החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ראשיתה של רומא

מאת:
מלטינית: משה ליפשיץ | הוצאה: | 2021 | 424 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

ארבעים שנה שקד ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס (בן תקופתם של יוליוס קיסר ואוגוסטוס) על ספרו המונומנטלי רב ההיקף מייסודה של העיר (Ab Urbe Condita), שבו תיאר ביד אומן את התפתחותה של רומא בתקופות המלוכנית והרפובליקאית ובחלק מימי אוגוסטוס. הוא הדהים את אנשי דורו וגם את הדורות הבאים, לא רק בהיקף החומר ההיסטורי העצום, המונה 142 ספרים (רק 35 ספרים נשתמרו), אלא גם בראייה חדה המבקשת לגלות את סודות צמיחתה של רומא לכוח העיקרי באיטליה והפיכתה לאימפריה אדירה בכל אגן הים התיכון.

סיפורי הגבורה של הרומאים, המאופיינים בהתלהבות פטריוטית, באומץ לב, בנחישות ובהקרבה ממלאים את דפי ה-opus magnum של ליוויוס, כדי להראות לקהל קוראיו עד כמה נשגב, צודק ומוסרי הוא העם הרומי. אולם לא רק בשדה הקרב ראה ליוויוס את תפארתה של רומא. גם בהתפתחותה הפוליטית מצא סיבה טובה להתגאות ברפובליקה, משום היותה צורת המשטר היחידה השומרת על החירות (libertas) היקרה כל כך לליבו. משילוב נדיר זה בין מלוכה, לאריסטוקרטיה ולדמוקרטיה צמחו רעיונות, כגון "הפרדת הרשויות" ו"הבלמים והאיזונים". כך הפכה הרפובליקה הרומית להיות דוגמה ומופת לרבים מן המשטרים בעולם מאז המאה ה-18 עד לימינו.

מייסודה של העיר של טיטוס ליוויוס הפך לאחד מנכסי צאן ברזל האהובים והמוערכים ביותר של התרבות המערבית.

מקט: 4-249-50968
ארבעים שנה שקד ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס (בן תקופתם של יוליוס קיסר ואוגוסטוס) על ספרו המונומנטלי רב ההיקף מייסודה של […]

מבוא: ליוויוס, מייסודה של העיר, ספרים 1–5
יונתן פרייס

כרך זה מכיל את חמשת הספרים הראשונים מתוך 142 ספרים במגנום אופוס היסטוריוגרפי, המקיף היסטוריה פנורמית של רומא ושל העולם שכבשה, הנמשכת מן הפרה־היסטוריה של רומא במלחמת טרויה עד שנת 9 לפני הספירה, בתקופת שלטונו של הקיסר הראשון, אוגוסטוס. לפיכך היא מכסה תקופה של יותר מאלף שנה. ליוויוס חיבר יצירה של סיפור היסטורי ואמנות ספרותית, שלא דמתה לְדבָר בלטינית שקדם לה ולא נשנתה אי פעם אחרי כן. כתיבתה הצריכה ארבעים שנות עמל, ועוד לפני שהושלמה נקראו בלהיטות החלקים שפורסמו והועתקו ברחבי העולם הדובר לטינית; אחר כך המשיכו להעתיק את היצירה ולתמצת אותה, אך מעולם לא חיקו אותה באמת בהיסטוריוגרפיה הלטינית. הישגו של ליוויוס גם הטיל צל גדול על כל ההיסטוריוגרפיה הרומית שקדמה לו, בייחוד החיבורים החלוציים הראשונים של כותבי דברי הימים (annales) שכיסו את התקופות ההיסטוריות המוקדמות של רומא, כך שחיבורים מוקדמים אלה נזנחו ושרדו רק ככותרות וכקטעים. יתרה מזו, התיאור שלו, במיוחד של רומא המוקדמת, הפך למקבילת הפרוזה של האפוס הלאומי של רומא, אינאיס של ורגיליוס. ההיסטוריה של ליוויוס נותרת כיצירת מופת של הסִפרוּת הרומית וכגרסה הרשמית לייסוד רומא ולראשית התפתחותה – חלק המוגש בכרך זה.

מן המפעל העצום של ליוויוס, רק עשרת הספרים הראשונים וספרים 21–45 שרדו בשלמותם; השאר ידוע רק באמצעות קטעים וסיכומים. הספרים ששרדו מכילים את תיאורו של ליוויוס את מה שהיה עבורו היסטוריה רחוקה, שהסתיימה כמאה שנה לפני לידתו; תיאורו את הזמנים הטרופים שבהם חי, שהיינו רוצים עד מאוד לקרוא, חסר. הגיוני להציג את חמשת הספרים הראשונים בכרך מודרני אחד, משום שהם חוברו כיחידה לכידה ומכילים את הצגתו העצמית הראשונה של ליוויוס כהיסטוריון. ליוויוס בנה מלכתחילה את יצירתו בקבוצות של חמישה ועשרה “ספרים”, או כרכים. בתקופתו של ליוויוס, “ספר” בעבודה ספרותית גדולה היה באורך מגילת פפירוס תקנית, כך שכל הספרים ביצירתו הם באותו אורך בערך; האורך התקני של מגילה היה כ־6–8 מטרים, אך היה אפשר לייצר גדלים מיוחדים (מתוך חמשת הספרים שתורגמו כאן, ליוויוס עשה את הספר השלישי, האמצעי, מעט ארוך מן האחרים). הפסקות בין ספרים לא היו הפסקות שרירותיות בסיפור – היסטוריונים דווקא למדו לתת לספריהם היחידניים מין לכידות פנימית: מכסים יחידה כרונולוגית משמעותית, או מאורגנים סביב נושא, דמות או אירוע מסוימים. אך ליוויוס המציא מערך ארגוני נוסף, שלא היה לו תקדים ושלא חזר ונשנה דרך שגרה אצל היסטוריונים אחריו: הוא ארגן את החומר, את התקופות ואת הנושאים ההיסטוריים ביחידוֹת של חמישה ועשרה ספרים (pentads, decades).[1] קבוצות של חמישה ועשרה ספרים היו המבנה שהתכוון אליו מלכתחילה, וחמשת הספרים הראשונים של ההיסטוריה שלו, המתורגמים כאן, נכתבו כיחידה.

