החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מרד המציאות

מאת:
מגרמנית: הראל קין | הוצאה: | 2017 | 80 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

מהו משך האהבה. כמה זמן אפשר להחזיק רגש. מהי משמעותו של פער גילים במערכת יחסים. ובאיזו מידה המרחק הפיזי בין שני אוהבים משפיע על תפישת האחר. לא ספר עיון ידון בנושאים הללו, אלא הקוראים ב"מרד המציאות", שבחלקם נופלת הזכות ללוות את שטפן צוויג החושב על כך אִתם – בכתיבה בדיונית שתגרום לנו ללקק מילים ולמסגר משפטים.

הצגת המקרה פשוטה ומדויקת: הנה לפנינו צמד, זוג. והנה מפגש בין שניים שבעבר אהבו בהתרגשות ובתסיסה. אלפי קילומטרים ומלחמת עולם אחת הפרידו ביניהם. כעת חלפו תשע שנים, ומצטיירת הזדמנות לממש את מה שנקטע באמצע. האהוב מבקר במולדתו, אולי כדי להתאחד עם האהובה שהבטיחה לחכות לו, שכעת היא אלמנה ואילו הוא נשוי ואב לילדים. הם ייאלצו להתמודד עם עתיד לא בטוח ועם משקלו של זיכרון העבר. כלואים בין חוסר יכולתם לצעוד קדימה ובין הנשיאה בנטל הזיכרון והזמן שתם – הזוג האוהב משתתק בתדהמה, בהווה שקופא ולנוכח מציאות שמתקוממת נגדם.

"מרד המציאות" הוא אחת הנובלות היפות של צוויג, כתב יד שנתגלה מאוחר ופורסם ב-1987, יצירה שמבטאת בנאמנות את גורלם של מיליוני בני אדם שנפגשו ונפרדו בעולם יציב שהתערער ללא שוב ובצל מלחמות הרסניות, מסמך צלול שדן במה שאפשר לכנות "חרדת המאה העשרים". אמנות הסיפורת במיטבה, המעוררת מפל תחושות – כמו שצוויג יודע – באמצעות המחוות המיקרוסקופיות והפרטים הקטנים, השבריריים, העדינים ביותר.

"…במכה עדינה התחילה הרכבת לנוע. קרקוש הגלגלים הִקהה והטביע את שיחתם של עורכי הדין באשד הרעש הכללי. אבל רטט הרכבת נהיה בהדרגה נענוע קצבי, עריסת פלדה המתנודדת כבחלום. ובעוד הגלגלים הרוטטים שמתחתם דוהרים באין רואים קדימה, ריחפו מחשבות השניים אל העבר…" שטפן צוויג, "מרד המציאות"

"הסוגה האהובה עלי אך חסרת מזל, ארוכה מדי לעיתון או למגזין, קצרה מדי לספר." שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.

צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

צוויג היה סופר פורה שכתב עשרות ספרים בסגנונות מגוונים, והושפע רבות מהתיאוריה הפסיכואנליטית של ידידו זיגמונד פרויד. בעשורים האחרונים הוא זוכה לעדנה. הוצאת תשע נשמות מתכננת להוציא לאור את כל הנובלות הקצרות פרי עטו, ואף רואה בדמותו השראה לרבגוניות ספרותית.

מקט: 4-1298-30
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מהו משך האהבה. כמה זמן אפשר להחזיק רגש. מהי משמעותו של פער גילים במערכת יחסים. ובאיזו מידה המרחק הפיזי בין […]

‘הנה את!’ קרב לעומתה בזרועות מושטות, כמעט פרושׂות. ‘הנה את,’ חזר על דבריו וקולו הלך ועלה מהפתעה להתעלות רוח בסולם הצלילים, ומבטו הרך עטף את הדמות האהובה. ‘כבר חששתי שלא תבואי!’

‘באמת, כל כך מעט אמון יש לך בי?’ אבל רק השפתיים חייכו בהאשמה הקלילה הזאת: מכוכבי העיניים הבהירים קרן אמון כחול.

‘לא, לא זה, לא היה לי ספק — מה בעולם הזה בטוח יותר מהמילה שלך? אבל, שווי בנפשך, כמה טיפשי! — אחרי הצהריים נתפסתי פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, בעווית של פחד חסר פשר, אינני יודע מדוע, שמא אירע לך משהו. רציתי לשלוח לך מברק, רציתי לנסוע אלייך, ועכשיו, ככל שקרבה השעה וטרם הבחנתי בך, נקרעתי מפחד שמא נחמיץ שוב זה את זה. אבל תודה לאל, הנה את כאן עכשיו —’

‘כן — עכשיו אני כאן,’ חייכה, ושוב האיר הכוכב מתוך הכחול העמוק של עיניה. ‘עכשיו אני כאן ואני מוכנה. שנלך?’

