החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ריח הגשם בבלקן

מאת:
מסרבית: דינה קטן בן-ציון | הוצאה: | 2013 | 444 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ריח הגשם בבלקן הוא הראשון מבין שבעה רומנים שכתבה הסופרת הסרבית גורדנה קואיץ', שכולם היו לרבי מכר בארצה. עד כה ראה הספר אור בעשרים מהדורות ויותר ותורגם לכמה שפות, ביניהן צרפתית ואנגלית. הוא עובד למופע בלט ואף לסדרת טלוויזיה בת שלושה-עשר פרקים, שהוקרנה בשנת 2011  בסרביה ובקרואטיה.
הספר מביא את קורותיהם של בני משפחתה של המחברת, בת לאב סרבי ולאם יהודייה, שניהלו בין שתי מלחמות העולם קשר אהבה לא שגרתי בנסיבות הימים ההם. בהמשך קורותיהם – וקורות כל בני המשפחה בימי מלחמת העולם השנייה – אנו מתוודעים לשנאה ולאכזריות קהה, אך גם לנדיבות לבם של אלמונים שהושיטו יד לנרדפים.
זהו גם סיפורה של משפחה יהודית-ספרדית מסראייבו, המשופע בשיחות, מימרות ופתגמים בלדינו. המשפחה מתאפיינת בקווי-היכר רבים של בני עדה זו, אך חריגה בהעזת הנשים שבה לערער על תביעות הסביבה הפטריארכלית הנוקשה ולחרוג מהן, כל אחת בדרכה, בשילוב נדיר של מרד במוסכמות עם שמירה על לכידות המשפחה. מעל לכול זהו סיפור אהבה, המעצב אלטרנטיבה שפויה למלחמת הכול בכול, ובכלל זה מלחמת המינים.
המחברת השכילה לתאר באהבה רבה את דמותה הייחודית של אם המשפחה היהודית-ספרדית בבלקן, היודעת להתגמש בשעת הצורך ועם זאת היא איתנה כצוק סלע, ואת החמימות והמסירות האינסופיות שהעתירה על בני ביתה. זהו רומן "על החיים כפי שסיפרה לי אמי" שכבש לבבות רבים, בהביאו את קווי מתארו של העולם שבו חיו האם ובני משפחתה על פי תפיסתה של הבת, בת זמנו של הקורא.

מקט: 4-249-50088
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

28 ביוני 1914

 

 

להכיר את משפחתך

משמע לדעת יותר על עצמך

 

 

'אמא! אנ'רוֹצָה שמלה חדשה!' חזרה ריקי בפעם העשרים אותו יום, מתבכיינת בקולה הילדותי. הפנים הקטנות הביעו נחישות. היא ניסתה הכול: בכתה, התחנחנה, רקעה ברגליה בקוצר רוח, טִלטלה את ראשה בחזקה עד שתלתלי-הבקבוקים שלה פיזזו ימינה ושמאלה. שום דבר לא עזר. היא נעזרה אפילו באחת מהִתחלוּיותיה הרבות, אך גם זאת ללא הועיל. בדרך כלל לא היתה אמא אֶסְתֵּרָה עומדת בפני תכסיסיה הערמומיים של הצעירה בבנותיה, אך הפעם באמת לא היה לה כסף לקנות בד לשמלה חדשה.

אבא ליאון לא השתכר די מחייתם. הוא לא אהב לעבוד וגם לא השקיע כל מאמץ אפשרי כדי להצליח באחד העיסוקים הרבים שבהם התחיל. וצריך היה להאכיל שבעה ילדים, חמש בנות ושני בנים, ואת אסתרה אשתו.

'אני חייבת ללבוש שמלה חדשה כשיבוא פראנץ פרדיננד!' המשיכה ריקי בנעימה רצינית, כאילו יגיע הארכידוכס האוסטרי לסראייבו רק כדי לראות את פניה. 'אני אגש אליו ואבקש ממנו לחמניה! בשבילו בטח אופים כל יום לחמניות טריות!'

בלנקי, שהיתה גדולה ממנה בארבע שנים וננסית כמוה, שתקה כמנהגה. ריקי, חשבה, תמיד תשיג את מבוקשה. ראשית, כי היא מביעה את רצונה בקול רם, שהרי איך אפשר לקבל משהו אם לא מבקשים ואף אחד לא יודע שאת צריכה את זה; ושנית, מכיוון שהיא כל כך מתעקשת עד שלכולם נמאס והם עושים את רצונה רק כדי להיפטר ממנה.

