החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פורצת הדרך מעג'מי

מאת:
הוצאה: | 2013 | 167 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

• עד כמה הציבור הישראלי יודע באמת מה היה כאן לפני 1948?

• מי היו תושבי המקום? מה היו אורחות חייהם, דעותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם?

• עד כמה הציבור הישראלי מכיר את התושבים הערביים של מדינת ישראל בלי מרכאות ואילוצים פוליטיים?

ספר זה מציע תשובות לשאלות אלו. הוא מציג לפנינו סיפור יוצא דופן, המהווה ציון דרך בדברי ימי יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל – ספרה האוטוביוגראפי-חברתי-פוליטי של נאדיה חילו, תושבת יפו פמיניסטית בנשמה, חברת כנסת לשעבר, עובדת סוציאלית, לוחמת חברתית ללא חת למען דו-קיום, זכויות נשים וצדק חברתי.

נאדיה חילו היא אישה פורצת דרך. בזכותה נפתחו שערים רבים בפני הנשים הערביות בארץ. היא אישה שסיפור חייה מהווה פן אחר, בלתי מוכר, של תולדות בני שני העמים החיים כאן, על אדמת ישראל.

סיפורה המשפחתי שוזר בתוכו את ההיסטוריה הפלסטינית-ישראלית של השנים שלפני קום המדינה היהודית, מזווית שלא הכרנו: הזווית שבה ראו את הסכסוך צעירים ערביים שהתבגרו בארץ שבעת קרבות ודם. סיפורה האישי מאיר את ההווה המשותף לבני שני העמים, שנדונו לחיות ביחד על אדמה אחת.

הספר מעורר את הכמיהה המשותפת לכולנו, לשלום בין העמים, ומוכיח שהדבר אפשרי, כאשר מניחים בצד את הדעות הקדומות ומקדמים את המטרות החשובות לבני שני העמים.

דפי הספר מאירים בפני כלל הציבור בארץ זווית חדשה של הפסיפס האנושי החי כיום במדינה. סיפורה האישי המרגש של נדיה חילו מוסיף נדבך חשוב לקידום השלום ולשיפור המעמד של כלל הנשים במדינת ישראל.

• הספר יתורגם לערבית ולאנגלית ויישא מסר חשוב ואנושי לתושבי מדינות המזרח התיכון.

מקט: 4-31-5717
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
סקירה
• עד כמה הציבור הישראלי יודע באמת מה היה כאן לפני 1948? • מי היו תושבי המקום? מה היו אורחות […]

פרק ראשון: לוד, רמאללה, יפו

פניה של ת’אביתה מנהלת בית הספר לבנות בלוד היו רציניות ועיניה הביעו דאגה. סלווה מונייר בת השלוש־עשרה, מלווה באביה איסכנדר שכולם קראו לו אבו־אליאס – איש אמיד ומכובד שעבד בעירייה בגביית מסים – ישבה מולה, השפילה את עיניה ושתקה. מבטה היה עצוב ותחושה של ייאוש השתלטה עליה. רק התחלתי את חיי, למדתי בשקדנות, הפכתי לתלמידה מצטיינת וכל זה צריך להיפסק לפתע? שאלה את עצמה ללא קול.

כשהרימה את עיניה והביטה באביה ראתה זיק של תקווה שניצת בעיניו. האם יש באמת תקווה? הביע מבטה המתחנן את השאלה שלא העזה לשאול.

אביה שגידל בביתו שני בנים ושש בנות ייחס חשיבות רבה להשכלה של הדור הצעיר, על אף שבאותם ימים – שלהי שנות הארבעים של המאה העשרים – לא היה מקובל שנערות ימשיכו את לימודיהן בתיכון ויקבלו תעודת בגרות (מטריק).

“סלווה, בתי היקרה”, אמר והניח יד אבהית על כתפה הרכה, “את מוכשרת, שאפתנית, מקרינה רצון אמיתי לדעת עוד ועוד. את גם תלמידה מצטיינת לכן את ממשיכה ללמוד” הוא נשמע נחוש בדעתו. ללמוד? בתיכון? סלווה התקשתה להאמין למשמע אוזניה.

המנהלת הסירה את משקפיה והניחה אותם על השולחן. עיניה הביעו הפתעה גמורה.

“אתה מרשה לסלווה להמשיך ללמוד? איפה היא תלמד? הרי בעיר לוד אין תיכון לבנות”, תהתה.

“סלווה תלמד ביפו. מדי יום תעלה על האוטובוס המאסף שיביא אותה מלוד ליפו. משם תמשיך ברגל עד בית הספר “אלהראא”, ובתום יום הלימודים תעשה את הדרך חזרה ללוד. סלווה היא נערה מוכשרת מאוד, יהיה זה פשע למנוע ממנה את המשך לימודיה ולבלום את שאיפותיה”.

מנהלת בית הספר היסודי שבו למדה סלווה מגיל שש שמחה ותמכה בלב שלם בהחלטתו האמיצה של האב. גם סלווה הביטה באביה בהערצה מהולה בכבוד, בהערכה, בהוקרה ובאהבה. כל כך רצתה לחבק אותו באותו הרגע אך נרתעה. למרות שבאותם ימים – שנת 1946 – לא היה מקובל שבת מתבגרת תחבק את אביה, סלווה לא התאפקה בביטוי רגשותיה העזים ונישקה את ידו האיתנה של אביה.