ליוויוס קרא ליצירתו Ab urbe condita (“מייסוּדה של העיר”), אך למעשה הוא החל את הסיפור לפני ייסוד רומא (המתוארך רשמית לשנת 753 לפני הספירה) בגנאלוגיה של משפחת המייסדים עצמם. לאחר הקדמה דחוסה ויוצאת דופן, שבה הוא מסביר את מטרתו – ובאורח ראוי לציון גם את ספקותיו – לגבי כתיבת היסטוריה, ליוויוס פותח את סיפורו בספר 1 בנפילת טרויה ובהגעתו של אַינֵיאַס לאיטליה. צאצאיו שבאו אחריו, התאומים רוֹמוּלוּס ורֶמוּס, נולדו וגדלו שם, כשעל פי המסורת רומולוס ייסד את העיר רומא לאחר שהרג את אחיו. שאר הספר הראשון מספר את ההיסטוריה האגדית של שבעת מלכי רומא, שרומולוס היה הראשון ביניהם. כך מכסה הספר הראשון תקופה של יותר מ־500 שנה (תלוי מתי מתארכים את מלחמת טרויה), לרבות תקופה בת 244 שנה של המלכים. המלכים בנו את המרקם הפיזי של רומא והקימו את מוסדותיה הדתיים, החברתיים, הצבאיים, המשפטיים והפוליטיים העיקריים, שהיו עתידים לשרוד בצורות שונות בהיסטוריה המאוחרת יותר שלה. הספר מסתיים בגירוש מלך רומא האחרון, טַרקוויניוס סוּפּרבּוּס הרשע, בשנת 510 לפני הספירה, ובייסוד צורת שלטון חדשה – הרפובליקה.

מסֵפר 2 עד סוף ההיסטוריה ליוויוס מספר את תולדות הרפובליקה ואת השנים הראשונות של הפרינקיפט (הקיסרים) בדרך אנאליסטית, כלומר שנה אחר שנה. מקורותיו נעשו שופעים יותר מן המאה השישית לפנה”ס ואילך, ורבים מהם נבנו בעצמם באופן אנאליסטי. ספר 5 – האחרון בספרי החמישייה הראשונה – מביא את סיפור הכיבוש הטראומטי של רומא על ידי הגאלים, התאוששותה של העיר וההחלטה הפטריוטית לבנות את רומא מחדש על הריסותיה בשנת 390 לפנה”ס. כך מכסים ספרים 2 עד 5 תקופות של כ־30 שנה כל אחד. באופן כללי, סיפור זה בן ארבעה ספרים על הרפובליקה המוקדמת הוא תיאור של תחומי האחריות והסכנות של חירות פוליטית, libertas, והאתגר המתמיד, שלא תמיד התמודדו איתו בהצלחה, לשמור על אחדות פנימית בתוך האוכלוסייה הרומאית הדינמית.

הלוחמה המתמשכת של רומא עם שכנותיה היא נושא נוסף של הספרים, הקשור קשר הדוק לחירות פוליטית: המלחמות הביאו לשליטתה הגמורה של רומא בכל חצי האי האיטלקי ולכוח ועושר ניכרים, יחד עם איומים נוספים על המרקם הפנימי של החברה הרומאית. אנו גם קוראים בספר 3 על אלה המכונים דֶקֶמוִוירָט: שני צוותים בני עשרה אנשים שכוננו את שנים עשר הלוחות, שנעשו ליסוֹד המשפט הרומאי, אך חברי הצוותים הפכו אותם אחר כך למין עריצות אוליגרכית. בסופו של דבר הם הודחו, והמשׂרות והחירויות הושבו על כנן. הספר החמישי מסתיים בנאום פטריוטי נלהב המיוחס לגנרל מרקוס פוּריוּס קָמילוּס, המאיץ בחבריו בני רומא לשוב לרומא ולבנות מחדש את העיר שנבזזה ונהרסה. ההחלטה לבנות מחדש את עיר אבות אבותיהם מאושרת בידי אות מבשר, וכך מובא הסיפור בחזרה אל פתיחת הספר הראשון ואל ייסודה של רומא המקבל תוקף שמיימי. כך יוצרת החמישייה יחידה נושאית הדוקה, גם אם מגוונת, הממוסגרת באמצעות ייסודֵי רומא ומקבלת חיים בידי פעולת הגומלין הדינמית של חירות, כוח, מלחמה גוברת והולכת ומחלוקות חברתיות.
***

הפרקים הראשונים של כל יצירה משמשים להצגת מחברם. בעולם העתיק במיוחד, אמני ספרות מכל הסוגים היו ערים לצורך לזכות בקהל, למשוך אותו ולרתק את תשומת ליבו: בשוּרות הפותחות של שיר, בפרקים הראשונים של היסטוריה, במשפטים הראשונים של נאום. בלטינית, הביטוי ל־captatio benevolentiae זה הוא מילולית “תפיסת הרצון הטוב”. זה היה נכון במיוחד עבור קוראים בעולם העתיק, כאשר ספרים היו מגילות שקוראיהן לא היו פותחים אותן באמצע, כפי שקוראים מודרנים עושים לעתים קרובות – מעיפים מבט בתוכן העניינים ומדלגים אל מה שמבטיח להיות נושא מועדף.

