החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על סטיבן היקס

פרופ' סטיבן היקס (1960), פילוסוף יליד קנדה, הוא מרצה לפילוסופיה במכללת רוקפורד במדינת אילינוי שבארה"ב ומנהל שם את המרכז לאתיקה וליזמות. לצד מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים ופופולריים, הוא מחברם של הספר והסרט התיעודי ניטשה והנאצים. ... עוד >>

לחשוף את הפוסטמודרניזם

מאת:
מאנגלית: יאיר לווינשטיין | הוצאה: | 2019 | 244 עמ'
קטגוריות: עיון, פילוסופיה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

36.00

רכשו ספר זה:

הכישלון לא העלים את הסוציאליסטים, הוא רק גרם להם להתחפש. 

לפני מחצית המאה, הפוסטמודרניזם היה ראש החץ החדשני בחוגים אינטלקטואליים.

היום הפוסטמודרניזם הוא כבר בבחינת מובן-מאליו בעולם האקדמי, ורעיונותיו הם הבסיס להקצנה נוספת של דור המשכילים הבא. הוא מערער על האמת בשם החירות, על החירות בשם השוויון, על השוויון בשם הזהותנות, ועל הזהות בשם הפירוק. דובריו הבכירים רואים במערב את אויב הקדמה, מציגים את מתנגדי ההעדפה הגזעית כפשיסטים, טוענים שהתבונה היא מנגנון דיכוי, וכי הגבריות היא דבר רעיל.

האם תפיסת עולם קיצונית זאת היא רק תגובת נגד להתרסקותן של האידאולוגיות הגדולות של המאה העשרים? סטיבן היקס מתחקה אחר שורשי הפוסטמודרניזם  אצל קאנט והפילוסופים הגרמנים שעסקו בביקורת התבונה, ומראה כיצד כישלונו המעשי והמוסרי של הסוציאליזם במאה העשרים, הוביל לאימוץ גישה המבקשת לפרק את יכולתנו להבין אמת ולדעת אותה, כדי להחריב את המערב הליברלי והקפיטליסטי.

"הפוסטמודרניזם", כותב היקס, "דוחה את מפעל הנאורות בדרך העמוקה ביותר האפשרית: מתקפה על יסודותיו הפילוסופיים. הוא דוחה את התבונה ואת האינדיבידואליזם שעליהם נשען עולם הנאורות כולו. הוא תוקף בסופו של דבר את כל תוצאותיה של פילוסופיית הנאורות, מהקפיטליזם וצורות המשטר הליברליות עד למדע ולטכנולוגיה". האם תצליח התבונה למצוא מענה משכנע לפוסטמודרניזם?

  • כיצד הפכה המשפחה מערך למוסד מדכא ומשעבד?
  • איך מתנגד הפוסטמודרניזם להפעלת כוח, אך תומך בעריצות התקינות הפוליטית?
  • האם מקרה הוא שכל ההוגים הבולטים של הפוסטמודרניזם הם אנשי שמאל קיצוני?

• מדוע הפוסטמודרניזם סולד מגברים, מעשירים ומלבנים?

מקט: 4-1386-1029
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק א
פוסטמודרניזם מהו

חיל החלוץ הפוסטמודרני

ההסכמה חוצת מחנות: נכנסנו לעידן אינטלקטואלי חדש. אנחנו פוסטמודרנים עכשיו. אינטלקטואלים מן השורה הראשונה מספרים לנו שהמודרניזם מת ושאנו ניצבים בפני תקופה מהפכנית, תקופה המשוחררת מכבלי העריצות הביקורתית של העבר אבל אכולת חששות עמוקים מפני העתיד. אפילו מתנגדי הפוסטמודרניזם, הסוקרים את תמונת המצב האינטלקטואלית ואינם רווים נחת ממראה עיניהם, מודים בקיומו של חוד חנית חדש. בעולם האינטלקטואלי מתבצע כעת חילוף משמרות.

השמות המרכיבים את חיל החלוץ הפוסטמודרני מוּכרים: מישל פוּקוֹ, ז'ק דֵרִידָה, ז'ן פרנסואה לְיוֹטָר וריצ'רד רוֹרְטִי. אלו האסטרטגים המובילים של התחום. הם מתווים לתנועה את כיוונה ומספקים לה את כליה החזקים ביותר. חיל החלוץ זוכה לסיוע מצד עוד כמה שמות מוכרים ולעיתים קרובות ידועים לשמצה: סטנלי פיש ופרנק לַנְטְריקיָה בתחום ביקורת הספרות והמשפט, קתרין מקינוֹן ואנדריאה דְבוֹרקין בתחום ביקורת המשפט הפמיניסטית, ז'ק לאקאן בפסיכולוגיה, רוברט וֶנטוּרי ואנדריאס הוּיסֶן בביקורת האדריכלות, ולוס איריגארָי בביקורת המדע.

חברי האליטה הזאת מכתיבים את הכיוון ואת הטון לעולם האינטלקטואלי הפוסטמודרני.

מישל פוקו היה זה שזיהה את היעדים העיקריים: 'כל האנליזות שלי הן נגד הרעיון של צרכים אוניברסליים בקיום האנושי'.1 את הצרכים הללו יש לסלק הצידה, באשר הם מטען מן העבר: 'אין משמעות לדיבור בשם התבונה, האמת או הידע, או לדיבור נגדם'.2

ריצ'רד רורטי הרחיב בנושא, והסביר שאין פירוש הדבר שהפוסטמודרניזם הוא אמת או שהוא מציע ידע. טענות מעין אלו היו סותרות את עצמן, כך שפוסטמודרניסטים חייבים להשתמש בשפה בצורה 'אירונית':

 

הקושי העומד מול פילוסוף המוקיר, כמוני, את ההצעה הזאת [למשל, זו של פוקו] — מישהו שמחשיב את עצמו עוזרו של המשורר, ולא של הפיזיקאי — הוא להימנע מהרמיזה שההצעה הזאת אכן נכונה, שפילוסופיה מן הסוג שלי אכן מתאימה לאופן שבו הדברים קיימים באמת. שכן הדיבור על התאמה מחזיר לדיון בדיוק את הרעיון שפילוסוף מן הסוג שלי מבקש להיפטר ממנו, הרעיון שלעולם או לעצמי יש טבע פנימי.3

אם אין עולם או עצמי שאפשר להבין ולתפוס בצורה נכונה על פי המונחים שלהם עצמם, מהי תכלית המחשבה או הפעולה? משנטלנו את התבונה, את האמת ואת הרעיון של התאמה בין מחשבה למציאות, העברנו אותם דקונסטרוקציה, קרי פירקנו אותם, והנחנו אותם בצד, הרי ש'תבונה', כותב פוקו, היא 'לשונו האחרונה של השגעון';4 אין דבר שידריך או יחייב את מחשבותינו ואת רגשותינו. אנו יכולים אפוא לעשות או לומר ככל העולה על רוחנו. הדקונסטרוקציה — מתוודה סטנלי פיש בשמחה — 'מסירה ממני את העול של ההכרח להיות צודק… ודורשת רק שאהיה מעניין'.5

