החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פני עצמי כרך ב'

מאת:
הוצאה: , | 2015-08 | 469 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"בלילות שחלפו עליי, כשהייתי לבדי, הרחק מן ההמולה האנושית, בעוד המחשבות מתרוצצות בראשי ללא הרף, לא אחת הרהרתי, חשתי ממש, את יתרון הנשמה על הגוף הפיזי. ממש חשתי – בשעות בהן עמדתי על פי התהום – את רצון הנשמה לשוב אל כור מחצבתה, כמו מבקשת להעפיל מעלה ולנטוש אותי כליל. היו אלה מחשבות בלתי נמנעות, ואני גם איני סבור שמי שהיה שרוי מצב שכזה, הדומה לזה בו הייתי, היה חש אחרת. איני סבור שאני היחיד שחש זאת. באופן כלשהו, אלו הן מחשבות לגיטימיות למצב שכזה, שבמהותו, הוא סתירה, מאבק נואש בין נפש האדם לגופו. לי נדמה, שאין אדם תחת השמש שלא חש, ולו פעם אחת בחייו, את יתרונה וקלילות תנועתה של הנשמה, לעומת קושי התנהלותו ופגמיו של הגוף היגע, העייף, השבור מיסודו. איזה כלי עצוב הוא הגוף, חלש, עייף ובוגדני. באיזו קלות הוא מאבד מחוסנו."

"אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על". זהו חלקה השני של הטרילוגיה "פני עצמי" מאת המשורר יחזקאל נפשי, המגוללת את סיפורו של נער הנולד עם מום נדיר בגופו, נפלט ממסגרות של בית-הספר ומשפחה, ונאלץ לחוות את תקופת הילדוּת והנערות כמתבונן מן הצד. עד אשר בגיל 18 , לאחר שמסרבים לגייסו, הוא גומר אומר בלבו להיכנס לסדרת ניתוחים ולאחריהם להפוך אולי ל"אחד האדם". סדרת הניתוחים אורכת כשנתיים בקירוב, ומביאה אותו עד סף הייאוש, הן הפיזי והן הגופני, וזאת בעוד האנשים עימם גדל בדיוק מתחילים את חייהם. לאחר מכן הוא מחליט "לפצות עצמו" ויוצא למסע חובק עולם בין יבשות, הרפתקאות, גילויים וחוויות מיניות, נפשיות ורליגיוזיות,

שלבסוף מבהירים לו היטב מהו מקומו בחברה האנושית, ובעצם ביקום כולו.

לכל אורך המסע אנו נחשפים לנפש ספרותית יוצאת דופן ובלתי מתפשרת, המוצאת את פיסות אושרה המועט בספרים ובכתבי תיאולוגיה, בשירה ובפרוזה, ביצירה, ומנהלת קונפליקט תמידי בין המילים לחיים עצמם, בין נטייתה הטבעית להתבודדות וסגפנות, אל מול הצורך לקחת חלק בחברה האנושית ולחוות את החיים כפי שמצופה.

"פני עצמי" הוא סיפור חיים מכמיר-לב, יוצא מגדר הרגיל, המספק רגעי כתיבה עזים וכנות המותירה את הקורא נפעם ללא הרף. הוא בעצם, במובן מסוים, סיפורם של כל הבודדים, הנידחים של המציאות האנושית, אלו שהחיים אילצו

אותם לחיות בצללי ההוויה והם תרים ללא לאות אחר המשמעות הקיומית המסתתרת מאחורי רובדי החיים עצמם, בגרעין מאחורי הגרעין, אינם מתפשרים עם הנורמות החברתיות, ותוך כדי כך מטהרים את עצמם.

עמיחי שלו

מקט: 4-1077-68
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"בלילות שחלפו עליי, כשהייתי לבדי, הרחק מן ההמולה האנושית, בעוד המחשבות מתרוצצות בראשי ללא הרף, לא אחת הרהרתי, חשתי ממש, […]

פרק ראשון

בית לחולים ובו ממצאים רפואיים מימים עברו, אליה ד’ במסיבה אצל עמיחי חורב והבדיקות הרפואיות שסופן זרזיפי דם קטנים