‘כן, נלך!’ השיבו השפתיים מבלי דעת. אבל הגוף חסר התנועה לא זע, שוב ושוב הקיף במבט רך את נוכחותה הבל־תיאמן. מעליהם, מימינם ומשמאלם רעשו הרציפים של תחנת הרכבת המרכזית של פרנקפורט ברעד של ברזל וזכוכית, שריקות ביקעו את המולת האולם המלא עשן, על עשרים לוחות ננקב כבפקודה מועד בציון השעות והדקות, ובלב מערבולת האנשים חש שרק הם נמצאים שם, מחוץ לזמן, מחוץ למקום, בכישוף משונה של היסחפות הרגש. לבסוף היה עליה להזכיר ‘צריך כבר ללכת, לוּדוויג, עוד אין לנו כרטיסים’. רק אז השתחרר מבטו השבוי, ובתנועה של יראה עדינה אחז בזרועה.

רכבת האקספרס להיידלברג היתה מלאה שלא כרגיל. אחרי שנכזבה תקוותם למצוא ברכבת תא לעצמם תודות לכרטיסי המחלקה הראשונה, ואחרי סקירה ממצה, נאלצו להסתפק בתא שאדון אפרפר אחד בלבד היה שרוע בו מנומנם בפינה. הם כבר ציפו בהתרגשות לשיחתם הפתוחה והכנה, אבל אז, קצת לפני השריקה המבשרת על עזיבת התחנה, נדחסו אל התא עוד שלושה גברים מתנשפים ובידיהם תיקים כבדים, עורכי דין שהיו נרגשים כל כך מהמשפט שזה עתה נגמר, עד שהדיון הערני שלהם חיסל לחלוטין כל אפשרות לשיחה אחרת. כך נותרו השניים בהכנעה זה מול זה, בלי לנסות להחליף מילה. ורק כשהרים אחד מהם את מבטו, ראה את מבטו הרך של האחר מופנה אליו באהבה מהצללים הכהים של אור המנורה העמום.

 

במכה עדינה התחילה הרכבת לנוע. קרקוש הגלגלים הִקהה והטביע את שיחתם של עורכי הדין באשד הרעש הכללי. אבל רטט הרכבת נהיה בהדרגה נענוע קצבי, עריסת פלדה המתנודדת כבחלום. ובעוד הגלגלים הרוטטים שמתחתם דוהרים באין רואים קדימה, ריחפו מחשבות השניים אל העבר.

