הבעל בעיני מקצוען, עיני צייד רגוע. הוא היה מורגל בכך: בעלים, אבות, אחים, בנים, מאהבים של הנשים שאיתן רקד. בסיכומו של דבר, גברים שנהגו ללוות אותן בגאווה, יהירות, שעמום, השלמה או תחושות אחרות, גבריות באותה מידה. מידע חיוני רב היה טמון בסיכות העניבות, בשרשרות השעונים, בקופסאות הסיגריות ובטבעות, בעובי הארנקים הפתוחים למחצה מול המלצרים, באיכות המקטורן ובגזרתו, בפס הגיהוץ של המכנסיים או בברק הנעליים. אפילו בדרך קשירת העניבה. כל זה שירת את מקס קוסטה בבואו לסמן מטרות ולתכנן שיטות פעולה לקצב המוזיקה. או, אם להתנסח בצורה פרוזאית יותר – לעבור מריקודים סלוניים לאפשרויות רווחיות יותר. עם הזמן והניסיון שצבר, התבססה אצלו הדעה ששמע שבע שנים קודם לכן, בעיר מֶלִייָה שבצפון אפריקה, מפי הקצין בוריס דוֹלְגוֹרוּקִי־בְּרַָגַטְיוֹן, קורפורל־משנה בגדוד הראשון של יחידת הזרים – שבדיוק גמר להקיא, דקה וחצי קודם לכן, בקבוק שלם של קוניאק גרוע בחצר האחורית של בורדל פאטימה: “אישה לעולם אינה רק אישה, מקס יקירי. היא גם, ומעל לכול, הגברים שהיו לה, שיש לה ושיכולים להיות לה. אי אפשר להבין אף אחת בלעדיהם… ומי שמפענח את הצופן הזה מחזיק במפתח לכספת. למסתור סודותיה.”

בגמר הריקוד הזה הוביל מקס את בת זוגו בחזרה לשולחן. הוא הפנה מבט אחרון לעבר הבעל, קצת יותר מקרוב: אלגנטי, בטוח, בן למעלה מארבעים. הוא לא היה גבר יפה תואר, אבל בהחלט בעל חזות נעימה, עם השפם העדין והמיוחד שלו, שערו המתולתל המאפיר קלות, עיניו הערניות והנבונות שלא החמיצו אף פרט – כך ראה מקס – מן הנעשה ברחבת הריקודים. הוא חיפש את שמו ברשימת השולחנות השמורים בטרם קרב אל האישה, כאשר עוד נמצאה שם לבדה, ומנהל האולם אישר כי מדובר במלחין הספרדי ארמנדו דה־טרואיה ואשתו. תא מיוחד במחלקה הראשונה עם סוויטה ושולחן שמור בחדר האוכל הראשי, סמוך לשולחנו של רב־החובל: על סיפונה של קאפ־פולוניו פירוש הדבר היה הרבה כסף או מעמד חברתי מצוין, וכמעט תמיד שני הדברים גם יחד.

“היה לי לעונג, גברתי. את רוקדת נפלא.”

“תודה.”

הוא נד בראשו בצורה צבאית כמעט – נשים אהבו את דרכו זו לומר להן שלום, וגם את הטבעיות שבה נטל את אצבעותיהן וקירב אותן לשפתיו – והיא השיבה למנוד ראשו בהנהון קל וקר בטרם התיישבה בכיסא שבעלה, שקם על רגליו, הציע לה. מקס הסתובב, החליק ליד הרקות את שערו השחור המבריק, המסורק לאחור בעזרת ברילנטין, קודם עם ידו הימנית ואחר כך עם השמאלית, והתרחק משם בעוברו ליד הרוקדים ברחבה. הוא הלך כשעל שפתיו חיוך מנומס, מבלי להביט באיש, אבל בכל זאת משך תשומת לב עם המטר־שבעים־ותשע שלו וחליפתו המושלמת. הוא קנה אותה בכספו האחרון, בטרם עלה לסיפון עם כרטיס לכיוון אחד שקיבל לבואנוס־איירס כעובד הספינה. הסקרנות התעוררה בעיקר בקרב הנשים הישובות לשולחנות, אותם נוסעים אחדים כבר החלו לעזוב כדי ללכת לחדר האוכל. מחצית האולם מתעבת אותי ברגע זה, הוא חשב בהשלמה מהולה בשעשוע. המחצית השנייה היא נשים.

השלישייה נעצרת ליד חנות מזכרות, גלויות וספרים. אף על פי שחלק מבתי העסק והמסעדות בסורנטו נסגרים עם סיום עונת התיירות, ובכלל זה אחדות מן החנויות היוקרתיות ברחוב קורסו איטליה, הרובע העתיק ובתוכו רחוב סן צזראו מוסיף להיות מוקד משיכה לתיירים לאורך השנה כולה. הרחוב אינו רחב, כך שמקס נעמד במרחק בטוח, ליד חנות נקניקים. כן הניצב ליד הדלת, ועליו לוח עם כיתובים בגיר, מציע לו מסתור חשאי. הצעירה בעלת הצמה נכנסת לחנות המזכרות, ואילו האישה עם הכובע נשארת בחוץ לשוחח עם הבחור הצעיר. הלה מסיר את משקפי השמש שלו והוא מחייך. שערו חום והוא נאה למראה. היא בוודאי מחבבת אותו, כי ברגע מסוים היא מלטפת את פניו. אחר כך הוא אומר משהו והאישה צוחקת בקול רם, שנשמע בבירור באוזני הגבר הבולש אחריה: צחוק צלול וכן, שגורם לה להיראות צעירה בהרבה ומטלטל את מקס בזיכרונות מדויקים מן העבר. זאת היא, הוא קובע. חלפו עשרים ותשע שנים מאז הפעם האחרונה שבה ראה אותה. באותו יום טיפטף קלות גשם, בנוף של חוף סתווי: כלב שוטט אנה ואנה על החלוקים הרטובים שבחוף הים, מתחת למעקה האבן של טיילת האנגלים בנִיס. העיר, הרחק מעבר לחזית הלבנה של מלון נֶגְרֵסְקוֹ, נראתה מטושטשת בתוך הנוף הערפילי והאפור. כל אותו הזמן שחלף, מעורבב בתוך אירועים כאלה ואחרים, היה עלול לעמעם את הזיכרונות. ואולם לרקדן המקצועי לשעבר, כיום עובדו ונהגו של הדוקטור הוגנטובלר, לא היה כל ספק. מדובר באותה האישה. בדיוק אותו הצחוק, האופן שבו היא מטה את ראשה הצידה. התנועות השקטות. הדרך האלגנטית, הטבעית, להכניס יד אחת לכיס הסוודר. הוא היה רוצה להתקרב כדי לאמת את הרגשתו באמצעות מבט קרוב בפניה, אבל אינו מרהיב עוז. בעוד הוא מתחבט ומהסס, הבחורה בעלת הצמה יוצאת מן החנות והשלושה שוב הולכים וחולפים יחד מול חנות הנקניקים, שלתוכה מקס נמלט במהירות. משם הוא רואה את האישה בעלת הכובע, מתבונן בצדודיתה וחש שהוא בטוח לחלוטין בהרגשתו. עיניים בצבע דבש, הוא מאשר ברעד. כמעט מימי. וכך, בזהירות, הוא ממשיך לעקוב אחריהם ממרחק בטוח בחזרה לכיכר טאסו ולשער של מלון ויטוריה.

הוא שב לראותה ביום המחרת, על סיפון סירות ההצלה. וזה היה במקרה, מאחר שאף אחד מהם לא היה אמור להסתובב שם. כמו שאר העובדים בקאפ־פולוניו שלא היו חלק מן הצוות הימי, היה אסור למקס קוסטה להסתובב באגף ועל סיפוני הטיילת של המחלקה הראשונה. כדי להימנע מהסיפון הזה, שבו הנוסעים ישבו על גבי כיסאות נוח מעץ טיק ומנצרים והשתזפו בשמש שהגיעה מימין – החלק השמאלי של אותו הסיפון היה תפוס על ידי נוסעים ששיחקו משחקי כדור ושאפֶלְבּוֹרְד או ירו ביוני חרס – מקס בחר לעלות במדרגות שהובילו לסיפון אחר, שבו היו תלויות על גבי ווים ומתלים שמונה מתוך שש־עשרה סירות ההצלה, מסודרות משני עבריהן של שלוש הארובות הגדולות, הלבנות והאדומות של האונייה הטרנס־אטלנטית. זו היתה פינה שקטה: הנוסעים לא נהגו להגיע לשם, מאחר שסירות ההצלה הגדולות כיערו את המקום וחסמו את הנוף. הדבר היחיד שעמד לרשותם של אלה אשר החליטו לבלות שם, היה כמה ספסלי עץ. על אחד מהספסלים האלה זיהה הרקדן המקצועי – בעוברו בין תריס צבוע לבן לבין אחד מפתחי האוורור הגדולים שהזרימו אוויר צח לקרבי האונייה – את האישה שאיתה רקד בליל אמש.