זוהי עת לא קלה בעבורי, בה אני כותב שורות אלה, בשעת הצהריים החמה. אני כותב גם בידיעה שאני נוחל איזו טעות מהותית, מהותית לי מאוד. אני סבור שאל לי לכתוב כלל. איני בטוח במעשיי עוד. כספי אוזל במהירות מדאיגה ואני מניח כי אאלץ לנטוש את ביתי, טרם אסיים מסכת זו. כשלעצמה, זוהי מחשבה המאפילה עליי ואופפת אותי באיזו מרה. אני יודע לבטח כי אילו הייתה לי האפשרות להתעלם מן רגשותיי, מן התחושות האופפות אותי בשבועות האחרונים, לא הייתי כל זאת כותב כלל, אך אינני מסוגל לחדול! מדוע? מהיכן קיים בי אותו הרצון, אותו דחף עז, להעלות את הדברים על הכתב? מהו השכר המוצע בעבור זאת? האם קיים שכר כלשהו לעמל זה, המניע אותי מדי יום, מדי רגע? מדוע לכתוב על אודות הכאב והמצוקה, על מסכת הייסורים, על האובדן, תחת לכתוב על חמודות החיים ויופיים? הלוא החיים שופעים יופי! כשאני שרוי באיזו שמחה – מכל סיבה שהיא – אני איני כותב כלל. או אז אני חש שלם במידת מה, ואותו הרצון אובד לי כליל. זוהי הרגשה, או יותר נכון צורך, שמקורו בטעות. בכלל, לעתים אני סבור שכל עניין הכתיבה מהותו נעוצה באיזשהו גרעין שעיקרו טעות, איזה קלקול שאני איני עומד על טיבו לגמרי. שהכוח המונוליתי שבו, הינו כוחו של איזה דיבוק שוחר רע, שאינו מניח לי. מדוע דווקא ישנו איזה צורך לכתוב על אודות אותה מצוקה, תחת לכתוב על היפה והנוגה שבעולם, על המרהיב שבו, אשר לעומתו הלב נרעד ביפעה קדושה ואנו נאלמים דום. מדוע? אי אלו אמנים ואחרים, אשר לבי נתון להם ולאמנותם, ואשר אני אף חש לעתים כי הם עמי בעת כתיבתי (חש כי הם עמי ממש), פעלו מתוך אותו הכוח, אותו אני מכנה בשם דמוני. אלו הם עניינים חשוכים. לעתים אני חושב גם, כי אני הוא זה אשר טועה, וכי אותו הכוח אותו אני מכנה בשם דמוני, שדי, הוא אינו אלא התגלמות האנושי ביותר שבאדם, הטבעי שבו, כי הוא-הוא, אותו כוח המגלם דווקא את המהות האנושית בניקיונה, את אותה הוויה ממנה מורכב האנוש, שכן אנו כבני תמותה, איננו אלא מזיגה של רבדים וקלקולים שרירותיים. מהם בעלי נפחי יופי, ומהם בעלי קרבה לשיגעון, ועל כן, אין השלם קיים. והרי זוהי מהות האנוש, אי שלמותו. בזאת גם יופיו מבוטא. ג’קסון פולוק היה שתיין ואיש אלים, ועם זאת, צייר מבריק ויוצא דופן שהציב גבולות חדשים לחברה האמריקאנית, ולעולם כולו. סלבדור דאלי היה בעל מחלוקת. דנטה ירד לגיהינום, ואילו ניטשה, סופו שנטרפה עליו דעתו באופן הטראגי ביותר. כמוהו גי דה מופסן וביירון. ארתור רמבו היה פרוורטי בעיני הזולת, ואילו פול ורלן, פטרונו, לא היה שונה ממנו במובן זה. עם זאת, שירתם ואמנותם נפוצה לאומות וחלשה על פני עמים. היא עודה עומדת על תילה, ותעמודנה עוד שנים ארוכות, הרבה לאחר לכתי מן העולם. הרשימה אינה נגמרת ואני יכול למנות עוד עשרות אמנים ששמם עולה עתה בדעתי, שכמו באו בברית וכתבו מתוך אותה הוויה אפלה (או לא) ששכנה בקרבם. אולם העובדה הפשוטה היא, כי אמנותם של כל אלה אשר אותם הזכרתי לעיל, נגעה לרבים, הייתה נהירה להם, וממנה אף, הושפעו רבים. הללו יצרו מתוך מצוקתם, מתוך כאבם, מתוך שוועתם האישית, הקיומית, ואולי אף, מתוך שיגעונם האישי. זאת אומרת – וכך אני סבור – שאין זה מן הנמנע, שהכוח היוצר, לבד היותו כוח אנושי מאוד, הינו גם כוח שעיקרו ליקוי גדול, איזה פגם או מום בנפש. ייתכן וכל אמן, הוא בעל איזה מום כמוס בנפשו. בעל איזה סכסוך פנימי וסתירות פנימיות. ואולם על אף היות יצירותיהם נאהבות על ידי, וכפי שכתבתי הן קרובות ללבי מאוד, אני איני יכול שלא להניח כך עתה. אני כותב שורות אלו ותוהה על כספי שהולך ואוזל לי במהרה. מדוע אני חש חובה להמשיך במלאכתי? לעתים אני חש, כי אין אני אלא מתיש את עצמי לריק. אין מחשבה עגומה מזו. אני מסב פה עתה בשתיקה, בחדר השקט, הארעי הזה, שבקרוב יהיה עליי לעוזבו, וחש איזו עגמומיות השורה בכל. אני שומע את קול צהלת הילדים מבחוץ. הם צוחקים, זועקים, מכנים איש את רעהו בשמות גנאי, אך זה לא מעורר את שמחתי. שומע קול פעמון אופניים נישא אי שם, במרחק. בדרך כלל, כשאני מאזין להם מפה, אני חש איזו שמחה על כך. חש כי אני חולם…