גם בכל השנים הרבות שעברו מאז, נהגה אמי סלווה, בכל פעם שביקרה את אביה בלוד, לברכו ולנשק את ידו, כשאנחנו, הילדים הקטנים, מחקים את התנהגותה ובזה אחר זה קדים ומנשקים את ידו.

רק שלושה מבני המחזור שלה בלוד קיבלו המלצה ממוריהם בבית הספר היסודי והמשיכו ללימודים תיכוניים ביפו. סלווה הייתה הבת היחידה ביניהם ומשום כך חשה כבת מזל אמיתית. עצם המחשבה על כך שתגיע מדי יום ליפו, העיר הגדולה והשוקקת, הסעירה את מחשבותיה. היא כל כך רצתה שהחופש הגדול כבר יסתיים כדי שתתחיל את לימודיה ותהפוך לתלמידה מן המניין בתיכון. התרגשותה גברה עם כל יום שעבר.

באחד בספטמבר, אחרי לילה שבו בקושי הצליחה לעצום עין, קמה סלווה ממיטתה, בחמש וחצי לפנות בוקר, ניגשה אל המראה בחדר השינה וסירקה חזור וסרק את שערה הגולש, עד כי היה חלק כמשי. אחר־כך הוציאה מן הארון את התלבושת האחידה, “המריול” – שמלה צנועה אך מכובדת – בצבע שנראה קצת אפור לטעמה. לבשה את התלבושת בצייתנות. איך אני נראית? בדקה במראה ורק משהייתה מרוצה ממה שראתה הרגישה מוכנה לצאת מהבית אל היום הראשון שלה בבית הספר התיכון ביפו, שבו עמדה לקבל את פניה המנהלת הוותיקה, לידיה חאטום.

יפו! עד אז ביקרה סלווה בעיר הגדולה רק בלוויית אביה שנהג להגיע ליפו מתוקף תפקידו כדי לגבות מסים מתושבים שבבעלותם רכוש בלוד. כה גאה הייתה לצעוד כך לצד אביה המכובד כשהיא נושאת בידה את תיקו. יפו הצטיירה בעיניה כעיר קסומה, מיוחדת, תוססת, המשדרת קִדמה והצלחה. עכשיו היא עתידה להגיע לשם מדי יום ועוד למטרה חשובה כל כך כמו רכישת השכלה!

לפני שנת 1948 יפו נחשבה לעיר מיוחדת במינה. היא אף זכתה לכינוי “כלת הים” או “כלת פלשתינה” משום היותה עיר מרכזית בעלת נמל שוקק ותוסס שבשעריו עברו סחורות רבות ושונות ובעיקר ארגזי תפוזים – תפארת פלשתין. היא הייתה עיר מובילה גם מבחינה פעילותה התרבותית. היו בה מרכזי ספורט, מערכות עיתונים, מוסדות השכלה ובתי מסחר מצליחים. נמל יפו היווה חוליה מקשרת בין פלשתין לבין העולם הערבי.

ביפו התגוררו אז כמאה ועשרים אלף תושבים. סלווה חשה גאווה גדולה שמעתה תגיע מדי יום לעיר הגדולה והקסומה שעבורה הייתה כמו מרכז העולם.

היא החלה את לימודיה ביפו בכיתה ט’ ובתוך זמן קצר הייתה יכולה אפילו בעיניים עצומות להגיע בבוקר לתחנת האוטובוס בלוד עוד לפני השעה שבע בבוקר, לעלות על האוטובוס המאסף הנכון ולהמשיך את הדרך ברגל עד שהייתה מגיעה לתיכון הממלכתי לבנות. גם אביה שבהתחלה קיננו בו חששות בגלל ההחלטה להפר את הקוד החברתי המקובל ולשלוח את בתו הקטנה והמוכשרת ללימודים מחוץ לעיר, התרגל לרעיון וימיו היו רגועים יותר.

זהירות, יורים!

הרגיעה לא נמשכה זמן רב. בשנת 1948, לאחר כשתי שנות לימוד בבית הספר התיכון לבנות ביפו, הופרה הרגיעה. יריות החלו נורות על האוטובוס המאסף שעשה את דרכו בקרבת כפר נטר. התופעה האקראית והמפחידה הלכה ותכפה, הלכה וגברה. כאשר הד היריות היה נשמע, הנהג היה פוקד על כולם לשכב על רצפת האוטובוס ואוסר בתכלית האיסור להרים את הראש. סלווה שחששה שאם ייוודע לאביה דבר היריות ימנע ממנה את הלימודים בבית הספר, השתדלה לא לפַתח את הדיון בנושא. “הכול היה בסדר, אבא. אתה רואה שחזרתי בריאה ושלמה”, הייתה פוטרת אותו כשהייתה נשאלת איך עברה הדרך. למרות השמועות שהתרוצצו בשכונה האמין אבו־אליאס לבתו ונשאר פחות או יותר רגוע.

גם לידיה חאטום מנהלת בית הספר “אלזהראא” שאהבה מאוד את הנערה היפה והפיקחית סלווה שהתמידה והגיעה יום ביומו מלוד ולא החסירה כלל, החלה לדאוג. היא נהגה לקבל את פניה של סלווה מדי יום בשער בית הספר ולהיאנח. “עכשיו דעתי נחה ואני רגועה יותר לאחר שאני יודעת שהגעת בשלום”, הייתה אומרת.