היום היה בהיר, בלי רוח, ומידות החום היו נעימות ביחס לעונה זו של השנה. מקס לא חבש כובע, ולא היו לו כפפות או מקל הליכה – הוא לבש חליפה אפורה עם וסט, חולצה בעלת צווארון רך ועניבה מנוקדת. כאשר חלף ליד האישה, הוא רק נד לעברה בנימוס בראשו. היא היתה לבושה באלגנטיות – מקטורן בעל שרוולים באורך שלושה רבעים וחצאית קפלים ישרה – וקראה ספר אשר נח על ירכיה. כאשר הגבר עבר מולה וחסם לרגע אחד את אור השמש, היא הרימה את פניה מתחת לכובע הלבד צר השוליים ונעצה בו מבט. מקס עצר לרגע, תוך גינונים ההולמים את הנסיבות ואת מעמדו של כל אחד מהם על האונייה. אולי היה זה ניצוץ קצר של הוקרת תודה שנדמה היה לו כי הוא מזהה בעיניה.

“בוקר טוב,” הוא אמר.

האישה, ששוב הניחה את עיניה על הספר, השיבה במבט שקט נוסף ובהנהון ראש קצר.

“אני…” הוא החל לומר, והרגיש לפתע מטופש. לא בטוח במצב שנקלע אליו ומתחרט על פנייתו אליה.

“כן,” היא השיבה, שלווה. “האדון מאתמול בערב.”

היא אמרה אדון, ולא רקדן, והוא הודה לה על כך בליבו.

“אני לא יודע אם אמרתי לך,” הוא ציין, “שאת רוקדת נפלא.”

“אמרת.”

היא חזרה אל הספר. רומן, הוא זיהה במבט חטוף בכריכה שהניחה הפוכה על ירכה: ‘ארבעת פרשי האפוקליפסה’ מאת וִיסֶנְטֶה בְּלָאסְקוֹ איבָּנְיֶיז.

“יום טוב, שתהיה לך קריאה מהנה.”

“תודה.”

הוא התרחק, ולא ידע אם היא ממשיכה לקרוא ברומן או מביטה בו הולך משם. הוא הקפיד ללכת בצורה נינוחה, אדישה, יד אחת נתונה בכיס המכנסיים. כשהגיע אל סירת ההצלה האחרונה הוא נעצר, הוציא בחסותה את קופסת הסיגריות הכסופה – ראשי התיבות החרוטים עליה לא היו של שמו – והצית סיגריה. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להפנות בסתר מבט לעבר החרטום, בכיוון הספסל. האישה הוסיפה לקרוא בפנים רכונות מטה. אדישה.

גְרָנְד אָלְבֶּרְגוֹ וִיטוֹרְיָה. מקס מכפתר את המקטורן שלו ועובר מתחת לשלט המוזהב שמתנוסס מעל לקשת הברזל של הכניסה. הוא מברך לשלום את השומר בשער והולך בשדרה, בין עצי אורן עתיקים ושאר מיני עצים ושיחים הנטועים משני צידיה. הגנים רחבי ידיים: הם משתרעים מכיכר טאסו עד למצוק ממש, מעל למרינה פיקולה ולים, שם מתנשאים שלושת בנייני המלון. בבניין המרכזי, בתחתיתו של גרם מדרגות קטן, שוכן אולם המבואה. מקס עומד שם, מול הזגוגית הפונה אל גן החורף ואל המרפסות המלאות – שלא כרגיל בעונה זו – אנשים הלוגמים אפריטיף. משמאל, מאחורי דלפק הקבלה, עומד מכר ותיק. טִיצִיָאנוֹ סְפָּדָארוֹ. הקשר שלהם החל עוד בימים שבהם נהגו של דוקטור הוגנטובלר התאכסן בתור לקוח במקומות כמו מלון ויטוריה. הרבה תשר נדיב שהחליף ידיים בדיסקרטיות הראויה, בהתאם לכללי התנהגות בלתי כתובים, הכשיר את הקרקע לחיבה שהפכה ברבות השנים לאמיתית, או לכזו שבין שותפים לדבר עבירה. חיבה שהתירה פנייה ידידותית בגוף ראשון, שקשה היה להעלות כמותה על הדעת עשרים שנה קודם לכן.

“בחיי, מקס, שכה יהיה לי טוב… כמה זמן עבר.”

“ארבעה חודשים כמעט.”

“אני שמח לראות אותך.”

“ואני שמח לראות אותך. איך הולך לך?”

ספדארו – שערו דליל וכרס בולטת משתפלת תחת הווסט השחור שלו – מושך בכתפיו ומדקלם את החסרונות הידועים של המקצוע בעונת השפל: פחות תשר, לקוחות של סופי שבוע עם מאהבות המתיימרות להיות שחקניות או דוגמניות, קבוצות של אמריקאים קולניים בטיול מאורגן לנאפולי־אִיסְקִיה־קאפרי־סורנטו־אמאלפי, שבו מוקדש יום אחד לכל אתר וארוחת הבוקר כלולה במחיר, והמשתתפים מעבירים את הזמן בבקשות למים מינרליים כי אינם סומכים על מי הברז. למרבה המזל – ספדארו מצביע לכיוון הזגוגית של גן החורף השוקק חיים – פרס קמפנלה מציל את המצב: הדו־קרב בין קלר לסוקולוב ממלא את המלון שחקנים, עיתונאים וחובבי שחמט.

“אני זקוק למידע מסוים. דיסקרטי.”

ספדארו לא מעיר “כמו בימים ההם”, אף על פי שבמבטו – מופתע בתחילה ואחר כך אירוני, חושש מעט מן הבלתי צפוי – מתעוררת השותפות הישנה לדבר עבירה. על סף פרישה, כאשר מאחוריו חמישה עשורים במקצוע שאותם החל כנער מעלית במלון אקסלסיור בנאפולי, הוא כבר ראה הכול. ובמילה “הכול” הכוונה גם למקס קוסטה בתור הזהב שלו.

“חשבתי שפרשת.”

“באמת פרשתי. זה לא קשור.”

“אה.”

פקיד הקבלה הוותיק נראה כאילו הוקל לו. ואז מקס מציג את השאלה: אישה מבוגרת, אלגנטית, מלווה בבחורה ובבחור צעיר נאה למראה. הם נכנסו לכאן לפני עשר דקות. אולי הם מתאכסנים במלון.

“כמובן, הם מתאכסנים פה… הצעיר הוא קלר, בכבודו ובעצמו.”

מקס ממצמץ בביטול. הצעיר והבחורה מעניינים אותו פחות.

“מי?”

“חורחה קלר, רב־האמן הצ’יליאני הגדול. הטוען לכתר אלוף העולם בשחמט.”

מקס נזכר לבסוף, וספדארו משלים את הפרטים. פרס לוסיאנו קמפנלה, שיוענק השנה בסורנטו, ניתן בחסותו של המולטי־מיליונר מטורינו, אחד מבעלי המניות הראשיים בחברות אוֹלִיבֶטִי ופיאט. בתור חובב שחמט גדול, קמפנלה מארגן מפגשים שנתיים במקומות מרהיבים באיטליה, תמיד במלון הטוב ביותר בכל מקום, ומושך אליהם את רבי־האמנים הגדולים ביותר, להם הוא משלם ביד רחבה. המפגשים נערכים במשך ארבעה שבועות, חודשים ספורים לפני הדו־קרב על תואר אלוף העולם. התחרות נחשבת כיום לאליפות העולם הבלתי רשמית, המפגישה בין שני השחמטאים הטובים בעולם: אלוף העולם והטוען הבולט ביותר לכתר. מלבד הפרס – חמישים אלף דולרים למפסיד ומאה אלף למנצח – היוקרה של פרס קמפנלה נובעת מכך שעד היום, המנצח בכל עונה תמיד זכה בסופו של דבר גם בתחרות על תואר אלוף העולם. נכון להיום, סוקולוב הוא אלוף העולם. קלר, אשר גבר על כל שאר המתמודדים, הוא הטוען לכתר.

“הצעיר הזה הוא קלר?” שואל מקס בפליאה.

“כן. בחור חביב, בעל דרישות צנועות. דבר חריג במקצוע שלו… הרוסי יותר יבש. הוא תמיד מסתובב עם שומרי ראש ושומר על חשאיות כמו חפרפרת.”

“והיא?”

ספדארו מחווה תנועה לא ברורה. כזאת השמורה אצלו ללקוחות מדרגה פשוטה, חסרי חשיבות.

“זאת הארוסה. והיא גם חברה בצוות שלו,” – פקיד הקבלה מדפדף ברשימת האורחים כדי לרענן את זיכרונו. “אִירִינָה, קוראים לה… אירינה יָסֶנוֹבִיץ’. השם יוגוסלבי, אבל הדרכון קנדי.”

“אני מתכוון לאישה המבוגרת. זאת עם השיער האפור הקצר.”

“אה, זו האמא.”

“של הבחורה?”

“לא. של קלר.”