היסטוריונים עתיקים פיתחו את “המבוא ההיסטוריוגרפי”, מעין תבנית קבועה שבה ההיסטוריון הציג את עצמו, את הנושא והתחום שלו, ביקר את קודמיו והצדיק את כישוריו שלו, הבטיח לכתוב את האמת בלבד ללא משוא פנים ומגמתיות אישית, הסביר את שיטתו ואת מקורותיו וכדומה. על אף שההיסטוריוגרפיה הרומית בתקופת ליוויוס לא הייתה מפותחת כמו ההיסטוריוגרפיה היוונית, קוראיו, שפתחו את מגילתו הראשונה, ציפו – ואפילו בלהיטות, מכיוון שהוא היה סופר חדש, אלמוני – למבוא אופייני. אך מן המשפט הראשון, ההקדמה שלו הייתה מטלטלת וקראה תיגר על כל הציפיות והנורמות. להלן המשפט הראשון שלו: “האם אראה ברכה בעמלי כאשר אכתוב את תולדות העם הרומי מאז שנוסדה העיר – זאת לא אדע בבִטחה. גם לוּ ידעתי, לא הייתי מעז לומר את הדבר. לא נעלם ממני שהנושא אינו רק ישן נושן אלא גם נדוש, שכן הסופרים החדשים, המופיעים השכם והערב, סבורים כי יוכלו לדייק בְּסיפור העובדות או להתעלות בסגנון כתיבתם על קודמיהם”.

צניעותו והתבטלותו העצמית של ליוויוס, הסָפֵק המוצהר שלו בנוגע לערך של הישגו או אם היה לו משהו חדש להוסיף, חששו ופחדו המוצהר (המדומה?) מן ההיסטוריונים האחרים שקדמו לו – כל אלה הם ההפך הגמור של מה שקורא בן הזמן העתיק היה מצפה לו, משום שבהקדמה ההיסטוריוגרפית המקובלת הדגישו היסטוריונים את מקוריותם וחדשנותם, את עליונות שיטתם ותובנתם ואת מגרעותיהם של כל אלה שניסו לכתוב את ההיסטוריה לפניהם.

אך משפטים ראשונים אלה אינם צנועים כפי שהם נראים – לאמיתו של דבר, הם כתובים בלטינית מזהירה, עשירה ומורכבת, המבשרת כבר מההתחלה על רב־אמן של סגנון. ליוויוס מאותת בתחכום לקוראיו: זהו סיפור שסופר לפני כן, אך מעולם לא כפי שאני אספרו; אתם בידיו של רב־אמן; זה כל שאתם צריכים לדעת עליי, לפי שעה.

הוא ממשיך בקו זה במשפט הבא של ההקדמה: “מכל מקום יהיה זה לי לעונג לתרום את חלקי כמיטב יכולתי להנצחת מעשֵיה של אומה שהיא הראשונה במעלה בעולם כולו; ואם בחבורה גדולה זו של סופרים יוּעם שמי, אתנחם בכך שחסיתי בצילם של נודעים לתהילה המאפילים עליי”. כך, ליוויוס אומר, תרומתו להיסטוריה הרומית, ולפיכך לתהילה העולמית של רומא, היא עצם הדרך שבה הוא מספר את הסיפור. שלא כמו היסטוריונים אחרים, הוא אינו טוען שברשותו עובדות חדשות ומקורות מידע חדשים, פירושים חדשים או מיומנויות ניתוח עילאיות. לא, תרומתו היא צורת הסיפור.

מן הראוי לשים לב במיוחד להסברו יוצא הדופן של ליוויוס את מטרתו. ראשית, ליוויוס טוען שהתועלת האישית שלו בכתיבת ההיסטוריה היא בהסחת דעתו מצער ההווה, “מן העוולות שידע דורנו במשך שנים רבות”. הוא ער להידרדרות החריפה בערכי המוסר ובמידות הטובות, ולפיכך אחד הנושאים העיקריים שלו הוא טיבן של המידות הטובות הרומאיות והסיבות להידרדרות:

מה הם עקרונות המוסר שעליהם התבססו? הודות לאילו הישגים ובאילו דרכים, בעת שלום ובעת מלחמה, נכון שלטוננו ואף שגשג? הייתי רוצה כי ישים הקורא אל ליבו כיצד התרופפה המשמעת בהדרגה, כיצד נשמר בתחילה טוהר המידות, ואיך שקעו אלה לאיטם עד שקרסו לגמרי בימינו, שבהם אין אנו יכולים להתמודד – לא עם חטאינו ולא עם הדרכים להעלות להם מרפא.

בעיקר יביא לך לימוד ההיסטוריה ברכה ותועלת גם יחד כאשר תביט בהתנסויות השונות של האדם אשר נחקקו בבהירות על פני מצבת זיכרון; מֵהן תוכל לבחור לך ולמדינתך את אשר תאמץ ואת מה שתימָנע ממנו, בין שיהיה לדיראון בראשיתו או לחרפה באחריתו.

ליוויוס מציע לספּר סיפור ידוע בסגנון רטורי חדש ורב עוצמה, בשילוב מוזר של אופטימיות ופסימיות, תוך שהוא נותן דוגמאות חיוביות ושליליות של מוסר לחיקוי או לדחייה, ואולי גם הסבר לשקיעת רומא כמעצמה עולמית, מפסגת המידות הטובות אל מצבה המוסרי הנואש בימיו. הוא מפגין גם מין פטריוטיות רומאית שרק רומאי יכול להפגין ולחוש: כל מאמץ למען רומא הוא גמול כשלעצמו. ייתכן באמת שהדידקטיות הגלויה שלו ייחדה אותו מכל ההיסטוריוגרפיה הרומית לפניו.