עתה עצבות היא השוררת. בעבר, הרבה לפני שהחילותי רושם את הפרקים הללו, הרבה לפני שהמחשבה אודות ספר זה עלתה בדעתי כלל, לי היה איזה חשש, שאני פועל אך לשם עצמי. זאת אומרת, שאני כותב רק לעצמי ושאיש באמת, לא יביע עניין בכתבים אי פעם. הייתי ילד אז, הרושם פרקי שירה לעצמו באישון לילה. והנה עתה, בעוד חלפו שנים מאז, אני גבר צעיר, ולי יצא שם של משורר בקרב הבריות. פה ושם פרסמתי אי אלו שירים, ואף עבודות אחדות, עיוניות, נכתבו על אודות שירתי. אחדים גידפו אותי וכינו אותי בשמות. אף שנאה לא הייתה נעדרת. אחרים, כתבו כי בשירתי קיים מימד דתי יוצא דופן, ואיזה משהו ייחודי שהוא קרוב אל האלוהים מכל משורר אחר לפניי. האמת היא, שאני לא ציפיתי לא לכך ולא לכך. אני אף סבור שלא משמיציי – או אף אוהביי – הבינוני באמת. הללו לא הבינו את שירתי. אני תמיד פעלתי לפי צו לבי, וביקשתי להראות בשיריי, את החיים באופן אחר, באופן בו אני חוום על בשרי. זו באמת הייתה כל כוונתי. קראתי את משוררי העבר וההווה, את הנשכחים והזכורים, את אותם אלו הקרויים ידועים, ואת הידועים פחות, את העניים, מבקשי הנדבה ובני התשחורת, את האובדים במצוקתם תחת השמש, על הארץ, ואת אלו המתייפחים באישון לילה לעומת אהבתם. את הנאבקים מדי יום ואת הנקרעים בחבלי התשוקה מדי לילה, את הקדושים שנשרפו על מזבח היצירה והללו אשר כתבו מתוך הזיות החשיש והשיכרון, אלא שבלבי ביקשתי להביא את שלי, את מה שנוגע ללבי ביותר, באופן אותו לא מצאתי כי קיים אצל אחרים. עתה, במרוצת הזמן, אני מבין כי חששי הקודם, לא היה אלא חשש סתם, מאחר ועתה אני באמת חש, כי אני כותב אך לעצמי, ולשם עצמי בלבד. זוהי מחשבה מלאת נחמה. הלוא זוהי מהות כל הכתיבה, להביא תיקון לנפשך בלבד. מלכתחילה לא היה בכוונתי לפרסם ספר זה, ואילו ייוותר צנוף בחשכת ארון גנזיי, אולי אף ייטב לו. עתה אני יודע, כי גם בעשותי זאת, זאת אומרת, בעמל הזה של כתיבת השורות הללו, אני איני מבזבז את זמני לריק. זהו אינו קול קורא במדבר, כי אני שומעו. די לי בכך! זהו אינו תיקון לריק, כי את נפשי אני מתקן פה, עורכה על הדף למול עיניי, חושף את פצעיה, ובכך, באופן כלשהו, מביא לה מזור. אני חש כי במלאכה זו, מסתתר מקור חיים כביר. אף אם תהא זו מלאכה לריק, שסופה גניזה בארונותיי, כיצד אחדל מן הכמיהה אל עבר אותו מקור חיים? הלוא זה לא ניתן לי. עבודתי עולה לי בייסורים רבים, ובמיוחד בעת בה עליי לכתוב אודות מהלך חיי והשהייה הקשה בבית החולים, אך בואר כבר בספר, כי האדם לעמל ייוולד. אדם פוקח עיניו מדי בוקר. הוא נושם, גומע מים מן הברז, פוסע אל עבר החוץ ומשתומם על סביבתו. הוא שואף את האוויר הנקי לריאותיו – כדרך הטבע – כי הוא מוכרח. הוא אינו מהרהר בכך כלל. אך אני מוכרח. אני מוכרח להשלים את מלאכתי ויהי מה. מה עוד שעתה, למן הרגע בו גמרה בלבי ההחלטה שלא לפרסם את השורות הללו, אני חש כי ידי הפכה קלה יותר במשיכת הקולמוס על גבי הדפים… מה מוזר. מה מוזר, אך אני חש כי בעשותי זאת, אני כמו יוצר מסעד שיש בו משום משענת לנפשי.

*

אני כותב שורות אלו כחלקה השני של עלילתי, משום שעתה, בהביטי לאחור על מהלך חיי עד כה, למן התקופה בה אושפזתי בבית החולים ועד למועד יציאתי ממנו, למעשה יש ונולדתי מחדש. אין זה כה יוצא דופן. נהפוך הוא, יהא זה אך טבעי. שהיתי שם אך כשנה וחצי, אך דומה בעיניי עתה כי מעשי בראשית התחוללו שם, וחלפתי על פני תקופת חיים שלמה, ולידה מחודשת דרך ייסורי הגוף. יחזקאל נפשי אחד נכנס בשערי המקום, ואחר יצא ממנו, שונה בתחילתו ובאופי הווייתו. על כך אני בא לספר עתה, בחלקו השני של ספרי. אני בא לספר על הלידה הרוחנית מתוך חבלי הייסורים, על צחצוח ומירוק הנשמה דרך מכאוביה, על הבדידות הקשה, המייגעת, ללא הקץ, במיטה מעומלנת, שוממה. אני בא לספר על כריעה למול ארון הקודש בכמיהה אילמת, על דמעות טל בודדות הנושרות אל הקרקע כלחישת עלה, על תחילתו של פרק חדש – אולי המכריע ביותר בחיי עד כה – חרף כל אותן האהבות והיופי, השמחה והעצב, האובדן, הכמיהה, מותו ולידתו של האלוהים לגביי, חרף כל שידעתי עד כה, כל היופי ושברי מצוקה.