עם זאת, רבים מהפוסטמודרניסטים אינם נמצאים בדרך כלל במצב רוח למשחקים אסתטיים, ונוטים יותר לאקטיביזם פוליטי. רבים מהם מעבירים את התבונה, את האמת ואת המציאות תהליך של דקונסטרוקציה משום שהם מאמינים שבשם התבונה, האמת והמציאות נשאה הציוויליזציה המערבית בכנפיה מרוּת, דיכוי והרס. 'תבונה וכוח חד הם', מצהיר ז'ן פרנסואה ליוטר. שניהם מובילים ל'מאסרים, לאיסורים, לתהליך של סלקציה, טובת הכלל'.6

הפוסטמודרניזם נעשה אפוא לאסטרטגיה פעלתנית נגד יַחְדַּת התבונה והכוח. הפוסטמודרניזם, מסביר פרנק לנטריקיה, 'אינו חותר למצוא את היסודות ואת התנאים של האמת, אלא להפעיל כוח לשם שינוי חברתי'. משימת הפרופסורים הפוסטמודרניסטים היא לסייע לסטודנטים 'לאתר את הזוועות הפוליטיות של זמנם, להתעמת איתן ולפעול נגדן'.7

זוועות אלו, לפי הפוסטמודרניזם, בולטות במיוחד במערב, שכן הציוויליזציה המערבית היא המקום אשר בו התפתחו התבונה והכוח יותר מבכל מקום אחר. אולם הכאב הכרוך בזוועות הללו אינו נגרם, וגם אינו נסבל, בצורה שווה. זכרים, לבנים ועשירים אוחזים בשוט הכוח בידיהם ומשתמשים בו באכזריות על חשבון נשים, מיעוטים גזעיים ועניים.

הקונפליקט בין גברים לנשים ברוטלי. 'הזיון הרגיל', כותבת אנדריאה דבורקין, 'על ידי הגבר הרגיל, נתפס כאקט של פלישה ותפיסת בעלות המתחולל כביזה'. תובנה מיוחדת זו בנוגע לפסיכולוגיה המינית של הזכרים מושווית לחוויה המינית של הנשים וזוכה לאישוש ממנה:

 

נשים תמיד היו בחזקת נכסים מיטלטלים של הגברים כרעיות, כזונות, כשפחות מין ורבייה. בחייהן של נשים, להיות בבעלוּת ולהיות נבעלוֹת, אלה הן — או היו בעבר — חוויות זהות למעשה. הוא הבעלים שלך — הוא בועל אותך. הבעילה מבהירה את טיב הבעלות: את שייכת לו לפני ולפנים.8

דבורקין ועמיתתה, קתרין מקינון, ממשיכות וקוראות לצנזורה של פורנוגרפיה על בסיס פוסטמודרני. המציאות החברתית שלנו נבנית מן השפה שאנו משתמשים בה, ופורנוגרפיה היא צורה של שפה, כזו הבונה אלימות ומציאות שתלטנית שנשים נכנעות לה. הפורנוגרפיה איננה אפוא חופש דיבור, אלא דיכוי פוליטי.9

את האלימות חווים גם העניים מידי העשירים, והאומות הנחשלות מידי האומות הקפיטליסטיות. לשם דוגמה מוחשית במיוחד מבקש ליוטר מאיתנו לחשוב על המתקפה האמריקנית על עיראק בשנות התשעים. למרות התעמולה האמריקנית, כותב ליוטר, המציאות היא שסדאם חוסיין הוא קורבן, ומשמש שופר לקורבנות הקפיטליזם האמריקני בעולם כולו:

 

סדאם חוסיין הוא תוצר של מחלקות המדינה במדינות המערביות ושל חברות גדולות, ממש כשם שהיטלר, מוסוליני ופרנקו נולדו מתוך ה'שלום' שנכפה על מדינותיהם מצד המנצחים במלחמת העולם הראשונה. סדאם הוא תוצר שכזה באופן מחפיר וציני אף יותר. אבל הדיקטטורה העיראקית נמשכת, כמו אחרות, כתוצאה מהעברה של אפּוֹריוֹת [בעיות לא פתירות] במערכת הקפיטליסטית אל מדינות מובסות, מפותחות פחות או פשוט בעלות יכולת התנגדות חלשה יותר.10

ועדיין, בארצות הקפיטליסטיות, מעמדם המדוכא של נשים, של עניים, של מיעוטים גזעיים ושל אחרים כמעט תמיד מוסתר. רטוריקה הנסובה סביב הניסיון להשאיר את חטאי העבר מאחורינו, סביב קדמה ודמוקרטיה, סביב חופש ושוויון בפני החוק — כל הרטוריקה הזאת, המשרתת את עצמה, משמשת אך ורק למיסוך האכזריות של הציוויליזציה הקפיטליסטית. לעיתים נדירות אנו זוכים למבט כן על מהותה הבסיסית. כדי לזכות במבט זה, אומר לנו פוקו, עלינו להביט בבית הכלא:

 

בית הכלא הוא המקום היחידי שבו מתגלה הכוח במצבו העירום, בצורתו המוגזמת ביותר, ושבו הוא מוצדק כגורם הנעה מוסרי…. המרתק בבתי כלא הוא שלפחות שָם הכוח אינו מסתיר או ממסך את עצמו; הוא חושף עצמו כעריצות המחלחלת אל הפרטים הקטנים ביותר; הוא ציני ובו בזמן טהור ו'מוצדק' לחלוטין היות שהפעלתו יכולה להיות מובְנֵית לגמרי בתוך המסגרת של המוסריות. כתוצאה מכך לובשת עריצותו הברוטלית צורה של שליטה רוגעת של הטוב על הרע, של הסדר על האי-סדר.11

לבסוף, ז'אק דרידה מזהה את הפילוסופיה של המרקסיזם כמקור ההשראתי והפילוסופי של הפוסטמודרניזם, כזה המחבר בין סוגיות מופשטות וטכניות בבלשנות ובאפיסטמולוגיה (תורת ההכרה: הענף הפילוסופי המתמקד בשאלת הידיעה, מקורה ומהותה) לבין אקטיביזם פוליטי:

 

לדקונסטרוקציה מעולם לא היו משמעות או עניין, לפחות בעיניי, אלא כרדיקליזציה, כלומר, גם בתוך המסורת של מרקסיזם מסוים ברוח מרקסיסטית מסוימת.12

מודרני ופוסטמודרני

כל תנועה אינטלקטואלית מוגדרת על ידי הנחות היסוד הפילוסופיות שלה. הנחות אלו מנסחות מה התנאי להגדיר דבר כאמיתי, מה פירוש להיות אנושי, מהו דבר בעל ערך וכיצד נרכש ידע. כלומר, לכל תנועה אינטלקטואלית יש מטפיזיקה, תפיסה לגבי הטבע האנושי והערכים, ואפיסטמולוגיה.