ריקי ובלנקי, שבדרך כלל היו חברות טובות, נבדלו מאוד זו מזו. כך, למשל, היתה אמא אסתרה השכחנית, שבעצמה יצאה מן הבית רק לעתים נדירות, שולחת כל רגע את אחד הילדים לקנות מצרכים שנדרשו לה. כשהיתה שולחת את ריקי היתה מתחוללת בכל פעם מהומה, כי ריקי היתה הולכת תחילה למגדנייה ושם קונה לעצמה גלידה, או אפילו אוּרְמָשִׁיצֶה,[1] או קדאיף. לאחר מכן היתה פוגשת ילדים, שוקעת במשחק ושוכחת לגמרי לשם מה יצאה. כשהיתה בלנקי נשלחת לקנייה, היתה רצה לחנות וממהרת לשוב הביתה עם המצרך שקנתה. היא ידעה שצריך לשמוע בקול אמא, אך לאחרונה שאלה את עצמה אם ריקי לא הרבה יותר חכמה ממנה, שהרי ידעה להסתדר ולנצל את המצב לטובתה.

אותו דבר היה קורה עם הממתקים. בלנקי מעולם לא פנתה אל אחת מאחיותיה הבכירות בבקשה שיקחו אותה למגדנייה, אך במשך הזמן למדה להשתמש בתחבולה: כשרק הזכירה בנוכחות ריקי אפשרות כזאת, היתה ריקי נדבקת לחצאיתה של נינה או של קלרה עד שאחת מהן, ולפעמים שתיהן, היו נותנות לה כמה פרוטות. וכך הסיקה בלנקי, שאם אינה יכולה לשנות את טבעה הביישני, היא יכולה לפחות לנצל את היצירתיות של אחותה.

מאמא אסתרה לא היו הילדות מבקשות כסף. תפקידה של אמא היה להסביר כל מה שלא היה ברור להן. היא דאגה שיאכלו היטב ושימשה דוברת של אבא במשפחה. נוסף לכך טיפלה בהן כשהיו חולות. אמא תמיד עבדה קשה. זה לא הפריע לבלנקי לפנות אליה בשאלות בכל נושא שעניין אותה, גם בעת שעסקה בעבודות הבית. אמא אסתרה ניחנה בסבלנות אין קץ. היא ידעה הכול. היא סיפרה לה שמלך מצרים רעמסס השני היה הראשון שרדף את היהודים, אלפי שנים לפני שנולדו בלנקי, אמא אסתרה ואפילו סבא סולומון הזקן, בהיר השיער, המכונה לִיָאצ'וֹ. ואז כינס אותם משה, מנהיגם, ציווה על הנשים להכין מהר לחם רק מקמח ומים (זה שבלנקי אוכלת בחג הפסח, הנקרא 'בּוֹיוּ')[2] והוביל אותם משם כדי להצילם מעבדות. בלנקי ידעה בעל-פה את כל עשרת הדיברות שניתנו ליהודים בהגיעם להר סיני. אבל, המשיכה אמא לספר את החלק הכי מוזר של הסיפור, אבותינו אלה לא דיברו בשפת לדינו כפי שאנו מדברים כעת, אלא בעברית, שפה שבלנקי וכל שאר האנשים, מלבד קומץ רבנים מלומדים, אינם מבינים. ואז עלו על כס השלטון מלכי היהודים שאול, דוד ושלמה החכם. שלמה בנה את בית המקדש הראשון, שהוא כמו בית הכנסת שאבא הולך אליו בפסח.

בלנקי העריצה סיפורים, אך בשביל כל אחד מהם היה עליה לטרוח ולבקש שיספרו לה אותו. לעומת זאת ריקיצָה, ה-đugatona, 'השובבונת הקפצנית' של אמא, שהיתה תמיד חולנית, זכתה ליתר פינוק. לפעמים היתה מקבלת אפילו את לב האבטיח, שבלנקי לא טעמה מעודה. ואֵילו אגדות היו מספרים לה, עוד ועוד, עד שנרדמה! בלנקי, שבדרך כלל היתה בריאה, גם כשכאב לה משהו היתה שותקת ומתביישת להתלונן, עד שאמא היתה מבחינה במצוקתה ואומרת בדאגה: 'בלנקי, Tjenis temperatura, fižikja mija! Pur luke no mi dišitis?, יש לך חום, ילדה שלי! למה לא אמרת לי?'

כך היתה גם היא זוכה מדי פעם שינדבו לה סיפורים. אבל בעוד שריקי היתה שוכחת מיד את מה שסיפרו לה וכל מעייניה היו נתונים למשחקים, בלנקי זכרה הכול. כשחלתה בחזרת, סיפרה לה אמא על רבים מיהודי ספרד שנאלצו לברוח, כי אדם איום ונורא ששמו טוֹרקֶמָדה החליט להכריח אותם להמיר את דתם, ואם יסרבו – לגרשם מספרד, שם חיו באושר מאות שנים. בגלל הסיפור הזה קראה בלנקי בשם טוֹרקֶמָדה לבובה הכי מכוערת שלה, זו שהרכיבה במו ידיה מכל מיני חלקים, וגם לכלבו של השכן, שהיה מפחיד אותה בנביחותיו הפראיות. את עצמה היתה מדמיינת כנסיכה יפהפייה, לבושה שמלת מלמלה ורודה, שלוחם ספרדי יפה-תואר, רכוב על סוס לבן, מציל אותה ומובילהּ הרחק משם, אל העולם הגדול, בנתיב מסען הארוך של הסבתות שלה עד הגיען אל בוסניה. בבוסניה דיברו כל הטורקים סרבית ואיש לא דיבר ספרדית, אך שם הניחו ליהודים הספרדים לחיות כרצונם והתייחסו אליהם יפה. כאן גם הוקם הגטו שלהם. הספרדים בנו את הבתים הראשונים במקום שכיום עומד בו בית הכנסת, שם היא וריקיצה הכי אוהבות לשחק.