זמני אוזל. אני חש מותש מכפי שהייתי עד כה. אם ירצה בכך, יעזור לי האלוהים… עתה, השמש נישאת מפאת מזרח. אפשר לומר כי היא מרקיעה כמעט בצנעה, באדיבות. זעיר פה, זעיר שם, ניצבות אנטנות על גגות הבתים. אני רואה אותן. להן כמו מראה חללי המשווה לעיר מראה דמוני, קוסמי. אני חש כמו נישא הלאה אל עבר מעבי השמים. חש כמו חולם, מתרומם ממושבי, מרחף. ואולי זהו חלומי הגדול מכולם, כי אלו הם חיי ואלו הם החיים, ומי ידע לומר האם אינם הם אלא חלום או בדיה. מי הוא זה אשר יאשש את המציאות, כמציאותית כלל? מי הם כל אותם החולמים פה על הארץ? מי הן כל אותן מכשפות אשר אני רואה בהזיותיי מדי לילה, עורגות לפתחי, נושקות לשפתותיי, לאיבריי? האם הן חלק ממני? אני רואה פנתיאון גדול מצועף ערפל, רואה שברי אבן כבירה. עליי להיכנס פנימה כי אני חש צורך לעשות כן. עליי להקיץ משנתי ולומר כי כאן שורה עתה האלוהים והוא נעדר כליל.