הפוסטמודרניזם מציג את עצמו תדיר כאנטי-פילוסופי, ומתכוון לכך שהוא דוחה חלופות פילוסופיות מסורתיות רבות. ועדיין, כל אמירה או פעילות — לרבות הפעולה של כתיבת תיאור פוסטמודרני של כל דבר שהוא — מניחות מראש לפחות תפיסה מרומזת של מציאות ושל ערכים. כך, חרף תיעובו הרשמי של הפוסטמודרניזם כלפי כמה גרסאות של המופשט, האוניברסלי, הקבוע והמדויק, הנה הוא מציע מסגרת עקיבה של הנחות שבתוכה אנו ממקמים את מחשבותינו ואת פעולותינו.

אם שואבים מן הציטוטים שלעיל מקבלים את האמור להלן.

מבחינה מטפיזית, הפוסטמודרניזם הוא אנטי-ריאליסטי בכך שלדעתו אי-אפשר לנהל שיח משמעותי על מציאות בעלת קיום עצמאי משלה. הפוסטמודרניזם מחליף זאת בתיאור חברתי-לשוני, קונסטרוקציוניסטי, של המציאות.

מבחינה אפיסטמולוגית, הפוסטמודרניזם דוחה את הרעיון של מציאות בעלת קיום עצמאי, ומכחיש את האפשרות לרכוש ידע אובייקטיבי לגביה באמצעות התבונה או בכל שיטה אחרת. הוא החליף את המציאות הזאת במבנים חברתיים-לשוניים, ועתה הוא מדגיש את הסובייקטיביות של המבנים הללו, את תלותם במוסכמות, ואת היותם בלתי ניתנים להשוואה.

ההסברים הפוסטמודרניים בנוגע לטבע האדם הם באופן עקיב קולקטיביסטיים, ולפיהם זהותו של הפרט מובנית במידה רבה בידי הקבוצה החברתית-לשונית שהוא שייך אליה, וקבוצות אלו נבדלות זו מזו באופן רדיקלי על פני ממדים של מין, גזע, אתניות ועושר. ההסברים הפוסטמודרניים בנוגע לטבע האדם מדגישים באופן עקיב גם את יחסי העימות בין הקבוצות הללו; ומכיוון שתפקידה של התבונה, על פי הסברים אלה, צומצם או בוטל, העימותים הללו נפתרים בראש ובראשונה באמצעות שימוש בכוח, בין מוסתר בין חשוף. שימוש זה בכוח מוביל ליחסים של שליטה, כניעה ודיכוי.

ולבסוף, העיסוק הפוסטמודרני באתיקה ובפוליטיקה מתאפיין בהזדהות עם הקבוצות הנתפסות כמדוכאות בעימותים הללו, באהדה כלפיהן ובנכונות להצטרף למאבק למענן.

המונח 'פוסטמודרני' ממקם את התנועה מהבחינות ההיסטורית והפילוסופית כניגודו של המודרניזם. אם נבין מהם הדברים שהפוסטמודרניזם סבור כי הוא דוחה ומתקדם מהם והלאה, יוכל הדבר לסייע מאוד בניסוח הגדרתו. העולם המודרני התקיים במשך כמה מאות שנים, ולאחריהן יש לנו תפיסה טובה בנוגע לשאלה מהו מודרניזם.

מודרניזם ונאורות

בפילוסופיה, המרכיבים החיוניים של המודרניזם נמצאים אצל דמויותיו המכוננות: פרנסיס בייקון (1561-1626) ורנה דקארט (1596-1650), בזכות השפעתם על האפיסטמולוגיה, ובצורה מקיפה יותר אצל ג'ון לוק (1632-1704) בזכות השפעתו על כל היבטי הפילוסופיה.

בייקון, דקארט ולוק מודרניים בזכות הנטורליזם הפילוסופי שלהם, ביטחונם העמוק בתבונה והאינדיבידואליזם שלהם; במיוחד כך אצל לוק. נקודת הפתיחה של ההוגים המודרנים היא הטבע במקום צורה כלשהי של על-טבעי, שהייתה נקודת הפתיחה האופיינית של הפילוסופיה הקדם-מודרנית של ימי הביניים. הוגים מודרנים מדגישים את התפיסה ואת התבונה כאמצעים העומדים לרשות בני האדם לצורך הכרת הטבע, בניגוד להישענותם של הקדם-מודרנים על המסורת, על האמונה ועל המיסטיקה; הוגים מודרנים מדגישים את האוטונומיוּת ואת היכולת של האדם לעצב את אופיו, בניגוד לדגש הקדם-מודרני על תלות ועל החטא הקדמון; הוגים מודרנים מדגישים את הפרט (האינדיבידואל), רואים בו את יחידת המציאות ואוחזים בדעה שהמחשבה האינדיבידואלית היא ריבונית ושהפרט הוא היחידה של הערך, בניגוד לשעבוד הפיאודלי הקדם-מודרניסטי של הפרט למציאויות ולסמכויות פוליטיות, חברתיות או דתיות גבוהות יותר.13

תרשים א.1: הגדרות של הקדם-מודרניזם ושל המודרניזם

הפילוסופיה המודרנית הבשילה בעידן הנאורות. הפילוסופים של עידן הנאורות ראו את עצמם, במידה רבה של צדק, כרדיקלים. השקפת העולם הקדם-מודרנית של ימי הביניים והשקפת העולם המודרנית של עידן הנאורות היו תפיסות אדם-ועולם לכידוֹת, מקיפות ומנוגדות לחלוטין זו לזו. מחשבת ימי הביניים חלשה על המערב במשך אלף שנה, בערך משנת 400 לספירה עד 1400. מאז, במשך תקופת מעבר בת מאות שנים, ערערו הוגי הרנסנס את השקפת העולם של ימי הביניים — עם עזרה מסוימת, שלא במתכוון, מצד הדמויות הבולטות של הרפורמציה — וסללו את הדרך למהפכנים של המאות השבע-עשרה והשמונה־עשרה.

במאה השמונה־עשרה כבר הייתה הפילוסופיה הקדם-מודרנית של תקופת ימי הביניים כפגר מת, והפילוסופים התקדמו במהירות לעבר תמורה חברתית שהתבססה על הפילוסופיה החדשה, המודרנית.

בסוגיות רבות לא שררה הסכמה בין הפילוסופים המודרנים לבין עצמם, אולם משקל הסכמותיהם בענייני הליבה עלה על זה של אי-ההסכמות. הסברו של דקארט על התבונה, למשל, הוא רציונליסטי, בעוד הסבריהם של בייקון ושל לוק אמפיריציסטיים, דבר שהציב את הדמויות הללו בראש אסכולות מתחרות. אולם לכולם משותף דבר בסיסי: מעמדה המרכזי של התבונה כגורם אובייקטיבי ובעל יכולת — להבדיל מן האמונה, המיסטיקה והסמכותנות הרוחנית של התקופות המוקדמות יותר. ברגע שהתבונה זכתה במעמד החשוב ביותר הגיע המפעל השלם של עידן הנאורות.

