החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מלכה לב אדום

מאת:
הוצאה: | 2017 |
קטגוריות: אהבה ותשוקה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

"התמסרתי לו, למגע שלו. לא היה שם שום היגיון באהבה הזאת, באהבה עם היגיון את לא מאבדת את הראש ולא מניחה את לבך למשמרת אצל האחר, נתונה לחלוטין לחסדיו. את לא עוצרת את נשימתך בכל פעם שידו מתהדקת על העורק הראשי שמזרים דם מחדרי הלב שלך וחוזרת לנשום בכל פעם שהוא נושק לך. זו לא אהבה, זו מכונת הנשמה. וכשהיא מפסיקה לפעול, את פשוט חדלה מלהתקיים."

מלכה לב אדום הוא ספר ההמשך של הספר פוקר פייס המגולל את סיפורים של ניק פרייס, עיתונאי בכיר במערת עיתון בלאס וגאס, וג'וליה פיין, מפיקת אירועים מצליחה.

כשכל הקלפים במשחק נטרפו והמסכות נפלו, ניק וג'וליה מגלים שאהבה היא משחק מסוכן. הם נאלצים להתמודד עם הגילויים של כל מה שלמדו זה על זה ולנסות, על אף כל המכשולים, למצוא את דרכם חזרה האחרת לזרועות השני.

המשימה הזאת מתבררת כלא-פשוטה כלל, כל עוד ניק מתקשה להתגבר על תיעובו העז לכסף ולמעמד וכאשר ג'וליה, מצדה, לא מוכנה לוותר על הישגיה ועקרונותיה.

האם אהבה מנצחת הכול? האם העובדה שג'וליה בוחרת שלא להתבייש במי שהיא, תגרום לה לאבד את הגבר שהיא אוהבת? האם בכוחה של אהבה לגבור על הכאב והפחד, או שרוחות הרפאים של העבר הם הקובעים את המציאות?

בסיפור של ניק וג'וליה נחבאת אמת אחת קטנה, חזקה מכול, שעשויה לאחד אותם לנצח או להפריד ביניהם לעולמים.

מלכה לב אדום הוא ספרה השלישי של מיכל אדלר, בת 32, מחברת רבי-המכר יהלום ופוקר פייס, בעלת תואר בפסיכולוגיה ומשפטים, אם לשני ילדים ומאמינה גדולה באהבה ובעוצמה הטמונה בכל אישה.

מקט: 978-965-555-949-1-1

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
ג'וליה

אני חולפת במסדרון הארוך בדרכי אל הסלון רחב הידיים שבקומת הכניסה. צעדיי הכבדים בביתי הגדול והריק מהדהדים לכבודי את התזכורת לכך שאני לבד בעולם הזה, על אף הכול. למרות הכול.

"הנה את!" קולו עולה מאחת מפינות הישיבה בסלון והוא מחייך לקראתי חיוך חם ורחב ולבי נדרך. אני מייד עוטה עליו שריון, מעדיפה ללקק בשקט את הפצעים המדממים שלי עד שיתאחו ויגלידו. החיים לימדו אותי שצריך להסתכל תמיד קדימה, גם כשהעבר ממשיך לרדוף אחרייך. הלב עצמו ממשיך לפעום, זה מה שהוא יודע לעשות, עם הכאב ונגד הכאב.

"עד שהכאב יחלוף…" אני ממלמלת לעצמי והוא מתקרב אליי במהירות, מושיט את זרועותיו ומבקש לעטוף אותי בחיבוק אוהב.

"אמרת משהו?" הוא שואל וזרועותיו גולשות אל מותניי. אלפי חבלים מושכים אותי בכוח לאחור אך אני מתנערת מהם במאמץ ומתמסרת לחיבוקו העוטף. אולי אמצא לי בין זרועותיו בכל זאת רגע דל של נחמה. רגע אחד שבו ארגיש שייכת.

"כלום," אני מחייכת אליו והוא מצמיד את גופו לגופי הסרבן. האם לנצח נועדתי לכאוב?

"מה תרצי לעשות היום?" הוא שואל ומתרחק מעט מעליי כדי להביט בי מקרוב.

"למען האמת, יש לי המון עבודה," אני משיבה בהיסוס. אני לא רוצה לאכזב אותו ובטח לא לפגוע בו, לא מגיע לו. הוא כל–כך טוב אליי וקשוב, הלוואי שהייתי יכולה להתמסר לו בכל לבי, אבל אני בטוחה שהוא מבין אותי. סקוט תמיד מבין אותי. כבר שנים. שנינו חיים באותו עולם שבו לכסף אין מוניטין רעים והוא לא נתפס כמשחית אלא כאמצעי להשגת מטרות שצריך לעבוד קשה למענו. בעולם שלנו זה מתבקש ואף רצוי.