ליוויוס אף פעם לא מזכיר את שמו שלו בחלקי ה־Ab urbe condita ששרדו. דומה כי בהקדמה ובסיפור העיקרי – שבו שם הגוף “אני” (ego) ופעלים בגוף ראשון מופיעים בתדירות לא נמוכה – הוא מציע את המידע על עצמו שהוא חש כמספיק לידיעת הקורא. שהוא נולד בפטאוויום באמצע מלחמות האזרחים הרומיות (מן הסתם בשנת 59 לפנה”ס), עבר לרומא שבה עשה את כל המחקר והכתיבה שלו, חי בתקופת שלטונו של אוגוסטוס (שאותו הכיר אישית) ועבר בחזרה לפטאוויום בסוף חייו. כל זאת ופרטים ביוגרפיים נוספים אנו למדים ממקורות מאוחרים שנכתבו לאחר מותו של ליוויוס, כשתהילתו הייתה מובטחת.[2]

איכויותיו של ליוויוס כסופר, המזג שלו כהיסטוריון, גישתו כלפי המסורת הרומאית ומטרתו בכתיבה מופיעים באחד הסיפורים הראשונים שהוא מספר: סיפור המקור שכל הרומאים הכירו בצורה כלשהי, סיפור רוֹמוּלוּס ורֶמוּס (ספר 1, פרקים 4–7). אירוע זה, המסופר בהרחבה, ראוי לתשומת ליבו המדוקדקת של הקורא. כל הפרטים המקובלים נמצאים שם: אבהותו של מארס, חשיפת התאומים והנקתם בידי זאבה, גילוי הנערים וגידולם בידי רועה, מריבתם בעניין זכויות והריגת רמוס בידי אחיו רומולוס, ייסוד רומא בידי רומולוס על גבעת פלאטין. אך בכל צומת מכריע של הסיפור ליוויוס מתבדל, מטיל ספק באמיתוּת הסיפור באמצעות קריאות ביניים כמו “אומרים”, “המסורת טוענת” וכו’. האִם לאֵם הנערים, בתולה וֶסטָלית, הייתה פרשיית אהבים והיא האשימה בכך את האל? האם אשת הרועה הייתה זונה? האם רומולוס או רמוס הרג את המלך המרושע שחשף אותם? ליוויוס מציג גרסאות לא מקובלות של הסיפור, המערערות את הגרסאות המקובלות והמתפארות, ובפיקחותו הוא אף מטיל ספק בתוקף האלוהי של האימפריה הרומית, שרוב הרומאים האמינו בו בלהט, תוך שהוא פותח את כל המאורע כך: “דעתי היא כי אֵלות הגורל הן שהחליטו על ייסוד העיר הגדולה הזאת ועל ראשיתה של האדירה בממלכות תבל, שאין שני לה זולת עוצמתם של האֵלים”.

ליוויוס מביע את הטענה המפוארת של הרומאים בנוגע לאימפריה העולמית חסרת התקדים שלהם, אך בלוויית תנאי: “דעתי היא”, בלטינית ut opinor, שפירושו גם משהו כמו “אפשר להעלות על הדעת”, “יכול להיות”, כלומר: זו אינה בהכרח הדעה היחידה. אך על הקורא להיות מוכן לסוג אגנוסטי זה של ספק: עוד בהקדמה הוא הודיע שיספר את סיפורי רומא כפי שהם, שהרי: “אם יש לְאומה כלשהי זכות לקדש את מקורה ולטעון כי מוצאה מן האלים, הרי כה גדולה היא תפארתו של העם הרומי בשדה הקרב עד שאם יטענו הרומאים כי אביהם או אבי אביהם היה מארס, יקבלו זאת ברָצון העמים כולם – כפי שהם מרכינים ראש בפני השלטון הרומי.” המנצחים כותבים היסטוריה שהמנוצחים חייבים לקבל. הסיפורים הם עוּבדות היסטוריות חשובות פשוט מפני שהרומאים מספרים אותם, והם חלק המגלה את הזהות הרומאית.

מעניין שליוויוס עושה מעט על מנת לרכך את הפשע המקורי של רצח אח, שעליו נוסדה רומא. רומולוס רצח את אחיו מתוך זעם בלתי נשלט. נכון שכמה משוררים וסופרים בתקופת מלחמת האזרחים של רומא, בסוף המאה הראשונה לפנה”ס, נאחזו ברצח אח זה כחושף את אופייה האמיתי של רומא, אך הנטייה ההפוכה, השלטת, הייתה להכחיש או לשנות את הנושא. היו מסורות שעל פיהן רומולוס ורמוס יִיסדו יחד את העיר באמצעות תהליך הרמוני של קבלת החלטות, ושאחר כך, במקום רצח האח, רמוס האריך ימים למעשה יותר מאחיו; שרמוס ייסד עיר אחרת; שהאות הידוע לבאות של העֵיטים נתקבל על ידי רומולוס ללא ויכוח; שהרוצח האמיתי היה נושא משרה של רומולוס בשם פביוס או אדם עלום שם, אך לא רומולוס עצמו. קיקרו, בגרסתו של ייסוד רומא, השמיט לגמרי את רצח רמוס. הנושא של עימות פנימי, המוּנע בידי מה שעורר את הסכסוך בין שני האחים, “תאוות השלטון” (cupido regni), עתיד להפוך לאחד מנושאי המפתח בסיפורו של ליוויוס: הרומאים הגיעו לגדוּלה כאשר הם היו מאוחדים ובעלי מידות טובות, אך שקעו לתוך שחיתות כאשר התאוו לכוח ולכסף. שתי המגמות – מידות טובות ואומץ לב, ותאוות כוח רצחנית – ארוגות בתוך מרקם אופייה של רומא מתחילתה.

לפיכך, בדרכים אלה תחילת ה־Ab urbe condita מציגה בפני הקורא את אישיותו, סגנונו, תודעתו ונקודת מבטו ההיסטורית של ההיסטוריון, אשר תאפיין את ההיסטוריה כולה.

אך מבחינה אחרת, חשובה, חמשת הספרים הראשונים אינם מייצגים את ההיסטוריון בתפקידו הממשי כהיסטוריון ביקורתי. ליוויוס עצמו מכיר בכך, משום שמייד לאחר סיום החמישייה הראשונה הוא מביט לאחור על חמשת הספרים הראשונים ומבין שתפקידו בשאר ההיסטוריה העצומה שלו יהיה שונה:

את פעולות הגומלין של הרומאים, מהקמת העיר רומא עד כיבוש אותה עיר, תחילה תחת מלכים, אחר כך תחת קונסולים, ודיקטטורים, ודקמווירים, וטריבונים קונסולריים, מלחמותיהם בחוץ לארץ, מחלוקותיהם מבית, הצגתי בחמישה ספרים: עניינים מעורפלים, גם בשל עתיקוּתם הגדולה מאוד, בדומה לחפצים שממרחק גדול נתפסים בקושי, כמו גם מפני שבזמנים ההם השימוש במכתבים, השומר הנאמן היחידי של זיכרון המאורעות, היה נדיר ולא משמעותי: ויתרה מזו, כל שהכיל רישומים של הכוהנים הגדולים, ורשומות ציבוריות ופרטיות אחרות, אבד ברובו בשרפת העיר.