כן, אמא היתה קיימת בשביל הסיפורים והאוכל. ואילו האחיות הבכירות, לָאוּרָה המכונה בּוּקָה – כדי ללמד אותן קרוא וכתוב ולדבר סרבית, ונינה וקלרה כדי לתת להן מדי פעם איזו פרוטה; אבא ליאון – כדי להעניש במכות בשעת צורך, אך גם כדי לשיר ניגונים יפים בפסח, כשכולם יושבים אל השולחן הגדול מעץ מגולף ומצפים בקוצר רוח לטעום היישר מהמגש, בין התפילות, איזה תפוח או תאנה, קצת אגוזים, או מעט מן המרקחת או האורז.

בלנקי דאגה לאליאס הקטן ואבא דאג לאיסאק, הבן הבוגר, המכונה אַתְלֶטָה. ריקי, לעומת זאת, היתה ילדת התפנוקים, שכל בני המשפחה חיבבו אותה וכל אחד מהם דאג לה. במשפחת סָלוֹם שרר סדר. הסדר הוא דבר מחויב המציאות, חשבה בלנקי. הרי אלמלא כן היה אליאס יכול לתת פקודות לסבא ליאצ'ו, ואמא היתה צריכה לשמוע בקול הילדים! בלי סדר אין משפחה. משום כך, גם אם לפעמים היה נמאס לה להיות ממושמעת, אהבה בלנקי את העובדה שבבית ידעו מיהו מי.

'אמא, את מי את הכי אוהבת מכולנו?' היתה שואלת כשהיא טובלת פרוסת לחם ברוטב החמצמץ-מתוק, העשוי שמן זית מהול בתחמיץ והנקרא 'מינדרוּגוּס', שהילדים אהבו בשל טעמו וההורים בשל מחירו הזול.

'כמה אנחנו, fižikja, בתי?'

בלנקי היתה סופרת על אצבעותיה וממלמלת: 'אליאס, ריקי, קלָרי, נינה, אתלטה, בוקה, אני, אמא, אבא, סבא ליאצ'ו… כולם ביחד עשרה!' אמרה כמנצחת.

'וכמה אצבעות יש לך?'

'Dijes, עשר.'

'Buenu, טוב. ומה את חושבת, איזו אצבע היית הכי רוצה שיחתכו לך?'

ריקי חשבה שעה קלה ואמרה: 'Ningunu!, אף אחת!'

'הנה, את רואה! ככה זה גם אִתכם. כולכם שווים בעיני ולא הייתי מוותרת על אף אחד מכם. את יודעת, כשהיית קטנה מאוד, עוד באיסטנבול, איש אחד עשיר וטוב לב, חבר של אבא, רצה לאמץ אותך. תחילה חשב שאת בובה, כי ישבת על הספה בשקט גמור. וכשראה שאת מתנועעת ואת יצור חי, כל כך מצאת חן בעיניו, עד שהציע לי שאתן לו אותך, והוא ייתן לי הרבה זהב. ואנחנו היינו כל כך עניים, עד שכולנו יחד אכלנו דג אחד קטן ליום. אבל אני לא נתתי אותך… לעולם לא הייתי נותנת אותך לאף אחד, בעד כל הון שבעולם! כשראה כמה אני אוהבת אותך, נתן לי קצת כסף בלי ידיעתו של אבא.' עיניה הכחולות של אמא התנוצצו מדמעות. 'Luke fazija jo sin ti, anđelikju miju?, מה הייתי עושה בלעדייך, מלאכי?'

מאושרת ומעודדת לשמע הסיפור, המשיכה בלנקי לשאול: 'Mama, pur luke tu tjenis ožus mavis, למה יש לך עיניים כחולות ושׂיער בלונדיני, ולאבא ולי ולכולנו יש שיער שחור ועיניים שחורות? הייתי רוצה שהכול יהיה אצלי כמו אצלך!'

'Pa ja savis, đoja mija, הרי את יודעת, משוש חיי. הלוא כבר סיפרתי לך…'

'No se, no se, לא, אני לא יודעת!' שיקרה בלנקי, שרצתה לשוב ולשמוע את הסיפור האהוב עליה.

