החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רבין ואוסלו

מאת:
הוצאה: | 2021 | 256 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

מטרת המחקר שעליו מתבסס הספר היא לבחון מה גרם ליצחק רבין לחתום על הסכם עם יאסר ערפאת, שנוא נפשו, ולהכיר בארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). האם הייתה זו הבטחתו ערב הבחירות הכלליות, ביוני 1992, להגיע להסכם עם הפלסטינים לאוטונומיה, תוך שישה עד תשעה חודשים, או הייתה זו מצוקה פוליטית שאליה נקלע במאבק הפנימי עם שמעון פרס בתוך מפלגת העבודה? אולי הייתה זו הבנה כי במציאות שאליה נקלעה מדינת ישראל לאחר חמש שנות אינתיפאדה, חיוני לחלץ אותה ממנה, לאחר יותר מעשרים שנה של שלטון בשטחים המוחזקים. כמו־כן, תרמה לרבין המציאות הבין־לאומית החדשה – מלחמת המפרץ וקריסת ברית המועצות – לגיבוש תפיסות חדשות: מדינית וביטחונית. נברר גם מה היה מאחורי הקלעים של הדיונים באוסלו.
ד"ר עמוס שיפריס הוא חבר קיבוץ נען. ספריו הקודמים: ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו (יד טבנקין, 2010); קיבוץ נען – ביוגרפיה של מקום (קיבוץ נען, 2010); משלת רבין הראשונה 1977-1974 פורת, 2013); ימים של שקט וסער – חיים בקיבוץ נען בעשור הראשון על פי מכתבים, 1939-1930 (פורת, 2015); מעשה שלא תם – הדור השני בקיבוץ נען, (פורת, 2017).

מקט: 4-249-50987
מטרת המחקר שעליו מתבסס הספר היא לבחון מה גרם ליצחק רבין לחתום על הסכם עם יאסר ערפאת, שנוא נפשו, ולהכיר […]

מבוא

עשרים ושמונה שנים עברו מאז החתימה החגיגית על הסכם אוסלו בין ישראל ובין הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף) על מדשאות הבית הלבן (ספטמבר 1993). הסכם זה התקבל בישראל בהפתעה גמורה ובתקוה גדולה, אך בתוך זמן קצר התנפצו התקוות הגדולות והיו לחששות ואף להתנגדויות בגלל מעשי טרור ורצח של ישראלים רבים בידי הפלסטינים, בעיקר על ידי הזרמים הקיצוניים — החמאס והג’יהאד האסלמי — שלא היו שותפים להסכם והתנגדו לו מכל וכל. ואין לשכוח גם את איבתן הגלויה של סוריה ואירן, שסייעו ככל יכולתן לטרפד את ההסכם.

נזכיר בקצרה נקודות צומת במאבק הפלסטיני (ומדינות ערב) נגד ישראל:

1948 — הקמת מדינת ישראל והיווצרות בעיית הפליטים, לימים הפליטים הפלסטינים.

1959 — הקמת פת”ח (התנועה לשחרור פלסטין) על ידי יאסר ערפאת וצעירים נוספים.

1964 — הקמת אש”ף (ארגון לשחרור פלסטין) ביוזמה מצרית בוועידת הפסגה הערבית הראשונה שהתכנסה בקהיר. בשנה זו נכתב מסמך היסוד של אש”ף בשם האמנה הלאומית הפלסטינית. מסמך זה תוקן בשנת 1968 והיו בו שלוש נקודות מרכזיות: האחת — מאבק לשחרור כל שטח פלסטין; השנייה — באמצעות פעולה זאת יבוא קץ לקיומה של מדינת ישראל; השלישית — שאיפה לעצמאות במסגרת הפאן־ערביות.

1967 — מלחמת ששת הימים ותבוסת מדינות ערב.

ספטמבר 1967 — ועידת חרטום של מדינות ערב: “לא שלום עם ישראל, לא הכרה בה, לא משא ומתן עמה, דבקות בזכות העם הפלסטיני על מולדתו”.

1968 ואילך — רצף של פעולות טרור של ארגונים פלסטינים נגד יהודים וישראלים ברחבי העולם ובתוככי ישראל.

1973 — מלחמת יום הכיפורים.

אוקטובר 1974 — ועידת רבאט בה חוזק מעמדו של אש”ף ונמנע מירדן לנהל כל משא ומתן עם ישראל.

ספטמבר 1975 — נחתם הסכם הביניים בין ישראל ומצרים שהיה מבוא להסכם השלום בין שתי המדינות.

ספטמבר 1978 — ועידת קמפ דייויד (ישראל, מצרים, ארה”ב).

מרס 1979 — נחתם בוושינגטון הסכם השלום בין ישראל ומצרים.

נובמבר 1980 — ועידת מדינות ערב בעמאן, ללא השתתפות מצרים, קבעה כי “החלטת מועצת הביטחון 242 אינה עולה בקנה אחד עם הזכויות הערביות ואינה משמשת בסיס מתאים לפתרון המשבר במזרח התיכון ובמיוחד בעניין הבעיה הפלסטינית”.