ליוויוס מכיר בכך שמקורותיו ההיסטוריים והצורך שלו בכושר הבחנה משתנים כאשר הוא עובר בספר השישי לתקופה היסטורית המתועדת טוב יותר. לאחר החמישייה הראשונה, המכסה את ארבע המאות הראשונות בהיסטוריה של רומא מאז ייסודה, ליוויוס עובר לתחום היסטורי, ה־spatium historicum, הווה אומר: תחום ההיסטוריה האנושית שהמקורות לה טובים יותר ומדויקים ומפורטים במידה מספקת על מנת לכתוב נרטיב היסטורי, בניגוד לתיאור השוואתי של מיתוסים ומסורות.

אֵילו חומרים כתובים היו זמינים למעשה עבור ליוויוס כאשר כתב את חמשת הספרים הראשונים? ראשית, היו תיאורים של רומא המוקדמת שנכתבו על ידי סופרים לפניו, שחיברו נוסח של רשומות היסטוריות לפי שנים בצורה סיפורית. אך עובדה מעוררת התפכחות היא שהראשון מבין ההיסטוריונים הרומאים, פביוס פיקטור, חי בראשית המאה השנייה לפנה”ס, כלומר חמש מאות שנה מלאות לאחר האירועים שתיאר. בהשוואה לכך, מה היו ידיעתנו והבנתנו את הרנסאנס האיטלקי אִילו היו הסיפורים ההיסטוריים הראשונים שלנו מתחברים במאה התשע עשרה בהתבסס על ראיות שטחיות ומסורות שבעל פה? לפביוס פיקטור ולכל הבאים אחריו, לרבות ליוויוס, היו אכן חומרים מעטים מאוד. אלה כללו את:

–התיאורים הראשונים של רומא שנכתבו על ידי היסטוריונים יוונים, שגילו עניין בעיר העולה במערב, וליקטו וערכו לראשונה מסורות שבעל פה על רומא המוקדמת, החל במאה השלישית לפנה”ס.

–רשומות מעטות שנשמרו על ידי נושאי משרות ציבוריות רומאים מוקדמים, והסתכמו במעט יותר מרשימות מגיסטרָטים ואירועים, כגון ה־Annales Maximi או “ספרי השנים הגדולים”, רשימות מגיסטרָטים ומאורעות חשובים שהוחזקו אצל הכוהן הגדול ברומא.

–רשומות משפחתיות ומסוֹרות שהחזיקו בהן המשפחות האריסטוקרטיות הגדולות ברומא המוקדמת, שהשתדלו לשמר את ההישגים הגדולים של אבות אבותיהן.

–מסורות משותפות בעל פה בנוגע למקורותיה ולהיסטוריה המוקדמת של רומא – כמו סיפור רומולוס, רמוס והזאבה – שדוקלמו, אולי בחרוזים, באירועים כמו סעודות חגיגיות ולוויות.

לפיכך, מה שנחשב בעיני היסטוריונים מודרנים “ראיות מוצקות” – סוגי הרשומות הנמצאים בארכיונים – היה דל ביותר. קיקרו העיר כי “לאותן תקופות רחוקות יש בקושי דבר־מה פרט לשמות המלכים שנשארו במוקד ההתעניינות” (קיקרו, על אודות הרפובליקה ב 33); וקאטו, ההיסטוריון הראשון של רומא שכתב בלטינית, התלונן על כך שהרשומות הללו היו מלאות פרטים משעממים על רעב וליקויי חמה ולבנה, לא סוג המידע שהוא חיפש כאשר כתב את תולדות העם הרומאי. לפיכך, משימתו העיקרית של ליוויוס בחמשת הספרים הראשונים של ההיסטוריה הגדולה שלו הייתה לבדוק היטב דיווחים שונים הנתמכים בראיות רעועות על רומא המוקדמת ולבנות מהם נרטיב אמין, ראוי.

עם זאת יש לציין שאפילו כאשר היה ליוויוס יכול להיוועץ במקור הראשוני המזדמן, הוא לא תמיד עשה זאת. כלומר, דומה ששיטתו של ליוויוס לאורך כל 142 הספרים של Ab urbe condita הייתה ללמוד דיווחים של אחרים על התקופה והאירועים שהוא מכסה – הוא התמקד בדרך כלל בנרטיב עיקרי אחד והשלים מאחרים – כשהוא מלקט מידע ותובנות שמשכו אותו, ואחר כך בנה נרטיב מעוצב רטורית משלו של אותם אירועים, במטרה ראשונה במעלה לחבר סיפור טוב עם דמויות אמינות ותכלית מוסרית כוללת. אין כמעט סימן לכך שליוויוס בחן אי פעם כתובת או מסמך בארכיון, אפילו כשבדיקה כזו ממקור ראשון לא הייתה מצריכה מאמץ רב. דוגמה בולטת של ויתור מצד ליוויוס על ההזדמנות לבחון מקור ראשוני חשוב ניתן למצוא בכרך זה בספר 4, פרק 20: ליוויוס סוטה מהנושא על מנת לדון בשאלה, באיזו משרה החזיק קוֹסוּס (במאה החמישית לפנה”ס) כאשר זכה ב־spolia opima, אות כבוד נדיר המוענק לגנרל רומאי ההורג את מנהיג האויב בקרב יחידים. הוא ממיין ראיות שונות שהוזכרו בדיווחים היסטוריים אחרים, ומציין כתובת שאוגוסטוס עצמו עיין בה במקדש יופיטר קפיטולינוס ברומא. ליוויוס היה יכול ללכת בקלות ממקום מגוריו בעיר, לבדוק את הכתובת ולאמת את תוכנה ואת האותנטיות שלה, אך הוא בחר במקום זאת לעסוק בהשוואה של ראיות וטיעונים שנמצאו אצל היסטוריונים אחרים.

