החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ראי שבור

מאת:
מקטלאנית: איתי רון | הוצאה: | 2010 | 304 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

סיפורם של שלושה דורות במשפחה עשירה ומבוססת בברצלונה של ראשית המאה ה-20. הרומן מתאר את עלייתם ונפילתם של בני-המשפחה ומצייר את גורלותיהם מנקודות-מבט שונות, אכן כמו בראי שבור. אהבה ותשוקה, תאווה לכסף ולמעמד, גורל אקראי ולבסוף גם השפעת הנסיבות ההיסטוריות, ממלאים כולם תפקיד ברומן סוחף של הגדולה בסופרות קטאלוניה ומי שהושוותה, לא אחת, לווירג'יניה וולף. רודורדה מפליאה לתאר עולם שלם, חי ופועם, שעתיד להיעלם עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד.

מקט: 4-249-2140
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1
(תכשיט בעל ערך)

ויסֶנס עזר למר ניקולאו לעלות לכרכרה. “כן, אדוני, רק תגיד,” אמר. אחר-כך עלתה הגברת תרזה. תמיד נהגו כך, תחילה הוא, אחר-כך היא, שכן בירידה היה על שניהם לאחוז בו יחדיו. הירידה היתה תרגיל קשה ועל מר ניקולאו היה להיזהר מאוד. הם נסעו ברחוב פוּנְטָאנֶייָה, ובפּוּרְטָל דֶה לַ’אנְזָ’ל פנו ימינה. הסוסים טפפו לאִטם וגלגלי המרכבה שחורים-אדומים, שזה עתה נמשחו בלכּה, סבבו קלות, במעלה שׂדרת גרסיה. מר ניקולאו סיפר לכולם שוויסנס שווה זהב ושאלמלא עמד לשירותו היה עליו למכור את הברלין, כיוון שאינו סומך על שום רַכָּב אחר. כיוון שמר ניקולאו היה רחב לב, הפיק ממנו ויסנס תועלת מרובה. היום היה סגרירי ומדי פעם הבליחה מבין העננים קרן שמש עמומה שנעלמה מיד. הכול ידעו, כלומר המשרתים וידידים אחדים, שיש בדעתו של מר ניקולאו להעניק לגברת תרזה שי, כיוון שכשציינו מלֹאת חצי שנה לנישואיהם העניק לה במתנה שידה יפנית מצופה לכּה שחורה ומשובצת צדף וזהב. השידה היתה יפהפייה, אך לא הרשימה את תרזה. ניקולאו חש אכזבה.

“אני כבר רואה,” אמר, “שלא קלעתי וזה עלה הון, אבל מכיוון שבעיני היא מוצאת חן אשאיר אותה אצלי ולך אתן משהו שימצא חן בעינייך מאוד.”

מול חנות התכשיטים “בֶּגוּ”, עצר ויסנס את הסוסים, ירד במדרגה, ובהניחו את מגבעתו על המושב, ראה את הגברת תרזה פותחת את הדלת ומזנקת למטה כצבייה. בכוחות משותפים הוציאו את מר ניקולאו מן הכרכרה. “מן הארון שלי,” כפי שנהג לומר. הוא ניצב ללא נוֹעַ על המדרכה, כיוון שברדתו מן הכרכרה התקשה להזדקף. הוא הביט לצדדים פעמיים שלוש, בלי להניע את ראשו, וכמי שאינו יודע מה עליו לעשות. לבסוף נטל את זרועה של אשתו ואט-אט נכנסו שניהם לחנות התכשיטים.

כיוון שביקשו לראות את האדון בֶּגוּ אישית, ליווה אותם אחד העובדים למשרד. מר בֶּגוּ היה גבר בנוי כהלכה, עורו ורדרד, שׂערו קצוץ וגבותיו עבותות.

“איזו רוח טובה מביאה אתכם אלינו?” קרא, בקומו ממקומו לקראתם.

זה זמן רב לא ראה אותם ומצא שמר רובירה הזדקן מאוד ואפשר שלא עלה בידו להתגבר על ההתרגשות מטקס החתונה.