'Buenu, estu stuvi ansina, טוב, זה היה ככה', פתחה אסתרה ואמרה בקולה הרך, המילים בלדינו מתגלגלות על לשונה כגרגרי פרי מתוק. 'הנוֹנוּ שלך ליאצ'ו היה חי בווינה. הוא היה גבר גבוה, בלונדיני ויפה תואר, ונשא לאשה בלונדינית יפהפייה. הוא היה אדם עשיר מאוד. הם גרו בארמון ובו שפע מגדלים מחודדים בקצותיהם, חדרים ופרוזדורים. בגן ביתם היה אגם שברבורים צחורים שטו בו. מזג האוויר אצלם היה תמיד אביבי, כי כשבחוץ התחילה עונת החורף היו בני המשפחה מסתגרים בארמון ושם, בקמין שבכל חדר, דלקה אש מחממת והנרות הפיצו שפע אור, עד שנראה היה כי תמיד השמש זורחת. אפילו הקטן בחדרים היה מקושט בפרחים. כך היו הופכים בימות החורף את הארמון לגן, ובקיץ מבלים בגן האמיתי. היו להם שבע בנות ולכל בת משרתת. הזמן חלף מהר, הבנות גדלו והגיעו לפרקן. צריך היה למצוא להן חתנים. ואולם במקום ההוא חיו מעט יהודים ספרדים, וכמעט איש מהם לא דיבר לדינו כמונו. את קומץ המשפחות הספרדיות לא הביא ליאצ'ו הפיקח בחשבון כחתנים, כי בין כולם התקיימו קשרי משפחה. כפי שכבר אמרתי לך, לא טוב להינשא לקרוב משפחה. ילדים בנישואים כאלה עלולים לצאת מכוערים או חולים. אמנם, מחזרים אשכנזים היו שם די והותר…'

'נושאי המזוודות?' קטעה בלנקי את דבריה.

'כן, ככה אנחנו הוותיקים היינו מכנים אותם. אבל זה לא יפה, כי גם אנחנו הגענו הנה לפני זמן רב ובידינו רק מזוודות. בימים ההם נפלה סבתא שרה למשכב ותוך זמן קצר הלכה לעולמה. כולם התאבלו עליה, ובתום ימי האבל התחיל סבא להתעניין איפה יש צעירים ספרדים. לבסוף שמע שרבים מהם חיים כאן בסראייבו. היות שנכסף לנכדים, אסף את שבע בנותיו עם שבע המשרתות שלהן, ועם עשרים ואחד ארגזים יצא לדרך ארוכה. לאחר ימים ולילות רבים הגיעו אל העיר הזאת, עם הבוץ ועם השבילים המרוצפים באבנים גבנוניות ועם האנשים שדיברו בשפה בלתי מובנת. בני המקום הביטו בהם, נדהמים למראה החצאיות הרחבות וסלסולי התחרה, המגבעות, הכובעים והכפפות. 'כאילו נפלתם לכאן מעולם אחר!' היו קוראים לעברם – בעוד נוֹנוּ, הבנות והמשרתות נדהמים בשומעם את צלילי השפה הסרבית ובראותם את חצאיות-המכנס של נשי המוסלמים, את התרבושים, את הכפכפים המבריקים ואת מקטרות הצ'יבּוּק הארוכות. אך הם מצאו את אשר חיפשו: שפע של חתנים ספרדים צעירים. כל אחת מהבנות וכל משרתת בחרה לעצמה את נסיך חלומותיה. וככה, kerida, נישאו כולן, חיו באושר וילדו הרבה ילדים. אבל הכי חשוב, וזה הדבר שבגללו עשה סבא את הדרך הארוכה: הן המשיכו לטפח את המנהגים, החגים והשפה שלנו. גם הן, כמוני, לא למדו סרבית, אבל זה לא הפריע להן, כי אהובי לבן דיברו כולם לדינו. בזכות עוד משפחה גדולה אחת גדל והסתעף הגזע הספרדי… אחת משבע בנותיו של סבא ליאצ'ו ילדה בת וקראה לה בשם אסתרה, וזוהי אמא שלך, שמספרת לך כבר בפעם המאה את הסיפור הזה. הנה, בגלל זה אני בלונדינית כמו סבא ליאצ'ו, ואתם כולכם שחרחרים כמו אבא ליאון.'

'אז למה נוֹנוּ שואל אם אני נכדתו או הנינה שלו? מה, הוא לא יודע את זה?'

'El ja savi, kerida, הוא יודע, יקירתי, אבל כשאנשים מזדקנים הם קצת שוכחים, ואנחנו צריכים להזכיר להם בנימוס. No ti sulvidis, אל תשכחי, הוא כבר בן יותר ממאה…'

ריקי התפרצה למטבח כרוח סערה.

'אמא, את מוכנה לתפור לי שמלה?' צייצה, כאילו היא שואלת בפעם הראשונה.

'Fižikja mija linda, ילדתי היפה, כבר הסברתי לך הרבה פעמים: אין לי ממה לתפור לך,' ענתה אסתרה בסבלנות והמשיכה במלאכתה.