תרומתו להיסטוריה, או הערך המוסף שלו, אם אפשר לומר כך, לא היו עוּבדות חדשות או הערכה מחודשת של ראיות מוצקות – כלומר, לא מילוי מה שהיסטוריונים מודרנים, ולאמיתו של דבר גם כמה היסטוריונים עתיקים, חשבו כי הוא תפקידו הראשון במעלה של ההיסטוריון: להעמיד דברים על דיוקם – אלא יכולת לספר סיפור בעל עוצמה ייחודית, תובנות פסיכולוגיות מקוריות לגבי השחקנים ההיסטוריים (שאותן ביסס על שיפוטו וניסיונו שלו, והשלכת הבנתו את הטבע והמוטיבציה האנושיים על נושאיו האנושיים) ושיעוריו הדידקטיים באחריות אישית ולאומית. הוא בנה סיפור אמין, קריא, מאלף ובר־קיימא של רומא כדי לשמש את דורו ואת הדורות הבאים. התוצאה הייתה כה מוצלחת אצל קהל הקוראים הרומאי עד שבאנקדוטה נודעת, שתועדה על ידי פליניוס הצעיר (מכתבים ב 3), אדם נסע לרומא מגדס (קדיז) שבספרד רק כדי לראות את ההיסטוריון המפורסם ליוויוס, ואחר כך חזר הביתה מבלי שאפילו דיבר איתו.

יש לציין שבנוסף על ה”מבוא” השני בתחילת הספר השני, המציין את המעבר ממונרכיה לרפובליקה, ו”מבוא” נוסף בתחילת ספר 6 (המצוטט לעיל) שבו ליוויוס מציין שינוי חשוב באיכות מקורותיו, הוא כתב “מבואות” משלימים אחרים בַּיצירה כפי שהיא מצויה בידינו – למשל בתחילת ספר 21, הראשון בעשירייה השלישית של היצירה, המציין את חשיבותה מחוללת השינוי של המלחמה הפּוּנית השנייה להיסטוריה הרומית והעולמית גם יחד. “מבוא” דומה מופיע בפתיחת ספר 31, ובו ליוויוס מהרהר בממדיה העצומים של ההיסטוריה שנותרה לו לכתוב לאחר המלחמה ההיא: “בעיני רוחי אני רואה כבר שבדומה לאנשים הנמשכים למים הרדודים ליד החוף והולכים בהם לתוך הים, אני נישא, תהא אשר תהא התקדמותי, אל תוך מעמקים רחבי ידיים יותר, וכביכול אל תוך התהום, ושדומה כי המשימה, הנעשית כמעט גדולה יותר, הלכה וקָטנה בשעה שסיימתי כל אחד מן החלקים הקודמים”. היו מן הסתם “מבואות” אחרים שמוקמו באורח אסטרטגי בכל היצירה, בחלקים שאינם בידינו, כי דומה שככל שהחומר והאתגר ההיסטוריוגרפי של ליוויוס המשיכו להשתנות בעודו מביא את ההיסטוריה העצומה שלו עד זמנו, הוא כיוֵון מחדש בהתאם את המוקד ואת נקודת המבט שלו.

אך דברים מסוימים נותרו קבועים במהלך ההיסטוריה כולה. ובראש ובראשונה – מטרתו המוסרית של ליוויוס. זה ברור כבר במבוא:

הייתי רוצה כי כל קורא ייתן את דעתו על השאלות הבאות: כיצד חיו הבריות בימים עברו? מה הם עקרונות המוסר שעליהם התבססו? הודות לאילו הישגים ובאילו דרכים, בעת שלום ובעת מלחמה, נכון שלטוננו ואף שגשג? […] בעיקר יביא לך לימוד ההיסטוריה ברכה ותועלת גם יחד כאשר תביט בהתנסויותיו השונות של האדם אשר נחקקו בבהירות על פני מצבת זיכרון; מֵהן תוכל לבחור לך ולמדינתך את אשר תאמץ ואת מה שתימָּנע ממנו, בין שהיה לדיראון בראשיתו או לחרפה באחריתו.

ליוויוס כּוּנָה “היסטוריון אקסמפלארי”; פירושו של דבר שהוא כתב היסטוריה באמצעות הצגת השחקנים ההיסטוריים שלו כדוגמאות (exempla) להתנהגות טובה ורעה, דוגמאות לחיקוי או להימנעות. חמשת הספרים הראשונים של ה־Ab urbe condita שופעים מקרים מאירי עיניים של דמויות היסטוריות המשמשות דוגמאות כאלה, ומשמשות גם דוגמאות להשוואה עם דמויות המופיעות בהיסטוריה מאוחר יותר. דוגמה בולטת ובלתי נשכחת היא לוּקיוס קווינקטיוּס קינקינָטוּס, שסיפורו ההרואי הפך לחומר אגדה שסופר לתלמידי בית ספר רומאים עוד זמן רב לאחר מכן. ליוויוס מספר את הסיפור בספר השלישי (פרקים 26–29): באמצע המאה החמישית לפנה”ס הייתה רומא נתונה במשבר צבאי, על הטריטוריה שלה ועל העיר עצמה איימה פלישה, והקונסול היה תחת מצור במחנהו. היה צורך במנהיג חזק, והרומאים פנו לקונסול לשעבר קינקינָטוס, “התקווה האחרונה שנותרה לעם הרומי”. משלחת של הסנט מצאה אותו עמל בחוותו הצנועה בצידו השני של נהר טיבר. עם התקרבותם הוא לבש את הטוגה שלו (לקבל בה את הסנטורים המכובדים ולשמוע ענייני מדינה), והם הודיעו לו על המשבר ועל מינויו לדיקטטור – משרה מיוחדת שחוקת הרפובליקה סיפקה לזמנים של משבר נורא, כאשר היה צריך להפסיק זמנית תהליכים משפטיים ופוליטיים רגילים. קינקינטוס נענה למינוי, גייס כוחות, הביס את האויב ביעילות ובמיומנות רבה, ואז התפטר מתפקידו כדיקטטור כעבור 16 ימים בלבד – המינוי שלו היה לשישה חודשים – וחזר לחוותו להמשיך בעבודה שנקטעה. סיפור זה מגלם את הרעיון הרומאי של מידה טובה מושלמת: אריסטוקרט רומאי עובד בחוותו הצנועה, מטפח בסיפוק את האתיקה של עבודה קשה ואת מסירותו של איכר לאדמה, מבלי לשלוח את ידו אל עושר עצום. הוא נענה מייד לקריאת הרפובליקה, מקבל סמכויות יוצאות דופן ומבצע את משימתו ביעילות ובמיומנות צבאיות שהרומאים ייחסו לעצמם. הוא לא חשק בכוח אישי למען עצמו, התפטר מתפקידו חמישה וחצי חודשים לפני סיומו וחזר לחוותו להמשיך בעבודתו הקשה שם. רומאי למופת! כפי שכתב ליוויוס על קינקינָטוס: “יש השומעים לאלה הבזים לתכונות האנושיות וסבורים כי העושר הוא המעלה הגדולה ביותר, ואין דבר שישווה לעושר הנופל בחלקו של אדם עשיר” (ג 26). באותה מידה הוא היה יכול להוסיף “כוח” ל”עושר”.

