החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רקדני הריקושט

מאת:
הוצאה: | 2022 | 217 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

רקדני הריקושט הוא רומן פסיכולוגי-היסטורי המתפרש על פני שלושה דורות ובמרכזו התאבדות. את הרומן מובילות שלוש דמויות:
הילדה-המספרת, שנולדה לכאורה לתוך עולם שלֵו, אך מאחוריו סערה. סודות ואלימות צצים על פני השטח בעת התאבדותו של אביה. בבגרותה היא חוקרת את השאלה "למה?", ותוך כדי כך מגלה עבר משפחתי מסועף.
אביה, רופא וארכיטקט ודמות מרדנית-אנרכיסטית, השייך "לאצולה" הבלתי מוכתרת של ארץ ישראל, אך אי שקט וסכסוכים פנימיים מובילים את חייו לאבדון.
הסב, איש מחתרת וחלוץ, שהגיע לפלשתינה לאחר מסע ארוך ומפרך, שבמהלכו התגבשה בו ההכרה כי מטרתו מקדשת גם את האמצעים.
שלושת הדמויות מעלות את סיפורן לסירוגין. כל אחת מהן נפגעה מנתז אלימות פנימית או חיצונית ויוצרת את כוראוגרפיית הריקוד שלה אל מול הפגיעה, עד שבסופו של דבר מורכבת תמונה היסטורית-משפחתית שלמה.
אילת בן זיו היא פסיכולוגית וסופרת החיה בהרצליה. סיפוריה הקצרים פורסמו בכתבי עת בישראל ובחו"ל. ספרה "יעפת", קובץ סיפורים קצרים, פורסם בשנת 2006 וזכה בשבחי המבקרים.

מקט: 4-249-51034
רקדני הריקושט הוא רומן פסיכולוגי-היסטורי המתפרש על פני שלושה דורות ובמרכזו התאבדות. את הרומן מובילות שלוש דמויות: הילדה-המספרת, שנולדה לכאורה […]

פרק 1 — יורים וילדה

בבוקר זינק אבא מהמיטה, אף על פי שרוב הלילה לא ישן, והיה מופתע כמו ילד מנשימתו, מאור הבוקר, ממגע עורו עם החולצה הקרה. הוא הרגיש כל כך טוב עד כי חשש שייסוג מהחלטתו, אבל אז ניער את ראשו בסירוב. הוא התארגן מתוך תשומת לב לתחושת ההקלה שמילאה אותו. לאחר מכן יצא לַמטווח בדרום תל אביב, שאליו נרשם לאחרונה.

“דוקטור בן זיו, מה שלומך?” בירך אותו השומר בפתח.

כתמיד הרגיש מגוחך כאשר צירף השומר את התואר לשמו. “ממהר היום”, הוא מלמל בקושי אל מול עיניו הסקרניות של השומר ופנה למטה במדרגות, מדרגה ועוד מדרגה ועוד אחת. הוא האיץ עד שצביטה בבטן עצרה אותו.

אבא עצר ונשען על הקיר המלוכלך שהוביל למרתף, וליבו התחיל לדפוק בחוזקה. הוא נשם בכבדות ותהה אם מדובר בדום לב. פעימות הלב נרגעו לבסוף, ורק הצביטה המכאיבה המשיכה לזחול לו בתחתית הבטן. לעזאזל! חודשים של שימוש בסמים שיבשו את גופו, והוא היה חייב לרוץ לשירותים. הוא רץ לקומה התחתונה, סגר את הדלת והתיישב על האסלה, מניח את תיקו על ברכיו. רק אז הבין שזיעה קרה מטפטפת ממצחו. ההתרוקנות הייתה מהירה והוא לעג לעצמו בשקט, “כמעט עשית במכנסיים! פחדן!” הוא הכריח את עצמו להתנקות ולהתבונן באסלה. היה משהו מגוחך במחשבה שהוא מביט בתוצר האחרון שיְיַצר. “המוות יהיה היצירה האחרונה שלי”, התנחם כאשר התרוקנה האסלה.

אבא שטף את פניו במי הברז הקרים והתבונן במראה. עיניו הבהירות כהו, אך הוא שם לב לכך שלמבטו נוסף עתה שקט. טעמו המתכתי של הייאוש שליווה אותו בשנה האחרונה התפוגג. הוא יצא מאושש מהשירותים ונערך ליציאה לעמדה. הניח את התיק שלו בארונית בלי לטרוח לנעול אותה, הוציא את המכתב עם ההוראות הלקוניות לחלוקת קרן ההשתלמות הצנועה שלו והכניס אותו לכיסו, פנה למדף ההשאלה וביקש בקול החלטי אקדח.

אקדח עם קנה קצר, כדי לא לפספס ולהיוותר נכה.

שוב חש חיוני. הוא לא דמיין לעצמו עד כמה נעימה תהיה ההקלה. הוא הרכיב את האוזניות על ראשו, כיוון למטרה והחל לירות. כל ירייה זיעזעה את גופו, אך ידו נותרת יציבה. לידו צלפו עוד יורים והוא סקר אותם מהצד, מרוצה כתמיד מבדידותו.