 

למחרת בבוקר, כשהתרחצו והתלבשו כדי לצאת לקבל את פניו של פראנץ פרדיננד, נהנתה בלנקי להאזין לסיפורה של בוקה על הארכידוכס האוסטרי המהולל, שיגיע במכונית מבריקה מצופה זהב, עם אשתו ופמליה של גנרלים במדים ססגוניים, מלוּוים במושל בוסניה, פּוֹטיוֹרֶק.

'אתן רואות, ermanjkjas, אחיותי,' אמרה בוקה, 'סראייבו מקושטת והדורה, מתגנדרת כמו כלה לפני החופה.'

ואכן, דגלים ודגלונים בצבעי שחור-צהוב התנופפו ברוח הקלה. בלנקי לא ראתה מעודה פאר כזה בעיר הולדתה. בעודה קושרת סרטים לראשי אחיותיה ורוכסת את נעליהן, סיפרה להן בוקה איך היתה פעם בוסניה ארץ עצמאית והיה לה מלך משלה, עד שהסולטן מוחמד השני כבש אותה. זמן רב היתה שייכת לטורקים, ולאחר מכן עברה לידי האוסטרים.

אנחנו בטח שווים הרבה אם כל כך רוצים אותנו, חשבה בלנקי, ובקול רם המשיכה ואמרה: 'את יודעת מה, ריקי? אני יכולה לבקש ממנו לחמניות, ואת תבקשי שמלה.'

'Buenu,' ענתה ריקי בנימה מפויסת והוסיפה: 'את יודעת, כשאגדל אני אתחתן עם ארכידוכס יהודי ותמיד יהיו לי הרבה שמלות, לחמניות וחמאה.'

בלנקי ידעה שאותו יום ערפלי חמים, 28 ביוני, נקרא בפי הסרבים וידוֹבְדָאן,[3] והם חוגגים אותו כחג גדול. המוסלמים, היהודים והקתולים לא חוגגים אותו. היא חשבה שטוב מאוד שלכל אחד יש חג משלו. כי אחרת היתה נוצרת מהומה איומה אילו היו כולם מגיעים לבית הכנסת בפסח, ואז, נגיד, היהודים או הסרבים היו חוגגים את הבַּייראם,[4] מציפים את המסגד ועומדים בתור ליד הברז לרחוץ את רגליהם. ואילו המוסלמים והיהודים היו הולכים אל הכנסייה או חוגגים את היום העצוב הזה, כשמלך הסרבים לָזאר הובס בקרב קוסובו, ועוד נגד הטורקים! בלנקי התפלאה על כך שהטורקים בסראייבו, הנקראים מוסלמים ויחד עם זה הם גם בוסנים, מדברים עכשיו סרבית. ועוד יותר תמוה היה בעיניה שהסרבים מסכימים לדבר איתם בכלל. מה, לא הטורקים הרגו בהם בקוסובו? לא הם שעינו אותם ושיפדו אותם בעודם בחיים? לא הם שחטפו מהם את ילדיהם? אולי זה בגלל שהסרבים הרגו הרבה טורקים, וגם הטורקים הרגו הרבה סרבים, וכשסָפרו את כולם ומצאו בשני הצדדים אותו מספר, התפייסו ביניהם?

היא היתה שואלת מיד את בוקה על כך אלמלא הסתובבה ריקי כמו פלך תחת ידיה של בוקה, שעכשיו מסרקת אותה, ונדנדה לאחותה שתיתן לה כסף כדי לקנות פרחים להשליך על פרדיננד. לחייה העגולות היו סמוקות מן הרגיל, ראתה בלנקי, בעוד לחייה שלה, החיוורות ממילא, היו לבנות מן הרגיל.

'זה מרוב התרגשות,' מלמלה.

לבסוף יצאו מהבית, משלבות ידיים ומובילות ביניהן את אליאס הפעוט. חיזיון שכזה לא ראתה בלנקי מימיה: הרחובות היו מלאים אנשים בלבוש חגיגי, מכל עבר נראו תרבושים אדומים, שמשיות וכובעים רחבי תיתורה ועטורי פרחים.

את כל הכובעים האלה תפרו אחיותיה נינה וקלרי, חשבה בלנקי בגאווה. 'Todus estus ćapejus, כל הכובעים האלה,' אמרה בקול רם. אחיותיה הן נשים חשובות מאוד בסראייבו! אלמלא הן איך היו הנשים יוצאות מבתיהן לרחוב? אלמלא הן לא היתה קיימת החנות שלהן לאבזרי אופנה, ואלמלא החנות לא היו כובעים, ואלמלא הכובעים לא יכלה אף אשה לצאת מן הבית!

כמה נפלא לטייל בעיר המלאה שוטרים! כל כך הרבה חרבות נוצצות, כפתורים וקישוטים! אולי בכל זאת עדיף להינשא לשוטר מאשר לשר צבא. רק שהיא לא יודעת אם יש שוטרים יהודים. צריך לשאול ולבדוק.