דצמבר 1987 — פרוץ האינתיפאדה.

יוני 1988 — פסגה ערבית באלג’יר, ללא השתתפות מצרים, התכנסה ביוזמת אש”ף לדיון על ההתקוממות הפלסטינית בשטחים המוחזקים נגד ישראל.

יולי 1988 — חוסיין מלך ירדן הודיע, בעקבות ועידת אלג’יר, על ניתוק ירדן מהגדה המערבית.

נובמבר 1988 — המועצה הלאומית הפלסטינית בראשות מנהיגה יאסר ערפאת התכנסה באלג’יר והחליטה על כינון מדינה פלסטינית, על פי החלטה 181 של עצרת האו”ם ב־29 בנובמבר 1947: חלוקת ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית־פלסטינית. זמן קצר לאחר מכן הכירו בהחלטה זאת רוב מדינות ערב.

13 בספטמבר 1993 — נחתם הסכם בין ישראל ואש”ף בוושינגטון על הכרה הדדית, ובהמשכו כינון ישות פלסטינית אוטונומית ברצועת עזה וביריחו. (אוסלו א’).

25 בפברואר 1994 — הרצח במערת המכפלה של מתפללים פלסטינים.

4 במאי 1994 — הסכם קהיר — עזה ויריחו תחילה.

1 ביולי 1994 — ערפאת מגיע לעזה.

26 באוקטובר 1994 — נחתם בערבה הסכם השלום בין ישראל וממלכת ירדן.

28 בספטמבר 1995 — החתימה בוושינגטון על הסכם הביניים בין ישראל ואש”ף (אוסלו ב’).

מטרת המחקר שעליו מתבסס הספר היא לבחון מה גרם לראש הממשלה יצחק רבין לחתום על הסכם עם יאסר ערפאת שנוא נפשו להכרה בארגון לשחרור פלסטין (אש”ף). האם הייתה זו הבטחתו ערב הבחירות הכלליות ביוני 1992 שבה הבטיח שיביא להסכם עם הפלסטינים לאוטונומיה תוך שישה עד תשעה חודשים, או הייתה זו מצוקה פוליטית שנקלע אליה בוויכוח עם שמעון פרס שר החוץ ואחרים במפלגת העבודה. ואולי הייתה זו הבנה כי, במציאות שאליה נקלעה מדינת ישראל לאחר חמש שנות אינתיפאדה, חיוני למצוא דרך לחלץ את ישראל מהמציאות הקשה שבה היא שרויה לאחר יותר מעשרים שנה של שלטון בשטחים המוחזקים. וכן, מה היה מקומה של המציאות הבינלאומית החדשה כמו: מלחמת המפרץ וקריסת ברה”מ, שתרמה לראייה מעודכנת בתפיסה המדינית־ביטחונית של רבין. ננסה לברר מה היה מאחורי הקלעים של דיוני אוסלו, בעיקר המאבק הפנימי בין פרס ורבין ובתוך מפלגת העבודה. בתוך כך נבדוק את דרכי הפעולה של רבין במימוש הסכמי אוסלו והדגשים שלו בביצוע ההסכמים והובלתו החד־משמעית במשך שנתיים עד רציחתו הנתעבת בידי בן עוולה. אני מדגיש כאן כי לא אטפל בפן הכלכלי ובהיבטים הכלכליים של הסכמי אוסלו, מה שידוע כהסכם פריז משנת 1994. כמו כן, לא אעסוק כאן בסיכום כל תהליך אוסלו ובוודאי שאיני מתיימר להעריך אותו על עליותיו ובעיקר מורדותיו לאחר עשרים ושמונה שנים מיום חתימת ההסכם בספטמבר 1993. בעיקר משום שהספר עוסק ברבין ותהליך אוסלו ורציחתו של רבין שיבשה מאוד את המשך התהליך.