הוא נפגש איתה שוב יומיים אחר כך, באולם הריקודים של קאפ־פולוניו. ארוחת הערב היתה בלבוש רשמי. רב־החובל ערך אותה לכבודו של אחד האורחים רמי המעלה, ונוסעים רבים החליפו את החליפה הכהה או את הטוקסידו בחליפות פראק – מקטורן צר עם כנפיים, חולצה מעומלנת ועניבה לבנה. האורחים נפגשו באולם ושתו קוקטיילים אגב האזנה למוזיקה, ולאחר מכן עברו לחדר האוכל. בגמר הארוחה יצאו ממנו הצעירים או הצעירים ברוחם ועברו לחגוג עד מאוחר על רחבת הריקודים. התזמורת פתחה כמנהגה בוואלסים איטיים ובמנגינות רכות, ומקס קוסטה רקד חצי תריסר ריקודים, כמעט כולם עם נשים צעירות וגברות אשר נסעו יחד עם משפחותיהן. הוא הקדיש ריקוד סְלוֹאוּ־פוֹקְס אחד לאנגלייה מבוגרת במקצת, אבל חביבה למראה, אשר בילתה בחברת ידידה. הוא ראה אותן מתלחששות ונועצות זו בזו מרפקים בכל פעם שהוא עבר לידן תוך כדי ריקוד. האנגלייה היתה בלונדינית שמנמונת, יבשושית מעט בהליכותיה. אולי שגרתית מעט – היה נדמה לו שהוא מריח כמות מופרזת של בושם מסוג מָיי־סִין על עורה – ועמוסת תכשיטים, אבל היא רקדה לא רע. היו לה גם עיניים כחולות יפות, ודי כסף כדי להפוך אותה למושכת: תיק היד שלה שנח על השולחן היה סרוג מחוטי זהב, הוא ראה במבט חטוף כשנעמד מולה כדי להזמינה לרחבת הריקודים. תכשיטיה נראו מאיכות טובה – במיוחד צמיד משובץ אבני ספיר עם עגילים תואמים. אבני החן, אחרי שיוסרו מהם, יהיו שוות חמש־מאות לירות שטרלינג. רשימותיו של מנהל האולם גילו לו כי שמה הוא מיס הָאנִיבִּי. אלמנה או גרושה, העז להעריך המנהל, איש בשם שְמֶקֵר – כמעט כל המנהלים, הימאים והעובדים הקבועים באונייה היו גרמנים – בביטחון של מי שמאחוריו כבר חצי מאה של שיט טרנס־אטלנטי. כך שאחרי כמה צעדי ריקוד ולימוד מדוקדק של תגובות הגברת לגינוניו ולקרבתו – אף תנועה שלא במקום מצידו של מקס, שמירה על מרחק הולם ואדישות מקצועית, וגם חיוך גברי נפלא בסיום, עת החזיר אותה לשולחן, אשר נענה על ידי האנגלייה ב”כל כך נחמד מצידך” מותש – אחרי כל אלה הרקדן המקצועי הכניס את מיס האניבי לרשימת האפשרויות. חמשת אלפים מייל ימיים והפלגה בת שלושה שבועות טומנים בחובם הרבה מאוד.

הפעם בני הזוג דה־טרואיה הגיעו יחד. מקס פרש לנוח ליד סידור הפרחים שעמד סמוך לבמת העץ של התזמורת, כדי להתאוורר, לשתות כוס מים ולעשן קצת. ממקום עומדו הוא ראה את בני הזוג נכנסים, מלווים על ידי שמקר הנלהב: הם הלכו זה לצד זו, היא מקדימה במעט את בן זוגה. הבעל ענד ציפורן לבנה על דש המשי השחור של החליפה. ידו האחת, הנתונה בכיס המכנסיים, הרימה מעט את הכנף הימנית של מקטורן הפראק, וסיגריה מוצתת נחה ביד השנייה. ארמנדו דה־טרואיה נראה אדיש לסקרנות שעורר בקרב הנוסעים. אשר לאשתו, היא נראתה כאילו יצאה מתוך מגזין אופנה: היא ענדה מחרוזת פנינים ארוכה ועגילים תואמים. היא הילכה בביטחון על עקבים גבוהים על פני הספינה המיטלטלת בעדינות, דקת גזרה ושלווה. גופה העניק קווים ישרים וארוכים, כמעט אינסופיים, לשמלה ארוכה וקלה בצבע אבן ירקן – לפחות חמשת אלפים פרנק בפריז, רחוב דֶה לָה פֶּה, קבע מקס בעין של מומחה. השמלה חשפה את ידיה, את כתפיה ואת גבה עד למותניים, והיתה קשורה ברצועה דקה לצווארה, החשוף להפליא מתחת לשערה הקצר. מקס המוקסם הגיע לשתי מסקנות: היא היתה מסוג הנשים שנראות אלגנטיות במבט ראשון ויפהפיות במבט השני. והיא נמנתה עם סוג מסוים של נשים אשר נולדו ללבוש – כאילו היו חלק מעורן – שמלות כגון זו.

הוא לא רקד איתה מייד. התזמורת ביצעה מחרוזת של שירי קָאמֶל־טְרוֹט ושִימִי – השיר המגוחך בשם ‘תות־ענח׳־אמון’ עדיין היה באופנה – ומקס נאלץ לספק בזו אחר זו שתי צעירות, כשהוריהן, שני זוגות ברזילאים חביבים למראה, משגיחים עליהן מרחוק. הן תירגלו בלהט, ולא בלי חן, את צעדי הריקוד: כתף ימין ואחר כך שמאל, לפנים ולאחור, עד שנותרו תשושות, וכמעט התישו גם אותו. אחר כך, בהישמע הצלילים הראשונים של שיר בְּלֶק־בּוֹטוֹם בשם ‘אהבה ופופקורן’, מקס נקרא על ידי אמריקאית צעירה למדי, לא יפה במיוחד אבל מוקפדת בלבושה ובתכשיטיה, אשר התבררה כבת זוג משעשעת לריקוד. בסיום הריקוד, עת ליווה אותה לשולחן, היא החליקה לתוך ידו בחשאיות רבה שטר מקופל של חמישה דולרים. במהלך הריקוד הזה התקרב מקס כמה פעמים לשולחן של בני הזוג דה־טרואיה, אבל בכל פעם שהפנה את מבטו לשם האישה הסתכלה לכיוון אחר. כעת השולחן כבר נותר ללא איש, ומלצר אסף ממנו שתי כוסות ריקות. מאחר שהיה צריך להתמסר לבת הזוג המזדמנת שלו, מקס לא הבחין בהם קמים ועוברים לחדר האוכל.

ארוחת הערב החלה בשעה שבע, ומקס ניצל את ההפסקה כדי לאכול קערת מרק. הוא מעולם לא אכל אוכל מוצק כאשר היה עליו לרקוד. זה היה הרגל נוסף שהוא רכש ביחידת הזרים, שנים רבות קודם לכן. אם כי אז היה מדובר בריקוד מסוג שונה לחלוטין, וארוחה קלה היתה אמצעי זהירות בריא לאור האפשרות לקבל כדור בבטן. אחרי המרק הוא לבש מעיל קל ויצא לעשן סיגריה נוספת על סיפון הטיילת הימני, לנקות את הראש ולהביט בירח העולה המנצנץ בים. בשעה שמונה ורבע הוא חזר לאולם והתיישב ליד אחד השולחנות הריקים, סמוך לתזמורת, שם פיטפט עם הנגנים עד שהנוסעים הראשונים התחילו לצאת מחדר האוכל. הגברים בדרך לקזינו, לספרייה ולטרקלין העישון, והנשים, הצעירים והזוגות העליזים יותר תופסים שולחנות סביב רחבת הריקודים. התזמורת התחילה לכוון את הכלים, המנהל שמקר קרא למלצרים לשוב לעבודה ונשמעו קולות צחוק וחליצת פקקים של בקבוקי שמפניה. מקס קם על רגליו, וידא כי הקשר בעניבת הפרפר שלו מהודק והצווארון והחפתים במקומם, מתח את הווסט מבד הפיקה והעביר את מבטו בין השולחנות בחיפוש אחר מישהי המבקשת את שירותיו. ואז הוא ראה אותה נכנסת, הפעם שלובת זרוע עם בעלה.

הם התיישבו באותו השולחן. התזמורת התחילה לנגן בולרו ומייד קמו כמה זוגות לרקוד. גברת האניבי וידידתה לא חזרו מחדר האוכל, ומקס לא ידע אם הן עתידות לחזור הערב. למעשה, הוא שמח על כך. עם התירוץ הזה בראשו הוא חצה את רחבת הריקודים והתרחק מן האנשים שנעו לקצב המוזיקה. בני הזוג דה־טרואיה המשיכו לשבת בשקט והתבוננו ברוקדים. כאשר מקס נעצר ליד שולחנם, מלצר בדיוק הניח עליו שתי כוסות שמפניה ודלי קרח שממנו הציץ בקבוק מתוצרת קלִיקוֹ. הוא נד בראשו לעבר הבעל, שנשען קלות לאחור בכיסא, מרפקו האחד מונח על השולחן, רגליו שלובות, ואחת מהסיגריות הנצחיות שלו נתונה בין אצבעות ידו השמאלית. על האצבע שעליה ענד את טבעת הנישואים היתה גם טבעת זהב עבה עם חותם בצבע כחול. לאחר מכן הביט הרקדן המקצועי באישה, שבחנה אותו בסקרנות. התכשיטים היחידים שהיא ענדה – לא צמידים ולא טבעות, לבד מטבעת הנישואים – היו מחרוזת הפנינים הנפלאה והעגילים התואמים. מקס לא פצה פה כדי להציע את עצמו בתור בן זוג לריקוד. הוא רק נד שוב בראשו, מנוד קצר יותר מקודמו, והצמיד את עקביו בצורה צבאית כמעט. הוא נותר ללא ניע והמתין עד שהיא, בחיוך איטי ומוקיר תודה לכאורה, נדה בראשה לשלילה. הרקדן המקצועי כבר עמד ללכת משם כאשר הבעל הרים את המרפק מן השולחן, החליק בזהירות את מכנסיו והסתכל על אשתו מבעד לעשן הסיגריה.

“אני עייף,” הוא אמר בקול שקט. “אני חושב שאכלתי יותר מדי בארוחת הערב. הייתי שמח לראות אותך רוקדת.”