סקוט חיזר אחריי מהיום שהכרנו אבל מעולם לא נעניתי לחיזוריו. הוא חתיך אמיתי, העיניים שלו נבונות וטובות, השיער השחור שלו עשוי תמיד בקפידה וגופו בנוי לתלפיות. הוא איש עסקים מחושב ומצליח ויזם ממולח וחיינו תמיד התנהלו בקווים משיקים. סקוט היה הראשון שחזה את הפוטנציאל הגלום במלון הנטוש ובנה את עסקת המכר שלו החל בטיוטה הראשונה ועד לשלב החתימה. הוא גייס ארבעה משקיעים והוא הכניס גם אותי למיזם הנדל"ני הזה. הוא תמיד חיפש את קרבתי ומעולם לא עניין אותו מה המחיר או אם זה ישתלם לו מבחינה כלכלית. כסף לא מעסיק אותו, יש לו כבר די ממנו לכמה גלגולים עוקבים. את מה שהוא באמת רוצה, אף סכום שבעולם לא יכול לקנות בעבורו. אותי.

"בוודאי, בוודאי… אין בעיה," הוא אומר בהבנה. צר לי עליו וצר לי עליי, הלוואי שהייתי מתאהבת בו. אני מחפשת בעיניו זיק של תקווה, כמו זו שהרגשתי לרגע אחד בזרועותיו של גבר אחר ששבה את לבי והלך איתו לבלי שוב, ולקח ממני את היכולת להרגיש שוב. כבר השלמתי עם העובדה שניק לעולם לא יסלח לי, ראיתי איך כבה בעיניו זיק התקווה שקורץ לי עכשיו בעיניו של סקוט. עליי להמשיך הלאה ולשקם את הריסות חיי, להאמין שאני מסוגלת לכך, להמשיך לצייר את חיי במו–ידיי. איתו או בלעדיו.

"מצטערת, סקוט, מבטיחה שאפצה אותך."

אני מתנתקת מעליו ופונה אל קיר הזכוכית הענקי בסלון שדרכו אפשר להשקיף על הבריכה שבחצר. כחול שקוף ואינסופי מרצד באלפי גוונים בתחומי הבריכה, מים מפכפכים באטיות מקיר חלוקי הנחל שבקצה החצר כמו וילון שקוף חי. הנוף הזה משרה עליי שלווה שלה אני משוועת. אילו היה ניתן לקנות בכסף מזור למכאובי הלב, הייתי נותנת את כל הוני בעבורו. בסופו של דבר, ניק צדק, את מה שהלב הכי רוצה, לא ניתן לקנות בכסף.

"הכול בסדר? את נראית קצת מרוחקת היום." סקוט מתקרב אליי מאחור ומלטף את עורפי. הוא מקרב את גופו לגופי ושוב מתחולל בקרבי מאבק איתנים לנוכח מגעו. לפעמים אני יכולה ליהנות מזה, למצוא נחמה בגוף החם שלו, אבל יש ימים כאלה, כמו היום, שבהם אני מתגעגעת בכל נימי גופי ונפשי, עד כאב, לריח האיקליפטוס שהתנדף כבר מזמן, ליתר דיוק לפני שלושה חודשים ושבוע בדיוק, מאז אותו יום ארור.

"לא אסלח לך לעולם." המשפט האחרון שאמר לי מסרב להימחק מזיכרוני ומענה את נפשי בלי הפוגה. ואז סובב אליי את גבו וסגר אחריו את הדלת, חתם את לבו לעולמים.

"כן, סתם בוקר מהורהר," אני משיבה מבלי להפנות את מבטי אליו מחשש שאפרוץ בבכי. סקוט יודע הכול, הוא לא באמת צריך שאדווח לו על הסערה המתחוללת בתוכי, הוא לא באמת רוצה לדעת. יש לו אותי עכשיו והוא יעשה הכול כדי לשמר את המצב כמו שהוא, אבל רק גופי מתמסר לו, נפשי מרחפת אבודה היכנשהו ולא מוצאת את דרכה חזרה הביתה. אני, שנשבעתי להיות תמיד המבצר של עצמי, מרגישה היום מובסת כל–כך בווילה הענקית שרכשתי בעמל רב, בלי שמחת חיים ובלי טעם לחיים.

"אני יודע מה ישפר את הרגשתך," הוא מקרב את שפתיו אל אוזני וגופי נדרך. הוא מנשק את צווארי ברפרוף קל ולא מחכה לתגובתי, ואז מתרחק מעליי בצעדים קלילים. אני שבה לצפות במרחבי הגינה שמולי ובטיפות הזעירות שזולגות מטה אל הבריכה, בחפיפה מתוזמנת עם הדמעות שמציפות את עיניי. הלוואי שאצליח להשיב אהבה לסקוט, אני פשוט חייבת ללמוד לאהוב את הגבר היקר הזה.