בחלוף הימים וריבוי אירועי הירי הציעה מנהלת בית הספר מיוזמתה: “סלווה, אולי כדאי שלא תבואי לבית הספר כמה ימים, תנוחי קצת בבית, הרי יש יריות בדרכים”.

אך סלווה בשלה. עקשנית ודעתנית המשיכה להגיע ללימודים כל בוקר, ובדרך, כשהיו יריות, נשכבה על הרצפה, כפי שפקד עליה הנהג כשהיא מגנה בגופה על תיק בית הספר שלה ומשתדלת מאוד לא ללכלך את בגדיה. למרות הכול ועל אף המצב הרגישה שהיא חייבת להגיע לבית הספר עם מריול נקי ומגוהץ. עם הזמן החלו גם בה לקנן חששות אמיתיים בדבר שלומה, אך אותם שמרה עמוק בתוך לבה. רק שלא ייוודע לאבא… פיללה.

עד שבוקר אחד הופרה השגרה.

איברהים, נער שליחויות שעבד במכולת השכונתית הגיע אל אבו־אליאס במרוצה, מתנשף כולו.

“שמעת מה קרה לאוטובוס?” שאל. אבו־אליאס הביט בו בהפתעה.

“איזה אוטובוס? על מה אתה מדבר, איברהים?”

“האוטובוס המאסף, שבו סלווה נוסעת מדי בוקר ליפו… פגז נפל ממש ליד האוטובוס והאוטובוס עצר. עוד לא יודעים אם יש נפגעים…”

פניו של אבו־אליאס הלבינו. הוא הוריד את התרבוש המסורתי מעל ראשו והליט את ראשו בידיו. לאחר מספר רגעים של שתיקה התעשת.

“איברהים, בוא איתי. ניקח את הטנדר שלך וניסע לשם מהר. אני חייב לדעת מה עם סלווה, אל תגיד דבר לאשתי. כבר מספר פעמים היא הפצירה בי למנוע מסלווה לנסוע ליפו ולסכן את עצמה…”

איברהים הניח הצדה את הארגזים שהחזיק בידיו והצטרף אל אבו־אליאס לנסיעה הגורלית. באמצע הדרך הם נקלעו לפקק תנועה גדול וסירנות של אמבולנסים קרעו את האוויר.

“סע דרך השדות”, הורה אבו־אליאס לאיברהים, “אין לנו זמן להמתין עד שההמולה תסתיים”.

אבו־אליאס שהיה בדרך כלל איש מאופק מאוד איבד לרגע את שלוותו. על אף שהשתדל לשמור על ארשת פנים קשוחה, עיניו דמעו ומחשבות רעות החלו להתרוצץ במוחו.

“סלווה בתי הצעירה והאהובה”, מִלמל כמעט בלא קול, “הייתי צריך להקשיב לאשתי ולמנוע ממנה את הנסיעות”.

הטנדר החורק הצליח לטפס במעלה גבעה שהשקיפה אל עבר מקום נפילת הפגז. אבו־אליאס ואיברהים יצאו מהאוטו והחלו לרדת בריצה לעבר ההמון. עיניו של אבו־אליאס התרוצצו בין האנשים עד שלפתע איתרו אותה.

לאחר שהתרוממה מרצפת האוטובוס, כפי שנצטוותה לעשות, נעמדה סלווה בצד. ידיה רעדו ובקושי הצליחה להחזיק בתיקה האישי המלא במחברות ובספרים. שערה היה פרוע ומעיניה זלגו דמעות.

“אבא!” שמחה כשהבחינה בו מתקרב אליה, רצה אליו וחיבקה אותו בחום. נוכחותו נסכה בה ביטחון. “כמה טוב שאתה כאן, אבא”, אמרה והטביעה את דמעותיה בגלביה שלו.

יד ביד טיפסו במעלה הגבעה אל הטנדר שהחנו. בדרך חזרה ללוד סיפרה על מאורעות היום ועל הפגז שהחטיא את האוטובוס שלהם במטרים ספורים.

בשובם הביתה בריאים ושלמים גמלה בלבו של אבו־אליאס ההחלטה להפסיק את לימודי בתו בבית הספר היפואי. איום המלחמה היה מוחשי והיה לו ברור שמוטב להימנע מתנועה בדרכים.

זמן קצר לאחר שהפסיק את לימודיה של סלווה הושבתו כליל הלימודים בבית הספר. כל התלמידים עזבו והסתגרו בבתיהם. הדרכים המובילות לבית הספר נחסמו. העתיד נראה מעורפל וקודר מתמיד.

צועדים ברגל לרמאללה

ככל שהסכסוך בין שני העמים הפך אלים יותר, כך גברה חרדתו של אבו־אליאס לביטחון ילדיו. בסופו של דבר החליט, בעצה אחת עם אשתו, על צעד דרמטי: לשלוח שבעה מתוך שמונת ילדיו, בני עשר ועד אמצע שנות העשרים לבית הדוד ברמאללה שהייתה אז בשליטה ירדנית, “עד יעבור זעם”.

“שם יהיה יותר בטוח עבורכם”, הבטיחה אום־אליאס לילדיה, “אתם תיסעו לשם לכמה ימים ואנחנו נצטרף אליכם. נשהה שם עד שהעניינים יירגעו”. באותו לילה לא הצליחה האם לעצום עין. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצה להיפרד מילדיה. מחשבות רבות התרוצצו במוחה בלא הרף. היא הקפידה להכין לילדים מאכלים שונים, אפתה, בישלה, ארזה ונשארה ערה כל הלילה.