האישה לא קמה מייד. היא הביטה לרגע בבעלה, אשר נטל עוד שאיפה מן הסיגריה ועיפעף בעיניו לאות הסכמה.

“תיהני,” הוא אמר. “הצעיר הזה הוא רקדן נפלא.”

עם קומה, מקס פרש את זרועותיו בתנועה מדודה, אחז בעדינות בידה הימנית והניח את ידו על מותניה. מגע העור החם הפתיע אותו: הוא אמנם ראה את המחשוף הארוך בשמלת הערב שגילה את גבה של האישה, אבל לא חשב, למרות ניסיונו בחיבוק נשים, שבעת הריקוד יניח יד על הגוף החשוף. ההפתעה נמשכה רק רגע אחד, והוסתרה מתחת למסכה המושלמת של הרקדן המקצועי. אבל בת הזוג שלו הרגישה בכך, או כך היה נדמה לו. מבט ישיר אחד בעיניה גילה לו זאת. המבט נמשך רק לרגע, ואחר כך אבד בתוככי האולם. מקס פתח בריקוד ונטה לצד אחד, האישה הגיבה על כך בטבעיות גמורה והם התחילו להסתובב בין הזוגות הנעים ברחבת הריקודים. בשתי הזדמנויות הוא הסתכל במבט חטוף במחרוזת הפנינים שענדה לצווארה.

“את מוכנה לנסות לעשות סיבוב?” לחש מקס כעבור רגע, כאשר עמדו להישמע אקורדים ההולמים צעד כזה.

מבטה השקט נותר תלוי כמה שניות.

“כמובן.”

הוא הוריד את ידו מגבה, נעמד ברחבת הריקודים וסובב את בת זוגו פעמיים סביבו, בכיוונים מנוגדים, סיבובים אשר הדגישו ברוב חן את עמידתו של הגבר במקומו. הם חזרו להיפגש בתזמון מושלם, ידו נחה שוב על חמוקיה העדינים, כאילו התאמנו על כך כבר חצי תריסר פעמים. על שפתיה היה נסוך חיוך ומקס הינהן בשביעות רצון. זוגות אחדים התרחקו מעט כדי להתבונן בהם בהתפעלות או בקנאה, והאישה לחצה בעדינות את ידו שאחזה בידה, מתרה בו:

“הבה לא נעורר תשומת לב.”

מקס התנצל אבל חייך בהנאה. הוא אהב לרקוד עם האישה הזאת. גובהה הלם מאוד את שלו: היה נעים להרגיש את מותניה הדקים תחת ידו הימנית, את דרכה להניח את אצבעותיה בידו השנייה, את המיומנות שבה רקדה לצלילי המוזיקה. יציבה, אלגנטית ובטוחה בעצמה, אולי מתריסה מעט, אם כי לא בצורה צורמת. כמו כאשר ניאותה להסתובב סביבו, ועשתה זאת במלוא החינניות והרוגע. היא הוסיפה לרקוד כשמבטה מופנה כמעט כל הזמן למרחק, ומקס הצליח לבחון את תווי פניה המשורטטים היטב – קווי השפתיים המאופרות בעדינות באודם, האף המפודר קלות, הקשת המעוצבת של הגבות במצח החלק, מעל הריסים הארוכים. היה לה ריח עדין של בושם שהוא לא הצליח לזהות במדויק, מאחר שנדמה היה כאילו הוא חלק מעורה הצעיר. אָרְפֶּז’, אולי. היא היתה אישה נחשקת, ללא ספק. הוא התבונן בבעל, שהסתכל עליהם מהשולחן במבט מרוחק, ללא תשומת לב רבה מדי, בעודו מגיש אל שפתיו כוס שמפניה. אחר כך העיף עוד מבט חטוף במחרוזת, אשר שיקפה קלות את אור הנברשת החשמלית. יש במחרוזת הזאת, הוא חישב, כמאתיים פנינים מאיכות יוצאת דופן. ממרום עשרים ושש שנותיו, הודות לניסיונו ולכמה קשרים בלתי מהוגנים עם נשים שהיו לו, מקס הבין מספיק בנושא כדי להבחין בין פנינים שטוחות, פנינים עגולות, פנינים בצורת אגס ופנינים א־סימטריות, ואפילו ידע להעריך את ערכן הרשמי ובשוק השחור. אלה היו פנינים עגולות מן הסוג המשובח ביותר, לבטח הודיות או פרסיות, ושוויין היה לפחות חמשת אלפים לירות שטרלינג. למעלה מחצי מיליון פרנק. הסכום הזה היה שווה ערך לכמה שבועות במחיצת אישה אמידה במלון הטוב ביותר בפריז או בריביירה. אבל, בניהול נבון, הפנינים היו שקולות גם לשנה אחת של חיים ברווחה יחסית.

“את רוקדת טוב מאוד, גברתי,” הוא התעקש.

כמעט באי רצון, מבטה חזר מן המרחק.

“למרות גילי?” היא אמרה.

זה לא נשמע כמו שאלה. היה ברור שהיא התבוננה בו עוד לפני ארוחת הערב, כאשר רקד עם הצעירות הברזילאיות. מקס הפגין את הפליאה הראויה למשמע דבריה.

“גילך?… בשם אלוהים, איך את יכולה להגיד דבר כזה?”

היא הוסיפה לבחון אותו בסקרנות. אולי בשעשוע.

“איך קוראים לך?”

“מקס.”

“בוא נראה אותך, מקס. תנחש בת כמה אני.”

“מעולם לא היה עולה בדעתי לעשות דבר כזה.”

“אני מבקשת ממך.”

הוא חזר לעצמו. מעולם לא חסר לו ביטחון מול אישה. חיוכו היה רחב וצחור, ונראה היה כי בת הזוג שלו בוחנת אותו ביסודיות מדעית כמעט.

“חמש־עשרה?”

היא פלטה צחוק רם ועליז. צחוק בריא.

“בדיוק,” היא הינהנה והמשיכה את המשחק שלו בבדיחות הדעת. “איך הצלחת לנחש?”

“אני טוב בדברים האלה.”

האישה בחנה אותו במבט שנע בין סרקסטי לשבע רצון. או אולי היתה מרוצה מהדרך שבה הוא המשיך להוביל אותה ברחבת הריקודים, בין שאר הזוגות, בלי שהשיחה תסיט אותו מן המוזיקה ומצעדי הריקוד.

“לא רק באלה,” היא אמרה בצורה מסתורית מעט.

מקס חיפש בעיניה משמעות נוספת למילים הללו, אבל הן שבו להביט הרחק מעבר לכתפו הימנית, ושוב היו חסרות מבע. ברגע הזה נגמר הבולרו. הם התנתקו ונעמדו זה מול זו, בעוד התזמורת מתכוננת לקטע הבא. הרקדן המקצועי העיף עוד מבט חטוף לעבר מחרוזת הפנינים הנהדרת. לרגע אחד היה נדמה לו שהאישה קולטת את מבטו.

“זה מספיק,” היא אמרה לפתע. “תודה.”

ארכיון העיתונות שוכן בקומתו העליונה של בניין ישן, בראש גרם מדרגות משיש, תחת כיפה המעוטרת בציורים מתקלפים. רצפת העץ חורקת כאשר מקס קוסטה, שלושה אוגדנים של המגזין ‘שח־מט’ בידו, הולך להתיישב במקום מואר יותר, ליד חלון המשקיף לעבר חצי תריסר דקלים וחזיתה הלבנה־אפורה של כנסיית סָן אַנְטוֹנִינוֹ. על השולחן מונחים גם נרתיק עם משקפי קריאה, דפדפת נייר, עט וכמה עיתונים שנקנו בדוכן העיתונים ברחוב דִי מָאיוֹ.

שעה וחצי מאוחר יותר מקס מפסיק לרשום הערות, מסיר את המשקפיים, משפשף את עיניו העייפות ומסתכל על הכיכר, בה שמש אחר הצהריים מאריכה את צללי עצי הדקל. כעת נהגו של דוקטור הוגנטובלר מכיר את רוב מה שהופיע בעיתונות המודפסת על אודות חורחה קלר. השחמטאי אשר במשך ארבעת השבועות הקרובים יתמודד בסורנטו מול אלוף העולם, הסובייטי מיכאיל סוקולוב. בעיתונים מופיעות תמונות של קלר: כמעט בכולן הוא יושב מול לוח שחמט, ובאחדות מהן הוא נראה צעיר מאוד. נער המתמודד מול שחקנים מבוגרים ממנו. התמונה העדכנית ביותר התפרסמה היום בעיתון מקומי: קלר עומד מול המצלמה באולם המבואה של מלון ויטוריה, עם אותו המקטורן שלבש הבוקר, כאשר מקס ראה אותו מטייל בסורנטו בלוויית שתי הנשים.

“קלר, אשר נולד בלונדון בשנת 1938, בנו של דיפלומט צ’יליאני, הדהים את עולם השחמט כאשר הביך את האמריקאי רֶשֶבְסְקִי במהלך משחק סימולטני בכיכר הפְּלָאזָה דֶה אָרְמַס בסנטיאגו. הוא היה אז בן ארבע־עשרה, ובעשר השנים שלאחר מכן הפך להיות אחד השחקנים המחוננים ביותר בכל הזמנים…”

למרות דרכו המקצועית יוצאת הדופן של חורחה קלר, מקס התעניין פחות בחייו המקצועיים ויותר בהיבטים המשפחתיים שלו, ובסופו של דבר הוא הצליח למצוא משהו בנושא. הן המגזין ׳שח־מט׳ והן העיתונים שעוסקים בפרס קמפנלה ציינו את ההשפעה שהיתה לאמו של השחמטאי הצעיר על הקריירה של בנה לאחר גירושיה מהדיפלומט הצ’יליאני.