צעדיו עושים את דרכם בחזרה אליי ואני מסתובבת באטיות, מנסה בכל מאודי להעלות בדל חיוך על שפתיי. לפחות לנסות. זו מטרה ראויה, לנסות לרפא את הלב כדי שיוכל לאהוב מחדש. כשהוא כבר ממש קרוב אליי אני מבחינה בקופסת קטיפה שחורה שהוא אוחז בידיו. הסקרנות שלי מתחלפת מייד בחשש. הו, לא, זה לא עומד לקרות עכשיו, הוא לא עומד לכרוע ברך ולבקש את ידי באבירות. אני לא אעמוד בזה.

"הירגעי, שחצנית קטנה, אני לא אציע לך נישואים כל–כך מהר." הוא קולט ברגישותו את החשש במבטי ומזדרז להרגיע אותי בעדינות. אני משחררת אנחת רווחה בלתי–נשלטת, הוא צוחק בקול ואני מחייכת במבוכה. תודה לאל, הפעם זה עבר בשלום.

"לא חשבתי שאתה מתכוון להציע," אני מנסה לשוות לקולי נימה קלילה וצוחקת במבוכה, כי שנינו יודעים שהוא היה מציע לי להתחתן איתו ברגע שהיה חושב שאגיד לו "כן". בינתיים הוא מסכים לשמור על פרופיל נמוך של יחסינו, אני לא מעוניינת שהתקשורת תדע על הקשר הרומנטי בינינו והוא כמובן מקבל זאת בהבנה. הוא לא צריך את ההכרה של כל העולם ביחסים שלנו. מבחינתו, הוא זקוק רק להכרה שלי.

"זו רק הדרך שלי לומר לך כמה את מיוחדת בעיניי," הוא מצביע במבטו על הקופסה שבידיו. במרכז מכסה הקטיפה השחורה מוטבע לוח פלטינה קטן. האותיות שחרותות עליו מרכיבות את שם המותג היוקרתי "טיפאני". אני מושיטה יד לקחת את הקופסה אבל לא ממהרת לפתוח אותה, ככל שהוא אוהב אותי יותר, כך כואב לי יותר. אני מרחיקה מעליי את המחשבות בכוח, מנסה להתמסר לרגע הזה, להיות איתו ורק איתו.

"תפתחי אותה." קולו חודר לתודעתי ואני פותחת את הקופסה. עיניי נפערות למראה תוכנה.

"תרשי לי לענוד לך אותם?" הוא שואל בנימוס מתחשב שכה אופייני לו. אני מתקשה לדבר ורק מהנהנת בחיוב. מבטי סוקר את שלושת צמידי הזהב הטהור שזוהרים אליי מהקופסה. מכל אחד מהם משתלשל תליון קטן. על התליונים חרותות מילים באותיות קטנות שאיני מצליחה לפענח.

"לא נסיכה," הוא מסביר כאילו קרא את מחשבותיי ולוקח את הצמיד הראשון מהקופסה. רק אז אני מבינה ששתי המילים האלה חרותות על תליון הצמיד. הוא מחייך וממשיך.

"לעולם לא אכנה אותך נסיכה. נסיכות זוכות במעמד שלהן בירושה, ואילו את, יקירתי, לא קיבלת דבר בירושה, ומה שהופך את המציאות שלך למה שהיא הוא הכוח האינסופי שלך." הוא מפתיע אותי ביכולת הניסוח המדויקת שלו ואני מביטה בו בהשתאות.

"לא נסיכה," אני חוזרת על דבריו בלחש, מנסה להבין מה הוא רוצה לומר לי מעבר למילים.

הוא אוחז ביד ימין שלי ועונד את הצמיד על הפרק. הצמיד מנצנץ ומשתלשל ממנו תליון קטן כמו פעמון ענוג שמהדהד את המילים החרותות עליו. מחנק מצטבר לאט בגרוני.

הוא מוציא בזהירות את הצמיד השני מהקופסה וכממתיק–סוד הוא מתבונן בו ואחר–כך בי. אני סקרנית לדעת מה כתוב על התליון הזה אבל הוא חפון באגרופו והוא לא מזדרז לגלות אותו לי.

"לא ליידי," הוא אומר לבסוף ועונד על פרק ידי את הצמיד השני לצד הראשון. התעלומה גוברת מרגע לרגע ואני ממתינה בעניין לשמוע את ההסבר שלו.