“הייתי רוצה שתראה לנו תכשיט,” אמר מר רובירה, ניגש ישר לעניין. הוא התיישב בכורסה זקופת משענת, השעין עליה את גבו, וחשב שעליו לקנות לו זוג כורסאות כאלה בדיוק. תרזה הביטה בציפורניו הגזוזות ללא דופי והמבהיקות של בעל החנות והעיפה בו מבט מזווית עינה. הוא היה כבן חמישים, אבל נראָה כמי שאך זה מלאו לו ארבעים, זקוף קומה, לבוש חליפה אלגנטית כהה מפוספסת, שפנינה אפורה נעוצה במרכז עניבתה.

“איזה מין תכשיט אתם רוצים?” שאל, כשהוא אוחז עיפרון בשני קצותיו ומביט בהם בחיוך. מר ניקולאו הביט בתרזה.

“אולי סיכה,” אמרה.

עגילים וטבעת כבר יש לה, וצמידים אינה אוהבת. מר בֶּגוּ משך בחוט המצילה וביקש להביא לו את תיבות הפריפות, את כולן. עיניו הופנו אל תרזה, אחר-כך אל מר ניקולאו כמפריד אותו מבת-זוגו. הוא הכיר את הסיפור: בערוב ימיו נשא לו מר רובירה בחורה ממעמד נמוך מאוד, ולך תדע מה מסתתר מאחורי העיניים התמימות הללו ומאחורי היופי הרב הזה. “נישואין כאלה מצליחים לעתים,” חשב, “אבל מוטב לא לנסות.” הוא לא ידע מה לומר. מר ניקולאו השתעל פעמים אחדות כעומד למות. המסכן סובל, ודאי, מדלקת סימפונות הגונה, חשב בלבו, יותר מדי סיגריות ויותר מדי אלכוהול. כשראה את העובד שנכנס לחדר חש כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבו. בתיבה הראשונה שפתח היו סיכות פשוטות למראה, ומר ניקולאו, אמר לו לסגור אותה כמעט בלי להביט בהן, הוא רצה תכשיט בעל ערך. בחיוך של שביעות רצון פתח מר בֶּגוּ את התיבות האחרות והביט נחרצות בניקולאו ובאשתו. תרזה, שכל אותה עת ניצבה ללא אומר, גחנה לפתע לפנים כשהיא נוטלת סיכה עגולה משובצת אבני אודם ושני כדורי יהלומים. היתה זו סיכה יפהפייה, אך בעלה לקח אותה מבין אצבעותיה במחוות זלזול והניחה על השולחן. אז ניגש מר בגו לכספת והוציא ממנה נרתיק קטיפה שחורה.

“זהו התכשיט היקר ביותר שלנו,” אמר, לוטף בידו זר פרחי יהלומים גדולים ככף יד.

נשימתה של תרזה נעתקה מפיה והיא הנידה ראשה מצד לצד כמי שמביט במראֶה שאינו אלא חלום, ומבקש להקיץ ממנו. מר ניקולאו שלף את הסיכה מנרתיקה ונראה כשוקל אותה בכף ידו.

“זה לא יותר מדי, אתה רוצה להגיד?”, נאנקה תרזה, משתנקת מאושר. הוא לא ענה, ובקול ניחר ביקש מבעלי החנות שיואיל בטובו לענוד את הסיכה על דש שמלתה של אשתו. אחר-כך, כשבחנה תרזה את דמותה בראי ארון התצוגה, החל מר ניקולאו לספור בשלווה צרור שטרות מסודרים להפליא שהניח על השולחן. “הוא ודאי הרוויח את זה בבורסה!” הרהר האדון בֶּגוּ בלוותו אותם אל הדלת. בטרם הושיט את ידו, שאל ניקולאו את בעלי החנות, היכן קנה את הכורסה זקופת המשענת. “בחנות עתיקות, ברחוב לה פָּאיָה.” מר ניקולאו הודה לו והוא איחל להם אריכות ימים. שעה שטיפסה אל הכרכרה הרהרה תרזה וראתה בתכשיט את ישועתה.