“בני הזוג קלר התגרשו כאשר הילד היה בן שבע. מרסדס קלר – בעלת הון משלה, אשר התאלמנה במהלך מלחמת האזרחים הספרדית מבעלה הראשון – היתה יכולה להציע לבנה את ההכשרה הטובה ביותר. משגילתה את כישרונו לשחמט היא חיפשה עבורו את המורים הטובים ביותר, לקחה את הילד לתחרויות שונות בתוך צ’ילה ומחוצה לה, ושיכנעה את רב־האמן הצ’יליאני־ארמני אֶמִיל קָרָפֵּטְיָאן להיות מאמנו. קלר הצעיר לא איכזב אותה. הוא הביס ללא קושי את מתחריו, ותחת פיקוחם של אמו ושל המורה קרפטיאן, שמלווים אותו עד היום ודואגים לאימונו ולענייניו המנהלתיים, התקדמותו היתה מהירה…”

מקס יוצא מהארכיון וחוזר למכונית, מתניע אותה ונוסע מטה עד למָרִינָה גְרָאנְדֶה, שם הוא חונה ליד הכנסייה. אחר כך הוא פונה לעבר המסעדה האיטלקית ׳סְטֶפָנוֹ׳, שבשעה זו עדיין אינה פתוחה לקהל. הוא לובש חולצת כפתורים ששרווליה מקופלים, מקטורנו תלוי על הכתף, והוא שואף בהנאה את הבריזה המזרחית שמביאה ריח של מלח ואדווה שקטה. במרפסת של המסעדה הקטנה מלצר מניח מפות וסכו”ם על ארבעה שולחנות העומדים כמעט על קו המים, מתחת לתקרת במבוק, ליד סירות הדייגים העוגנות בין ערימות רשתות, שעם וחכות מרובות קרסים.

לָמְבֶּרְטוּצִ’י, הבעלים, משיב לברכת השלום שלו בהזעפת פנים ואינו מרים את מבטו מלוח השחמט. מקס הולך אל מעבר לדוכן הקטן שעליו נמצאת הקופה הרושמת בביטחון של לקוח קבוע במסעדה, מניח את מקטורנו מעל לדלפק ומוזג לעצמו כוס יין. הוא ניגש עם הכוס ביד לשולחן שבו בעל המקום מרוכז כעת באחד משני המשחקים אשר הוא נוהג לשחק עם הקפיטן טֶדֵסְקוֹ מדי יום, בדיוק בשעה זו, זה עשרים שנה. אנטוניו למברטוצ’י הוא איש בשנות החמישים לחייו, רזה וגמלוני. חולצתו המרובבת כתמים חושפת קעקוע צבאי, מזכרת מימיו כחייל באתיופיה, בטרם הגיע למחנה מעצר בדרום־אפריקה והתחתן עם בתו של סטפנו, הבעלים של המסעדה האיטלקית. יריבו מעט מרתיע למראה, בשל רטייה שחורה המכסה את מה שהיתה פעם עינו השמאלית – אשר איבד בבנגאזי. הפנייה אליו בתואר קפיטן אינה בלתי הולמת. טדסקו, איש סורנטו כמו למברטוצ’י, קיבל את התואר הזה במהלך המלחמה. ואולם השבי ביטל את הבדלי הדרגות בין השניים במהלך שלוש השנים שבהן שהו יחדיו בדֶרְבֵּן, כאשר לא היה להם דבר אחר לעשותו פרט מלשחק שחמט. חוץ מלדעת איך מזיזים את הכלים, מקס אינו מבין הרבה במשחק הזה – היום, בארכיון, הוא למד על המשחק יותר מכל מה שידע עליו אי פעם. אבל השניים האלה הם שחקנים חובבים טובים. הם פוקדים את מועדון השחמט המקומי לעיתים קרובות ומעודכנים בשמות של אלופי עולם, רבי־אמנים ודברים כאלה.

“מה העניין עם חורחה קלר הזה?”

למברטוצ’י שוב מזעיף פנים ולא אומר דבר, בעודו בוחן מהלך מסוכן שיריבו ביצע זה עתה. בסופו של דבר הוא מגיע להחלטה, מבצע החלפת כלים מהירה, והשני, בפנים חתומות, אומר שח. עשר שניות אחר כך, קפיטן טדסקו מכניס את הכלים לקופסה בעוד למברטוצ’י מחטט באף.

“קלר?” הוא אומר לבסוף, “עתיד מזהיר. אלוף העולם הבא, אם הסובייטי ייפול… הוא מבריק ופחות תמהוני מהצעיר השני, פישר.”

“זה נכון שהוא משחק מאז שהיה ילד קטן מאוד?”

“זה מה שאומרים. ממה שידוע לי, גילו שהוא פנומן בזכות ארבעה טורנירים שהשתתף בהם לגילאי חמש־עשרה עד שמונה־עשרה.” למברטוצ’י מביט בקפיטן בחיפוש אחר אישור לדבריו, ואחר כך סופר בעזרת אצבעותיו: “התחרות הבינלאומית בפּוֹרְטוֹרוֹז, התחרות במָאר דֶל פְּלָאטָה, התחרות הבינלאומית בצ’ילה וזו של המועמדים ביוגוסלביה, שזה באמת משהו גדול.”

“הוא לא נוצח על ידי אף אחד מהגדולים,” מציין טדסקו בשוויון נפש.

“ומה זה אומר?” שואל מקס.

הקפיטן מחייך כמי שיודע על מה הוא מדבר.

“הכוונה לפטרוסיאן, לטָאל, לסוקולוב… השחקנים הטובים ביותר בעולם. את תהילתו הסופית הוא קנה לפני ארבע שנים בלוזאן, כאשר הביס את טאל ואת פישר בטורניר בן עשרים משחקים.”

“וזה הישג ענק,” מוסיף למברטוצ’י, אשר ניגש להביא בקבוק יין וממלא שוב את כוסו של מקס.

“היו שם הטובים ביותר,” מסכם טדסקו ומגלגל את עינו היחידה. “וקלר ריסק אותם לחתיכות: הוא ניצח בשנים־עשר משחקים והגיע לתיקו בשבעה אחרים.”

“ולמה הוא כל כך טוב?”

למברטוצ’י בוחן את מקס בסקרנות.

“אתה פנוי היום?”

“לא רק היום. הבוס שלי נסע לכמה ימים.”

“אם כך, תישאר לאכול… יש חצילים בפרמזן, ויש לי בקבוק יין טָאוּרָסִי ששווה בדיקה.”

“אני מודה לך, אבל יש לי דברים לעשות בווילה.”

“זאת הפעם הראשונה שאני רואה שאתה מגלה עניין בשחמט.”

“טוב… אתה יודע,” מקס מחייך במלנכוליות, הכוס נוגעת בשפתיו. “פרס קמפנלה וכל זה. חמישים אלף דולר זה המון כסף.”

טדסקו מגלגל שוב את עינו היחידה, כחולם.

“ועוד איך. מעניין מי ישים עליהם יד.”

“למה קלר כל כך טוב?” מתעקש מקס.

“יש לו יכולות גבוהות והוא אומן כהלכה,” משיב למברטוצ’י. אחר כך הוא מושך בכתפיו ומביט בקפיטן, מניח לו לספר את הפרטים הקטנים.

“הוא בחור נחוש,” מאשר הלה לאחר מחשבה קצרה. “כאשר התחיל, רבים מרבי־האמנים הגדולים שיחקו משחק שמרני, הגנתי. קלר שינה את כל זה. הוא ניצח בזכות המתקפות המרהיבות שלו, הקרבת הכלים המפתיעה, מהלכיו המסוכנים…”

“והיום?”

“זה עדיין הסגנון שלו: הרפתקני, מבריק, מהמם… הוא משחק בחוסר מורא מוחלט, באדישות מפחידה. לפעמים נראה כאילו הוא מזיז את הכלים בצורה מוזרה, רשלנית, אבל היריבים שלו משתגעים ממערך הכלים המורכב שלו… הוא שואף להיות אלוף העולם. והדו־קרב בסורנטו נחשב לתחרות הכנה לזו שתיערך בעוד חמישה חודשים בדבלין. מעין אימון אחרון.”

“תלכו לראות את המשחקים?”

“זה יקר מדי. מלון ויטוריה שמור לאנשים עם כסף ולעיתונאים… נצטרך לעקוב אחרי התחרות ברדיו ובטלוויזיה, עם לוח השחמט שלנו.”

“והתחרות הזו כל כך חשובה כמו שאומרים?”

“זה אירוע השחמט המרתק ביותר מאז התחרות ‘ראש בראש’ בין רשבסקי לפישר בשנת שישים ואחת,” מסביר טדסקו. “סוקולוב הוא שועל קרבות ותיק, בעל כושר עמידה ורוגע, משעמם למדי. המשחקים הטובים ביותר שלו נגמרים בדרך כלל בתיקו. מכנים אותו ‘החומה הסובייטית’, תאר לעצמך… העניין הוא שמוטל הרבה על הכף. הכסף, כמובן. אבל גם הרבה פוליטיקה.”

למברטוצ’י צוחק בזדוניות.

“אומרים שסוקולוב התמקם ליד מלון ויטוריה בבניין דירות שלם בשבילו ובשביל אנשיו, ושהוא מוקף ביועצים ובאנשי ק-ג-ב.”