התפיסה כי התבונה היא יכולת של הפרט הפכה את האינדיבידואליזם לנושא מרכזי באתיקה. חיבוריו של ג'ון לוק איגרת על הסובלנות (1689) ושתי מסכתות על ממשל מדיני (1690) הם שני ציוני דרך בהיסטוריה המודרנית של האינדיבידואליזם. שניהם קושרים את יכולת התבונה האנושית לאינדיבידואליזם אתי ולהשלכותיו החברתיות: האיסור על שימוש בכוח נגד שיפוט או פעולה עצמאיים של האחר, זכויות הפרט, שוויון פוליטי, הגבלת כוח הממשל וסובלנות דתית.

במקביל, התפיסה כי התבונה היא היכולת להבין את הטבע, כשהיא מיושמת באופן שיטתי, מולידה מדע. הוגי עידן הנאורות הניחו את היסודות לכל הענפים המרכזיים של המדע. במתמטיקה, אייזק ניוטון וגוטפריד לייבניץ פיתחו בנפרד זה מזה את החשבון האינפיניטסימלי; ניוטון פיתח את הגרסה שלו ב-1666, ולייבניץ פרסם את שלו ב-1675; ב-1687 ראה אור הפרסום המונומנטלי ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה המודרנית, פרינקיפיה מתמטיקה (Principia Mathematica) של ניוטון; מאה שנים של חקר והישגים חסרי תקדים הובילו לעבודותיו של קארולוס ליניאוס — סיסטמה נטורה (Systema naturae) ב-1735 ופילוסופיה בוטניקה (Philosophia Botanica) ב-1751 — המציגות יחדיו טקסונומיה ביולוגית רחבת היקף, וב-1789, ליצירת מסה על יסודות הכימיה (Traité élémentaire de chimie) של אנטואן לַבוּאַזְיֶה, טקסט שהוא ציון דרך ביסודות הכימיה.

האינדיבידואליזם והמדע הם אפוא תוצאותיה של האפיסטמולוגיה של התבונה. כששניהם יחד מיושמים באופן שיטתי, יש לכך השלכות כבירות.

יישומו של האינדיבידואליזם בתחומי הפוליטיקה הוליד את הדמוקרטיה הליברלית. הליברליזם הוא העיקרון של חירות הפרט, והדמוקרטיה היא העיקרון של ביזור הכוח הפוליטי אל הפרטים. ככל שהאינדיבידואליזם צמח בעולם המודרני, הפיאודליזם דעך. המהפכה הליברלית של אנגליה ב-1688 החלה את המגמה. עקרונות פוליטיים מודרניים התפשטו לאמריקה ולצרפת במאה השמונה־עשרה והובילו שם למהפכות ליברליות בשנים 1776 ו-1789. החלשת המשטרים הפיאודליים וחיסולם אפשרו לרעיונות אינדיבידואליסטיים ליברליים להגיע לכל בני האדם. גזענות ומיננות הן גורמים ברורים של פגיעה באינדיבידואליזם, כך שהן נדחקו יותר ויותר לפינה ככל שהמאה השמונה־עשרה התקדמה.

לראשונה בהיסטוריה קמו אגודות לחיסול העבדות: באמריקה ב-1784, באנגליה ב-1787, ושנה מאוחר יותר בצרפת. ב-1791 וב-1792 ראו אור הצהרה על זכויות האישה והאזרחית (Declaration of the Rights of Women) של אולימפ דה-גוז' והגנה על זכויות האישה (Vindication of the Rights of Women) מאת מרי וולסטונקרפט — ציוני דרך בדחיפה שניתנה לחירות הנשים ולשוויונן.14

יישומו של האינדיבידואליזם בתחומי הכלכלה הוליד את השוק החופשי ואת הקפיטליזם. הכלכלה הקפיטליסטית מבוססת על העיקרון שלפיו יש לאפשר לפרטים לקבל החלטות משלהם בנוגע לייצור, לצריכה ולסחר. עם עליית האינדיבידואליזם במאה השמונה־עשרה דעכו הטיעונים והמוסדות הפיאודליים והמרקנטיליסטיים. התפתחות השווקים החופשיים הולידה הבנה תיאורטית של ההשפעה היצרנית שיש לחלוקת עבודה ולהתמחות, ושל השפעה המעכבת של פרוטקציוניזם ושל אסדרות (רגולציות) מגבילות אחרות. עושר העמים (Wealth of Nations) מאת אדם סמית, שראה אור ב-1776, ריכז את התובנות הללו והרחיבן, והוא משמש ציון דרך בהיסטוריה של הכלכלה המודרנית.

התיאוריה והפרקטיקה התפתחו טנדו, וככל שהשווקים הפכו חופשיים ובינלאומיים כן צמח היקף העושר הקיים באופן דרמטי. למשל, האומדנים של ניקולס פרנסיס ורוברט קרפטס בנוגע להכנסה הבריטית השנתית הממוצעת, שהתקבלו על ידי היסטוריונים פרו-קפיטליסטים ואנטי-קפיטליסטים כאחד, מצביעים על צמיחה חסרת תקדים מ-333 דולר אמריקני ב-1700 ל-399 דולר ב-1760, ל-427 דולר ב-1800, ל-498 דולר ב-1830, ולאחר מכן קפיצה גדולה אל 804 דולר ב-1860 (זאת בשערוך ריאלי).15

המדע יושם באופן שיטתי בתחום הייצור, והדבר הוליד את תחומי התכנון ההנדסי והטכנולוגיה. דרכי ההתנהלות החדשות, שכללו הסקת מסקנות מנומקת, ניסויים, יזמות והחלפה חופשית של רעיונות ושל עושר, הובילו לכך שבאמצע המאה השמונה־עשרה עסקו מדענים ומהנדסים בגילוי ידע וביצירת טכנולוגיות בהיקף חסר תקדים בהיסטוריה.

התוצאה המרהיבה הייתה המהפכה התעשייתית, שהתקדמה בשנות החמישים של המאה השמונה־עשרה במלוא הקיטור — תחילה במובנו המטפורי של הביטוי, ועד מהרה במובנו הממשי עם הצלחת המנוע של ג'יימס ואט אחרי 1769.

שלוש מכונות טוויה חדשות — 'מסגרת המים' (Water-Frame) של תומס ארקרייט (1769), 'ג'ני הטווה' (Spinning-Jenny) של ג'יימס הֶרגרִיבס (בסביבות 1769) והמיול (Mule) של סמואל קרומפטון (1779) — חוללו כולן מהפכה בטווייה ובאריגה. בין השנים 1760 ל-1780, לדוגמה, זינקה צריכת הכותנה הגולמית בבריטניה ב-540 אחוז, מ-540 טונות לכ-2,900 טונות. העשירים לא ויתרו בתחילה על מוצרים בעבודת יד, כך שהדברים הראשונים שיוצרו בייצור המוני בבתי החרושת החדשים היו סחורות זולות להמונים: סבון, בגדים ומצעים מכותנה, נעליים, חרסינת ווג'ווד, סירי ברזל וכן הלאה.

