אירועים פליליים בתחום הרפואה מתרחשים לאורך שנים. קבוצת סטודנטים נקלעת לתסבוכת מסוכנת זו. התבגרותם מסטודנטים לסטאז'רים ולמתמחים גוררת אותם יותר […]
שבוע לאחר מכן הפליג יורם, איש המבצעים של המוסד, ביכטה לכיוון לרנקה. הוא פנה לסעוד ארוחת ערב בבית חב”ד, והשאיר פתק מוצפן ליגאל הסוכן, שחי במסווה בבית חב”ד עצמו. בפתק נקבע מקום פגישה, במהלכה עדכן אותו בחדשות.
“החבדניק” שכר למחרת רכב, התגלח, התלבש אלגנטי ונפרד מן המראה החרדי. שני הסוכנים נסעו ללימסול. שם שכרו דירת חדר, שמחלונה נצפה המסגד הגדול. הם ערכו תצפיות לעבר המסגד. באחת התצפיות נראתה אישה הרה יוצאת ונכנסת לרכב שחור. באמצעות מצלמה טלסקופית צילמו את לוחית מספר הרכב שאליו נכנסה. כעבור מספר שעות ידעו את שם בעל הרכב ואת כתובתו. הרכב היה שייך לאבו חסן, שהתגורר באחת השכונות היוקרתיות של לימסול.
המשימה הבאה היתה השתלת מכשירי האזנה בביתו של אבו חסן. אולם, ככל שציפתו על הבית נדהמו מכמות אנשי הביטחון ומערכות השמירה והאבטחה. היה ברור להם שחדירתם לבית בלתי אפשרית. מתוסכלים ישבו בערב בטברנה, ומסקנתם היחידה היתה שהם זקוקים לשיתוף פעולה מבפנים.
שלושת הימים הבאים הוקדשו לצילומי העובדים, שנכנסו מכניסה נפרדת, ולשליחת הצילומים ארצה. כל הצילומים לא הניבו תוצאות פרט לצילום המבשלת, אותה הם התבקשו לצלם שוב ומכמה זוויות, בשאיפה להשיג צילום טוב יותר.
הסוכנים החליטו שהמקום הטוב ביותר לצלם אותה יהיה בביתה. שם לא תהיה אבטחה, וניתן יהיה להתקרב. שם האישה ודאי תוריד את הרעלה. למחרת עקבו אחריה ברחובותיה הצדדיים של לימסול, והגיעו לבית דירות שנראה מתאים לבני המעמד הבינוני. הם הביעו תמיהה כיצד יכולה טבחית להרשות לעצמה דירה כזו, אלא אם כן אבו חסן הוא מעביד נדיב ביותר.
ממול לדירתה היה בניין מסחרי. צופה לחלונה היתה מסעדת פועלים קפריסאית. כיצד יצליחו לצלם מהמסעדה מבלי לעורר חשד?
הם טלפנו מטלפון ציבורי, שליתר ביטחון הורכב עליו מערבל, לאסא, ראש אגף המבצעים, על מנת להתייעץ איתו. הוא ביקש שיתנו לו שעתיים לחשוב ויתקשרו שנית. כאשר התקשרו דיווח להם שעוד שעה עולה על המטוס ללימסול הסוכנת היפיפייה סינדי, שאנגלית היא שפת האם שלה. היא מביאה עבורם תעודות צלם ועיתונאי של עיתון “ווג”. המסעדה תראה בזה כבוד ותשמח שזכתה בפרסומת חינם כשנבחרה כאתר הצילומים של העיתון.
יורם גיחך לעצמו, לא סתם זכה הבוס לכינוי “השועל”. את בואה של סינדי קיבל ברגשות מעורבים. בפעולתם המשותפת האחרונה נסחפו לרומן סוער, ויורם הנשוי באושר כחמש-עשרה שנה, ואב לשני ילדים, הרגיש רגשות אשמה נוראיים. הוא ידע שקרבה נוספת ביחידות עם סינדי תגרור לאותה התנסות ממש.
למחרת הגיעו לארוחת בוקר במלון שבו שוכנה סינדי. היא היתה יפה ונחשקת יותר מתמיד. כשנשארו לבד ולאחר מספר דקות של שתיקה, שאלה אותו סינדי, “מה קרה, יורם, חתול אכל לך את הלשון?”
יורם התבונן בה ברצינות ובכאב ואמר, “סינדי, זה פתח לצרות שאנחנו שוב יחד. אני לא יכול להוציא אותך מראשי, אבל גם ברור לי שלא אעזוב את אשתי והילדים לעולם.”
סינדי פרצה בצחוק קליל ואמרה, “אני לא מעוניינת בך לעשרים וארבע שעות ביממה, מאוד מתאים לי גבר נשוי עם ביצועי מיטה כמו שלך, שיספק אותי ללא התחייבויות. אנחנו במאה ה-21!” ולמראה מבוכתו הוסיפה, “תתפלא, נשים רוצות כמו הגברים, סקס טוב ללא מחוייבות.”