כעבור שבועיים או שלושה, יצאה תרזה בוקר אחד מן הבית מוקדם למדי. זה ימים אחדים שבעלה לקה בהצטננות קשה. היא אמרה לו שעליה ללכת לתופרת ושלא תיקח את הכרכרה, כיוון שמתחשק לה לצעוד ולשאוף אוויר. יומיים היתה סגורה בבית, מוקפת חיידקים ואֶתֶר איקליפטוס. אוּכל לענוד את הסיכה? היא רצתה שהתופרת תישאר פעורת פה. בסיכה זו, אמר מר בֶּגוּ, כל אחד ייראה טוב. “יביטו בי ולא יחשבו איזו גברת! יחשבו איזה אדון!” ניקולאו צחק ממיטתו כמי שכפאו שד. תרזה היתה פנינה. הוא הכיר אותה כשראה אותה חולפת שלובת זרוע עם חברה, כשלגם משקה בשולחנות בית-הקפה של בית-האופרה “לִיסֶאו”. לאמה של תרזה היה דוכן דגים בשוק הבּוֹקֶרִיָה. היא סיפרה לו זאת מיד. יום אחד כשהלכה לבדה שאל אותה אחרי שפסע זמן-מה בעקבותיה, אם יוכל ללוותה. הם הוסיפו להתראות ואותו חורף נפטרה אמה של תרזה. לא חלף חודש מיום הקבורה וניקולאו שאל את תרזה אם היא מוכנה להינשא לו. כל מה שיכול היה להציע לה היה הונו, הוא ידע היטב שבזקן כמוהו שום נערה לא תתאהב. תרזה השיבה לו שתחשוב על כך. היתה לה בעיה: ילד בן אחד-עשר חודש. הַחְלָקָה הגונה! שמו של האב היה מיקל מַסְדֵאוּ, הוא היה נשוי והתפרנס, בין השאר, מהדלקה וכיבוי של פנסי רחוב, אך יופיו היה שובה לבבות, כך שכשביקש ממנה ניקולאו להינשא לו, הסתירה תרזה את התינוק בבית אחת מדודותיה וכעבור ימים אחדים אמרה שכן. “… ודוכן הדגים, שילך לכל הרוחות!” חשבה בלבה. דומה שמאז חלף זמן רב, אף שלמעשה לא התרחשו הדברים הללו מזמן. היום היה חמים והשמש השפיעה אהבה על הכול. תרזה פסעה כמצמחת כנפיים. רגע אחר-כך, נכנסה למבוא אחד הבתים, הסירה את הסיכה מדש בִּגדה והניחה אותה בארנקה. היא היתה מוטרדת, חצתה לאִטה את כיכר קטלוניה, אם לא יעלה בידה להרגיע את עצביה לא תצליח בדבר מכל מה שעמדה לעשות, והיא חייבת לעשות זאת בכל מחיר. בעלה, שיכול היה להוציא הון כדי לגרום לה להיראות זוהרת, קצב לה מכספו במשׂורה. ביום מן הימים ישים לב באיזו מהירות אוזל ממונו. אבל מה שהדאיג אותה יותר מכול היה שהדודה אדלה הולכת ומזדקנת, היא עלולה למות כל יום ואז מה? בשׂדרת גרסיה נראו מעט מאוד אנשים. באחד מחלונות-הראווה של חנות התכשיטים השתרע לו ענק פנינים אפורות, כמו זו שעיטרה את עניבתו של מר בֶּגוּ, ולו שלושה חלקים. תרזה דחפה את הדלת ונכנסה.

אפלולית שררה ברחבי החנות. אפשר שהשעה היתה מוקדמת מדי. הבחור מהתיבות, שהכיר אותה, חייך אליה.

“יש לך מזל, גברת רובירה, מר בֶּגוּ הגיע ממש עכשיו.”

מר בֶּגוּ שהבחין בה, מן הסתם, מבעד לווילונות, יצא מיד.

“איזה כבוד, מרת רובירה! התואיל גברתי להיכנס?”