*

בסופו של דבר נטשתי את בית סבתי. קשה הייתה עליי הפרידה מעל האישה היחידה שידעה כיצד לנהוג בי, האישה אותה אהבתי, וקשה מכך, היה לשוב לבית הוריי, שם הייתי שרוי בסבל רב ובניכור. דעתי הייתה צלולה עליי וידעתי כי אין מקומי עמהם עוד, וכמדומני, עוד בטרם שבתי לבית הוריי (ייתכן והיה זה בעת בה ארזתי את חפציי מבית סבתי) השכלתי להבין כי אף אותם יהיה עליי לנטוש בסופו של דבר, כי אני מבקש, בדומה לתומר ידידי, לסור לעבר ארץ אחרת, להפוך נודד בעולם, לתור אותו. חשקי הגדול ביותר היה להיות נווד, נווד אמיתי המתהלך על הארץ. אך טרם כל זאת, ידעתי כי אין זה מן הנמנע שיהיה עליי לפנות ראשית ולשוב אל עבר בית החולים. מחשבה זו אפפה את כולי והייתה טורדת את מנוחתי כל העת. וזוהי אפוא, העת לכתוב את כל אשר היה בבחינת היעלם בספר זה עד כה. כבר כתבתי בפרקים הראשונים של ספרי כי כאשר באתי לאוויר העולם, הרופאים הותירוני זמן מה בבית חולים “השרון” אשר בפתח תקווה, וכי כאשר ראני אבי לראשונה, צפה במחזה המחריד של תינוק בן יומו, צרור בסבך חוטי אינפוזיה היוצאים מקודקוד ראשו (משום שאך בקודקוד וורידי התינוק רחבים דיים בכדי שתוכל המחט לחדור בעדם) נחרד כולו וחש כי הנחיתו מהלומה קשה על ראשו. במילים אחדות, הזכרתי את כאבו הרב של אב שעה שניצב למול מיטת חוליו של בנו הבכור, והוא שרוי במצוקה אשר אין כדוגמתה תחת השמש, כי איזו מצוקה גדולה מן מצוקת האב המבקש לאסוף את בנו בחמלה ולסייעו, והדבר נבצר ממנו? כתבתי את כל זאת, כן, אך כמדומני, אני לא כתבתי מאום על ממצאיהם של הרופאים אז. רופאי הטוב, עליו השלום, ד”ר קאן, האיש אשר יילד אותי, סח לאבי כי נולדתי עם מום פיזי הבא על תינוקות בהסתברות של כאחד למיליון בשיעורי הילודה, וכי אין זאת, אלא למעשה, גורל עגום. מה עוד שסח לאבי, וזאת אבי אמר לי אך שנים רבות לאחר מכן, בהיותי בוגר דיי בכדי לשאול על אודות אותה עת, כי בעת לידתי, הרופאים נאבקו על חיי מספר שעות משום שעורקים מרכזיים בגופי היו אטומים למחזור הדם הסדיר, כך שאילולא הם, שורות אלו לא היו נכתבות מעולם, ועדות זו לא הייתה באה עתה בכתב. עיקר מחלתי הייתה מעין סתימת מעיים כוללנית. נולדתי ללא מעי גס תחתון ופי הטבעת לא היה קיים בגופי כלל. בשנים שחלפו, בהיותי בן שמונה לערך, בעת שהייתי פוסע דרך קבע לפגישות רפואיות והרחבות פי הטבעת (מה שהיה נורמאלי בעבורי לגמרי באותה העת), סח לי ד”ר קאן כי למעשה יצר את האיבר הזה בגופי בסיועה של מחט זעירה שפצעה את הקרום (“בדומה לקרום שחייה של אווזים יש לך שם”, אמר) אשר היה משוך עליו. הייתי אז כפי שאמרתי, ילד קטן, אך כבן שמונה שנים, אולם אני זוכר היטב. במשך שנים ארוכות שאבי היה מטפל בי במסירות והיה משדלני לבלוע אי אלו כדורים מזרזי קיבה למיניהם, רוכש בעבורי מזון מיוחד שיועיל בעדי ובעד מעיי הבלתי מתפקדים. אבי סיפר לי כי בעודי תינוק, מאחר ולא היה בכוחי לפסוע לבית הכיסא לבדי, כי לא היה בכוחי לבוא לכדי “יציאה” נורמאלית כשאר התינוקות, היה הוא אז, כציוויים של הרופאים, מחדיר מזרק זעיר לאותו פלג גוף תחתון של גופי ושואב את תכולת המעיים מתוכו, בעוד אני הודפו בידיים קטנות ללא הרף, מתפתל, זועק וממרר בבכי תמרורים. כמה מוזר כיצד כל זאת נראה היה לי אז כלגיטימי לחלוטין. כנורמאלי. הרחבות הברזל בחדרו של ד”ר קאן, אותו חדר רחב בעל האריחים הירוקים ומנורת הניאון השמוטה בעוד אני שרוע על גבי לפניו. ילד קטן… כל אותם מיני כדורים מאיצי קיבה, חוקנים. כל אותם דיוקנאות מהוהים של רופאים אחדים, אחיות אשר הכירוני אז וכעת אינני זוכר את שמותיהם… מה מוזר עתה כיצד היה זה כה נורמאלי בעבורי, טבעי כמעט כמו החיים עצמם. במובן מסוים, עד עתה, עד לעת זו ממש, אני חשתי אז כי כך למעשה חיים כל הילדים הנורמאלים, בני גילי. כי הדבר הוא בגדר השריר והקיים לשאר הזולת, מאחר ובאמת, אני לא ראיתי עצמי כיוצא דופן. והרי, אני גם לא ידעתי אחרת. אני חושב על כל זאת, על כל אשר עשה בעבורי אבי, וחש אהבה רבה. אני חש מצומרר בעד מצוקתו ובעד שהיה עליו להקריב בעבור בנו הקטן. אני מהרהר על כך עתה ואני מתעצב על מחשבותיי אלו, על תמימותי, על אותה השהייה הממושכת בבית החולים שהייתה בעבורי סבל רב דיו המספיק לשתי תקופות חיים. אני כותב זאת עתה ודמעות בעיניי. צר לי על דברים רבים. ואולם עליי להמשיך. בעת לידתי ניצבה בפני הוריי הברירה. באפשרותם היה אז לשלחני ישירות לעבר שולחן הניתוחים בכדי לעבור סידרה של שלושה ניתוחים שונים, על מנת לבנות בגופי את אותה מערכת בעלת מום עמה הגחתי לאוויר העולם (מה שלפי דברי הרופאים, עלול היה להביאני לידי נכות בפלג גופי התחתון לשארית ימיי, מאחר ולא הייתי אלא תינוק בן יומו ואיבריו רכים. ומה עוד שהשנה הייתה אז שלהי 1977, והטכנולוגיה הרפואית בישראל לא הייתה במיטבה), או, שימתינו לבכורתי, לעת בה אתבגר ואהפוך לאיש, ואו אז, כאשר גופי יהיה חזק דיו לעמוד במהלומה, לא זאת בלבד שקל יהיה יותר לעבור ניתוח כגון זה, אלא עוד קיימת האפשרות כי תחול תמורה בממצאי הרפואה המודרנית, ולא יהיה עליי לעבור שלושה ניתוחים, כי אם אחד בלבד. למשמע דברים אלו, במסדרונותיו האפלוליים של בית חולים “השרון” נחרד אבי, וקיבל על עצמו את עול הטיפול בילדו הרך, ואך שלא יחזה שוב במראה הנורא של תינוק בן שעות ספורות, וגופו חסר האונים ניטל שרוע באפיסת כוחות על גבי שולחן המנתחים. את חותָם היום ההוא בו בוצעה ההחלטה בערוב היום (כך לפחות אני מדמה זאת בעיני רוחי), אותה החלטה שלא הייתה בידיי כלל, הייתי נושא בחובי למשך מעט יותר מעשרים שנה, ואני מניח כי היכן שהוא היא משמשת כעילה לאופיי הבדלני שהיה מתגשם בי במהלך השנים, לסוד שנשאתי עמי עת כה ארוכה. ייתכן ובשל כך גם לבי יצא יותר לעבר הספרים ומחוזות הדמיון, מאשר אל עבר עולם האנשים המציאותי. בעולם המילה הכתובה היו גיבורים בני חייל, יערות עד ועלמות חן שאהבתן ללא ספקות, ללא עוררין, ללא גבולות על כל מגבלות גוף שהן. בעבורי, הייתה שם איזו עוצמה כמוסה הניכרת מבין שורות הספר, ואני הייתי נאחז בה. אני סבור גם שבשל כך לבי יצא אף אל הטבע עצמו, שהיה בבחינתי השלם האמיתי שהוא מעבר למושגי אנוש, ואשר בו אין קלקול, כי הוא שלם והרמוני ואף הקלקול שכביכול קיים בו, אינו אלא חלק מן אותו שלם והרמוני. כן, בשל כך נהגתי לבלות שעות חסד כה ארוכות של אושר בימי ילדותי, במרחבים הללו, בהם היה יופי אגדי משתרע של ירוק ופאר, גאיות רחבות ואשדות של צמחיה, שפעת עשבים ועצי אורן. נקל היה לי לראות בכך את פניו הנאים של אלוה על הארץ, להפוך את הירוק לקניין רוחני, תחת שאתבונן בנגעי עצמי. ביום ההוא, אבי קיבל עליו את ההחלטה, והיה הוא נושאני על כפיו עד להיותי כבן שמונה שנים, עד לעת בה ניתן היה לי לטפל בעצמי באופן עצמאי, הן בעניין התקנת מזון מסוים שיהא מיטיב עמי, והן בעשיית חוקנים לעצמי.