שלושה ימים צעדו בשדות ובדרכים עקלקלות עם אלפי תושבי לוד שהשאירו מאחוריהם את בתיהם ואת רכושם, בין מפחד ובין מפני שגורשו. לא כולם שרדו את הצעידה הארוכה, המתישה וחסרת הוודאות. מבין הילדים והזקנים היו שנפטרו בדרך ועל הפחד והאימה בדרך לרמאללה העיבו גם עצב ואבל כבד.

בהתחלה כולם היו משוכנעים שמדובר בשהות זמנית בלבד. המלחמה הרי תיכף תיגמר ועוד מעט יורשו לחזור לבתיהם, לרכושם ולחייהם הקודמים. הרי מפתחות הבתים עדיין צלצלו בכיסיהם ואמונה עמוקה מילאה את לבם.

ברמאללה המתינו להם מרסל בתו הנשואה של אבו־אליאס, בעלה סלים וילדיהם הפעוטים שהגיעו לעיר קודם לכן. מרסל, סלים וילדיהם התגוררו תחילה בביתו של הדוד ברמאללה. לאחר מכן, בלית ברירה, מצאו מקום של קבע בעיר המפלט.

שלושה חודשים התגוררו ילדי משפחת מונייר הצעירים ברמאללה. לאחר מכן עברו לירושלים לדירה שכורה במנזר סנט מיכאיל. סלווה, אחיה ואחיותיה התגוררו באותו חדר וישנו על מזרנים שהונחו על הרצפה. היא המשיכה את לימודיה התיכוניים למשך שנה וחצי נוספות בבית הספר “ראשידייה” במזרח ירושלים שלימד בו גם הדוד מרמאללה, שהיה מורה במקצועו. עבורה הייתה זו קרן אור בתוך ים הגעגועים לביתה ולהוריה, שגליו הציפו אותה בלא הרף. אחיותיה הגדולות, כאביהן, הכירו גם הן בחשיבות ההשכלה, וכל עוד למדה טיפלו הן בענייני הבית ואִפשרו לאחות הצעירה והמצטיינת להמשיך בלימודיה.

במשך היום סלווה הייתה עסוקה מאוד בלימודים וניסתה להטביע את געגועיה במחברות ובספרים. עם רדת הערב כאשר הגעגועים התחזקו הייתה רואה בעיני רוחה את משפחתה, את אביה ואת אמה וכל מה שרצתה לא היה אלא להיות שוב במקום היחיד שבו הרגישה כי הוא ביתה האמיתי, הבית בלוד. נפשה השתוקקה לחזור אל הגינה ואל עץ הלימונים שבצלו הייתה מתיישבת להכנת שיעורים ולקריאת ספרים. “מתי כבר נחזור לבתינו?” שאלה את עצמה מדי ערב ותפילה חרישית מילאה את לבה ההומה.

הניתוק הכפוי

איש לא העלה בדעתו שהמעבר הזמני של ילדי משפחת מונייר שנועד להרחיקם מלב המאורעות יגרום לנתק במשפחה. לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נסגרו הגבולות והילדים ששהו במזרח ירושלים לא הורשו לחזור ללוד. הם נותרו לחיות שם עוד כשנתיים. האחות הגדולה, פאיקה, שהייתה אז בת עשרים וחמש, לקחה על עצמה את הטיפול בילדים. היא בישלה, ניקתה, כיבסה ודאגה להעניק צביון ביתי לדירה השכורה בסנט מיכאיל.

את שהיית הילדים במזרח ירושלים מימן אבו־אליאס מכיסו אך באותם ימים הדבר כבר לא היה קל עבורו. לפני פרוץ המלחמה הוא נחשב לאדם אמיד שהתפרנס בכבוד ממשכורת מתגמלת, אך לאחר המלחמה עיריית לוד, כמו כל מוסדות הציבור בעיר, חדלו לתפקד ואבו־אליאס נותר מחוסר עבודה. הוא פנה לעבודה בחקלאות. אף ששוב לא נחשב לאדם אמיד הסביבה המשיכה לכבד אותו בזכות אישיותו ופועלו.

את הכספים עבור ילדיו העביר באמצעות הצלב האדום בצירוף מכתבים רוויי געגועים. סלווה נהגה לחזור ולקרוא מכתבים אלה שוב ושוב, למהר ולנגב דמעה סוררת שהייתה זולגת על לחיה כדי שהקטנים לא יראו אותה בוכה. הרי היא כבר גדולה ועליה לשמש דוגמה לאחיה הצעירים. בדמעות ראתה סימן של חולשה.

איחוד משפחתי

כשנתיים לאחר הניתוק הכפוי, בהפתעה גמורה הגיע יום אחד הרגע המיוחל. נשמעה דפיקה בדלת הדירה השכורה. בפתח עמד נציג של הצלב האדום שנשא בידו איגרת בצבע אדום חתומה בחותמת מוזהבת.

“אתם ילדי משפחת מונייר?” בחן בחשדנות את זהות הדיירים הצעירים. סלווה שנוכחה שלא מדובר בטיפוס שלילי הנהנה בראשה לחיוב.

“אם כך”, המשיך הנציג המשופם, “יש כאן הודעה עבורכם. מחר בשעה שמונה בבוקר עליכם להיות מוכנים עם כל התיקים והציוד שלכם. חכו למטה ורכב של הצלב האדום יאסוף אתכם”.