יישום המדע לצורך הבנת בני האדם הוליד את הרפואה. הגישות החדשות של הבנת בני האדם כאורגניזם טבעי הניבו, החל ברנסנס, מחקרים חדשים של הפיזיולוגיה והאנטומיה של בני האדם. הסברים על-טבעיים והסברים קדם-מודרניים אחרים למחלות בני האדם נדחקו הצידה, ובמחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ביססה עצמה הרפואה יותר ויותר על קרקע מדעית.

מגמה זו, לצד הצמיחה בעושר, סייעו לרפואה המודרנית לחולל עלייה דרמטית בתוחלת החיים. גילוי החיסון לאבעבועות שחורות בידי אדוארד ג'נר ב-1796, למשל, סיפק הגנה מפני אחד מגורמי התמותה העיקריים של המאה השמונה־עשרה וייסד את מדע החיסון. התקדמויות בתחום המיילדות ביססו תחום זה כענף נפרד של הרפואה, וחשוב אף יותר, תרמו לצמצום משמעותי בשיעורי התמותה בקרב פעוטות. בלונדון, לדוגמה, שיעור התמותה בקרב ילדים עד גיל חמש צנח מ-74.5% בין השנים 1730 ל-1749 ל-31.8% בין השנים 1810 ל-1829.16

הפילוסופיה המודרנית הבשילה במאה השמונה־עשרה, תהליך שבסופו מערכת ההשקפות הרווחת הורכבה מנטורליזם, מתבונה ומדע, מטבולה ראסה, מאינדיבידואליזם ומליברליזם. עידן הנאורות הביא לדומיננטיות של הרעיונות הללו בקרב חוגי האינטלקטואלים ואף לתרגומם לשפת המעשה. כתוצאה מכך נעשו הבריות חופשיים ועשירים יותר, האריכו ימים ונהנו מנוחות חומרית רבה יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

תרשים א.2: חזון עידן הנאורות

photo

* צ'זארה בקאריה, על פשעים ועל עונשים

שנות השמונים של המאה השמונה־עשרה: סוף ההיתרים החוקיים לשריפת 'מכשפות' באירופה

1784: האגודה האמריקנית למיגור העבדות

1787: האגודה הבריטית למיגור הסחר בעבדים

1788: אגודת ידידי השחורים בצרפת

1792: וולסטונקרפט, הגנה על זכויות האישה

הפוסטמודרניזם לעומת הנאורות

הפוסטמודרניזם דוחה את מפעל הנאורות בשלמותו. לדעתו, מלכתחילה לא היה אפשר להגן על ההנחות המודרניות של עידן הנאורות, וכיום הביטויים התרבותיים של אותן הנחות הגיעו לשפל. בעוד העולם המודרני מוסיף לדבר על תבונה, על חופש ועל קדמה, הפתולוגיות של אותו עולם מספרות סיפור שונה.

הביקורת הפוסטמודרנית על התחלואים הללו מועלית כמבשרת את מות המודרניזם: 'השיפוע התלול הזה של התרבות המערבית' נחשף, טען פוקו, ו'היא זו הרועדת מחדש תחת צעדינו'.17 בהתאם לכך, טען רורטי, המשימה הפוסטמודרנית היא לגלות מה לעשות 'כעת, כאשר נראה שכבר אין תקנה לעידן האמונה ולעידן הנאורות כאחד'.18

הפוסטמודרניזם דוחה את מפעל הנאורות בדרך העמוקה ביותר האפשרית: מתקפה על יסודותיו הפילוסופיים. הפוסטמודרניזם דוחה את התבונה ואת האינדיבידואליזם שעליהם נשען עולם הנאורות כולו. הוא תוקף בסופו של דבר את כל תוצאותיה של פילוסופיית הנאורות, מהקפיטליזם וצורות המשטר הליברליות עד למדע ולטכנולוגיה.

יסודות הפוסטמודרניזם הפוכים מאלה של המודרניזם. במקום מציאות טבעית — אנטי-ריאליזם; במקום ניסיון ותבונה — סובייקטיביזם חברתי לשוני; במקום זהות ואוטונומיות אינדיבידואליות — קבוצתיות מגוונת של גזע, מין ומעמד; במקום אינטרסים אנושיים שביסודם הרמוניה ונטייה לאינטראקציה של תועלת הדדית — סכסוך ודיכוי; במקום לאמוד את ערכו של האינדיבידואליזם באמצעות ערכים, שווקים ופוליטיקה — קריאה לקומונליזם, לסולידריות ולמגבלות על שוויון הזכויות; במקום לשבח את הישגי המדע והרפואה — חשד, עם נטייה לעוינות מוחלטת.

התנגדות פילוסופית מקיפה זאת בולטת בנושאים הפוסטמודרניים הספציפיים יותר במסגרת מגוון דיונים אקדמיים ותרבותיים.

תרשים א.3: מגדירים של פרה-מודרניזם, של מודרניזם ושל פוסטמודרניזם

photo

היבטים פוסטמודרניים באקדמיה

ביקורת הספרות הפוסטמודרנית דוחה את הרעיון שלפיו לטקסט ספרותי יש משמעויות אובייקטיביות ופרשנויות נכונות. את כל הטענות הללו לאובייקטיביות ולאמת אפשר להעביר דקונסטרוקציה. בגרסה אחת של הדקונסטרוקציה, המיוצגת בידי אלו המסכימים עם דברי פיש שציטטנו לעיל, שהדקונסטרוקציה 'מסירה ממני את העול של ההכרח להיות צודק… ודורשת רק שאהיה מעניין', הופכת ביקורת הספרות לצורה של משחק סובייקטיבי שבמהלכו יוצק הקורא אסוציאציות חופשיות אל תוך הטקסט. בגרסה אחרת, האובייקטיביות מוחלפת בהשקפה שלפיה גזעו של הסופר, מינו או כל השתייכות אחרת שלו מעצבים בצורה העמוקה ביותר את השקפותיו ואת רגשותיו. בהתאם לכך, משימת ביקורת הספרות היא להעביר את הטקסט דקונסטרוקציה כדי לחשוף את האינטרסים של הגזע, המין או המעמד של המחבר. מחברים ודמויות המגלמים במידה המועטה ביותר את העמדות ה'נכונות' נתונים מטבע הדברים למידה הגדולה ביותר של דקונסטרוקציה. נראה שבאות השָני (The Scarlet Letter), לדוגמה, המחבר נתניאל הותורן הוא לכל הפחות אמביוולנטי בנוגע למעמדה המוסרי של הסטר פְּרין, והאמביוולנטיות הזאת חושפת שהוא מכר את נשמתו לממסד דתי גברי סמכותני, קונפורמיסטי ודכאני.19 או: ייתכן שהרמן מלוויל חשב שבמובי דיק הוא יורד לחקרם של נושאים אוניברסליים הקשורים לשאיפה אישית וחברתית, אדם וטבע, אולם הדברים שקפטן אחאב באמת מייצג הם הסמכותנות הנצלנית של הפטריארכליזם האימפריאליסטי והדחף המטורף של הטכנולוגיה לכבוש את הטבע.20