“מה אתם יודעים על האמא?”

“אמא של מי?”

“של קלר. כותבים עליה במגזינים ובעיתונים.”

הקפיטן נותר מהורהר במשך רגע אחד.

“אה, טוב, אני לא יודע. אומרים שהיא מנהלת לו את העניינים. כנראה היא גילתה את הכישרון של בנה וחיפשה עבורו את המורים הטובים ביותר. השחמט, כשאתה עדיין אלמוני, הוא ספורט יקר מאוד. הרבה נסיעות, מלונות, דמי הרשמה לתחרויות… צריך שיהיה לך כסף, או שתוכל להשיג אותו. כפי הנראה, לה היה כסף. אני חושב שהיא דואגת לכול, היא שולטת בצוות היועצים שלו ודואגת למצב הבריאותי של בנה. היא מנהלת לו את החשבונות… אומרים שהוא יציר כפיה, אם כי זו הפרזה. למרות העזרה הרבה שהם מקבלים, שחקנים גדולים כמו קלר הם פרי היצירה של עצמם.”

המפגש הבא על סיפונה של קאפ־פולוניו אירע ביום השישי להפלגה, לפני ארוחת הערב. מקס קוסטה רקד זה חצי שעה עם בנות זוג בגילים שונים – בכללן האמריקאית של חמשת הדולרים ומיס האניבי – כאשר הבחין במנהל האולם, שמקר, מלווה לשולחנה הקבוע את הגברת דה־טרואיה. היא הגיעה בגפה, כמו בלילה הראשון. כאשר חלף לידה – באותה שעה הוא רקד לצלילי ‘שיר היוּקוּלֶלֶה’ עם אחת הצעירות הברזילאיות – ראה שמלצר הגיש לה קוקטייל שמפניה בעת שהציתה סיגריה בתוך פומית קצרה משנהב. הפעם היא לא ענדה את מחרוזת הפנינים, אלא מחרוזת ענבר. היא לבשה שמלת סאטן שחורה שחשפה את גבה, שערה המשוח בברילנטין סורק לאחור בסגנון נערי ועיניה נראו שקדיות הודות למשיחת עפרון איפור שחור. הרקדן המקצועי הביט בה כמה פעמים, אך לא עלה בידו להפגיש בין מבטיהם. הוא החליף כמה מילים אגב ריקוד עם המוזיקאים, והללו, נכונים לרצותו, החלו בנגינת טנגו אופנתי בשם ״להתראות, בחורים״. עם הישמע צליליו הראשונים, זוגות אחרים החלו להגיע לרחבת הריקודים. מקס נפרד מהברזילאית, הלך עד לשולחנה של האישה, נד קלות בראשו ונותר על עומדו, כשהוא מחייך את הטוב שבחיוכיו. מצ’ה אינסונסה דה־טרואיה הסתכלה עליו במשך כמה שניות, ולרגע אחד הוא חשש שמא תדחה את הצעתו. אבל מקץ רגע הוא ראה שהיא מניחה את הפומית המעשנת בתוך המאפרה ונעמדת על רגליה. פעולתה נמשכה נצח, והתנועה שבה השעינה את ידה השמאלית על כתפו הימנית של הרקדן נראתה רפויה באופן בלתי נסבל. אבל המנגינה הקצבית כבר החלה להרקיד את שניהם, ומקס ידע מייד שהמוזיקה הזאת פועלת לטובתו.

גם הפעם התרשם מאופן ריקודה המדהים. ריקוד הטנגו לא דרש ספונטניות, כי אם כוונות המרומזות ומבוצעות מייד, בדממה מופתית, כמעט רווית טינה. וכך רקדו השניים, מתקרבים זה אל זו ואז מתרחקים בתנועות מחושבות, מונחים על ידי תחושות בטן הדדיות שאיפשרו להם לנוע בחופשיות ברחבת הריקודים, בין זוגות שרקדו בגמלוניות של חובבים. ניסיונו המקצועי של מקס לימד אותו שאי אפשר לרקוד טנגו בלי בת זוג מיומנת, המסוגלת להתאים את עצמה לרגעים שבהם הגבר בולם את הקצב בפתאומיות. מעין קרב שבו האישה מנסה לברוח מהגבר שאליו היא קשורה ונתפסת שוב ושוב, גאוותנית ומתריסה בתבוסתה. ואותה אישה היתה רקדנית מן הסוג הזה.

היו שני ריקודי טנגו עוקבים – השני נקרא ״טנגו שמפניה״ – במהלכם לא החליפו ביניהם ולו מילה אחת. הם התמסרו במלואם למוזיקה ולעונג שבריקוד, להתחככות של שמלת הסאטן בבד הפלנל הגברי. מקס חש בחומו הקרוב של גופה הצעיר של בת זוגו, בפנים ובשיער המסורק לאחור אשר הובילו לעבר צווארה וגבה החשופים. בהפוגה בין שני הריקודים הם נותרו עומדים זה מול זו, מתנשפים קלות מן המאמץ, מחכים שהמוזיקה תתחדש. היא לא הראתה כל כוונה לחזור לשולחן. משהבחין בטיפות זיעה זעירות מעל לשפתה העליונה של האישה, הוציא אחת משתי המטפחות שנשא עימו – לא זו שהציצה מהכיס העליון של מקטורן הפראק, אלא אחרת, מגוהצת ונקייה, מהכיס הפנימי שלו – והציע לה אותה בטבעיות. היא נטלה את בד הכותנה הלבן, ניגבה באמצעותו קלות את פיה והחזירה אותו לח מעט ומוכתם קלות באודם. היא לא התכוונה אפילו – כפי שציפה מקס – ללכת לשולחנה ולחפש את תיקה כדי לפדר את עצמה. גם הרקדן מחה את זיעתו מפיו וממצחו – מעיניה של האישה לא נמלטה העובדה שקודם כול הוא ניגב את הפה – והחזיר את הממחטה לכיס. צליליו של הטנגו השני נשמעו והם רקדו בתיאום מושלם כמקודם, אלא שהפעם מבטה לא היה אבוד באולם. לפעמים, אחרי סיבוב מסובך או צעד מוצלח במיוחד, הם נעמדו לרגע ללא ניע, נעצו מבט זה בזו, ועם הישמע פעימת הקצב הבאה קטעו את ההפוגה וחזרו לרקוד על הרחבה. באחת הפעמים שבהן הוא נעצר באמצע התנועה, רציני וקפוא, היא נצמדה אליו לגמרי, במפתיע. אחר כך הטתה את גופה לצדדים בחן בשל ואלגנטי, כמעמידה פנים שהיא נמלטת מזרועותיו בלי לרצות בכך באמת. לראשונה מאז החל בעבודתו כרקדן מקצועי, מקס חש בפיתוי לקרב את שפתיו ולנשק את הצוואר הארוך, האלגנטי והצעיר שהתארך עד לעורף האישה. ברגע זה הבחין, במבט חטוף ומקרי, שבעלה של בת זוגו יושב ליד השולחן, רגליו משולבות והוא מחזיק סיגריה באצבעותיו, ושחרף מראהו האדיש אין הוא חדל מלהביט בהם בתשומת לב מרובה. וכשהשיב מבטו לאישה ראה השתקפויות זהובות, שדומה היה כי הן מתרבות והופכות לשתיקותיה של אישה נצחית, חסרת גיל. למפתחות של כל מה שסמוי מן הגבר.

בר המעשנים של האונייה הטרנס־אטלנטית קשר בין שני סיפוני הטיילת של המחלקה הראשונה לסיפון החרטום. מקס קוסטה פנה לשם בהפסקה שהיתה לו במהלך ארוחת הערב, ביודעו שבשעה הזו הוא יהיה כמעט ריק. המלצר התורן הניח לפניו קפה שחור כפול, בספל עם סמל חברת המבורג־דרום־אמריקה. הוא שיחרר מעט את העניבה הלבנה והצווארון המעומלן ופנה לעשן סיגריה ליד החלון הקטן. בעדו, בין השתקפויות האור הפנימי, היה אפשר לראות את הלילה שבחוץ ואת הירח שוטף את סיפון החרטום. אט־אט, ככל שחדר האוכל התרוקן, התחילו להופיע נוסעים שתפסו את השולחנות. מקס קם ויצא משם. ליד הדלת הוא נעצר כדי לפנות את הדרך לקבוצת גברים עם סיגרים ביד, ביניהם זיהה את ארמנדו דה־טרואיה. המלחין לא היה מלווה באשתו, ובעודו הולך על סיפון הטיילת הימני לעבר אולם הריקודים, חיפש אותה מקס בתוך זרם הנשים והגברים הלבושים מעילים, מעילי רוח ושכמיות, שיצאו להתאוורר או להתבונן בים. הלילה היה נעים, אבל האוקיינוס האטלנטי התחיל לגעוש, לראשונה מאז הרימו עוגן ויצאו מליסבון. ואף על פי שקאפ־פולוניו היתה מצוידת במערכות הייצוב החדישות ביותר, הטלטול עורר תגובות של חוסר שקט. כמעט שלא הגיעו נוסעים אל אולם הריקודים בהמשך הערב, ורבים מן השולחנות נותרו ריקים, בכללם שולחנם הקבוע של בני הזוג דה־טרואיה. אנשים החלו לסבול מבחילות והנשף היה קצר. למקס היתה עבודה מועטה. כמה ואלסים בודדים והוא יוכל לפרוש מוקדם.