“לאן אנחנו נוסעים?” שאלה בחשש.

“הכול כתוב כאן”, מסר הנציג את האיגרת לידיה הרועדות, “אתם חוזרים ללוד למשפחה שלכם במסגרת הסכם איחוד משפחות”.

סלווה החזיקה את האיגרת כמי שמחזיק בידו כרטיס לוטו שזכה במיליון דולר… היא לא האמינה למשמע אוזניה ולמראה עיניה, אבל הכול היה כתוב באנגלית ובערבית. חלומה הגדול עמד להתגשם וההתרגשות איימה להציף את כולה. אלמלא התביישה הייתה קופצת על השליח ומחבקת אותו בכל הכוח… לאושרה לא היה גבול.

בלילה לא הצליחה לעצום עין. לנגד עיניה חלפו מראות שונים. בעיני רוחה ראתה את אביה, אבו־אליאס, גבר מכובד ורב השפעה ניצב מולה ומלטף אותה בידיו הגדולות, את אמה, פוטין, אישה שקטה ומנומסת, עקרת בית למופת, שהקדישה את חייה לטיפול במשפחה ובילדים… כמה התגעגעה לחיבוקה החם, לבית, לבישולים הטעימים, לגינה הגדולה והמשפחתית, לעצי הפרי – התפוזים הזהובים, הלימונים שהפיצו ניחוח משכר, לענבים הבשרניים, לפיתות האפויות ולניחוח הבית.

למחרת בבוקר כמובטח המתין להם למטה רכב אפור של הצלב האדום. הילדים עלו עליו כאילו מדובר בנסיעה לטיול… הם עברו את מעבר הגבול, נבדקו בקפדנות ואחרי כחמש שעות מורטות עצבים עצר הרכב ליד החצר המטופחת של בית משפחת מונייר.

פוטין, אום־אליאס יצאה מן הבית וספקה ידיה כלא מאמינה. “סלווה, פאיקה, אליאס, סועאד, מומתאז, חבוב…”, קראה בשמות ילדיה. אחר־כך הביטה בכל אחד מהם ארוכות. “כמה גדלתם, אלחמדוללה”, חיבקה אותם אחד־אחד והרטיבה את בגדיהם בדמעותיה הגדולות והחמות.

סלווה המשיכה לחבק את סינרה של אמה במשך דקות ארוכות, לא מוכנה להרפות מאחיזתה.

“אמא, יותר לא ניפרד לעולם”, הבטיחה. אום־אליאס רצתה להגיד משהו אך המילים נעתקו מפיה.

הילדים נכנסו פנימה ושולחן ערוך בכל טוב קידם את פניהם. בן־רגע התמלא הבית במכרים, בשכנים ובבני משפחה. כולם באו לברך ולהשתתף בשמחת המשפחה שסוף־סוף התאחדה.

תבניות שלמות של בקלאוות, עוגות תמרים ואגוזים, שאום־אליאס הקפידה להכין לרגל האירוע חולקו בין הבאים. לשמחה לא היה גבול. שוב חזרה משפחת מונייר להיות משפחה אחת מלוכדת. כולם ניסו להדחיק את תקופת הנתק ולהישיר מבט קדימה.

סלווה שהבינה כי הארץ שהכירה קודם שינתה את פניה החליטה בצעד אמיץ ונבון ללכת לאולפן וללמוד עברית אצל המורה רחל… היא חשה צער עמוק על החיים שהכירה ואינם עוד, על שכנים, דודים וחברים שכבר אינם בלוד ובעיקר הייתה עצובה על כך שאחותה מרסל ובני משפחתה לא הורשו לחזור לבית בלוד. ביתם נותר סגור וההורים המשיכו לשמור על המפתח. אך למרות הכול לא הייתה בלבה שנאה. סלווה חשה כי היא בתחילתה של דרך חדשה ונכון לה עתיד מבטיח ואולי גם מפתיע. היא החלה לשקול את המשך דרכה בחיים. רצתה ללמוד, להכיר עולם, לעבוד בהוראה. על נישואין ועל הקמת משפחה לא חשבה באותם הימים.

בהלה ביפו

מלחמת 1948 תפסה את בני משפחת קדיס היפואית בשכונת ג’באליה, היא גבעת עלייה, בבית שרכשו כחמש שנים קודם בעמל רב ובעבודה קשה לאחר ששנים ארוכות חסכו פרוטה לפרוטה ולקחו הלוואות והתחייבויות כספיות. עבור המשפחה הוותיקה זאת הייתה התגשמות של חלום שטיפחה במשך שנים.

הבן ודיע, אז צעיר בן עשרים ואחת, התגורר בדירה זו עם משפחתו: שני אחים ושתי אחיות. על אף גילו ודיע כבר ידע מה זו עבודה קשה שכן הוא ואחיו הגדול ממנו, אניס, עבדו ועזרו לאביהם ברכישת הבית. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר “טרה סנטה” לבנים ביפו החל ודיע לעבוד בניהול חשבונות במשרד ברחוב “בוסטרוס”, כיום רחוב רזיאל, שהיה כבר אז רחוב מרכזי עם מספר גבוה של משרדים וחנויות. עניינים פוליטיים היו ממנו והלאה. כל כולו היה מרוכז בעבודתו ובלימודיו.

