לא צריך להסתכל על דְרוּ סילבֶר הרבה זמן כדי לראות שהבנאדם עשה טעויות. רגע התהילה שלו בתור מתופף בלהקת רוק […]
1
היום יום שלישי, קצת פחות משלושה שבועות לפני שאשתו אמורה להתחתן, וכמה ימים לפני שסילבר יחליט זמנית שהחיים אינם בהכרח מצדיקים את המאמץ הכרוך בהם, אם מדובר בחיים עלובים כמו שלו. עברו בערך שבע שנים וארבעה חודשים מאז שדניס התגרשה ממנו, משורה ארוכה של סיבות מוצדקות, ובערך שמונה שנים מאז שהלהקה שלו, “הסביונים השפופים”, הוציאה את האלבום הראשון שלה, וחבריה הפכו בן לילה לכוכבי רוק בזכות הלהיט היחיד שלהם, “מבוכת עולמים”. למשך קיץ אחד מבורך היה נדמה שכל העולם שר את השיר הזה. ואז כבר לא, ואז הוא לא הצליח לסדר לעצמו מעצר — למרות שבעצם סילבר כן נעצר, פעמיים; פעם על נהיגה בשכרות ופעם על שידול, והוא היה מספר לכם על זה בשמחה, אבל הפרטים היו איכשהו מעומעמים קצת בזיכרונו באותם ימים, והיום כל הפרשה נהייתה היסטוריה שבעל פה שאף אחד לא זוכר. ואז, בעזרת מניפולציה קטנה שחברת התקליטים עשתה מאחורי הקלעים, החליט פּאט מקרידי, הסולן שלהם, לעזוב את הלהקה ולפצוח בקריירת סולו שהיום כבר אפשר לכנותה מזהירה, ושלח את דני (בס), רֵיי (גיטרה מובילה) וסילבר (תופים) הביתה לאֶלמסבּרוּק, לבהות בעצב בשארית חייהם האפרוריים להכאיב. והיות שלסילבר לא היה לאן ללכת, הוא חזר הביתה וגילה שדניס כבר החליפה את המנעולים ומצאה לעצמה עורך דין.
אבל זה היה אז, ואילו היום יום שלישי, שמונה שנים ואינספור טעויות לאחר מכן. סילבר בן ארבעים וארבע, מי היה מאמין, בכושר אפס ומדוכא — אם כי הוא לא יודע אם קוראים לזה דיכאון גם כשזה מוצדק לגמרי; אולי אז אתה פשוט נקרא עצוב, או בודד, או רק מודע להכאיב, ברמה יומיומית ממש, לכל הדברים שלעולם לא תוכל לחזור אליהם.
והיות שהיום יום שלישי, סילבר וג’ק נמצאים בדרכם לאונן.
“זאת טבעת נישואים?”
הם שועטים על הכביש הראשי בב־מ־וו הנפתחת של ג’ק, בת העשר, וג’ק מבחין לפתע בטבעת שעל אצבעו של סילבר. ג’ק משמיע מוזיקת היפ־הופ בקולי קולות ומעמיד פנים שהוא מכיר את המילים, ואילו סילבר מתופף בהיסח הדעת על ברכיו לפי הקצב הממוכן. הם בני אותו גיל, חיילים למודי קרבות במלחמה שכולה החלטות שגויות וצעדים מוטעים.
הוא שכח להסיר את הטבעת. רק אלוהים יודע כמה זמן הוא עונד אותה. שעות? אולי ימים. באצבעו עדיין יש חריץ מהימים שהיה נשוי, ובכל פעם שהוא עונד אותה היא מחליקה למקום כמו חלק ממכונה, והוא שוכח שהיא שם. בעצב הוא שולף אותה מאצבעו ותוחב אותה אל כיסו, שם היא מקרקשת לצד המטבעות, גם הם פריטים עודפים בחייו.
“מה הסיפור, סילבר?” שואל ג’ק. הוא צריך לצעוק כדי שקולו יישמע מעל לכביש המהיר, להיפ־הופ ולצלצול הבלתי פוסק שבאוזניו של סילבר. סילבר סובל מסימפטומים מתונים עד חמורים של טיניטוּס.1 אין לזה מרפא, וככל הידוע לו, אף אחד לא יזם שום טריאתלון שיעלה את המודעות לתופעה או יעזור לגיוס כספים למחקר. הוא סובל לבד.
1 טיניטוס — תופעה של צלצול באוזניים, לרוב מונוטוני, ללא כל גירוי חיצוני אמיתי של רעש.
“אני סתם משחק איתה.”
“זאת באמת טבעת הנישואים שלך?”
“בניגוד לְמה?”
“לא יודע, חשבתי שאולי הלכת וקנית לעצמך טבעת.”