בתחום המשפט מגלמים את הגל החדש הפרגמטיזם המשפטי והתיאוריה המשפטית הביקורתית למיניהם. מבחינת הגרסה הפרגמטיסטית של הפוסטמודרניזם, כל תיאוריה מופשטת ואוניברסלית של המשפט ראויה לחשד. תיאוריות הן בעלות ערך רק עד כמה שהן מספקות לעורך הדין או לשופט כלים מילוליים המביאים תועלת.21 אבל אמות המידה לקביעת התועלת הזאת סובייקטיביות ומשתנות, כך שעולם המשפט הופך שדה קרב פוסטמודרני. בהיעדר עקרונות משפטיים אוניברסליים תקפים של צדק הופכים הטיעונים לקרבות רטוריים של מאוויים. התיאורטיקנים הביקורתיים של המשפט מייצגים את גרסת הגזע, המעמד והמין של הפוסטמודרניזם המשפטי. לתפיסתם, חוקות ותקדימים משפטיים אינם ברורים במהותם, והאובייקטיביות והניטרליות כביכול של ההסקה המשפטית הן תרמית. כל ההחלטות הן מעצם טיבן סובייקטיביות, ומניעות אותן העדפה ופוליטיקה. החוק הוא נשק הראוי לשימוש בזירה החברתית של הסכסוך הסובייקטיבי, זירה שמניעים אותה רצונות מתחרים וטענה לזכות האינטרסים של קבוצה אחת על חשבון האינטרסים של קבוצות אחרות. במערב היה החוק במשך זמן רב מדי כיסוי לטענה למען האינטרסים של גברים לבנים. הנוגדן היחידי לרעל זה הוא העמדה שוַות-עוצמה של האינטרסים הסובייקטיביים של קבוצות שדוכאו לאורך ההיסטוריה. סטנלי פיש מצטרף לגישות הפרגמטיסטים והביקורתיים בכך שהוא טוען שאם יתחילו עורכי דין ושופטים לחשוב על עצמם כעל 'מוסיפים' במקום 'טקסטואליסטים' הם 'יהפכו להיות קצת יותר חופשיים בהחדרת הפרשנויות העכשוויות שלהם בנוגע לערכי החברה שלנו אל תוך המשפט החוקתי'.22

בתחום החינוך, הפוסטמודרניזם דוחה את הרעיון שלפיו מטרת החינוך היא בראש ובראשונה לאמן את יכולתו השכלית של הילד לחשיבה תבונית כדי ליצור מבוגר המסוגל לתפקד בעולם בצורה עצמאית. גישה זו מומרת בגישה כי חינוך פירושו לקחת יצור לא מוגדר ולהעניק לו זהות חברתית.23 שיטת העיצוב של החינוך היא לשונית, והלשון שיש להשתמש בה היא כזו שתיצור אדם הרגיש לזהותו הגזעית, המינית והמעמדית. עם זאת, ההקשר החברתי הנוכחי שלנו מתאפיין בדיכוי שממנו נהנים לבנים, גברים ועשירים על חשבון כל היתר. דיכוי זה מצידו מוביל למערכת חינוך המשקפת רק, או קודם כול, את האינטרסים של אלה הנמצאים בעמדות הכוח. כדי לפעול נגד ההטיה הזו על ההתנהלות החינוכית לעבור שינוי מוחלט: על החינוך הפוסטמודרני להדגיש יצירות שאינן נכללות בקנון; עליו להתמקד בהישגיהם של לא-לבנים, של נשים ושל עניים; עליו להבליט את הפשעים ההיסטוריים של לבנים, גברים ועשירים; עליו ללמד תלמידים שלמתודה המדעית אין זכות לטעון לאמת יותר משיש לכל מתודה אחרת, ובהתאם לכך, שסטודנטים צריכים להיות פתוחים במידה שווה לדרכים חלופיות לרכישת ידע.24

היבטים פוסטמודרניים בתרבות

תפיסות אקדמיות עקרוניות אלו מזינות ויכוחים נקודתיים יותר בתחומי החברה והתרבות. בדוגמאות להלן, העמדה הפוסטמודרנית היא העמדה השנייה בכל ויכוח:

  • האם הקנון המערבי של ספרים גדולים הוא אכן מיצוי הטוב ביותר שיש למערב להציע, ומשקף דיון רב-פנים, או שמא הוא צר מבחינה אידיאולוגית, מַדּיר ונעדר סובלנות?
  • האם כריסטופר קולומבוס היה גיבור מודרני, שחיבר שני עולמות יחד לטובת כולם, או שמא הוא היה דמות מפתח בשירות האימפריאליזם האירופי — מדושן עונג בעליונותו וחסר רגישות — אשר הביא כוח מזוין שהלעיט בכוח את תרבויות הילידים המקומיים בדת ובערכים האירופיים?
  • האם ארצות הברית מתקדמת בנושאים של חירות, שוויוניות והזדמנויות לכולם, או שמא היא מיננית, גזענית ומוטת מעמדות, למשל בכך שהיא משתמשת בפורנוגרפיית השוק ההמוני שלה ובתקרות זכוכית כדי לוודא שהנשים תיוותרנה במקומן?
  • האם לבטינו סביב ההעדפה המתקנת משקפים תשוקה עזה להיות הוגנים לכל הצדדים, או שמא זו רק עצם צינית המושלכת לעבר נשים ומיעוטים עד שנראה שהן מסייעות, ובנקודה זו מתחוללת תגובת-נגד אלימה מצד הסטטוס קוו?
  • האם צריך להרגיע קונפליקטים חברתיים באמצעות העיקרון שלפיו יש לשפוט פרטים על פי תכונותיהם האינדיבידואליות ולא על פי מאפיינים חסרי רלוונטיות מוסרית כגון גזע או מין, או שמא יש להכריז על זהויות קבוצתיות ולשבחן? והאם אלו המתנגדים לכך צריכים להישלח לתוכניות חובה של חינוך לרגישות?
  • האם החיים במערב, ובמיוחד בארצות הברית, משתפרים מדור לדור עם העלייה בתוחלת החיים ובעושר, או שמא ארצות הברית נטשה את המעמד הנמוך האורבני שלה ואימצה תרבות צרכנית קהה של קניונים והתרחבות של שטחי פרברים?
  • האם המערב הליברלי מוביל את יתר העולם לעבר עתיד חופשי ומשגשג יותר, או שמא באמצעות חדירתו הגסה לפוליטיקה של מדינות זרות ופיקודו על השווקים הפיננסיים הבינלאומיים הוא מייצא את משרות המקדונלד'ס שלו למדינות לא-מערביות, כולא את המדינות הללו בתוך השיטה ומחריב את התרבויות המקומיות שלהן?
  • האם המדע והטכנולוגיה טובים לכול, מרחיבים את הידע שלנו על היקום והופכים את העולם בריא יותר, נקי יותר ויצרני יותר — או שמא המדע מסגיר את האליטיזם, את הסקסיזם ואת ההרסנות שלו בכך שהוא הופך את מהירות האור לתופעה המהירה ביותר ובכך מעניק לה זכות יתר לא הוגנת על פני מהירויות אחרות; בכך שבחר את הסמל הפאלי i לייצג את השורש הריבועי של מינוס אחת; בכך שהוא מכריז על תשוקתו 'לכבוש' את אימא טבע ו'לחדור' לסודותיה, ולאחר שעשה זאת, בכך שהביא את הטכנולוגיה שלו כדי להשלים את האונס באמצעות בניית טילים גדולים יותר וארוכים יותר כדי לפוצץ דברים?
  • והאם, באופן כללי, ליברליזם, שווקים חופשיים, טכנולוגיה וקוסמופוליטיות הם הישגים חברתיים שכל התרבויות יכולות ליהנות מהם, או שמא תרבויות לא-מערביות, היות שהן מתקיימות בפשטות ובהרמוניה עם הטבע, הן נעלות, והמערב מתעלם ביהירות מעובדה זו, מתנהל באופן אליטיסטי ואימפריאליסטי וכופה את הקפיטליזם שלו, את המדע והטכנולוגיה שלו ואת האידיאולוגיה שלו על תרבויות אחרות ועל מערכת אקולוגית ההולכת ונעשית שבירה יותר ויותר?