חשוב לזכור שעמדת מפלגת העבודה בכל השנים מאז מלחמת ששת הימים הייתה, שאין לספח את הגדה המערבית למדינת ישראל, אך יחד עם זאת אין לחזור לגבולות שלפני המלחמה, כלומר גבולות 4 ביוני 1967. זו הייתה עמדתם של רוב ראשי מפלגת העבודה, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין. עמדתו של שמעון פרס בתקופת ממשלת האחדות הלאומית הייתה יותר דו־ערכית. רוב ראשי המפלגה הכריזו אין־ספור פעמים כי עמדת מפלגת העבודה היא ליצור גבול בר הגנה במזרח. הכוונה היא לבקעת הירדן, באמצעות הקמת יישובים שישולבו עם מערך צה”ל באזור, וכשיגיע היום תוחזר הגדה לשליטת המלך הירדני עם תיקוני גבול מתבקשים. בפועל, התקיימו כל הזמן שיחות סודיות עם חוסיין מלך ירדן, אך לא נעשה שום מעשה להחזיר לאחריותו את הגדה המערבית ואת ירושלים המזרחית. בז’ארגון הפוליטי הישראלי הייתה זו ‘האופציה הירדנית’. הנסיבות הפוליטיות בישראל לא אפשרו מהלך זה וגם הוויכוחים הפנימיים הקשים בתוך מפלגת העבודה מנעו צעד זה. ביחד עם זאת הייתה התנגדות מוחלטת לכינון מדינה פלסטינית בשטח שבין מדינת ישראל וממלכת ירדן תוך כדי מלחמת חורמה באש”ף. פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987 טרף את הקלפים, וממשלות ישראל נזקקו להרבה תושייה ומאמץ להבין את פשר ההתרחשויות, ומכאן לגזור מדיניות חדשה. נוסיף כי יצחק רבין כיהן כשר ביטחון בממשלות האחדות הלאומית (שהתבססו על הסדרים בין מפלגת העבודה והליכוד) במשך שש שנים רצופות (1984-1990) ובזמן כהונתו פרצה האינתיפאדה. כשנה לאחר מכן החליטו מדינות ערב כי אש”ף בראשות ערפאת הוא המייצג הבלעדי של הפלסטינים, ולא מלך ירדן. כעת, המחשבה שרווחה עשרים שנה, שירדן היא המייצגת את הפלסטינים, נפלה לבלי שוב. מעתה הפך ערפאת למייצגם של הפלסטינים, בעידוד מדינות ערב. בנסיבות אלה, נאלצה ישראל על כורחה לחשב מסלול ביטחוני ומדיני חדש, וכך גם יצחק רבין.

הערה על מקורות המחקר

הניסיון לאתר מסמכים ותעודות של ראש הממשלה רבין, עוזריו הקרובים וחבריו נתקל בקושי גדול מאוד. בני המשפחה ועוזריו של רבין אמרו לי במפורש שהוא לא השאיר אחריו רשימות או מסמכים ממה שמכונה ‘תהליך אוסלו’. ייתכן שאותם אנשים מחזיקים בידיהם רשימות ותעודות בנות התקופה, אך, לצערי, לא אפשרו לי לעיין בהן מטעמים השמורים עמם.

חלק מרכזי ממסמכי המדינה הגנוזים בארכיון המדינה, כמו למשל ישיבות ממשלה וישיבות ועדת השרים לביטחון וועדת חוץ וביטחון של הכנסת, לא נפתחו לעיון הציבור וכך גם תיקיהם האישיים של האנשים המרכזיים הקשורים לתהליך אוסלו. מעט מאוד מסמכים הקשורים לנושא הספר נפתחו לעיון הציבור. התלבטתי ארוכות בסוגיית המסמכים והתעודות, שהם המפתח לכל מחקר. על פי עדות צבי אלדרוטי, מנכ”ל משרד ראש הממשלה בשנים 1995-1996 ושנים רבות ידיד קרוב של יצחק רבין, הוא העביר לארכיון צה”ל, על פי בקשת לאה רבין, את כל המכתבים האישיים וחומרים אישיים נוספים. (עדות צבי אלדרוטי לבועז לב־טוב, 2.11.2003. באדיבות מרכז יצחק רבין). כמעט כל החומרים הנזכרים לעיל חסויים.

על אף כל הקשיים הללו, חשבתי כי מן הראוי לכתוב, ככל שאני יכול, את עמדת יצחק רבין בכל הקשור לתהליך אוסלו. הנושא עדיין עומד על סדר היום של מדינת ישראל ומעסיק מאוד את הממשלה ואת הציבור הישראלי.

בסופו של דבר, החלטתי לגשת למחקר על פי החומרים הכתובים המצויים בידי ולהיעזר בעיקר בעיתוני התקופה ובספרים העוסקים בנושא.

כדי להתגבר על הקושי בהשגת תעודות בנות התקופה נעזרתי בעדויות בעל פה שערך מרכז יצחק רבין עם אישים רבים בשנים 2002-2011. את הראיונות קיימו בועז לב־טוב וטלי ליפקין־שחק.

כמו כן, כדי להרחיב את התמונה, קיימתי שיחות אישיות עם עוזריו של רבין, ידידיו ואישים אחרים בשנים 2018-2020 (אפרים סנה, איתן הבר, שמעון שבס, ז’ק נריה, דני יתום, אהוד יערי, ניבה לניר, בני לביא — ראש הלשכה של אמנון ליפקין־שחק, קלמן גייר, ואליקים רובינשטיין.)

מקור חשוב ביותר היו העיתונים: הארץ, מעריב וידיעות אחרונות.

כמעט כל הספרים שיצאו לאור עד עתה בנושא אוסלו נכתבו על ידי אנשים מן המעגל הקרוב לשר החוץ שמעון פרס ולסגנו במשרד החוץ, יוסי ביילין.

את רשימת הספרים המלאה ראו בסוף הספר.

והערה אחרונה: החלטתי להימנע מהערות שוליים כנהוג במחקר אקדמי ולשלב אותן בתוך הטקסט כדי להקל על הקורא.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.