הם נתקלו זה בזו ליד המעלית כשהוא עמד לרדת לתאו שבסיפון המחלקה השנייה, ודמויותיהם השתקפו במראות הגדולות של גרם המדרגות המרכזי. היא לבשה שכמייה מפרוות שועל אפור, נשאה תיק קטן מבד מוזהב ופנתה לבדה לכיוון אחד מסיפוני הטיילת. מקס התפעל, במבט מהיר, מהביטחון שבו הלכה על העקבים למרות הטלטלה. אפילו רצפתה של אונייה גדולה כזו הושפעה מגעש הגלים ויצרה תחושת אי נוחות. הרקדן המקצועי סב על עקבותיו, פתח את הדלת שפנתה החוצה והשאיר אותה פתוחה עד שהאישה עברה לצד השני. היא השיבה לו ב”תודה” פשוטה כשחצתה את המפתן. מקס הרכין את ראשו, סגר את הדלת וצעד שמונה או עשרה צעדים בכיוון המסדרון. את הצעד האחרון הוא עשה לאט, נתון במחשבות, ואז עצר. לעזאזל, אמר לעצמו. לא אפסיד דבר אם אנסה. בזהירות הראויה.

הוא מצא אותה מייד, הולכת לאורך המעקה, ונעמד מולה בטבעיות, באורן הקלוש של הנורות המכוסות במלח. לבטח יצאה החוצה כדי לשאוף אוויר ולמנוע את הבחילה. רוב הנוסעים נהגו הפוך – הסתגרו בתאים ולא יצאו מהם במשך ימים ארוכים, קורבנות לבטנם המתהפכת. מקס חשש לרגע שהיא תמשיך הלאה ולא תעצור לידו. אבל הוא התבדה. היא הסתכלה עליו, בשקט ובלי לזוז.

“זה היה נעים,” היא אמרה במפתיע.

מקס הצליח להתגבר על מבוכתו בתוך שניות ספורות.

“גם לי,” הוא השיב.

האישה הוסיפה להסתכל עליו. סקרנות, אולי זו היתה המילה הנכונה.

“כבר הרבה זמן שאתה רוקד באופן מקצועי?”

“חמש שנים. אם כי לא ברציפות. זו עבודה…”

“משעשעת?” היא קטעה אותו.

הם התחילו שוב ללכת על הסיפון, מתאימים את צעדיהם לטלטול האיטי של האונייה. לפעמים הם נתקלו בדמויות כהות או בפנים מוכרות של כל מיני נוסעים. באזורים הפחות מוארים בדרך היה אפשר להבחין אצל מקס רק בחלקים הלבנים של החולצה, בווסט ובעניבה, בסנטימטר האחד בדיוק החשוף בקצה כל שרוול מעומלן ובממחטה שבכיס העליון של הפראק.

“זאת לא המילה שחיפשתי,” הוא חייך ברכות. “בכלל לא. עבודה מזדמנת, רציתי לומר. יש בה יתרונות.”

“אילו מן יתרונות?”

“טוב… כמו שאת רואה, היא מאפשרת לי לנסוע.”

לאורו של חלון עגול הוא ראה שכעת היא זו שמחייכת, כמאשרת את דבריו.

“אתה עושה את זה טוב, בשביל עבודה מזדמנת.”

הרקדן המקצועי משך בכתפיו.

“במהלך השנים הראשונות זו היתה עבודה קבועה.”

“איפה?”

מקס החליט להשמיט חלק מקורות החיים שלו. לשמור לעצמו כמה שמות. למשל, הרובע הסיני בברצלונה והנמל הישן במרסיי. הוא גם השמיט את שמה של רקדנית הונגרייה בשם בּוֹסְקֶה, שהיתה שרה את השיר ״בת טונקין הקטנה״ בזמן שהסירה שערות מהרגליים ואהבה צעירים שהתעוררו בלילה, מכוסים בזיעה, חרדים מסיוטים שבהם האמינו כי עודם נמצאים במרוקו.

“מלונות טובים בפריז במשך החורף,” הוא אמר בקצרה. “בִּיָארִיץ והריביירה הצרפתית, בשיא העונה… הייתי במשך זמן מה גם במועדוני קברט ברובע מוֹנְמָרְט.”

“אהה.” היא נראתה מתעניינת בדבריו. “ייתכן שנפגשנו פעם.”

הוא חייך. בטוח.

“לא. הייתי זוכר אותך.”

“מה רצית להגיד לי?” היא שאלה.

לקח לו רגע להבין למה היא מתכוונת. לבסוף נזכר. הרי אחרי שכבר חלף על פניה בדרכו לפנים הספינה הוא ניגש אליה לפתע בסיפון הטיילת, בלי כל הסבר.

“שמעולם לא רקדתי עם אף אחת טנגו מושלם כל כך.”

שתיקה בת שלוש או ארבע שניות. של סיפוק, אולי. היא נעצרה. קרוב לשם היתה מוברגת נורה למחיצות הספינה, והיא הסתכלה עליו בחשכה המלוחה.

“באמת?… בחיי. מאוד יפה מצידך, אדון… מקס, קוראים לך?”

“כן.”

“יפה. תאמין לי שאני מודה לך על המחמאה.”

“זאת לא מחמאה. את יודעת שלא.”

היא צחקה. צחוק אמיתי, בריא. צחוק דומה לזה שצחקה שני לילות קודם לכן, כאשר הוא ניחש בהומור את גילה ואמר כי היא בת חמש־עשרה.

“בעלי מלחין. המוזיקה, הריקוד, אינם זרים לי. אבל אתה בן זוג מצוין לריקוד. קל מאוד להשתחרר במחיצתך.”

“לא השתחררת. היית את עצמך. יש לי ניסיון בזה.”

היא הינהנה, חושבת על דבריו.

“כן. אני מניחה שיש לך.”

מקס השעין יד אחת על דופן הספינה הלח. בין טלטול לטלטול, הוא הרגיש מתחת לרגליו את רעידות המכשירים שבקרבי האונייה.

“את מעשנת?”

“לא כרגע, תודה.”

“אכפת לך אם אני אעשן?”

“בבקשה.”

הוא הוציא את קופסת הסיגריות מאחד הכיסים הפנימיים של המקטורן, לקח סיגריה אחת והגיש אותה אל פיו. היא הסתכלה עליו אגב מעשה.

“מצריות?” היא שאלה.

“לא. עָבְּדוּל פָּאשָה… טורקיות. עם נגיעות של אופיום ודבש.”

“אם כך, אעשן אחת.”

הוא רכן עם קופסת הגפרורים בידו והגן על הלהבה באצבעותיו כדי להצית את הסיגריה שהיא הכניסה לפומית השנהב הקצרה. אחר כך הצית את הסיגריה שלו. הבְּרִיזָה פיזרה את העשן במהירות, ולא הניחה שהות ליהנות ממנו. נדמה היה כי האישה רועדת מקור מתחת לשכמיית הפרווה. מקס הצביע לעבר הכניסה לסלון הדקלים הסמוך. אולם בצורת חממה עם חלון גדול בתקרתו, מרוהט בכורסאות נצרים, שולחנות נמוכים ועציצים.

“לרקוד בצורה מקצועית,” היא אמרה כשנכנסו, “זה די מוזר, בשביל גבר.”

“אני לא רואה הרבה הבדל… גם אנחנו יכולים לעשות את זה בשביל כסף, כמו שאת רואה. לא תמיד רוקדים מתוך אהבה או הנאה.”

“וזה נכון מה שאומרים? שאופייה של אישה ניכר בצורה גלויה יותר בריקוד שלה?”

“לפעמים. אבל לא יותר מאשר אצל גבר.”

האולם היה ריק. האישה התיישבה ופשטה מעליה באדישות את שכמיית הפרווה. היא הציצה במכסה המוזהב של קופסת איפור שהוציאה מתיקה, ותיקנה קלות את האודם על שפתיה עם שפתון אדום עדין מתוצרת טָנְגִ’י. שערה, משוח בקרם ומסורק לאחור, העניק לתווי פניה מראה מושך, זוויתי ואנדרוגיני – אבל מקס התרשם כי הסאטן השחור מעצב את גופה בצורה נשית ומעניינת. ערה למבטו, היא שילבה רגל אחת על האחרת ונידנדה אותה קלות. מרפקה הימני היה שעון על זרוע הכורסה, וידה השנייה היתה מוגבהת. שתיים מאצבעותיה – הציפורניים מטופחות וארוכות, משוחות בלָק בגוון זהה לזה של השפתון – אחזו בסיגריה. מקס שם לב לכך שמדי פעם היא הניחה לאפר ליפול על הרצפה, כאילו נותרה אדישה אל מול כל המאפרות שבעולם.

“התכוונתי לומר שזה מוזר להכיר רקדן מקצועי באופן אישי,” היא אמרה כעבור רגע. “אתה הרקדן המקצועי הראשון שהחלפתי איתו יותר משתי מילים: תודה ולהתראות.”

מקס הביא מאפרה ונשאר עומד, ידו הימנית בכיס המכנסיים. מעשן.

“נהניתי לרקוד איתך,” הוא אמר.

“גם אני. הייתי עושה זאת שוב, אם התזמורת היתה ממשיכה לנגן והיו אנשים באולם.”

“איש לא מונע ממך לעשות זאת עכשיו.”

“סליחה?”