תרזה הביטה בו בתערובת של סקרנות וחשש ונכנסה למשרד. על השולחן דלקה מנורה בעלת אהיל ירוק שהותירה אותו מוצל. עדיף כך, להיות מוגנת. היא פתחה מבראשית. הוציאה את זר היהלומים מארנקה והניחה אותו ליד המנורה. “בטח יחשוב שאחד היהלומים נפל ושאני באה להתלונן,” חשבה. כיוון שתרזה שתקה, שאל אותה מר בגו אם משהו לא בסדר.

“האם קֶרֶס התכשיט התקלקל?”

“לא, באתי כדי שתקנה אותו ממני.”

מר בֶּגוּ קם ממקומו, ניגש לארון התצוגה, סבב מחצית הסיבוב ושב להתיישב. הנושא נראה לו עדין. הוא לא ידע כיצד להתחיל.

“הייתי רוצה לשאול את גברתי שאלה, אך אינני מעז… אין לי כל כוונה לפגוע בה.” הוא שב וקם ממקומו, העביר את ידו על שׂערו ולבסוף החליט:

“בעלך יודע על כך?” שאל.

“לא,” השיבה תרזה מיד. “בעלי לא יודע ואסור שידע לעולם,” אמרה והביטה בו בעיניים מלאות עצב. היא רצתה שמר בֶּגוּ יקנה את הסיכה בפחות ממה שעלתה, כמובן. הוא העביר את ידו על לחיו והביט בה זמן-מה, כמי שאינו עומד על דבריה. תרזה אמרה שהיא זקוקה לכסף.

“נעשה הסכם,” אמרה, “עליך להבטיח לי שלא תציג את התכשיט ולא תמכור אותו עד, נניח, חודשיים שלושה מהיום, ולפני שתמכור אותו, אם תמכור אותו, תכין לי ממנו ציור.” מר בֶּגוּ חייך בערמומיות.

“אם תיאות לקנות אותו ממני תמורת שני שלישים ממה שבעלי שילם עבורו,” הוסיפה תרזה, “אינני יכולה לערוב לכך, אבל סביר למדי שנחזור ונקנה אותו.”

מר בֶּגוּ חדל לחייך ולקח את פנקס ההמחאות.

“לא, לא צ’ק.” עצרה אותו תרזה במחוות יד.

מר בֶּגוּ נתן בה מבט של השתתפות.

“אם אתמול הייתי מספיק להגיע לבנק היה עלי לבקש ממך לבוא שוב.” הוא פתח את הקופה והוציא מתוכה צרור שטרות. “את רוצה לספור אותם?” שאל.

“אין צורך, תגיד אתה כמה אתה מוכן לתת.”

מר בֶּגוּ חיכך את קצות אצבעותיה ברכות, והניח את התכשיט במגירת השולחן בהושיטו לה את השטרות. תרזה קמה ממקומה והוא נטל את זרועה בעדינות.

“נשוב להתראות?” שאל בחצותם את החנות.

“כמעט בטוח,” השיבה לו בקול טבעי לחלוטין.

כשהיא אוחזת באבזם ארנקה צעדה אל תחנת הכרכרות. בהגיעה לבית דודתה אדלה, אמרה לה השכנה, שטִאטאה את המפלס בין גרמי-המדרגות, שאין איש, אבל גברת אדלה אמורה לחזור כל רגע, אם היא רוצה להמתין לה. כעבור זמן-מה הופיעה דודה אדלה והתייצבה תשושה, סל בידה האחת והתינוק הישן על צווארה. הן השכיבו את הילד במיטתו והלכו לחדר האוכל. תרזה הורתה לה בכמה מילים מה עליה לעשות: להודיע למיקל ולמסור לו את הכסף. היא הוציאה את צרור השטרות מארנקה והושיטה לה את מחציתו. “מיקל יאמץ את הילד, כבר דיברנו על כך, אשתו מסכימה.” היא לא ידעה, כמובן, שזהו בנו. מיקל סיפר לה סיפור עצוב ומסובך מאוד, וכיוון שלא יכלו להביא ילדים לעולם, שִכנע אותה. את מחצית השטרות השנייה היא עתידה לתת לו בהַטבּלת הילד.

“אני אהיה הסנדקית שלו, כך שכשיהיה גדול הוא יבוא לבקר אותי ואני אוכל לעזור לו. אני לא רוצה בן אובד.”