המיית מימי המילייָאצקָה הרדודים ליוותה את שאון הקולות. הן הגיעו לרציף אַפֶּל. בלנקי נהנתה להסתכל במים הזורמים במהירות מעבר לגדר האבן, נעים כל הזמן באותו כיוון. מה היה קורה אילו היה זרמם נעצר איכשהו והמים היו מתחילים לגאות? עלולים היו להציף את העיר! את כל הגשרים שנראים עכשיו מלאים אנשים בלבוש חגיגי, וגם את גשר העִזים וגשר צֶ'האיָה וגשר המלך ואפילו את הגשר הלטיני!

השמשיות דמו לפרחים שעלי כותרתם נושרים ונערמים למטה כמרבד חלקלק ורך. בלנקי היתה בטח אוהבת לדרוך עליו. יופי בל ישוער מקיף אותה מכל העברים!

ובכל זאת, לא קל היה לפלס דרך בתוך מעגל האנשים הגבוהים, חשבה. אך אסור להחמיץ את ההזדמנות לגשת אל פרדיננד ולברכו לשלום.

'כולם יותר גבוהים מאיתנו,' אמרה ריקי בכעס וניסתה להשתחל ברווח שבין רגליו המפושקות של אחד השוטרים, שניצבו במקומם כמאובנים. היא שרבבה את שפתיה המלאות והעלתה על פניה חיוך שובב. בלנקי ידעה שהיא מתכוננת לאיזשהו תעלול, ולכן צעקה: 'ריקי! Ven aki!, בואי הנה!' – בתגובה נע השוטר ממקומו וסיכל את מעשה הקונדס שתכננה ריקי.

'פרדיננד יעבור מכאן?' שאלה בלנקי את השוטר, וריקי אחזה בשרוולו וצרחה במלוא גרונה: 'איפה הוא יעבור? איפה הוא יעבור?'

'הסתלקו מכאן, ילדים!' אמר השוטר.

אף שלא ראתה דבר, שמעה בלנקי באותו רגע צעקות. החלו הידחקות ומרוצה. לרגע השתררה דממה ולאחר מכן נשמע רעש מחריד. בגובה עיניה ראתה חצאית שמשכה את תשומת לבה: בצבע לבן, משורבט באדום במקומות בלתי צפויים.

'Vamus prestu d'aki, בואו נלך מכאן מהר,' קראה בבהלה. היא העיפה מבט במבוגרים שמאחוריה. תמיד חשבה שהרבה יותר מעניין להתבונן בפני האנשים מאשר להסתכל בעלים ובשמים, אבל עכשיו היה בהם משהו מפחיד, שכמו העיד כי במקום הזה משהו אינו כשורה. היא היתה מוקפת בהמון רגליים ממהרות, מתרוצצות הלוך ושוב. כמכושפת הסתכלה בצבעיהם הססגוניים של המכנסיים הטורקיים הרחבים ובנעליים למיניהן. היא אחזה בחוזקה בידיהם של ריקי ואליאס והחלה לסגת מן המקום בתחושה לא ברורה של סכנה.

ואז פרצה בבכי: 'Akapito una koza teribili,' אמרה מבעד לדמעות. 'Ajdi, turnemus presto a kaza, קרה משהו איום; בואו, נחזור מהר הביתה.'

אבל ריקי רצתה להישאר, ולא קל היה להתנגד לרצונה. בלנקי משכה אותה בכל הכוח אחריה.

'No keru! No keru ir!, לא רוצה! לא רוצה ללכת!' צווחה ריקי. 'את פחדנית! פה מוצא חן בעיני! הכול מתפוצץ, כמו בחגיגה סרבית! Deša mi aki!, השאירי אותי פה!'

מוקסמת מן המהומה והרעש התנגדה ריקי בכוח רב, עד שלבסוף אחזה בה בלנקי בשתי ידיה ומשכה אותה משם. כעבור רגעים אחדים נותרו ידיה ריקות. היא קראה לה, ואז החלה לרוץ ברחובות ולחפש את אחותה במהומה הכללית. היא בדקה בכל מקום וקולה נצרד מצעקות, אך לא היה סימן וזכר לריקי. היא פשוט נעלמה, כאילו האדמה בלעה אותה!

דמעות זולגות על לחייה, בעוד אליאס מתייפח מעייפות, חשבה שאין זה צודק שדברים כאלה מתרחשים ביום שכזה. במקום שיינתן לה לחזות ביופי שכמוהו לא ראתה מעודה, בכל ההדר והפאר שבביקור הארכידוכס, היא לא ראתה אותו כלל; וגרוע מזה, היא איבדה את אחותה הקטנה!

בבכי תמרורים חזרה הביתה. הפקידו בידה את ריקי ואת אליאס כדי שתשגיח עליהם, ומחובתה היה להחזירם הביתה בריאים ושלמים! מאז ומתמיד היתה לבלנקי תחושת אחריות עמוקה. לכן מה שקרה העיק עליה מאוד.