מדריך הירי נעמד מאחוריו וטפח על כתפו. לרגע התבלבל וניסה לחשב כמה כדורים עוד נותרו לו. את הכדור האחרון יִיעד לעצמו. הוא נדרך, וחיכה שיסתלק. ידו המשיכה לירות ביציבות. המדריך התחבר לאיש צוות והסתלק, ולאבי רווח.

אבא טען את האקדח הקטן, פתח את הנצרה והכניס את הקנה לפיו. בקושי הצליח. מִפרק הלסת שלו היה מאובן. בשניות האחרונות עלתה בו תמונת אביו הזקן, מוכיחו באצבע. כל חייו נפנף לו אביו באתוס הציוני של התקומה והגבורה, נתן לו הרגשה שנכשל במשימותיו. היום הוא עמד להדגים לו גבורה מסוג אחר. גבורה או שפלות? השתהה.

עוד רגע יתמוטט לרצפה. הוא התנחם בתמונה שעמדה מול עיניו בחודשים האחרונים: גופתו שרועה, חסרת חיים, על המיטה במכון הפתולוגי. שנים רבות עבד כרופא במכון וראה מאות מתים, תמיד קינא בשקט שלהם.

קנה האקדח הרותח צרב את שפתיו, ופיו היה יבש ובלום. תחושותיו האחרונות היו הכווייה בשפתיו, מלאוּת הפה והחנק בגרון. הוא סחט את ההדק.
***

אבא צץ מקצה הרחוב הארוך, שהעצים גדלו בו מוטים פנימה והתחברו לקשת שהסתירה את השמיים. מתחת להם השתרעו בתים בעלי גגות רעפים אדומים ועם אדניות של פרחי גרניום תלויות בחלונות. האווירה הביתית של מרכז הכרמל עוררה בו את הרצון לפרוץ פנימה ולהשתייך, ובו־זמנית את הדחף לברוח. טיפות זיעה נקוו על שפתו העליונה והוא הידק את שפתיו. הכאבים הציקו לו והוא ידע שלא יוכל להאריך את הפגישה, אבל ההחלטה שקיבל סייעה לו להתגבר על המצוקה. הוא ידע כי בעוד כמה ימים יפסיק לסבול.

אבא התקרב לבית שבו גרתי, דפק על הדלת ואימא יצאה אליו. “גדעון! חבל שלא הודעת לנו מראש! תצטרכו להיפגש בחוץ”. היא הסבירה שהוריה הגיעו מהקריות והורי בעלה השני הגיעו מחולון, ושתי המשפחות נסעו עד אלינו לחיפה. “אני לא רוצה בלגן!”

גם לו היה נוח יותר להישאר מעבר לגדר.

“אולי תוכלי להוציא לי צלחת צ’ולנט. צ’ולנט, נכון? זה מה שאתם אוכלים?”

“כן. צ’ולנט. אשלח עם הבנות צלחת”.

הוא הסתכל בעיניה של אימי, זיהה כעס ורחמים והתענג עליהם כקבצן מורעב. הוא לא הגיע לפגישה במטרה להגיש לה את החשבון. בשלב הזה כבר ידע שהחטאים שלו ושלה אינם משתווים, ושאם בכלל קיימת אשמה בין בני אדם, החלק שלו גדול יותר. אני, בתו, איני שופטת אותו, ואולי דווקא כן, אבל ברור לי שאף פעם לא טרח לשתף אותה במחשבותיו. רק ארבע שנים ארכו נישואיהם של הוריי, וכאשר הייתי בת שנתיים הוא הבין שדַי לאמלל את כל הנוגעים בדבר, כולל את עצמו, והם התגרשו. כאשר הכירו, אימא ראתה בו אדם מבריק ואציל נפש; בהמשך גילתה פרא שאותו אי אפשר לאלף, שהעמיד את החופש שלו בראש סדר העדיפויות, והיה מי שטען שרימה אותה.

“אני אשלח אותן החוצה אחת אחרי השנייה”, אמרה.

“רגע. אני רוצה לדעת מה הן חושבות עליי”. השאלה נפלטה מפיו בכנות. אימא התפלאה: “תראה, גדעון, הקשר ניתק ואתה אבא שלהן. אני חושבת שהן מאוכזבות. ברור שהן רוצות לפגוש אותך!”

הוא ידע שהיא צודקת. הימים חלפו עליו בבידוד. ככל שהניח לקרוביו, נסוג לחוסר מגע. מבחינתו לא נותר בו ערך עבור אף אחד, והוא חשב שיעשה לכולנו טובה אם ייעלם מן העולם. הקיום עצמו הכאיב לו. “אם ישנאו אותי”, בוודאי ניחם את עצמו, “יהיה להם קל יותר”.

