…האוויר שָרַק ונהם כשריאותיה של שלומית בת השתים-עשרה נשפו אותו. סכין כמו חתכה בין צלעותיה הימניות, אבל היא לא חדלה […]
מבוא
1997
התור התפתל לאורך כעשרים מטרים, ואפשר היה לחוש את חוסר הסבלנות של הממתינים ואת מבטי הטינה שנעצו בכל מי שנראה, ולו לרגע, כאילו הוא מנסה לקדם עצמו על חשבון אחרים. בועז צחק. בכל מקרה אחר היה עומד על משמרתו בתקיפות לא פחותה מכל אחד אחר. אבל היום זה היה אחרת, היום הרגיש תענוג מוזר ונדיר כשעמד בתור עם בתו. נעמה לא שיתפה איתו פעולה כשניסה לנהל איתה שיחות סרק וענתה לשאלותיו במילים קצרות. הוא שמח שהתרצתה לנסוע איתו למשרד הפנים.
בועז היה צריך להוציא ספח חדש לתעודת הזהות שלו. הספח הישן התבלה ונקרע. הוא לא טרח להוציא ספח חדש כשאמנון נולד, לפני עשרים ושתיים שנים. בשנים הראשונות הציקה לו שלומית, אשתו, אבל אחר כך נואשה. אתמול ביקשה ממנו להסיע במקומה את נעמה למשרד הפנים, כדי להוציא תעודת רווקות.
למרות שביקש במפורש מנעמה להיות מוכנה מוקדם, היא כמובן השתהתה. השמחה שחש על הנסיעה איתה לא מנעה ממנו לצפור לה בחוסר סבלנות כשהמתין, וחמתו הלכה והתגברה עם כל רמזור אדום ופקק תנועה. הוא שתק שתיקה כועסת, ונעמה שתקה שתיקת נעלבים.
כשעמדו בתור ניסה קצת להתבדח, אבל היא המשיכה להזעיף את פניה. גם היום, כשהיא עומדת לפני נישואיה, היא נוטרת לו. אף פעם לא הצליח להבין למה. כשהייתה פעוטה, היתה בבת עינו. בגיל שלוש הייתה נוהרת אליו ברגע שפתח את הדלת בשובו מהעבודה: “אבא, אבא’לה בבית,” הייתה קופצת אל בין זרועותיו.
“המספרים מתחלפים די מהר,” ניסה את מזלו.
“כן,” נענתה לו. “תוכל אחר כך להקפיץ אותי לאימא למוסך, נלך לחפש שמלה.”
“לאן תלכו? לדרך יפו?” חש את עצמו מסורבל בשיחה שאינו רגיל בה.
“אבא, אתה ממש מצחיק. מה פתאום לחפש שמלת כלה בדרך יפו?”
“אני יודע? כשהייתם קטנים אימא הייתה נוסעת באוטובוס, אחרי העבודה לדרך יפו לקנות לכם בגדים, פעמיים בשנה בכל עונה.”
“כן, אבל לא שמלת כלה,” אמרה נעמה בחיוך סלחני שחימם את ליבו של בועז.
הוא העז להניח יד רכה על כתפה.
“באנו לשתי מטרות,” חייך בועז אל הפקידה שעסקה בכתיבה מבלי להרים אליהם את עיניה.
“כן?” הרימה הפקידה את עיניה בעייפות.
“תעודת רווקות לבתי היפהפייה שעומדת להתחתן,” הפנה בועז מבט גאה אל נעמה. “והמטרה השנייה?”
“אָה, אני צריך להוציא ספח חדש. הישן כבר התבלה לגמרי, והבן שלי אמנון לא מופיע בו.”
הפקידה עסקה דקות ארוכות בהקשה על מקלדת המחשב. היא הושיטה להם שני טפסים שנפלטו מהמדפסת שמאחוריה.
כשעמדו ליד עמדת קבלת הטפסים נטל בועז את שני המסמכים מידי הפקיד. הוא הושיט אחד מהם לנעמה ולקח את השני.
“אבא,” נעמה פרצה בצחוק. “יש לך ילד לא חוקי שאנחנו לא יודעים עליו?”
ליבו צנח והוא חטף את הספח בחזרה.
“תני לי את הספח.”
“ואימא יודעת על זה?” המשיכה נעמה לגרגר צחוקים.
“אל תדברי שטויות, נעמה. אני אטפל באידיוטיוּת הביורוקרטית הזאת.”