הבעת פניה של הדודה אדלה אמרה בלבול, אך בסופו של דבר אמרה כן.

“עם הכסף הזה יוכלו מיקל ואשתו לנשום לרווחה.” ברור שמיקל לא התנהג כיאות, כשהחל לחזר אחריה הוא לא אמר לה שהוא נשוי, והיא לא נטרה לו טינה כי היתה מאוהבת בו. הדודה אדלה אמרה לה שלא תדאג, שתעשה כל שלאל ידה.

“את רוצה לראות איך הוא ישן?” שאלה.

הילד ישן כמלאך. הוא לא ממש מצא חן בעיני תרזה, נדמה היה לה שאפו סולד מדי, כמו שלה, אך כשם שחוטמה שלה הצחיק אותה, מצאה שזה של הילד – מכוער. היא כיסתה אותו היטב.

“אני הולכת, דודה, אני חייבת לרוץ.” על סף הדלת נתנה לה כסף: “זה בשבילך,” אמרה לה, ושלא תדאג, לעולם לא יחסר לה כלום.

היה עליה למצוא בית-מרקחת לא הרחק מבית התופרת, כיוון שקודם-לכן תלך למדוד. בפינה היה אחד. היא נכנסה לסלון התפירה והורתה לבנות להזדרז כיוון שהיא אינה מרגישה טוב. כעבור מחצית השעה, כשירדה במדרגות, שמה לב שידיה רועדות. “עם קצת מזל הכול ילך בסדר,” הרהרה בינה לבינה כשנעצרה על המדרכה והניחה לגופה להישמט מטה כשהיא נשענת קמעה על הקיר. מיד הקיפוה אנשים אחדים וגבר אחד עזר לה לקום על רגליה. בבית-המרקחת נתנו לה להריח בקבוקון, והיא אמרה שראשה סחרחר עליה, שנישאה לא מזמן. הרוקח חייך והכין לה תרופה.

“קחי מזה רבע כפית עם מים כל שעתיים,” אמר.

הגבר שסייע לה פנה לחפש כרכרה.

“אם לא אכפת לגברתי, אלווה אותה.”

“אתה תעשה לי טובה גדולה,” הודתה לו.

השוערת ראתה אותם בבואם וזה מה שתרזה רצתה. היא עזרה לה לעלות במדרגות ופליסיה פתחה לה את הדלת.

“אם האדון ישאל עלי, תגידי לו שהגעתי עייפה, ושאני לא מרגישה טוב.” אמרה ומיהרה להיכנס למיטתה.

בערב הביאה לה פליסיה כוס חלב וסחה לה שהאדון מודאג מאוד, אך משנודע לו שנכנסה למיטה, שלח לקרוא לרופא. תרזה נבהלה אבל לא היה עליה לחפש תירוצים: הדופק שלה היה מהיר וחומהּ עלה בכמה עשיריות המעלה.

הבכי בא לה מאוחר למדי. פליסיה כבר כמעט נרדמה, כששמעה את צלצול הפעמון מחדרה של הגברת. היא לבשה חלוק וכשפתחה את הדלת, מצאה את גברתה עומדת בשיער סתור מול שולחן האיפור, עיניה אדומות ושאלה אותה אם כשקיפלה את שׂמלתה הסירה סיכה מן הדש. “איזו סיכה?” שאלה פליסיה שמעולם לא איבדה את שלוות-רוחה. “איזו סיכה את רוצה שתהיה? זאת עם היהלומים.” פליסיה אמרה שלא ראתה אותה, שהחזיקה את השמלה, הברישה אותה בזהירות וכיוון שנותרו עליה כתמי בוץ לקחה אותה לניקוי. הגברת יכולה להיות בטוחה שעל הדש לא היה דבר. תרזה כיסתה את עיניה במטפחת ופרצה בבכי. למחרת בבוקר, הלכה פליסיה לשאול אם מצאו סיכה על דש שׂמלתה של הגברת רובירה. הנערה במכבסה אמרה לה שלא, שלפני שמנקים את הבגדים היא תמיד בודקת אותם כדי לוודא שלא נותר עליהם דבר.