למה פוסטמודרניזם?

כל הוויכוחים הללו הם פוסטמודרניים לא משום שמדובר בהתכתשויות נמרצות ונלהבות אלא משום שתנאי הוויכוח התחלפו.

הוויכוחים המודרניים נסובו סביב אמת ומציאות, תבונה וניסיון, חירות ושוויון, צדק ושלום, יופי וקדמה. במסגרת הפוסטמודרנית, המושגים הללו מופיעים תמיד במירכאות. הקולות הצעקניים ביותר שלנו מודיעים לנו ש'אמת' היא מיתוס; ש'תבונה' היא תוצר אירופוצנטרי של גברים לבנים; ש'שוויון' הוא מסכה לדיכוי. 'שלום' ו'קדמה' זוכים ליחס ציני ולתזכורות יגעות לכוח או למתקפות ישירות אד-הומינם (לגופו של אדם).

לוויכוחים פוסטמודרניים, אם כן, אופי פרדוקסלי. מצד אחד, אנו שומעים בלי הרף על עניינים מופשטים של יחסיות ושוויון. הטענות לגביהם הן אפיסטמולוגיות ואתיות. אובייקטיביות היא מיתוס; אין אמת, אין דרך נכונה לקרוא את הטבע או טקסט; כל הפירושים תקפים באותה מידה; ערכים הם תוצרים סובייקטיביים מבחינה חברתית. מבחינה תרבותית, אפוא, לשום קבוצה אין ערכים בעלי מעמד מיוחד. כל דרכי החיים — מאבחזית עד תת־סהרית — לגיטימיות.

אך בצוותא חדא עם טענות אלו מתהדהדת גישה צינית עמוקה. הנימוס, האדיבות והצדק הפרוצדורלי, גורסת הגישה הפוסטמודרנית, אינם אלא מסכות לצביעות ולדיכוי שנולדו מתוך יחסי כוח א-סימטריים. את המסכות הללו יש לקרוע באמצעות כלי נשק מילוליים ופיזיים גסים: טיעוני אד-הומינם, טקטיקות הלם של הטחה בפרצוף, ומשחקי כוחות ציניים במתכוון. לדידו של הפוסטמודרניסט, יריבו בוויכוח אינו זכאי לשמוע טיעוני נגד, ליהנות מן הספק ולדעת שבסופו של דבר תנצח התבונה — אלא עליו להיתקל בהכרזות תקיפות, באיבה ובמוכנות לפנות לפתרון כוחני.

הפוסטמודרניזם הוא אפוא תנועה פילוסופית ותרבותית מקיפה וכוללת. הוא מזהה את המטרה — מודרניזם והגשמתו דרך עידן נאורות ומורשתו — ומערים טיעונים רבי-עוצמה נגד כל אושיותיה.

קיומה של כל תנועה תרבותית בולטת מעלה שאלות בנוגע להיסטוריה של הרעיונות. במקרה של הפוסטמודרניזם, באמצע המאה העשרים חברו יחד התפתחויות לא תלויות זו בזו, בתחומי עיון רבים. מדובר בראש ובראשונה בתחומי האפיסטמולוגיה והפוליטיקה, אבל גם במטפיזיקה, במדעי הפיזיקה ובהבנה שלנו בנוגע לטבע האדם ולערכיו. כדי להבין את הפוסטמודרניזם חייבים להבין את ההתפתחות העצמאית של החוטים הללו ואת הסיבה לכך שהם נשזרו זה בזה בסופו של דבר.

מדוע למשל קיבלו טיעונים ספקניים ויחסיים את הכוח התרבותי המצוי בידיהם כיום? מדוע הם מחזיקים בכוח הזה במדעי הרוח אבל לא במדעים? מדוע זכו הרפיסות, הניהיליזם והציניות לדומיננטיות תרבותית? וכיצד יכול כל זה להתקיים בתוך תרבות שהיא עשירה, חופשית ונמרצת יותר מכל תרבות לאורך ההיסטוריה? מדוע נמצאים ההוגים הפוסטמודרניים המובילים בצד השמאלי של המפה הפוליטית — וברוב המקרים בקצהו ממש? ומדוע משמשים היום חלקים בולטים בשמאל — אותו שמאל שהגן באופן מסורתי על עמדותיו על בסיס היסודות המודרניים של תבונה, מדע, הגינות לכול ואופטימיות — שופר לנושאים של אנטי-תבונה, אנטי-מדע, הכול-הוגן-באהבה-ובמלחמה וציניות?