לאביהם, הלוא הוא אבו־אניס, הייתה אז נגרייה ברחוב יפת, מול בית החולים הצרפתי. לא הרחק משם לאחיו הייתה חנות. כל ילדי המשפחה עזרו בפרנסה ואבו־אניס היה חוזר עייף מיום עבודה ארוך, מתרווח בכורסה ומודה על שהשכיל לגדל ילדים כה טובים. “הילדים הם הרכוש האמיתי שלי”, נהג לומר.

אף אחד לא חשב באותם ימים ששגרת החיים המסודרת של משפחת קדיס עלולה להשתנות בן־לילה מקצה לקצה. אך זה בדיוק מה שקרה עם פרוץ מלחמת 1948. מחשש לחייהם ומחרדת הלא נודע תושביה הערביים של העיר התוססת, “כלת־הים” היפהפייה, סמל הקִדמה, החיים, המסחר והתרבות, החליטו להיכנע מרצון. בניגוד לערים אחרות שבחרו להתקומם נגד היהודים, מנהיגיהם לא רצו להילחם והעדיפו לעזוב את העיר.

רחובות יפו התרוקנו בן־רגע. המוני משפחות נטשו את בתיהם והחלו לנוע לעבר הנמל, להתרחק מהמלחמה עד שוך הסערה. כמו רבים אחרים גם הם נעלו את בתיהם ושמרו על המפתחות. בלבם האמינו שתוך ימים ספורים ישובו לעירם היפה והקסומה ולבתיהם האהובים. הם המתינו לספינות שיגיעו ורצו להפליג אל חופי מבטחים, רחוק מהתופת המתקרבת. גם ודיע המבוהל ואחיו אניס התחילו לארוז את המזוודות בדרך לנמל. מהחלון הבחינו איך עוד ועוד נוטשות את השכונה כשפניהן מועדות לנמל יפו. תוך זמן קצר נותרו בשכונה שלוש משפחות בלבד… ודיע לא האמין למראה עיניו. “איפה כל השכנים? היכן הילדים? הדודים?” אפילו מלקה אחותו שהייתה כבר נשואה מיהרה לעזוב את יפו עם בעלה ושני ילדיהם, ובטרם הספיקו להיפרד מההורים עלו על ספינה שהפליגה לכיוון ביירות שבלבנון.

“נותרנו כמעט לבדנו בשכונה, מהרי”, זירז ודיע את אמו לסיים את האריזה, אך כאן התערב אבו־אניס ועצר את המלאכה. “אנחנו לא עוזבים את הבית. כולנו נשארים כאן יחד כמשפחה אחת מלוכדת”, ציווה בנחישות. “עברתי היום באיזור החוף. כשראיתי את המוני האנשים על החוף עם ילדיהם ישנים שם ומחכים לספינות כמו פליטים בלי בית ובלי מולדת, הרגשתי מושפל. אני אדם מאמין. מה שכתוב לנו למעלה זה מה שיהיה. אם נגזר עלינו למות, ארצה למות כאן, בביתי, ליד ילדיי”. אבו־אניס היה נחוש בהחלטתו. ילדיו ידעו שאין מקום להתווכח איתו. החלטתו להישאר ביפו הייתה סופית. הם פירקו בשקט את המזוודות הארוזות והשלימו עם גורלם. באותו לילה אום־אניס לא הפסיקה להתפלל ולבקש מהאל לשמור על ילדיה, שלא יאונה להם כל רע.

כמאה ועשרים אלף תושבים התגוררו ביפו לפני המלחמה – הרי לא לשווא נקראה העיר גם “כלת פלשתין”. אחרי המלחמה נותרו בה כשלושת אלפים תושבים בלבד ובני משפחת קדיס נמנו עימם. יפו, “כלת־הים”, הפכה ליתומה מילדיה. הים הוביל עוד ועוד משפחות וילדים ליעד לא ברור. בתי יפו רחקו ונעלמו לאיטם מעיניהם, ומרחוק עוד ניתן היה לשמוע את בכיים של בני המשפחות, שרובם לא שבו עוד לעיר ונותרו כפליטים אי־שם, מתגעגעים עד עצם היום הזה לעיר האהובה שממנה נסו בבהלה.

גטו יפואי

עם התרוקנות השכונה הצטוו המשפחות הבודדות שנשארו לעזוב את בתיהם ולעבור לאיזור עג’מי. הצבא הישראלי שכבש את יפו פקד לרכז את כל המשפחות הערביות שנשארו ביפו באיזור אחד ואסר עליהן לעבור לאזורים אחרים ביפו. המשפחות כותרו בגדר ולמעשה חיו בגטו בתוך עירם.

משפחת קדיס השתכנה בבית בן שלושה חדרים שהעבירה אליו חלק ממטלטליה. שגרת חיים חדשה ולא נעימה החלה. המזון חולק לפי תלושים ובמסורה. ודיע הצעיר נהג לשבת בלילות, להביט אל השמים ולחלום על עתיד טוב יותר, לפחות כמו שהיה לו בעבר. הוא הביט מעבר לרחוב, מעבר לגדר התיל שהפרידה בין ביתו אי־שם בג’באליה לבין הבית הנוכחי שהיה אמנם חדיש יותר, אבל קיננה בו תחושת זרות. הוא המשיך לחלום, לייחל ולקוות ליום שבו יוכל סוף־סוף לחזור לביתו, לגינה, לעץ התפוזים, ליסמין ולגויאבות…

השיבה הביתה

הימים נקפו. אט אט הוסרו הגדרות, הגטו הערבי נפתח והמשפחות החלו לצאת ממנו ולחזור לבתיהם. אבו־אניס מיהר לצעוד לעבר ביתו, כשדמעה עיקשת של התרגשות נוצצת בזווית עינו, דמעה, שעשה

מאמץ רב להסתירה. הרי אין זה ראוי שילדיו ובמיוחד הגברים הצעירים במשפחה יבחינו ברגשותיו… לעומתו, אום־אניס דווקא הרשתה לעצמה לבכות.