תשושה ומבוהלת נכנסה לחצר הבית. מה יגידו ההורים? מאבא בטח תקבל מכות. איך למצוא את ריקיצה? אולי מישהו גנב אותה, לקח אותה לעולם ועד? אולי השוטרים תפסו אותה? אולי אף פעם לא תשחק איתה עוד? היא החליטה לחכות ולראות מה יקרה, ואם ריקי לא תימצא, היא תאבד את עצמה לדעת. היא לא ידעה בדיוק מה זה אומר, אבל הניחה שזה משהו שאדם מעולל לעצמו. 'Si meto solu, הרג את עצמו,' היו המבוגרים אומרים לפעמים.

לאמא אסתרה לא היה צריך להסביר הרבה. בראותה את בלנקי המתייפחת ועִמה רק אליאס, מיד הבינה הכול. היא לא נזפה בה, להיפך: היא הרימה אותה, חיבקה אותה ומחתה את דמעותיה, דבר שהגביר את בכיָה של בלנקי, ואמרה לה לא לדאוג, שהיא תגיד לאבא וכולם יחפשו את ריקיצה ועד מהרה יחזירו אותה הביתה. אמא הוסיפה גם שאחותה הקטנה בוודאי משחקת עכשיו אי שם בדילוגים על מרצפות המדרכה.

ואולם כשנודע מה אירע, נתקפה המשפחה בהתרגשות גדולה. כולם מיהרו להתלבש. האב, חם מזג מטבעו, התפרץ וגער באמא על שבכלל הניחה לילדות לצאת. בוקה ניסתה להרגיע אותם, באומרה: 'ריקי יודעת להתמצא ולהסתדר, אני לא דואגת לה,' אך ידיה רעדו בשעה שחיזקה בסיכה את המגבעת. נינה קוננה בקול. בראותה את אמא חובשת את הטוּקָדוּ[5] ומתכוננת לצאת, הבינה בלנקי כי משהו רציני מאוד קרה. גיצים רשפו מעיני אביה הזועם. הוא חבש את תרבושו חיכה בקוצר רוח שאסתרה תסיים את ההכנות ליציאה.

אבא ערך אותם בחצר הבית וקבע לכל אחד מהם באיזה מקום יחפש את ריקי. על אתלטה הוטל לסרוק את הרובע הטורקי וְרָטְנִיק, המאוכלס במוסלמים ונקרא כך על שם הדלתות הכבדות של בתיו.[6] הוא ציווה עליו להתחיל ברחוב פּוֹדְזֶ'בְּהָנָה שבקצה השכונה ולהציץ בכל חצר וגינה, בכל סימטה ובכל פינה. אף שהסיכוי שריקי נדדה עד לשם היה קלוש, צריך לבדוק ולוודא.

על קלרה ונינה הטיל לסרוק ביחד את השכונה היהודית בְּיֶלָוָוה. בוקה, שנותרה לבדה, נדרשה לחפש בסביבת מגוריהם, והוא עם אמא פנו אל מחנה הצבא שביַיְצֶה, ומשם לשכונת דְז'ידְז'יקוֹבָץ הסרבית. בלנקי ואליאס נשארו בבית, לחכות לריקי אם תשוב בכוחות עצמה.

'No ti sulvidis la kavane, אל תשכח את בית הקפה 'מתחת לאלונים', אם כי קשה לי להאמין שהיא הגיעה עד לשם,' קרא אבא לעבר אתלטה.

לפנות ערב, כאשר בשמים חפים מענן עוד נראתה השמש לצדו של הירח העולה, חזרו כולם הביתה, עלו במדרגות העץ וברוב ייאושם שכחו את המהומה הרת-הגורל בעיר, שעד לפני שעה קלה התרוצצו בה וסרקו אותה לאורכה ולרוחבה. הם לא השגיחו גם בעננים, שלפתע נפרשו כמסך המכסה את פני השמים הצחים עד לא מכבר, ועתה בישרו על שינוי במזג האוויר. הרוח כופפה את הענפים וטיפות גשם גדולות החלו לרַשת את חלל האוויר, נוקשוֹת בקצב על אבני המרצפת. אמא הביאה מרקחת ומים לבני המשפחה המותשים. אפילו נינה הפטפטנית החרישה. הם לא מצאו את ריקיצה.

ואז, אי שם ממעל, נשמע קול דק בוקע מבעד לחלון, תחילה ב'אוּ-וּ-וּ' קצר, שבהמשך התגבר והתמיד. בעוברה ליד החלון הביטה אמא אל השמים בתקווה ובדאגה, בעוד כל השאר מתנפלים על החלון ונתלים בו. ריקי התנדנדה על ענף של עץ התרזה הגבוה ונופפה אליהם בידה בקוראה: 'Mama, Mamaaaa… Keru novu vistidu!… אמא, אמאאאא, אני רוצה שמלה חדשה!'