יצאתי אליו. הייתי אמנם כבר בת שתים עשרה, אבל לא ידעתי אם החליט פתאום להכיר אותי או שהגיע מתוך שאיפה נסתרת לרדת על הברכיים ולהתחנן לסליחה. גם איני בטוחה איזו תשובה אני מעדיפה עכשיו. הייתי הצעירה שבבנותיו, וגבהתי בהרבה מאז פגישתנו האחרונה. בינתיים בא החורף, ואיתו התחלפה החיוניות הילדותית שלי בסרבול פנימי של גיל ההתבגרות. התיישבנו על ספסל שאוטובוסים כבר לא עצרו לידו, ואני מודה שכמו קסם, גם הזמן נעצר לרגע.

אני מנסה לדמיין מה ראה בי: שיער ארוך סביב פנים צרות, גוף רזה עם הנצה של חזה שניסיתי להסתיר, ועיניים בגוון דבש שקיוו למשהו שלא יתממש. לבשתי חצאית הודית, והרגליים שלי היו יחפות. התגאיתי בעור הקשה שהצמחתי בכפות הרגליים ובתחושה שאני יכולה ללכת גם על אספלט או זכוכיות, אבל בתוכי הייתי ילדה רגישה, ומכל חבורת ילדיו, שגדלו אצל אימהותיהם, הייתי זאת המתחננת לחיבוק או ליטוף כמו חתול עזוב.

“ככה את מסתובבת?” הוא התחיל.

“כן, יחפה עוד מאז הקיץ”, אמרתי, ואולי הגאווה ושמחת החיים שלי הרגיעו אותו. אולי לרגע קיווה שהוא לא הזיק לי…

הייתי ילדה ביישנית ומופנמת, ובתחילת הפגישה התבוננתי בו במבט מסתייג. פחדתי מהדמיון שלי אליו, כי הרי תמיד היה קרוע בין ניגודים, כאילו היו לו אלף נשמות.

“אז מה את קוראת?” ניסה לפתוח בשיחה מאולצת.

סיפרתי לו את העלילה של “נשים קטנות”, הספר שקראתי, ובאותו הרגע לא זכרתי את שם המחברת. בקושי זכרתי את שם הספר. אני מנחשת שהוא נהנה לשמוע אותי, אבל בכל זאת לא ויתר. “זה חשוב, חשוב לזכור מי כתב”, אמר ונזכר שכך דיברו אליו הוריו ונבהל.

“למה?” התרסתי.

“כדי שתוכלי לקרוא עוד מהספרים של אותה הסופרת. כדי שתוכלי להכיר אותה טוב יותר ולהעמיק ברעיונות שלה”, ניסה ברוך וחדל להטיף. הספרות היא ירושה משפחתית. הוריו הלעיטו אותו בספרים ובשמות סופרים מגיל צעיר, הוא ידע שזה לא סייע לו לנהל את חייו באופן נבון יותר ובכל זאת לא היה יכול להימנע מלתת ליוצריהם את הכבוד המגיע להם.

“לא. לא אכפת לי. לא רוצה. לא מעניין אותי”, אמרתי.

נראה ששם לב שהתגריתי בו, ואולי אף העדיף שאתמרד ואכעס בגלוי? הוא התעלם מהערתי ודיבר איתי עוד על הספר שקראתי, הנושא היחיד שבו היה יכול כנראה לפתוח לאחר שלא נפגשנו חודשים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהקשיב לי ושהתעניין בדבריי. כל כך התרגשתי, אפילו נפתחתי. דיברנו על רוחה החופשית של גיבורת הספר. הוא התוודה שמאז ומתמיד שחה נגד הזרם ונרתע מכל התערבות בחייו, ואני עניתי בהתנשאות של ילדה בת שתים עשרה שגם אני לא אתן לאף אחד להשפיע על חיי, אפילו לא להוריי.

בדיעבד קשה לי להאמין שלא הרהר באותו הרגע על השפעת מותו עליי. נפגשנו בחורף 1980, ימים מעטים לפני התאבדותו, והלוואי שהיה רומז לי שזאת פגישתנו האחרונה, או נותן לי באופן כלשהו את ברכת הדרך. אני זוכרת שהוא לא ניסה להסיט אותי מהעמדה הילדותית שלי, זוכרת את ההתרגשות שלי מהמבט המרוכז שלו ואת תשומת ליבו לכל מבט ומילה שלי. אבא הקשיב לי והתעניין בי!

בסיום ביקש שאקרא לאחותי, והשתררה שתיקת מבוכה. אני לא זוכרת הרבה חיבוקים ממנו, אבל כאשר קמתי ללכת הוא פתח את ידיו לקראתי. הוא אימץ אותי אליו בחיבוק דומם, ובניגוד לרצון שנינו, משהו מהשבר שלו חדר אליי. גופו איבד משקל והפך לפחות ענק, זרועותיי כמו גדלו והתארכו, ובכל זאת לא הצלחתי להקיף אותו ונותר לי פער בין ידיי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.