כך צעדו, זה לצד זה, עד שגילו, לתדהמתם, שביתם אינו ריק… הוא נכבש. שוכנו בו שתי משפחות יהודיות. אבו־אניס החל לשאת ולתת עם המשפחות. משפחת קדיס הסבירה למשפחות היהודיות שזהו ביתה. הציגה בפניהם את כל המסמכים המאשרים את הרישום של הבית בטאבו. למזלו, אבו־אניס לא שכח לקחת עימו את המסמכים החיוניים שבלעדיהם ייתכן שהיה מאבד גם הוא את ביתו. אפילו את מפתחות הבית שמר עימו. כך הצליח לשכנע את המשפחות לעזוב את הבית. משפחה אחת עברה לגור בבית שמשפחת קדיס שוכנה בו קודם ואת המשפחה השנייה נאלץ לפצות בסכום כסף נכבד. אבו־אניס היה אדם גאה ומעולם, גם לא בסיוטיו, לא שיער להפוך לפליט בעירו־במולדתו האהובה, יפו.

על אף הכול שום דבר לא פגע בשמחה העילאית של השיבה הביתה. סוף־סוף לאחר ימים, לילות וחודשים ארוכים, הייתה משפחת קדיס יכולה לנשום לרווחה. ודיע שב לחפש עבודה ומצא משרה ב”לוג’נה”, משרדים לסיוע חברתי שהיו ממוקמים באיזור רחוב תרשיש מול שגרירות צרפת. לאחר שעות העבודה הוא הקדיש זמן לשיקום הגינה שאהב כל כך. נטע עצים נוספים, שתל פרחים וזרע גם ירקות. בלילות נהג לשבת בגינה החשוכה ולחלום על עתיד טוב יותר. ודיע ידע היטב שעתידו רק ביפו, העיר היפהפייה, הפצועה והמדממת, שנשארה גאה ושורשית, עיר עם היסטוריה מפוארת, נשמה ולב הומה.

לצערו, את הנגרייה הפסיד אבו־אניס. זה הוסיף עוד צער על העצב התמידי שליווה אותו משום שחלק גדול מאוד ממשפחתו גלה מיפו והקשר עימם נותק. בעיקר התגעגע לבתו הבכורה מלקה שלא שמע ממנה תקופה ארוכה. הוא נהג להרגיע את אשתו ואת ילדיו ולשדר להם עסקים כרגיל. אולם כשהיה לבד העצב והדאגה היו מציפים אותו ולעתים אף הזיל דמעה בסתר.

אכן יפו כבר לא הייתה אותה עיר פלשתינית תוססת כמו לפני 1948. בבתי המשפחות הערביות שוכנו משפחות יהודיות שחלקן עברו תלאות וקשיים רבים בתקופת השואה. עם כל הטרגדיה שפקדה אותה לא הייתה ביפו שנאה. גם הערבים וגם היהודים כאבו את המצב אבל מבעד לקושי בִצבץ רצון הדדי עז להמשיך בחיים חדשים עם השכנים החדשים. לגילויי האנושיות לא היו גבולות. במהלך היום כולם השתדלו לשמור על יחסי שכנות טובה מי באופן יותר פתוח ומי בגישה מסויגת יותר, אך בלילה היו שבים וצפים הזיכרונות טבולים בנוסטלגיה ובגעגועים שהיו מנת חלקם של ההורים, ובעיקר של הסבים.

הזיכרונות לא פסחו גם על ודיע שבלילות היה נתקף געגועים עזים לאחותו שבלבנון, לבני דודיו ולחבריו הצעירים עימם נהג לבלות בסופי שבוע. למרות זאת ומעל ומעבר לכול היה נחוש להמשיך הלאה. כשהיה מישיר את מבטו לעבר גלי הים השוצפים ידע שעליו להתקדם בחיים, לעבוד ולהמשיך ללמוד. על הקמת משפחה משלו אפילו לא העז לחלום. בהיותו בן עשרים ושתיים, במקביל לעבודתו בשעות היום, שקד על לימודיו הגבוהים בכלכלה ובחשבונאות. הוא למד בהתכתבות באוניברסיטה בלונדון ולימים השלים את לימודי התואר הראשון.

אשת משפחה

שמועות רבות עברו מפה לאוזן בימי המלחמה. גם ליפו הגיעו שמועות על מה שהתחולל בחלקים אחרים של אדמת ישראל ובין היתר סיפור האיחוד המרגש של משפחת מונייר המכובדת מלוד התפשט והגיע אף לקהילה הערבית ביפו. גם במשפחת קדיס דנו בזה והוסיפו תוך רמיזה לעבר הבחורים הצעירים והרווקים במשפחה – אניס הבכור ואחיו הצעיר ודיע – כי בין החוזרים ללוד גם שתי נערות צעירות, חכמות ויפות ממשפחה מכובדת: פאיקה בת העשרים ושש וסלווה בת השש־עשרה.