הוא הביט בה בהשתאות. היא נטלה את ידו וגררה אותו לחדרה.
למחרת בבוקר הגיעו שלושתם למסעדה, בעלי המקום מירקו אותה כל הלילה וקישטו בפרחים. בעל הבית, הטבח והמלצרים התפעלו מיופייה המהמם של סינדי, ורצו לצלם אותה במצלמותיהם. יורם ידע שמטעמי ביטחון אסור שתהיה תמונה כלשהי של סינדי, הוא הבטיח לשלוח להם העתקים מהתמונות המקצועיות. הוא כתב לפניו את שמותיהם כדי שסינדי תצרף לתמונות הקדשה אישית.
כדי למנוע חשד סינדי צולמה מספר תמונות במטבח, ליד אחד השולחנות, רק לבסוף ניגשו לחלון. סינדי התנהגה כדוגמנית מקצועית, בזמן שיורם כיוון את המצלמה המשוכללת לכיוון דירתה של הטבחית.
מצלמתו קלטה ארבעה ילדים. מספר תמונות הצליחו ללכוד את הטבחית. למגינת לבו לא היה רגע שבו יכול היה לצלם אותה ללא הרעלה. בהברקת הרגע שאל את בעל המסעדה האם יוכלו לחזור לצילומים נוספים בשעת דמדומים ובחשיכה, ונענה בחיוב. הם פנו לדרכם, ויגאל אמר שיפגוש אותם מאוחר יותר כי הוא רוצה לקנות משהו לילדיו.
יורם לקח את סינדי למלונה, ושאל אותה האם ניתן לעלות לחדרה. בחיוך רחב השיבה סינדי בחיוב. כשהגיעו בערב למסעדה באה סינדי עם שמלה עמוקת מחשוף, שערערה לחלוטין את הקפריסאים. הפעם שפר מזלם, ובלכתה לכיוון המקלחת הורידה האישה את הרעלה. מספר צילומי תקריב בוצעו. מאוחר יותר הגיע גבר לדירתה ומסר לה מעטפה. עוד באותו לילה נשלחו התמונות לישראל.
בבניין המוסד עבדו בקדחתנות בניסיון זיהוי האישה. כעבור כארבע שעות זוהתה האישה כפאטימה, אשתו של מחמוד, סגנו של אבו זייד, שמרצה מאסר עולם בכלא הישראלי על חלקו בפעולת הטרור שבוצעה בטרמפיאדת החיילים. הגבר שביקר אותה זוהה כפעיל חמאס ידוע.
“השועל” שלח להם הודעה מוצפנת: “פאטימה היא הבן אדם שאותו יש להפעיל. הבטיחו לה, תמורת שיתוף הפעולה, את שחרור בעלה מהכלא ומציאת ארץ אחרת, בה יתגוררו בזהות בדויה.” בידיעתו שלפעמים הנשים קיצוניות יותר מבעליהן, הבהיר כי אם לא תשתף פעולה חיי ילדיה בסכנה.
למחרת כשחזרה פאטימה לביתה, בסמטה צדדית ליד ביתה, עצרה מכונית בחריקת בלמים. ידיים נשלחו לעברה, הכניסו אותה לרכב, וכיסו את ראשה.
הנסיעה ערכה כשעה. לבה של פאטימה דפק במהירות ובחוזקה. מאז מעצרו של בעלה חיה בפחד. היא הודתה לפעילי החמאס שהבריחו אותה ואת ילדיה ללימסול. מאז הגיעו של אבו חסאן ללימסול, היא אף נהנית מעבודתה.
היא ידעה בזמנו שעליה לעזוב במהירות את הארץ ולו רק להרחיק את בנה עלי בן השש-עשרה מקרבתם ומהשפעתם של חברי החמאס.
המכונית נעצרה. פאטימה הובלה כשראשה מכוסה, והושבה על כיסא נמוך. הגבר שדיבר אליה דיבר בערבית רהוטה. הוא פנה אליה בשמה, מסר לה דרישת שלום מבעלה, ומיד תיאר לה את הגמול שיקבלו היא ובעלה תמורת שיתוף הפעולה.
כאשר פאטימה המפוחדת לא הגיבה, הפך קולו לנוקשה יותר. הוא אמר שאי שיתוף פעולה יעמיד את בניה בסכנה. פאטימה, שנקעה נפשה מלחיות בפחד מתמיד, ומאסה בהחלפת מקום מגורים לעתים תכופות, שאלה בשקט מה נדרש ממנה לעשות. הגבר אמר בריכוך שהם ידריכו אותה מה עליה לעשות, אבל שעליהם להיות בטוחים שהיא משתפת איתם פעולה ולא משחקת באש משחק כפול.