בתחילה, כאשר אך החילותי לבצע את החוקנים לעצמי (מעט לפני שנתי התשיעית), פצעתי עצמי לא מעט פעמים, ובכך זכיתי שוב לביקורים בלתי צפויים בבית החולים. באמת שנחבלתי מכך לא מעט, עד אשר למדתי לבצע הליך זה כהלכה. היה זה כרוך בכאב, כן, אלא שבחלוף הזמן, אף הכאב הגדול והנורא מכל, הופך כמו מוכר לבסוף, ואני התרגלתי למהלך החיים הללו. לא היה זה משום שרציתי בכך, אלא משום שפשוט לא הייתה כל דרך אחרת לשרוד. עוד עניין הוא, שבאמת סבור הייתי אז, כמו היום, כי לכאב הפיזי אין צביון כלל, מאחר והוא חולף. עמוק הפצע ככל שיהיה, הוא בן חלוף, ולכן עתיד הוא להתעמעם ובסופו של דבר, להתפוגג כליל. אני יותר חששתי מן אותו פצע אחר, והיה זה אותו פצע הנוצר בנפשו של אדם, ברגע שהוא עצמו חווה דברים מעין אלה. אולם לא זו העת לדון בכך בהרחבה. אעשה זאת בהמשך. עתה אני חש באיזה רעד. אני חושש שזהו רעד הבוקע מתוכי. אין אדם רשאי לדון עצמו ולהעיד על עיסתו, אך אני דן את עצמי לכף זכות, על עצם שהשכלתי להבין כי על הסוד להיחשף, כי אני איני חי כשאר האדם ועל הסבל הפיזי להיפסק. רק בגילוי הדברים אוכל להושיע את עצמי. אני יודע זאת היטב. על כל פנים, אף מבחינה חיצונית נראיתי שלא כפי גילי באותה העת. מומי היה מעכב את תהליך הצמיחה הטבעי. ואף שגילי עמד אז על קרוב לעשרים ואחת שנים, הייתי נמוך קומה ובעל איברים צנועים. הפלא אשר אירע לי (אילו ניתן לכנות זאת כפלא), היה כי לאמתו של דבר, לאחר אותו ניתוח ראשון בבית החולים, אותו ניתוח שנמשך כשמונה שעות תמימות, כבר כחודשיים לאחר מכן, גובהי צמח באחד וחצי סנטימטרים. ואף כי אני הייתי שדוף כולי ובעל רזון מעלה חשש, מחמת ההלם הפיזי של הניתוח, היה בכך כדי לשמח אותי. הייתה זו שמחה קטנה, חסרת חשיבות אולי לאחדים, המתבוננים מן הצד, אך לא לי. לי היה זה דבר מעודד. את התמורות שיש בכך, והמחזות שראו עיניי, אני נושא עמי עד היום, ואני מניח כי הם ילווני כנראה עד אשר אהיה תחת עפר. הן חשקתי כל כך להיות ספון תחת העפר בעת ההיא, חשקתי במוות ובלטיפתו הרכה, בניחומו השקט, הסופי, החם והמכריע. היו עתים בהן כמעט והבאתי עצמי לידי כך, עתים בהן עמדתי על הסף כשמתחתיי תהום פעורה של חידלון, צעד אחד, זעיר, טרם המוות. עוד אגיע לזאת.