לַמידה הטובה של קינקינטוס יש שורשים עמוקים יותר מאשר אופי אישי. הקורא הקשוב ישים לב לכך שלאורך ספרים 2, 3 ו־4 בני משפחת קינקינָטוס, כלומר כל הנושאים את שם המשפחה קווינקטיוס (ה־nomen gentilicum), נוטלים תפקידים בולטים בענייני ציבור ופועלים במתינות, יושרה מוסרית ומסירות לא אנוכית לַכּלל. אותו קורא, העוקב אחר שמות שחקנים היסטוריים בולטים אחרים, ישים לב גם לכך שבאותם סיפורים, אנשים עם השם אָפּיוּס פועלים בעקביות באורח יהיר, אכזרי ורודני, מחריפים סכסוך מעמדי ומתמרנים כוח ועושר לתועלת עצמם וסיעתם. הניגוד בין שני סוגי הדמויות הוא כמובן מכוּון מצד ליוויוס, ונועד להראות זו לצד זו דוגמאות (exempla) חיוביות ושליליות. נוסף על כך, הניגוד משמש יסוד בונה לנרטיב: נקודות מפנה עיקריות בסיפור ההיסטורי מעוצבות בידי הניגוד שבין המתינות הקווינקטיאנית לבין האכזריות האָפּיאנית; לאמיתו של דבר, ספר 3 נפתח וגם מסתיים – בכוונה רבה מצד ההיסטוריון – בדוגמאות של מידה טובה קווינקטיאנית. הקורא עשוי לשאול באיזו מידה היה על ליוויוס לתמרן את העובדות כפי שמצא אותן על מנת להשיג את המבנה שלו. אי אפשר לדעת זאת משום שאין לנו גישה למקורות שליוויוס השתמש בהם לתקופה רחוקה זו, אך אין ספק שההיסטוריון עיצב את החומר שלו, כמו פַּסָּל באבן, בהתאם למטרתו ולחזונו.

מידה טובה רומאית ניתן להדגים לא רק באמצעות אנשי מופת יחידים אלא גם באמצעות הרומאים בכללותם. בשלב אחד של המאבק הארוך בין מעמד הפטריקים לבין מעמד הפלבאים – מאבק שנמשך דורות ומסופר לסירוגין מספר 2 עד ספר 5 – כאשר פשרת ביניים הושגה בנוגע לבחירת טריבונים צבאיים ויִישבה בדרכי שלום סוגיה מעוררת מחלוקת, ליוויוס נרגש בהערתו: “תוצאות הבחירות מלמדות עד כמה אנשים מתנהגים במצב שבו הם מתמודדים על חירות וכבוד באופן שונה מאשר במצב שבו סיימו לריב, ואז יכולת שיפוטם הינה נקייה ולא מושחתת. מאחר שכל הטריבונים נבחרו מהפטריקים, היה עתה העם שבע רצון מכך שגם פלבאים יציגו את מועמדותם. היכן תמצא היום אדם אחד שיש בו הגינות, מתינות, ורוממות רוח – תכונות שאפיינו פעם את האומה כולה?”

בהערות מחבר כאלה, הממוקמות באורח אסטרטגי בכל הנרטיב שלו על ההיסטוריה המוקדמת של רומא, ליוויוס פוקח בבירור עין על ההווה שלו. שיפוטו את זמנו שלו מתגלה בבירור – שוב – במבוא. ליוויוס מדרבן את קוראיו לעקוב אחר דוגמאות טובות ורעות, אך גם: “הייתי רוצה כי ישים הקורא אל ליבו כיצד התרופפה המשמעת בהדרגה, כיצד נשמר בתחילה טוהר המידות, ואיך שקעו אלה לאיטם עד שקרסו לגמרי בימינו, שבהם אין אנו יכולים להתמודד – לא עם חטאינו ולא עם הדרכים להעלות להם מרפא”.