'Pur amor dil Dio!, בשם אלוהים! לחשה אסתרה, והוסיפה בקול: 'Ja lu ganaras, תקבלי אותה, רק תרדי למטה לאט ובזהירות!' קולה נשמע שקט, אך תקיף.

'אני הולך לעזור לה,' אמר אתלטה.

'הישאר במקומך!' פקדה אסתרה. 'היא תסתדר לבד. אם תראה שאנו פוחדים ודואגים לה, תיבהל גם היא'.

'את מבטיחה לי?' צעקה ריקי.

'מבטיחה, Anđelikju miju, מלאכי, ואת יודעת שכשאמא מבטיחה, היא מקיימת!' לאחר מכן הוסיפה חרש: 'היא תקבל את השמלה הארורה גם אם כולנו נצטרך לרעוב שלושה ימים!'

'ואני גם רוצה את המֵח של כל העצמות!' הוסיפה ריקי לסחוט, דורשת את המעדן המשפחתי האהוב ביותר. כשהיתה מבשלת מרק, היתה אמא מבקעת את העצמות הגדולות, שולפת מתוכן את המֵח החם ומורחת על פרוסת לחם, מאכל שהיה אהוב על כולם.

'תקבלי גם את זה.'

'את מבטיחה?'

'מבטיחה! ועכשיו מספיק ודי, רדי מיד!'

ריקי השתלשלה מטה על נקלה ובזריזות, מרוצה על שהשיגה לבסוף את מבוקשה.

אסתרה הלכה למטבח להכין את ארוחת הערב. עיניה נמלאו דמעות. בלנקי וריקי הסתכלו בה ובכו גם הן. כי כשאמא היתה בוכה הן חשו שמחובתן להשתתף בבכיָה.

'Mama, pur luke joras?, אמא, למה את בוכה?' שאלה בלנקי, מתייפחת.

'Paramordi ki matarun a Ferdinand, מפני שרצחו את פרדיננד,' ענתה אסתרה.

'מה, הוא מלך היהודים? No supi ki el ez Ðidio, לא ידעתי שהוא יהודי'.

'לא, לא… אני לא בוכה על כך שדווקא הוא שנרצח, אם כי לא צריך לרמוס אפילו נמלה, על אחת כמה וכמה בן אדם. אני בוכה על כולנו, ועל כל הסרבים המסכנים שעכשיו הורסים להם את הבתים, מחריבים להם את החנויות וגוזלים מהם את רכושם… בגלל העוול. והכי קשה לי כי אני יודעת ששוב צפויים לנו זמנים נוראים, קֶרידָה, ימים קשים מאוד. תהיה מלחמה.'

'מה זה מלחמה?'

'La guera ez kuandu todus sufrin. מלחמה זה כשכולם סובלים. זה רעב, פחד ומצוקה… Todus lus mansevus ombris si van a ir, כשלוקחים את כל האנשים הצעירים.'

'אז מה זה שלום?'

'שלום,' אמרה בוקה, מהורהרת, 'הוא תקופה שמחה או עצובה, תלוי במאורעות הקטנים של היומיום. בימי שלום החיים מוּבָנים מאליהם. יש כמובן גם מוות, אבל הוא מתרחש באופן טבעי, מלוּוה באמירת 'קדיש', במודעות אֵבל בעיתונים ובהלוויות. ימי השלום הם ימים טובים, ימים שלכולם יש בהם זמן וכוח להתלונן'.

בלנקי לא לגמרי הבינה, אך אמרה: 'אני בעד שלום'.

'גם אני', הסכימה ריקי.

בשבר ענן ובפגיעת ברק בצלב הכנסייה הפְּרָבוֹסלבית תם יום 28 ביוני 1914 עבור ריקי, עבור סראייבו ועבור האנושות כולה. ריקי קיבלה שמלה ומח עצמות, סראייבו התנקשות וצלב מעוקם בראש הכנסייה הסרבית, והאנושות מלחמת עולם.

בלילה ההוא רשמה בוקה ביומנה: 'היום נדמה כי בעיר זו שלמרגלות הר טְרֶבֶּבִיץ' רוחש המון אדם רב, למראית עין שאנן ומחייך, ייחודי בהיותו מורכב מבני דתות שונות ולהם מנהגים שונים ושפות שונות; ברוח הקלילה והנעימה הוא נישא בבלי דעת לעבר עידן המוות. ואולם מתחת לחזות התמימה חי עם אחר: שסוע ומפוצל, לעתים עצוב ומריר, המשתוקק לחירות ולעצמאות. הוא מייצג ערב רב של אנשים המטביעים את חותמם על ההיסטוריה, אם ברעיונות ואם במעשים, ובכללם אלה הנושאים בעול חיי היומיום ובמאמץ לשרוד את האירועים ההיסטוריים, על כל מה שצפון בהם.'

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ריח הגשם בבלקן”