הם נפגשו לראשונה לפני יותר מתשע שנים, ולאחר שהפריד ביניהם מרחק בל־יעבור, הרגישו עתה שניהם את כוחה המועצם פי כמה של קרבת היחד הראשונה הזאת, חסרת המילים. אלוהים, כמה זמן, כמה רחוק זה היה, תשע שנים, ארבעת אלפים ימים, ארבעת אלפים לילות עד ליום הזה, עד ללילה הזה! כמה זמן, כמה זמן אבוד, ובכל זאת זינקה מחשבה אחת בִּן־רגע אל הראשית שבראשית. כיצד זה קרה? הוא נזכר בדיוק: בן עשרים ושלוש בא לראשונה אל ביתה, קצות שפתיו כבר מחורצות מתחת לפלומה העדינה של זקן צעיר. ילדוּת למודת עוני שילחה אותו טרם זמנו לדרך, והוא גדל בבתי מחסה, התפרנס בדוחק כמורה ביתי ומשיעורים פרטיים, התמרמר טרם זמנו על מחסור ולחם צר. הוא אסף אגורות לאורך ימים לרכישת ספרים, ובלילות למד מתוח ומותש עצבים, והיה הראשון בקרב הסטודנטים לכימיה, ולאחר שזכה להמלצה מיוחדת מהפרופסור שלו, בא אל התעשיין הנודע ג’, מנהל המפעל הגדול שליד פרנקפורט על נהר המיין. שם קיבל בתחילה עבודות זוטרות במעבדה, אבל התעשיין, משהתרשם מהרצינות העיקשת של הצעיר הזה, שהשקיע את כל מרצו ואונו בעבודה בדבקות קנאית, התחיל להתעניין בו במיוחד. כניסיון נתן לו עבודה אחראית יותר, והוא, שהכיר באפשרות להימלט ממרתף העוני, הסתער עליה בתאווה. ככל שרבתה העבודה שניתנה לו, כך היה הרצון שלו נמרץ יותר: עד שנהפך בתוך זמן קצר מאחד מתריסר עוזרים, למקורב ואיש סוד שאחראי לניסויים החשאיים ביותר, ‘החבר הצעיר’, כפי שאהב התעשיין לכנותו בחיבה. שכן בלי שידע זאת, המבט הבוחן שנשלח אליו מאחורי דלתו המרופדת של חדר המנהל, ביקש לכוון אותו לגדולות ולנצורות, ובעוד שנדמה היה לבחור השאפתן שהוא מתמודד עם ענייני דיומא, כבר ייעד אותו הממונה עליו, שהיה על פי רוב בלתי נראה, לעתיד מזהיר יותר. הממונה, שהיה גבר מזדקן שכאבי גב קשים במיוחד ריתקו אותו לעתים קרובות לביתו, ומדי פעם אף למיטתו, תר מזה שנים אחר מזכיר פרטי אמין לגמרי וראוי מבחינה שכלית, שאתו יוכל לדון בפטנטים הסודיים ביותר ובניסויים שהיה צורך לערוך בחשאיות: וסוף־סוף נראה שנמצא אדם כזה. באחד הימים ניגש התעשיין אל הצעיר הנדהם והפתיע אותו בהצעה לוותר על החדר המרוהט ששכר בפרוורים ולעבור לגור בווילה המרוּוחת של משפחתו כמזכירו הפרטי, כדי שייטיב לעמוד לרשותו. הצעיר נדהם מן ההצעה הבלתי צפויה כל כך, אבל מי שהופתע אף יותר ממנו היה התעשיין, כשדחה הצעיר מכול וכול את ההצעה המכובדת לאחר התלבטות בת יום אחד, והסתיר אך בקושי את הסירוב העירום מבעד לאמתלות קלושות. אף שהיה מלומד בולט, בענייני הנפש לא היה התעשיין מנוסה דיו לנחש את הסיבה האמיתית לסירוב הזה, ואולי לא הודה הצעיר הסרבן אף בפני עצמו ברגש האמיתי שלו. ורגש זה לא היה אלא גאווה שהוסתרה במאמץ רב, בושה פצועה של ילדוּת שידעה את העוני המר ביותר. כמי שהתבגר כמורה ביתי בבתיהם מעוררי העלבון של מתעשרים חדשים, כדו־חיים חסר שֵם — בין משרת לבין שותף לדירה, שייך ולא שייך גם יחד, פריט קישוט כמו המגנוליות שעל השולחן, שמציבים ומסירים אותן על פי הצורך — היתה נפשו מלאה להתפקע בשנאה לבעלי המעמד ולסביבתם, לרהיטים הכבדים והמגושמים, לחדרים הגדושים והמהודרים, לארוחות הצהריים הדשנות מדי, לכל סימני העושר האלה, שבהם השתתף רק כמי שנוכחותו נסבלת. הוא חווה שם הכול, העלבונות מצד הילדים החצופים והרחמים המעליבים אף יותר של בעלת הבית כשהשליכה לעברו בסוף החודש כמה שטרות, את המבטים הלגלגניים מלאי הבוז של המשרתות שהזעיפו פנים תמיד אל השכירים הבכירים מהן, בשעה שהיה בא עם מזוודת העץ התפוחה שלו אל בית חדש ונאלץ לאחסן בתיבה שכורה את החליפה היחידה שלו, את הלבנים המטולאים והאפורים, סימני העוני האלה שאי אפשר להכחיש. לא, לעולם לא, כך נשבע לעצמו, לעולם לא לעבור לבית זר, לעולם לא לשוב אל העושר לפני שיהיה העושר שייך לו, לעולם לא להניח שיבחינו בו בדלותו ויפגעו בו במתנות שכוונתן אינה טהורה. לא עוד, לעולם. כלפי חוץ כיסה עכשיו תואר הדוקטור, כמעיל זול אך בכל זאת אטום, על הזוטרוּת של משרתו, במשרד הסתירו ביצועיו את הפצע מעלה המוגלה של נעוריו המבוזים, שהזדהמו מעוני ומצדקה: לא, בעד כל סכום שהוא, לא רצה למכור את קמצוץ החירות הזה, את חייו המוגנים, האטומים. ומשום כך סירב באמתלה מתחמקת להזמנה המכובדת, גם במחיר הרס הקריירה שלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מרד המציאות”