עידן הנאורות עיצב מחדש את העולם כולו, והפוסטמודרניזם מייחל לעשות זאת גם הוא. גיבוש השאיפה הזאת, ופיתוח הטיעונים העשויים להניע את מימושה, הם פרי עבודתם של אנשים רבים במשך כמה דורות. כשפוסטמודרניסטים בני זמננו, מהמעגל השני, מחפשים תימוכין פילוסופיים, הם מצטטים את רורטי, את פוקו, את ליוטר ואת דרידה. הוגים אלה, מצידם, בחפשם תימוכין פילוסופיים כבדי משקל, מצטטים את מרטין היידגר, את לודוויג ויטגנשטיין, את פרידריך ניטשה ואת קרל מרקס — מבקריו הצלולים ביותר של העולם המודרני והנבואיים ביותר בנוגע לכיוון החדש. פילוסופים אלו מצידם ציטטו את גאורג הגל, את ארתור שופנהאואר, את עמנואל קאנט ובמידה פחותה יותר את דיוויד יוּם. שורשיו של הפוסטמודרניזם והדחיפה הראשונית אליו מצויים אם כן בעומק הזמן. הקרב בין המודרניזם לבין הפילוסופיות שהובילו לפוסטמודרניזם החל עוד בשיא עידן הנאורות. הכרת ההיסטוריה של הקרב הזה הכרחית להבנת הפוסטמודרניזם.


1 Michel Foucault, “Truth, Power, Self: An Interview with Michel Foucault” [1982], in Luther H. Martin, Huck Gutman, and Patrick H. Hutton (eds.), Technologies of the Self, University of Massachusetts Press: 1988, 11.

2 Michel Foucault, in Todd May, Between Genealogy and Epistemology, Pennsylvania State University Press: 1993.

3 ריצ'רד רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, מאנגלית: אהד זהבי, תל אביב: רסלינג, 2006, עמ' 55-56.

4 מישל פוקו, תולדות השגעון בעידן התבונה, מצרפתית: אהרן אמיר, ירושלים: כתר, 1986, עמ' 78.

5 Stanley Fish, Is There a Text in this Class? Harvard University Press: 1982, 180.

6 Jean-François Lyotard, in Rainer Friedrich, “Brecht and Postmodernism”, Philosophy and Literature 23:1, April 1999, 44-64, 46.

7 Frank Lentricchia, Criticism and Social Change, University of Chicago Press, 1983, 12.

8 אנדריאה דבורקין, משגל, מאנגלית: דניאל פרידמן, תל אביב: בבל, 2003, עמ' 78, 80.

9 Catharine MacKinnon, Only Words, Harvard University Press: 1993, 22.

10 Jean-François Lyotard, Postmodern Fables, translated by Georges Van Den Abbeele, University of Minnesota Press: 1997, 74-75.

11 Michel Foucault, Language, Counter-Memory, Practice: Selected Essays and Interviews by Michel Foucault, edited by Donald F. Bouchard, Cornell University Press: 1977, 210.

12 .Jacques Derrida, Moscou aller-retour, Saint Etienne: De l’Aube, 1995 ראו גם Mark Lilla, “The Politics of Jacques Derrida”, The New York Review of Books, June 25, 1998, 36-41, 40. פוקו אף הוא שטח את האנליזה שלו במונחים מרקסיסטיים: 'אני מתייג כפוליטי את כל מה שנוגע למאבק בין מעמדות וכל דבר חברתי הנובע ממאבק המעמדות ומשמש תוצאה שלו, המוצא ביטוי ביחסים אנושיים ובמוסדות'. Michel Foucault, Foucault Live (Interviews, 1961-1984), edited by Sylvère Lotringer, translated by Lysa Hochroth and John Johnston, New York: Semiotext(e), 1989, 104 .

13 'קדם-מודרניזם' (פרֵה-מודרניזם) בשימושו כאן מוציא מן הכלל את המסורות היוונית והרומית הקלאסיות ומשתמש כנקודת התייחסות במסגרת האינטלקטואלית הדומיננטית שהשתרעה בערך בין השנים 400 ל-1300. הנצרות האוגוסטינית הייתה מרכז כובד אינטלקטואלי קדם-מודרניסטי. בתקופה המאוחרת יותר של ימי הביניים היה התומיזם ניסיון לשדך בין הנצרות לבין פילוסופיה אריסטוטלית נטורליסטית. בהתאם לכך ערערה הפילוסופיה התומיסטית את הסינתזה הקדם-מודרנית וסייעה לפתוח את הדלת אל הרנסנס ואל המודרניות. על השימוש ב'מודרניזם' כאן ראו גם Stephen K. White, Political Theory and Postmodernism, Cambridge University Press, 1991 ,2-3 ליצירת חיבור דומה בין תבונה, אינדיבידואליזם, ליברליזם, קפיטליזם וקִדמה כגורם אשר הוא ליבו של המפעל המודרני.

14 יישום התבונה והאינדיבידואליזם בדת הוביל לדעיכת האמונה, המיסטיקה והאמונות הטפלות. כתוצאה מכך הצטננו סוף סוף מלחמות הדת, עד שאחרי שנות השמונים של המאה השמונה-עשרה, למשל, לא נשרפו עוד מכשפות באירופה. ראו Alan Kors and Edward Peters, Witchcraft in Europe, 1100-1700, University of Pennsylvania Press, 1972, 15.

15 נמדד לפי דולר אמריקני של 1970. ראו Clark Nardinelli, “Industrial Revolution and Standard of Living”, in David R. Henderson (ed.), The Fortune Encyclopedia of Economics, New York: Warner, 1993.

16 Robert Hessen, “Child Labor and the Industrial Revolution”, The Objectivist Newsletter 1:4, April 1962, 14.

17 מישל פוקו, המילים והדברים: ארכיאולוגיה של מדעי האדם, מצרפתית: אבנר להב, תל-אביב: רסלינג, 2011, עמ' 16.

18 Richard Rorty, Consequences of Pragmatism, University of Minnesota Press, 1982, 175. בדעה זו אוחז גם ג'ון גריי: 'אנו חיים היום בינות להריסות המעומעמות של מפעל הנאורות, שהיה המפעל השליט של התקופה המודרנית' (John Gray, Enlightenment’s Wake, London: Routledge, 1995, 145).

19 Elizabeth Aycock Hoffman, “Political Power in The Scarlet Letter”, American Transcendental Quarterly, March 1990, 13-29; 14-15, 28.

20 Elizabeth Schultz, “Moby Dick: The Little Lower Layers”, North American Review, December 1988, 52-59; 52, 55-57.

21 David Luban, “What’s Pragmatic about Legal Pragmatism?” in Morris Dickstein (ed.), The Revival of Pragmatism: New Essays on Social Thought, Law, and Culture, Duke University Press: 1998, 275-303, 275; Thomas Grey, “Freestanding Legal Pragmatism”, in Dickstein (ed.), Revival of Pragmatism, 254-274.

22 פיש מצטט את תומס גריי: Stanley Fish, “Pragmatism and Literary Theory”, Critical Inquiry 11, March 1985, 433-458, 445.

23 Jill Golden, “The Care of the Self: Poststructuralist Questions about Moral Education and Gender”, Journal of Moral Education 25:4, 1996, 381-382.

24 Chandra Talpade Mohanty, “On Race and Voice: Challenges for Liberal Education in the 1990s”, Cultural Critique, 1990, 179-ff, 185.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.