“בואי, נזדרז לחניה. אני חושב שזמן החניה שלנו נגמר ואני לא רוצה לחטוף דו”ח.”
הוא פנה ללכת, תוחב את הספח לכיסו. נעמה הלכה בעקבותיו, מפנה מבט תמה אחורה, אל הפקידה שטיפלה בפונה נוסף.
***
שלומית ניערה את המטרייה בפתח הבית ונכנסה, קוראת בקול: “בועז, אני בבית. איך עבר היום במשרד הפנים?”
השקט שאחרי שאלתה לא הפתיע. בועז היה שקוע ודאי במחשב או בעיתון. היא תלתה את מעילה, נכנסה למטבח והניחה את סל הקניות על הדלפק.
“בועז?” קראה שוב.
“אני כאן, בסלון,” שמעה חלושות.
היא פרקה את הקניות והכניסה את הירקות למגירה במקרר.
“קניתי גם עוף וגם בשר לגולש. מה אתה מעדיף הערב? שאני אדע מה להכניס לפריזר.”
היא נכנסה לסלון וראתה את בועז שמוט בכורסה, מבטו מופנה אל הרצפה.
“מה קרה, בועז? אתה מרגיש לא טוב?”
“שבי, שלומית.”
“אתה מתחיל להפחיד אותי,” שלומית התיישבה. “קרתה לך תאונה?”
“לא, זה משהו אחר לגמרי. נעמה לא אמרה לך כלום?”
“שוב רבת איתה?” נאנחה. מתי כבר תלמד איך לדבר איתה?”
הוא הוציא מכיסו את הספח המקומט, והושיט לשלומית. היא התבוננה, נשימתה נעתקת.
“ברגע הראשון ממש התבלבלתי. לא הבנתי מה אני רואה. כבר שבע שנים שאין לי שום קשר איתה.”
“אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת.” נימת כעס קלה התגנבה לקולה.
“שלומית, זה ממש לא עוזר לי כרגע. מה אנחנו עושים?”
“מה זאת אומרת מה אנחנו עושים? מה אפשר לעשות?”
“אני לא בטוח שנעמה הבינה באמת מה קורה. אני חושב שאולי הצלחתי לשכנע אותה, איכשהו, שזה בלבול של משרד הפנים. היא אפילו ניסתה לעשות בדיחה מהעניין.”
“אבל תראה, כתוב כאן בפירוש. נעמה, אמנון, רקפת, ולידם שלושה מספרי זהות שונים.”
אני יודע, אבל אולי היא לא הספיקה לקלוט. לקחתי מייד את הספח בחזרה.”
“אבל היא הסתכלה עליו?”
“כן, אבל רק לשנייה.”
“אולי בגלל זה היא ביטלה את הפגישה איתי? אמרה שאין לה חשק בגשם.” שתיקה השתררה ביניהם.
“אני חושבת שזה ממש זמן לא טוב.”
בועז כיסה את עיניו בכף ידו.
“אבל בכל זאת. אני לא בטוחה שאפשר להסתיר. היא לא לגמרי מטומטמת הבת שלך.”
“לא אמרתי שהיא מטומטמת. גם ככה היא לא מפסיקה לכעוס. על רקפת היא לא תסלח לי.”
“איך אפשר להמשיך להסתיר?”
“את היית זאת שהציעה את ההסתרה.”
“אבל אז היו סיבות. אמנון היה בן ארבע עשרה, בדיוק עמד להתחיל תיכון והיה בכעס גדול מאוד עליך, ונעמה הייתה בקשיים האלה בצבא.”
“ועכשיו?”
שלומית שאפה אוויר ופלטה אותו באיטיות.
“טוב טוב,” פלט בועז בחוסר סבלנות.
“אם נעמה תעלה שאלות לגבי רקפת, אנחנו מכחישים לחלוטין.”
“כן, בועז, זה צריך לחייב את שנינו.”
“אוקיי.”
שלומית קמה.
“מה אתה רוצה לארוחת ערב, עוף בתנור או גוּלַש?”
***
נעמה הציצה אל חלון הזכוכית של התנור החדש שלה. זו פעם ראשונה שהיא משתמשת בו מאז ששחר קנה לה אותו כמתנת יום הולדת שלושים ושתיים. היא זכרה טוב טוב את הרגשות המעורבים שלה ואת המריבה שבאה אחר כך.
“זו בעצם מתנה שאתה קונה לעצמך ולא לי.”