“לשם התחלה, תארי את הבית שבו את עובדת,” התבקשה.
היא סיפרה על אבו חסן ועל נאיפה. על נאיפה הרעיפה מחמאות, ונראה היה שמאבו חסן פחדה. לשאלתו אם אבו חסן הינו אבו זייד, נענה בחיוב. יורם הבין שיזכו לשיתוף פעולה מלא, ושוב התמלא הערכה ל”שועל”.
הכיסוי הוסר מפניה. היא עמדה מול שני גברים, שעטו מסכה על פניהם. אחד מהם החזיק טלפון סלולרי והחל להסביר לה כיצד לפתוח את הסוללה ולהדביק עליה מתקן קטנטן. הוא ביקש אותה לנסות לבצע את הפעולה לאחר שהדגים לה פעמיים כיצד. היא היתה מהירת תפיסה וביצעה את הפעולה במהירות. הגבר הסביר לה שמתקן כזה יינתן לה, ושעליה להתקינו בטלפון הנייד של אבו חסן.
פאטימה התכסתה בזיעה קרה. “אבו חסן צמוד לנייד שלו. אני לא רואה כל אפשרות טכנית לבצע זאת.”
“הסירי דאגה מלבך,” ענה לה יורם. “אנחנו נדאג להזדמנות.” שוב הושם כיסוי הראש על ראשה, ופאטימה הוחזרה לביתה.
למחרת, בארוחת ערב בביתו של אבו חסן, צלצל הנייד. אבו חסן, לפי המספר שהופיע על הצג, ידע שהשיחה היא ממחנה הפליטים שבו התגוררו. קול נרגש של אישה מבוגרת ביקש את סליחתו, “סליחה, אבל אני חייבת לדבר דחוף עם בתי. מחמוד נתן לי את המספר הזה.” בטון נרגן מסר אבו חסן את הנייד למלצר וביקשו להביאו לפאטימה הנמצאת במטבח.
פאטימה ההמומה הקשיבה לאישה. זו הסבירה לה שזוהי ההזדמנות לשים את המתקן. פאטימה פנתה למלצר וביקשה, “אנא, אפשר לי לדבר בפרטיות עם אמי. אחזיר לך את הטלפון כשאסיים.” כאשר יצא המלצר הרכיבה את המתקן בידיים רועדות. היא פנתה לחדר האוכל ובקול רועד החזירה את הטלפון. היא הבטיחה שמקרה כמו זה לא יישנה וכי מחר תקנה לעצמה מכשיר חכם.
באותו ערב השאירה נר דולק על חלונה כאות למפעיליה שהמשימה בוצעה. יורם ויגאל חישבו שבמרחק עשר דקות נהיגה מביתו של אבו חסן נמצא מגרש ריק. אם המכונית תתפוצץ שם, לא יהרגו אזרחים חפים מפשע.
למחרת ציפתו על הבית. שומרי ראשו של אבו חסן ביצעו את בדיקתם השגרתית. רק כשנמצא הרכב “נקי” יצא אבו חסן מביתו לכיוון הרכב מלווה בנאיפה. בכעס הפטיר יורם, “המשימה נדחית.”
יגאל ענה באדישות, “לדעתי זאת שגיאה. למה לא להרוג גם מחבל פוטנציאלי?”
יורם רתח, “לא נרצח אישה הרה.”
הם ניסו את מזלם שוב ביום השני לתצפית. הפעם הצטרפו לאבו חסן שניים מילדיו. גם הפעם דחה יורם את המשימה. יגאל הסתובב עם פנים חמוצות ולא דיבר איתו לאורך כל הערב. יורם לא יכול היה לשאת את המתח באוויר. מספיק אנשים חיסל בחייו, אבל לא אישה הרה וילדים. הוא יצא מהדירה, ניגש לתא הטלפון הציבורי, וטלפן למלונה של סינדי. אז התברר לו שזו עזבה.
הגיע היום השלישי, ולשמחתם הם ראו את אבו חסן נכנס לרכב לבדו. הנהג התניע, ויגאל לחץ על השלט. או אז נראתה נאיפה ממהרת ונכנסת לרכב גם היא. יורם החוויר ויגאל פלט לעברו, “לפחות לא אתה הפעלת את השלט.”
כעבור פחות מעשר דקות נשמעה התפוצצות עזה, ולאחריה נשמעו סירנות משטרה וקולות אמבולנסים. יורם ויגאל נטלו את תיקיהם הארוזים, נכנסו לרכבם ופנו לכיוון לרנקה. בלרנקה חיכתה ליורם יכטה, ששעה לאחר מכן הפליגה לטורקיה. משם יטוס ארצה, בעוד יגאל חזר לבית חב”ד.
אין עדיין תגובות