ליוויוס נולד לתוך תקופה של מלחמת אזרחים וחי בה את עשרים ושמונה שנות חייו הראשונות. הוא היה עֵד להרס הרפובליקה במאבק סיעתי אלים ולייסוד מונרכיה, ששׂמה בהחלטיות קץ לחירויות אזרחיות ובכך סימלה מעין חזרה לתקופה הראשונה בהיסטוריה של רומא, המלכים. הנושאים של אותו מאבק גדול לא היו אידיאלים או עקרונות אלא התמודדות בקרב גנרלים וצבאות על כוח ועושר אישי, על שליטה. הגיבור הרפובליקני האגדי קינקינטוס מסמל למעשה את סוג המידה הטובה הרומאית המוצגת כאידיאלית, שהרומאים האמינו כי הייתה אחראית לכל הישגיהם, בייחוד השגת האימפריה העצומה שלהם. ליוויוס צדק בדאגתו – בכתב – בנוגע לסוג העולם הרומאי שיבוא בעקבות קץ החירות הרפובליקנית (libertas). שימו לב שקינקינטוס ובני משפחה אחרים שלו סימלו לא רק מידה טובה איתנה של איכר, שהתרחק מעושר בלתי רגיל, אלא גם קידמו מתינות ביחסים חברתיים, אחדוּת אזרחית ודיכוי רצונות אישיים למען טובת הכלל. היו אלה אנשים כמותם שתמכו בחירות הרומאית והצדיקו אותה. ערך יקר זה בוּסס כאשר הגיבורים הרפובליקנים הראשונים הדיחו את המלכים והקימו ממשל “של חוקים ולא של אנשים” (ב 1) בשנת 510 לפנה”ס, מאורע שליוויוס השתמש בו על מנת לפתוח את הספר השני של ה־Ab urbe condita. הספר השלישי בנוי סביב אותו נושא: החירות הרומאית אבדה זמנית תחת שלטון ועדוֹת העשׂרה העריצוֹת (Decemviri), שמונו תחילה כדי לקבוע חוקים חדשים אך הרחיבו את שלטונן האוטוקרטי ביוזמתו ובעידודו של אפיוס קלאודיוס – הדוגמה (exemplum) הרעה במובהק להתנהגות אנושית, כפי שראינו; הם הפכו לעריצים אכזרים, שהיה צורך להפיל אותם במה שליוויוס מכנה “לידה חדשה של חירות”. באורח דומה, הספר החמישי ממוסגר באובדן חירותה של רומא לאויב חיצוני פולש, חורבן העיר והתאוששותה וייסודה מחדש, כאשר החירות מוּשֶׁבֶת על כנה. לכל המקרים הללו, עם הנושאים הבולטים של חירות ואחדות אזרחית, הייתה צריכה להיות תהודה מיידית אצל דורו של ליוויוס, שחי במשך מלחמות האזרחים ואובדן החירויות.

מן החלקים של יצירתו הגדולה של ליוויוס ששרדו, ברור כי אילו היה לנו את הדבר כולו היינו יכולים לראות שליוויוס ראה את ההיסטוריה הרומאית כקשת גדולה יחידה, שקמה בעבר המעורפל בְּמָקום פרימיטיבי דל, השיגה עוצמה וכבשה את רוב העולם בזכות ערכי מוסר מוצקים, משמעת ואחדות פנימית – או לפחות היכולת והרצון לפתור סכסוכים פנימיים – ואחר כך, תחת המשקל הכבד מנשוא של כוחה היא ושל העושר העצום שזרם לתוך העיר והשחית את בני האדם, החלה בהידרדרות מוסרית תלולה לתוך סכסוך פנימי, אלימות ומלחמת אזרחים. רבים מבני דורו היו שותפים לפסימיות שלו והאמינו כי האימפריה שלהם הרסה איכשהו את רומא הישנה והטובה. היו חילוקי דעות משמעותיים באשר לשאלה מתי החלה למעשה הידרדרות זו, וזיהוי הנקודה הממשית של אל־חזור הפכה למעין פולמוס אינטלקטואלי. דומה כי דעתו של ליוויוס הייתה שראשית הסוף נפתחה בכיבושה של רומא את המזרח במאה השנייה לפנה”ס, כיבוש שהביא לא רק שטף עושר אל תוך העיר אלא גם שליטה מופרזת בשטחי אדמה נרחבים ובאנשים, וכן השפעות תרבותיות מזרחיות משחיתוֹת. לרוע המזל, הדגמתו את התאוריה הזו כלולה בחלקים החסרים של כתב היד. אך יש לציין שהתאוריה של ליוויוס הייתה השקפה מוסרית היסטורית, שלא בדומה לתאוריות רומאיות אחרות על שקיעתה של רומא שהיו ברמה של מטא־היסטוריה או דטרמיניזם היסטורי. היא הייתה אמורה להעביר את ההשקפה והמסר המוסריים שלו, שעוררו בהכרח את ליוויוס לכתוב.

מבלי שהתכוון לכך, ליוויוס כתב מעין היסטוריה אוניברסלית. היסטוריה אוניברסלית – דיווח של כל שקרה בעולם – פותחה כז’אנר של כתיבה היסטורית על ידי היסטוריונים יוונים כמאתיים שנה לפני שליוויוס החל לכתוב. הוא לא יצא להאיר את כל הקשרים ההדדיים באירועים עולמיים, כפי שנהגו היסטוריונים אוניברסליים, אלא דווקא לספר את סיפורה של עיר אחת, רומא ואנשיה יוצאי הדופן. אך בעת שרומא השיגה כבר אימפריה עולמית – פחות או יותר בנקודה שבה כתב היד שלנו נפסק – כל היסטוריון שכתב על רומא כתב בהכרח על חלק נרחב של העולם הידוע. המוקד של ליוויוס בכל חלקי יצירתו ששרדו נותר מרוכז ברומא וברומאים, וכאשר הם מעיזים לצאת אל מחוץ לעירם, יש לו עניין רב בהשפעות של פעולותיהם והישגיהם על עצמם. סביר שאילו יכולנו לקרוא את כל ליוויוס היה זה נותר סיפור רומאי באורח מובהק, מופנה יותר מכול אל הקורא הרומאי, שהיה מעריך סגנון לטיני, נושאים רומאיים והתבוננות פנימית. גם בתרגום, עוצמת יכולתו לספר סיפורים מאלפים נשמרת, והיא מושכת קוראים מתקופות ומתרבויות רחוקות בגלל נושאיה האוניברסליים: מידה טובה וחטא, עוצמה ונדיבות, יהירות וענווה, עושר ושחיתות, החוזק הטבוע בחיים מוסריים אך גם שבריריותם.

אוניברסיטת תל אביב

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.