*

את אליה הכרתי בעת בה טרם צעדתי בשעריו של בית החולים. היה זה, כמדומני, באחד הערבים בהם התגבשו בקרבי המחשבות לגבי העתיד, והפעולות אותן יהיה עליי לעשות. היה זה בשעת ערב מוקדמת, כאשר כמו בדרך מקרה פסעתי על סף דלתו של ידיד שהיה לי מימי קצרי האורך בגימנסיה, ושמו עמיחי. באותו הערב ערך הוא מעין מסיבה בביתו, טרם העת בה יגויס לצה”ל. ואני, משום שפשוט אינה לי המקרה לחלוף בסמוך לביתו, ומשום שכה טרוד הייתי בחיי ובאשר יהיה עליי לעשות, גמרתי אומר להעפיל למקום, בתקווה שתהא בכך משום נחמה לי. לא חשבתי ממש בעשותי זאת מאחר ובאותה העת, יראתי את העתיד וראשי היה אפוף מחשבות שונות אודות כך, ולי, באותם רגעים, הייתה הסברה שאולי לכתי אל המקום תועיל לי. ואולם ייתכן, כי המילה יראה אינה הולמת דיה לתיאור התחושות אותן חשתי. היה זה מעין פחד חריף ומחלחל שהטרידני ללא הפסק. היה זה פחד נקי, טהור, כמו שמתרחש לנו לעתים כשאנו שרויים בחשכה, צנופים במיטותינו בין הכסתות ולפתע, ממקום נסתר כלשהו נשמעת יללה עמוקה מרחם הלילה אשר איננו יודעים את מקורה. ואף כי עננה שורה עליי לגבי כל שהתרחש במהלך אותו הלילה במהלך אותו אירוע של אותו נער ושמו עמיחי (אני זוכר כי הוא קידמני בסבר פנים יפות) הן את אליה לא אשכח. כמו במעורפל, אני זוכר את עננת העשן השוהה בחלל הבית, את האורות הקלושים, העמומים, הצבעוניים, את האפלוליות שכמו שיקפה את רחשי לבי, את כל אותן דמויות חסרות פשר, חסרות פנים, המצחקקות כליצנים, כמוקיונים, אלו לצד אלו, נלעגות, את אותו ניחוח זול של משקאות חריפים שהיו דבקים באריחים ואפפו את כולי, את זרימת האנשים הבלתי פוסקת, את צלילי השקת גביעי היין, את ניחוחות הכיבוד המרחפים בחדר בתערובת מבחילה המהולה בניחוחות כבדים של זיעה אנושית.

זולת עמיחי, כמעט ולא הכרתי שם איש. פה ושם הבחנתי באי אלו דיוקנאות אותם זיהיתי מימיי הנושנים בתיכון, אותו תיכון אותו נטשתי, אולם איש מהם לא היה מקורב לי ולי לא היה דבר עמהם. זכורני שעמיחי היה ניגש לעברי וכוס משקה בידו, זוכרני את אותן נערות, את מילות הזימה והלהג, ואולם מעל לכל, היה משוך איזה אופי של הזיה. סביב לי עמדו בני האדם צוחקים, שמחים, רוקדים, מכרכרים, מלהגים בפטפוט ללא הרף, מעשנים את סיגריותיהם ומחווים תנועות זימה בידיהם ועיניהם פעורות, בעוד הנערות לצדם, חיוך משוך על שפתותיהן ולחייהן מאדימות מן החום וצלילי המוסיקה הסואנת. הכל היה כמו נע סביב בלהיטות ובטלטלה. אני עמדתי דומם, בודד לגמרי ולבי מר עליי. בכל המחזה עצמו היה משהו סוחט, מענה. כמה טיפשים הם, לפתע חשבתי. כמה לא מבינים. כמה לא מבינים מאום. הם אינם מבינים דבר על אודות מצבו האמיתי של האדם, על אודות המצוקה הקיומית שבו. כמה בערות יש באנשים הללו מהם לבטח לא תצמח כל תועלת, כי הם מתקיימים במישור דל של חוסר רצון לדעת ולהבין, תפוסים בקיומם הקטן ומלא התאווה, נטולי הבנה כלל, בלי צל של מושג כיצד עליהם להתחיל להבין כי קיימים מישורים אחרים של התקיימות, שהיא ההתקיימות הרוחנית, הנפשית, של מצב נפשי, אותה התקיימות אשר השכל לא יתפסנה כלל, כי היא אינה מושג שכלתני או אינטלקטואלי אלא מהותי. לפתע השתלטה עליי תחושת סלידה מהכל וחשתי כה רחוק מיופי. עמדתי דומם שעה ארוכה, לוגם כוס אחר משנהה, וככל שהייתי מרבה בכך, כך נראו לי האנשים דומים יותר ויותר לקופים, יותר ויותר כעורים, יותר ויותר קטנים וקצרי חיים. הללו יכולים להיאבד מחר ואיש לא יבחין בכך, חשבתי. שום תרומה הם אינם מעניקים לערך החיים. הם אף אינם מבינים כלל את ערך החיים. לפתע חשתי צער כביר השוטף את כולי. צר היה לי עליהם ועל אופן חייהם. צר היה לי על עצמי ועל שעליי להתקיים כך, שטוף בים אי ההבנה השורה סביב לי, כה סמוך לאנשים הללו וכה רחוק מהם, נוכח לצדם וכה נעדר מעצם קיומם נוכח קיומי. לפתע חשתי אבוד במצוקתי. ולאחר שגמעתי את כוס המשקה האחרונה, פניתי ללכת. ואז ראיתיה! נערה שחומה ומלאת קסם, זרה באיזה אופן. היה זה עמיחי אשר הכיר בינינו. אני אף איני יודע כיצד הבחין בי, בעוד כל ההמון הזה שהה בביתו, האם חש שפניתי לפסוע אל מחוץ למעונו? זכורני כי היה הוא קרב אליי לאט, נדחק בינות האנשים השונים (רציתי לכתוב הקופים), הודפם בידידות, מחייך, כוס בידו ועיניו אדומות מן העשן. מאחר שהבחין כי אני נועץ מבטי באותה נערה, חייך בהתרצות חיוך מלא כוהל שהיה מתפרש על פניו. “היא יפה בעיניך הא…” שאל, וקולו מגביה מעל השאון. כמדומני צחק. לאחר מכן המשיך: “בוא בוא, אני אכיר לך אותה… שָׁוֶוה את זה …”.