היא בחנה את חיוכו כמנתחת אמירה מחוצפת. אבל הרקדן המקצועי המשיך לחייך, בלתי מושפע ממבטה. אתה נראה בחור טוב, אמרו לו ההונגרייה ובוריס דולגורוקי, מסכימים מבלי שהכירו זה את זו מעולם. עם חיוך כזה, מקס, איש לא יפקפק בכך שאתה חתיכת בחור טוב. תנסה להוציא מזה את המיטב.

“אני בטוח שאת מסוגלת לדמיין את המוזיקה.”

היא שוב הניחה לאפר ליפול על הרצפה.

“אתה בהחלט גבר בעל תעוזה.”

“תוכלי לעשות זאת?”

כעת היה תורה של האישה לחייך. חיוך מתריס במקצת.

“כמובן שאוכל,” היא נשפה עשן. “אני אשת מלחין, זוכר? המוזיקה מתנגנת אצלי בראש.”

“השיר ‘חבורה רעה’ נראה לך מתאים? את מכירה אותו?”

“מושלם.”

מקס כיבה את הסיגריה ומתח את הווסט. היא נשארה במקומה לרגע אחד, חדלה לחייך והביטה בו בתהייה מן הכורסה, כאילו רצתה לוודא שאין הוא מתבדח. לבסוף הניחה את הפומית עם סימן האודם במאפרה וקמה, לאט מאוד, מבלי להתיק את מבטה מעיניו. היא השעינה את ידה השמאלית על כתפו והניחה את ידה הימנית בידו, אשר ציפתה לה מושטת לפנים. היא נותרה כך למשך רגע אחד, זקופה ושקטה, רצינית מאוד, עד שמקס לחץ פעמיים ברכות את אצבעותיה כדי לסמן את הפעימה הראשונה. הוא היטה מעט את גופו לצד אחד, העביר את הרגל הימנית לפני השמאלית, והשניים החלו לרקוד בתוך השקט, כרוכים זה בזו ומיישירים זה לעבר זו מבט, בינות לכורסאות הנצרים ולעציצים שבסלון הדקלים.

טוויסט מאת רִיטָה פָאבוֹנֶה מתנגן ברדיו נייד, עשוי פלסטיק לבן, מתוצרת מַרְקוֹנִי. בגינה של וילה אוֹרִיָאנָה יש דקלים ועצי אורן רחבי צמרת, ומקס, השעון על החלון הפתוח של חדרו, רואה בינות לעצים את נופו של מפרץ נאפולי: רקע בצבע כחול קובלט ובתוכו החרוט הרחב והכהה של הר הווזוב, וקו החוף הנמשך ימינה עד לפּוּנְטָה סְקוּטוֹלוֹ, עם סורנטו הבולטת על המצוק ושתי המרינות ושוברי הגלים הסלעיים שלהן, סירות קטנות על חוף הים ואוניות העוגנות בקרבת החוף. נהגו של דוקטור הוגנטובלר שוקע במחשבות במשך שעה ארוכה, בלי להתיק את עיניו מן הנוף. מאז שאכל ארוחת בוקר במטבח השקט הוא נשאר ללא ניע ליד החלון, שוקל את השלכותיו של רעיון שהתחבט בו במשך הלילה כולו, מתהפך בין הסדינים. בניגוד לציפיותיו, אור הבוקר לא הרחיק את הרעיון מראשו.

לבסוף נראה כי מקס חוזר לעצמו וצועד כמה צעדים בחדר הצנוע, הממוקם בירכתי הקומה התחתונה של הווילה. לאחר מכן הוא שב להביט מבעד לחלון לעבר סורנטו ונכנס לחדר האמבטיה, שם הוא מרענן את פניו במים. אחרי שהוא מתנגב, הוא מתבונן בפניו במראה בקפדנות של מי שבוחן עד כמה התקדמה הזקנה מאז המבט האחרון בה. הוא מוסיף להביט במראה עוד זמן מה, מסתכל על עצמו כמחפש מישהו מימים עברו. מקס בוחן בעגמומיות את השיער האפור־כסוף שכבר מידלדל מעט, את העור שהזמן והחיים אכלוהו, את המצח חרוש הקמטים וזוויות הפה הסדוקות, השערות הלבנות המבצבצות בסנטר והעפעפיים הנפולים המכבים את חיוניות המבט. אחר כך הוא ממשש את המותניים – כמה סימני שחיקה נראים סביב חורי החגורה הקרובים לאבזם – ונד בראשו בתוכחה. נוספו לו יותר מדי שנים וקילוגרמים, הוא מחליט. אולי גם יותר מדי חיים.

הוא יוצא אל המסדרון, חולף על פני הדלת המובילה אל מוסך המכוניות וממשיך הלאה לעבר סלון הווילה. הכול שם מסודר ונקי, והרהיטים מכוסים בסדינים לבנים. בני הזוג לנזה נסעו לסלרנו כדי לבלות שם את החופשה. משמעות הדבר היא שקט מוחלט, בלי שיהיה למקס הרבה לעשות חוץ מאשר להשגיח על הבית, למסור את הדואר הדחוף ולתחזק את היגואר, הרולס־רויס ושלוש המכוניות העתיקות של בעל הבית.

לאט, בעודו נתון במחשבות, הוא ניגש לבר שבסלון, פותח את ארון המשקאות ומוזג לעצמו אצבע של רמי מרטין בכוס זכוכית מעוצבת. הוא שותה אותו בלגימות קצרות ומכווץ את הגבות. באופן כללי, מקס שותה מעט. כמעט כל חייו, אפילו בימי נעוריו הקשים, נהג מתינות בשתייה – או אולי המילה הנכונה היא זהירות – והצליח להפוך את האלכוהול שהוא או אחרים שתו לא לאויב בלתי צפוי, כי אם דווקא לבן ברית בעל תועלת. לכלי מקצועי של העבודה – או העבודות – הבלתי כשרות שלו, אשר שירת אותו ביעילות בנסיבות שונות. בדיוק כפי שהיו יכולים לשרתו חיוך, חבטה או נשיקה. בכל אופן, בשלב זה של חייו ודרכו המרוסקים ללא תקנה, משקה אלכוהולי קל – כוס יין, ורמוט או קוקטייל נגרוני מעורבב היטב – עדיין עורר את ליבו ואת מחשבותיו.

הוא גומר לשתות ומתהלך בבית הריק, מוסיף להגות במה שהדיר שינה מעיניו במשך הלילה. ברדיו, שהוא השאיר פועל בעומק המסדרון, נשמע קול אישה השרה ‘הישאר עימי’ כאילו הדברים שהיא אומרת באמת מכאיבים לה. מקס נותר שקוע לרגע אחד, מקשיב לשיר. אחר כך הוא חוזר לחדרו, פותח את המגירה שבה הוא שומר את פנקס ההמחאות שלו ובודק את מצב חשבון הבנק שלו. חסכונותיו הצנועים. לפי חישוביו כספו יכול להספיק רק לצרכיו החיוניים. לתנאים הבסיסיים. משועשע מן הרעיון, מקס פותח את הארון, סוקר את הבגדים ומדמיין תרחישים צפויים. אחר כך הוא פונה לחדר השינה הגדול שבבית. הוא לא מודע לכך, אבל הוא הולך בצעד קל, נינוח. באותו צעד גמיש ובטוח מלפני שנים, כאשר העולם היה עדיין הרפתקה מסוכנת ומרתקת. אתגר מתמיד לאופיו, עורמתו וחוכמתו. הוא הגיע סוף־סוף לכדי החלטה, וזה מפשט את הדברים. הוא מלביש את העבר על ההווה ומשרטט שרשרת אירועים מדהימה, שבמרוצת הזמן גורמת לכול להיראות פשוט. בחדר השינה של דוקטור הוגנטובלר הסדינים מכסים את הרהיטים ואת המיטה, ומבעד לווילונות חודר אור זהוב. כשהוא מסיט אותם, שטף של אור פולש לחדר ומגלה את נוף המפרץ, את העצים ואת הווילות השכנות המדורגות על ההר. מקס חוזר לחדר, מוריד מזוודת גוצ’י שנמצאת למעלה ומניח אותה פתוחה על המיטה. כשידיו מונחות על מותניו כמו ידיות של כד, הוא סוקר את המלתחה המהודרת של אדונו. דוקטור הוגנטובלר והוא בערך באותה המידה בפלג הגוף העליון ובצוואר, כך שהוא בוחר חצי תריסר חולצות משי וכמה מקטורנים. הנעליים והמכנסיים לא מתאימים למידה שלו, מאחר שמקס גבוה יותר מהוגנטובלר – יהיה עליו לגשת לחנויות היקרות ברחוב קורסו איטליה, הוא נאנח בהשלמה. אבל כן מתאימה לו חגורת עור חדשה, והוא מכניס אותה למזוודה בלוויית חצי תריסר גרביים בגוונים שקטים. אחרי מבט חטוף אחרון הוא מוסיף שתי ממחטות משי לצוואר, שלוש עניבות יפות, חפתי זהב, מצית מתוצרת דוּפּוֹן – אם כי חלפו שנים רבות מאז הפסיק לעשן – ושעון אוֹמֶגָה סִימָאסְטֶר, גם הוא מזהב. כשהוא חוזר לחדרו עם המזוודה ביד הוא שומע שוב את הרדיו. כעת זה דוֹמֶנִיקוֹ מוֹדוּנְיוֹ, השר את ‘פראק ישן’. פראק ישן. מפתיע, הוא חושב. צירוף המקרים מעלה חיוך על פניו של הרקדן המקצועי לשעבר, כאילו היה זה סימן מבשר טובות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ריקוד שלא נגמר”