“למה שאני אקנה לעצמי טבעת נישואים?”
“למה שתשים את הטבעת הישנה שלך, עשר שנים אחרי שהתגרשת?”
“שבע שנים.”
“סליחה. שבע שנים. אני מודה בטעות.”
ג’ק שולח אליו חיוך קטן וערמומי, זה שאומר אני מכיר אותך יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך, זה שבדרך כלל מעורר בסילבר חשק לתקוע לג’ק אצבע בתוך העין, להחדיר אותה עד לחלל האף ולהוציא אותה מהעין השנייה, כך שתהיה לו ידית נוחה שבעזרתה יוכל לתלוש ממנו את הפרצוף.
“משהו לא בסדר, סילבר?”
“מה יכול להיות לא־בסדר? אני בן ארבעים וארבע ואני בדרך לאונן לתוך כוס בשביל שבעים וחמישה דולר. חי את החיים הטובים.”
ג’ק מחייך. “הכסף הכי קל שתעשה בחיים.”
נתח נכבד מהזמן שהוא מבלה עם ג’ק מוקדש לתהייה אם ג’ק באמת מאמין לבולשיט שהוא מנסה למכור לאחרים. שניהם גברים גרושים בגיל העמידה, והחברוּת ביניהם נוצרה על רקע מצוקה משותפת, כי שניהם מצאו את עצמם גרים באותה קומה ב”ורסאי”. ג’ק חושב שסילבר מדוכא וסילבר חושב שג’ק אידיוט, ובכל רגע נתון אפשר לקבוע כללית ששניהם צודקים.
הם נמצאים בדרכם לשלוחה צדדית של “מרכז המחקר הרפואי בְּלֶצֶ’ר־רוֹיאל”, שם הם יירשמו בקבלה, יגישו את זרועם לדקירה של בדיקת דם, ואז יגישו את הזין של עצמם לטיפול זריז של שפשוף אכזרי ויגמרו בלי נשמה יתרה לתוך צנצנות של דגימות. הם ישיגו זאת ללא עזרת חומרי סיכה כימיים, בשם המדע, ובשם התשלום השבועי על סך שבעים וחמישה דולר.
התרופה שאת הניסוי בה הם מבצעים כרגע — ג’ק גילה את זה באינטרנט — מיועדת להיות טיפול א־הורמונלי חדש לשיפור תנועתיות הזרע. תופעות הלוואי האפשריות הן שינויים במצב הרוח; סחרחורת; וגם, מוזר ככל שזה יישמע, ירידה בחשק המיני, תופעה שהם התבשרו עליה מפי מתאמת המחקר במהלך הרצאת הפתיחה בת עשרים הדקות, ושנאמרה אפילו ללא שמץ קל של אירוניה.
אתם לא רוצים לשמוע פרטים על הדגימה שהוא הפקיד, על החדר הקטן שאפוף כמויות נדיבות של תרסיס חיטוי בעל עוצמה תעשייתית, על מגזיני הפורנו הבלויים שהוא לעולם לא ייגע בהם בגלל כל הידיים הדביקות שמיששו אותם במשך שנים. על מכשיר הטלוויזיה הקטן והמדכא המונח על שידה רעועה של “איקאה”, ועל הערמה הקטנה של די־וי־די, שכל אחד מהם מסומן באות ס (סטרייט) או ג (גיי). או על זה שהוא לא יושב בכיסא או צופה בדיסקים, אלא פשוט עומד איכשהו באמצע החדר עם התחתונים למטה ליד הקרסוליים, ומעלה בעיני רוחו תמונות של הבחורות ששכב איתן כשהיה צעיר ועדיין היה מסוגל לשקוע כל כולו בנשיקה עמוקה ומלאת תשוקה, במראה של שד שזה עתה נחלץ, בעיניים העשֵנות והעצומות למחצה של בחורה חמה המרימה אליך את מבטה בעודה מתנפלת עליך ברעבתנות ומוצצת לך.
אבל כמו תמיד, שנייה לפני שהזרע שהוא פולט צונח אל תחתית צנצנת הדגימה בגיהוק קטן של פלסטיק, ולא משנה כמה הוא נחוש להימנע מכך, הוא רואה את דניס מזעיפה אליו מבט בלוויית הלעג הקבוע שלה, ומפקיעה מהרגע את מעט העונג המולקולרי שעוד היה בו.
אנחה אחרונה עלובה ולחיצה, הלחוּת הקרירה של המגבון לתינוקות, ואז חוֹם הזרע שלו למגע אצבעותיו מבעד לקירות הפלסטיק הדקים של צנצנת הדגימה, זרע שנראה חי יותר ממה שהוא אמור להיות, בהתחשב בכך שהוא בקע ממנו ולא ממישהו אחר.
אין עדיין תגובות