בני משפחת קדיס מיפו החליטו לבקר את אבו־אליאס ולבקש ממנו את ידיהן של שתי בנותיו.

אניס וּודיע בלוויית הוריהם התקבלו בבית משפחת מונייר בסבר פנים יפות. הבנות לא הורשו לשבת עם האורחים אבל פאיקה וסלווה היו סקרניות לראות את הבחורים ולכן הציצו דרך חור המנעול.

“אניס מתאים לפאיקה”, החליט אבו אליאס ואילו סלווה לא התנגדה כלל להכיר יותר מקרוב את ודיע שבאותם ימים החל את דרכו כמורה וכעיתונאי צעיר בעל השכלה רחבה ובעיקר בעל שאיפות ללא גבולות. לפי המסורת ההורים הם שנותנים את ההסכמה הראשונית. המשפחות החליטו ו”העִסקה” יצאה לדרך. חודשיים בלבד לאחר שובן של הבנות ללוד נערך טקס כלולות כפול: של פאיקה עם אניס ושל סלווה עם ודיע. החגיגה הגדולה התקיימה בכנסייה בלוד/ זקני לוד ויפו עדיין זוכרים את האירוע המרגש.

עוד בטרם הספיקה לעכל את חזרתה ללוד, להשלים את לימודיה ולממש את שאיפתה המקצועית ובלי שמיצתה את החוויה של המפגש המחודש עם בני משפחתה, היה על סלווה להתרגל למעמד חדש – אישה־נערה נשואה.

אף שחלמה על קריירה של אישה משכילה ורחבת אופקים לא הצליחה להגשים את משאלת לבה: במקביל לנישואיה נענתה בחיוב הבקשה שהגישה עם שובה ללוד להיות מורה. אבל את משרת ההוראה הנכספת שהמתינה לה בכפר ערערה שבמשולש נאלצה לדחות משום שכבר הייתה אישה נשואה…

כבר בגיל שבע־עשרה הפכה סלווה לאם לכרמלה ובגיל תשע־עשרה ילדה גם אותי, בתה השנייה, נאדיה, שלימים הפכתי לפעילה חברתית וציבורית בולטת ולחברת כנסת בישראל מטעם מפלגת העבודה. אני נוהגת להעיד על עצמי שכל חיי אני חשה שנועדתי להשלים את מה שלא הצליחו לממש באותן שנים קשות אמי סלווה ונשים פלשתיניות כמותה. את שליחותן ואת שאיפותיהן שלא התממשו אני נושאת עמוק בלב וצעד אחר צעד גם מממשת אותן. את פריצות הדרך ואת ההצלחות אני חווה כפריצות דרך והצלחות של קבוצה גדולה של נשים שאסור לי לאכזב, למען משפחתי, למען שכניי, למען עמי ולמען עצמי.

ודיע עבד בבקרים כמורה וכמחנך בבית הספר לבנים “טרה סנטה” ביפו שם לימד מקצועות שונים ביניהם: חשבון, הנדסה, אנגלית ועוד ואילו בשעות הערב המשיך לעבוד בעיתון “אל יום” שהיה בין היחידים בשפה הערבית שיצא לאור באותה תקופה. הוא נמנה עם הקבוצה המצומצמת שהיוותה את חוד החנית של העיתונות הערבית בארץ. בעבודתו זו התמיד כשבע־עשרה שנים עד שמערכת העיתון עזבה את תל־אביב ועברה לירושלים. לאחר שסיים לעבוד בעיתון התמקד בתחום הכלכלי ובהשלמת לימודיו הגבוהים.

בעוד האב כתב, למד ועבד קשה לפרנסת משפחתו, סלווה הייתה מלכת הבית – ניהלה את המשפחה, דאגה שכל הילדים ילמדו, הקפידה שיכינו היטב שיעורי בית ויתקדמו לקראת מיצוי שאיפותיהם בחיים.

הלמידה והכנת השיעורים עם ילדיה גרמו לה לחוש מחדש את אהבתה הנושנה להשכלה.

אפשר לומר כי בשעות אחר־הצהריים הפך בית משפחת קדיס למין כיתת לימוד מצומצמת של חמשת ילדי המשפחה, כאשר לעתים נוספו לחבורה גם ילדי שכנים או קרובי משפחה שביקשו להפיק תועלת מההשכלה של סלווה ומנכונותה ללמד ולעזור בהכנת השיעורים. ב”כיתה” קטנה, ייחודית ומשפחתית זו נטלה לעצמה האם סלווה בשמחה ובגאון את תפקיד המורה, דילגה מאחד לשני תוך כדי שהיא מייעצת, עוזרת ומקריאה וגאה בידע הרב שצברה בשנות לימודיה. היא הייתה המלכה הבלתי מוכתרת של הכיתה המשפחתית שבפניה הייתה משננת שירים בערבית שידעה בעל־פה. התחושה שלה הייתה שחלפה מאז תקופת חיים שלמה אך לאמיתו של דבר לא היו אלו אלא שנים ספורות בלבד מאז הפסיקה את לימודיה.

עד היום, בגילה המתקדם, אמי גאה על שהיא זוכרת את השירים, את חומרי הלימוד, את שמות חברותיה לספסל הלימודים ואף את שמות מורותיה. עבורי, אלה רגעי ילדות בלתי נשכחים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פורצת הדרך מעג'מי”