“באמת?” היה לגלוג בקולו שעצבן אותה עוד יותר.
“כן. אתה רוצה שאני אהפוך לאישה הקטנה שרק חושבת כל היום על העוגה שתאפה לבעלה הגדול והחזק שמרוויח את הכסף.”
“את ממש מבלבלת את המוח,” הלגלוג התחלף לכעס. “לא תמכתי בך כשהציעו לך את ההעלאה בדרגה אם תעברי לעבוד במשרה מלאה?”
“כן, אבל אמרת שזה רק בתנאי שאימא שלי תטפל בנוגה.”
“נכון, כי אחרת לא היה נשאר לך כלום מהמשכורת שלך.”
“מה זה נשאר לי? נשאר לנו!” היא הרימה את קולה.
“ככה את אומרת לי תודה? עד שביררתי ובדקתי ומצאתי בדיוק איזה תנור את רוצה.”
זה היה הרגע, נזכרה, שהיא החליטה לעצור את המריבה. גם כי נוגה התעוררה וגם כי בעצם היא ממש ממש רצתה את התנור מהפירמה הזאת. היא נזכרה בסקס של אותו הלילה וחשה צמרמורת נעימה.
העוגה תפחה יפה. לא פחות טוב מאשר אצל אימא. למה זה כל כך חשוב לי? זה מגוחך. מגוחך גם כמה חשוב שהאירוח של זיו ונירית יצליח. כאילו ששחר יעריך אותי יותר. מה אני מתחרה בנירית כאילו שהיא המבינה הגדולה ביותר בענייני בישול ואפייה. מה הפלא, היא לא עובדת ויש לה את כל הזמן שבעולם. זה בטח ישתנה אחרי שהיא תלד, האהבלית.
גם כשהעוגה יצאה מהתנור תפוחה, שחומה ומפיצת ניחוח מגרה, לא נחה דעתה של נעמה. היא ערכה גבינות משובחות על קרש חיתוך שקנתה במיוחד בשביל מטרה זו, הכינה מטבל וקישטהאותו בצנוניות חתוכות ובסלסולי בצל ירוק. היא גם שינתה את מקומן של שתי הכורסאות שמול הספה, אבל אחרי שערכה את כל התקרובת על שולחן הקפה, החזירה את הכורסאות למקומן הראשון. ככה זה יותר יפה, וגם שחר לא יחשוב שהיא מתאמצת יותר מדי.
השיחה בין שחר לזיו הפליגה לכל מיני זיכרונות על חברים משותפים. שתי הנשים יצרו קרבה מאולצת ביניהן באמצעות הסכמה בדבר טיבם של חיתולים, נושא שאותו הובילה נעמה, וצבעי שיער, בהם שלטה נירית. בהסתר, הייתה אוזנה של נעמה כרויה אל שיחת הגברים, קולטת קטעי שיחה בין הנהון נמרץ להמהום הסכמה לכיוונה של נירית. לפתע קלטה את הביטוי ‘משרד הפנים’ בשיחת הגברים.
“ממתי אתה עובד במשרד הפנים?” הפנתה את השאלה לזיו.
“שנה לפני שהתחתנו, אח של נירית כבר עבד שם והוציאו מכרז ל…”
“תגיד, אתה יכול לעשות לי טובה?”
“כל עוד זה חוקי,” התבדח זיו.
שחר החליט להתערב בשיחה.
“נעמה חושבת שאולי יש לה…”
“אחות,” קטעה אותו נעמה, מעיפה מבט נוזף לעברו.
“מה זאת אומרת?” התפלא זיו.
“כן… לא…” התקשתה נעמה להסביר.
“נעמונת,” התערב שחר, “אולי תתני לי…” וקיבל את שתיקתה של נעמה כהסכמה.
“נעמה חושבת שאולי יש לאבא שלה עוד בת, בת שהיא לא יודעת עליה שום דבר.”
“תני לי לראות מה אני יכול לעשות,” אמר זיו והפנה את מבטו ממנה לשחר.
השיחה הלכה והידלדלה.
זיו התעכב קמעה כאשר נעמה ליוותה את האורחים לדלת ואמר לה בקול נמוך:
אם תיתני לי את מספר תעודת הזהות של אבא שלך אני יכול לנסות…”
“כמה זמן זה ייקח לך?” שאלה נעמה.
זיו משך בכתפיו.
באותו לילה התקשתה נעמה להירדם, לא יודעת לאיזו תשובה היא מפללת.
אין עדיין תגובות