"את אמנם נמנית עם חוגי החברה הגבוהה, אך הנפש שלך, יקירתי, לא זקוקה לאישור חיצוני למעמדך הבלתי–מעורער. את פשוטה וישירה. זה מה שהופך אותך לכל–כך ייחודית. בעיניי לפחות," הוא מזדרז להוסיף. דמעות נקוות בעיניי. אם ימשיך להלל אותי ארגיש עוד יותר רע, אינני ראויה לאהבתו התמה.

"לא ליידי," בקושי רב אני חוזרת אחריו כהד. אני מזדהה עם כל מילה שבחר לחרות על הצמידים, כאילו בחר אותן בקפדנות מתוך המילון של נשמתי. שתי מילים שמתמצתות את הדרך שבה הגעתי לאן שהגעתי.

"והאחרון?" לרגע אני נשאבת לתוך משחק המילים הלא–צפוי הזה ומסתקרנת לדעת איזו מילת צופן חרותה על התליון השלישי. הוא מחייך אליי בהבעה יודעת–סוד ומשחרר בעדינות את הצמיד מהקופסה הריקה עכשיו. אני מושיטה לו את ידי והוא עונד גם אותו צמוד לשני אחיו הזוהרים ואז אוחז בשתי ידיי ומביט עמוק אל תוך עיניי במבט מלא כוונה.

"מלכה," הוא אומר בנחרצות ועיניו קורנות. אני משפילה את ראשי כדי להסתיר את דמעותיי. אני לא מלכה, אפילו לא קרובה לכך. אצבעו נוגעת בסנטרי ומרימה את ראשי בחזרה עד שעינינו נפגשות. "מלכה אמיתית לא מפחדת ממלחמות, היא אפילו יוזמת אותן כשצריך ונלחמת עד יומה האחרון, כדי להגן על הממלכה שלה. את, יקירתי, לוחמת. והממלכה היא לבך." הוא מסיים את דבריו בהתרגשות אמיתית ודמעה קטנה זולגת בכל זאת על לחיי. הוא מוחה אותה באגודלו.

"אם צריך, ג'וליה, אחכה מחוץ לממלכה שלך חיים שלמים, בתקווה שיום אחד תניחי לי להיכנס פנימה." הוא מקרב את שפתיו אל שפתיי חותם אותן בנשיקה רפה ואז נסוג צעד קל לאחור כאילו קבוע בינינו גבול דמיוני שאסור לו לחצות. אני נותרת קפואה במקומי. הוא כמובן צודק. הממלכה היא לבי, ואני נלחמת בחירוף נפש על תיקונו. הוא מבין את זה ומוכן לחכות ככל שיידרש. הוא מאמין בכוחה של האהבה שלו.

"אני… אני לא יודעת מה לומר, סקוט, זה ממש יותר מדי…" אני מתאמצת להגיד משהו, עדיין נתונה תחת רושם מחוותיו המרגשות והמקוריות.

"'תודה' תספיק עכשיו," הוא אומר בחיוך.

"תודה," אני לוחשת ומטביעה על שפתיו נשיקה רפה וקצרה. צריך לתת הזדמנות אמיתית לקשר הזה, אבל קודם לכן עליי לברר ביני לביני אם אני בכלל מסוגלת להמשיך ככה, או שאני פשוט משלה אותו.

"את עדיין צריכה לעבוד?" הוא שואל ליתר ביטחון, נזהר שלא לחצות את הגבול שהלב שלי שרטט בינינו. הערכתי אליו גוברת כפליים. אני מחבבת את סקוט ומכבדת אותו באמת, בכך אין כל ספק, אולי אצליח גם להתאהב בו יום אחד.

"לצערי כן. אבל אם תרצה, אשמח לצאת איתך לארוחת ערב חגיגית, כך אוכל להודות לך על המתנה המקסימה שלך," אני מנסה לפייס אותו ומקווה שלא פגעתי ברגשותיו. רק עוד קצת זמן, זה כל מה שאני מבקשת כרגע.

"אין דבר שארצה בו יותר," הוא מקרב את כף ידי אל שפתיו ונושק לה בעדינות אבירית. אני פורצת בצחוק מהמחווה המוגזמת שלו. הוא משיב בשלווה, "אני בסך הכול נוהג בך כמלכה, מיס פיין," ומרחיק עצמו מעליי, כמעט בכוח, ועושה את דרכו אל עבר דלתות היציאה הכפולות.

"סקוט," אני מרימה את קולי. הוא נעמד במקומו ומסתובב מייד.

"תודה. על הכול," אני אומרת בכנות רבה ומקווה שדי בכך לעת עתה.

"אחכה לך חיים שלמים מחוץ לממלכה שלך, ג'וליה," הוא עונה בעליצות.

"אשתדל להשאיר לך מים ומשהו לאכול בזמן ההמתנה," אני מחזירה התלוצצות משלי והוא מנופף לי בידו לשלום וטורק אחריו את הדלת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מלכה לב אדום”