“כנראה שלקחו לי אותה כשנפלתי,” אמרה תרזה בייאוש. “הייתי מעדיפה למות.”

פליסיה אמרה את הדברים לוויסנס, ויסנס לשוערת, השוערת לחנווני והטבחית כשבאה לדרוש את שכר השבוע ממר ניקולאו, סיפרה לו שהגברת איבדה את סיכת היהלומים כשיצאה מביתה של התופרת ושהיא כמעט משתגעת מצער. מר ניקולאו שהחלים כבר מן ההצטננות, ניגש לראות את תרזה ומצא אותה חיוורת כמת כיוון שלא עצמה עין כל הלילה. מרוב שאמרה כי היא חולה החלה לחוש רע באמת והיתה משוכנעת שאיבדה את הסיכה. מר ניקולאו ישב למראשות המיטה ושאל אותה מדוע לא בטחה בו ולא סיפרה לו את הדבר מיד. תרזה, חסרת קול כמעט, אמרה שכנראה גנבו לה אותה כשהתעלפה ושהוא לא יכול לתאר לעצמו את העצב שחשה, כמו הכניסו אותה לגיהינום, לא בגלל ערך התכשיט, למרות שהוא בעל ערך רב, אלא משום שזו מתנה ממנו, אות לאהבתו. ופרצה בבכי כשפניה על הכרית. מר רובירה נטל את ידה ואמר לה שהוא מצטער, כמובן, אבל הוא לא רוצה לראות אותה עצובה ושיטפל בכך מיד.

מששבה לאיתנה והצבע שב ללחייה, כיוון שסבלה באמת, לקחו בוקר אחד את הכרכרה. ראשית עלה מר ניקולאו כשהוא נעזר בוויסנס, כיוון שהיה זקן ופרקיו נוקשים וכואבים והוא התקשה מאוד לעלות ולרדת “מן הארון”. אחר-כך עלתה הגברת תרזה. בראותו אותם, נאלץ מר בֶּגוּ לכבוש את צחוקו. תרזה סיפרה לו באריכות את קורות הסיכה ומר ניקולאו, כשהוא אינו מתיר לה לסיים את דבריה, שאל אותו אם יש לו סיכה נוספת זהה. “לא, זהה אין לי, כי זהו עֲדי יחיד במינו, אבל יש לי ציור שלו ואם אתם רוצים, אני יכול לעשות אותו שוב. הכי קשה יהיה למצוא יהלומים מושלמים כמו שהיו בלב הפרחים, אבל אני אעשה את הבלתי-אפשרי, הסירו דאגה מלבכם.” כעבור חודשיים שבו לחנות התכשיטים. מר בֶּגוּ הוציא מן הכספת נרתיק סגול, עטוף סאטן לבן, והשאיר אותו פתוח על השולחן. מר רובירה הושיט צרור שטרות לבעל החנות, שנעץ בסיפוק את קרס התכשיט בדש שׂמלתה של הגברת רובירה.

“אף אחד לא יוכל לומר שאין זה אותו הדבר.” אמר כשהוא מישיר מבטו בעיניה.

באביב אותה שנה שימשה תרזה גודאי דה רובירה סנדקית לפעוט מסכן ויתום, שאמו מתה בלִדתה אותו בבית-החולים. היא סיפרה לבעלה שמיקל מַסְדֵאוּ, פועל שהכירה בילדותה, הוא דודן של האם, שכשלה והתעברה. הילד נשאר לבדו ומסדאו החליט להביאו לביתו, כיוון שעם אשתו אין להם ילדים. אנדרלמוסיה גמורה.

“איזה אנשים טובים!” אמר מר רובירה, שלא היה לו חשק ללוות את תרזה לטקס ההטבלה. בפינת חדר כלי הקודש, הושיט מיקל מסדאו, בעיניים דומעות, את ידו לתרזה.

“תודה, תהיי מאושרת ושאלוהים יהיה בעזרך,” אמר כשהוא מביט, מסונוור, בלהבות הנרות שהשתקפו לוהטות, בזר אבני חן שענדה תרזה, הנשואה לזקן עם כסף, על דש שמאל שלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ראי שבור”