אני זוכר כי בראותי אותה לראשונה, הייתה היא כה דומה בעיניי להיידי שלי, כה יפה, כה מושכת, נראית כה פראית, כמו אותה הנערה ההיא אשר הכרתי בעבר בלכתי בתל אביב. השיער השחור, הקצר, עישון הסיגריות ללא הרף, המבט המשכר… הדמיון היה פשוט מעל לכל שיעור והיה בכך להדהימני. לו ניתן היה לי לצפות את העתיד, ייתכן כי הייתי משיב לו, לעמיחי, כי אני בוהה כך סתם, בחלל האוויר הריק ומחשבותיי תועות מריבוי השתייה. כאבתי כל כך לאחר פרידתי מהיידי וזכר המאורעות שחלפו עליי לצדה עוד היו צורבים את דעתי. לא ידעתי את שצופן לי עתידי ולא ידעתי כי כה אצער את לבה במהלך הזמן שיחלוף. הייתי שרוי אז במצב רוח עכור ולבי היה אז ריק לגמרי ורחוק מאהבה, גדוש בכאב סתום, טיפשי. בסף הכרתי קיננה אך המחשבה על אודות הדברים העתידים לי. על הריפוי, על מחלתי. מחשבות על אודות בית החולים והשהייה בו. ואולם בלבי פנימה, בלבי פנימה ממש, אני מניח כי למן הרגע הראשון בו שוחחתי עמה, עם אליה ד’ שלי, ידעתי כי לא אוכל לאוהבה. אך הייתי כה בודד ושרוי במצוקה. כאבתי. ואני מניח כי עמיחי, בראותו אותי ניצב בגפי, בודד, שותה לשוכרה, גומע כוס אחר כוס, נכמרו רחמיו עליי והיה ניגש לדובבני. ואף כי היה שתוי כמעט לגמרי, והיה מלהג סביב לי רוב העת, הנה פרק קצר משיחתנו לא אשכח: “היא ציירת” אמר. “לא כותבת שירים כמוך, תודה לאל, אבל ציירת מהוללת”. “אתה יודע, פעם רצתה לצייר אותי עירום, אבל לא הסכמתי שהיא תראה לי אותו. אבל אתה אדם פתוח ‘חזקל, תמיד היית… מוזר כמוה אתה… אתה בטח תסכים כי אתם המוזרים, השתקנים, כולכם אותו הדבר. כל השתקנים דומים. יש להם איזה משהו במוח. כן כן, קראתי על זה פעם בעיתון…” אז השתהה לרגע והמשיך, “אתה יודע מה, אולי תהיה לה למודל עירום, הא? היא תצייר אותך עירום, ואתה תכתוב לה משירי האהבה העצובים שלך…”. כשסיים את משפטו היה מתגלגל מצחוק ואוחז בבטנו, מתפקע, עד כי תכולת כוסו כמעט כולה ונשפכה על הארץ. עיניו היו אדומות וזעירות כעיני עורב, רעות, כעיני איזה שד נלעג ומטומטם. אני מניח כי השיבותי לעברו בחיוך, אך בלבי פנימה, רציתי להורגו. באותו הרגע ממש חשתי דחף להטיח את ראשו בשולחן הכיבוד, ולרסק את בקבוק היין על ראשו. אני אפילו לא יודע מדוע חשתי חימה שכזו כי באופן כללי, אני חיבבתיו והוא מעולם לא חטא לי. להיפך, אני סבור שמגמתו הייתה טובה. היה משוח בו איזה חן, אלא שאלוהים, לעתים הוא יכול היה להיות כה כסיל, כה נבער מדעת. התבוננתי בו בשתיקה וחשתי כי חימתי גוברת בי. היה הוא צוחק וצוחק ללא הרף, מתפקע ממש, ואני ראיתי בעיני רוחי כיצד אני מטיח את ראשו בקיר, ואף כמעט שעשיתי זאת, אלא שלפתע, בחטף, חדל מצחוקו, אחז בידי בגסות, והיה מוליכני לעברה של אליה, והיינו נשרכים אחר דמותה הנעלמת בינות האנשים, אלא שכשחלפנו על פני מחצית החדר, אני חדלתי, התרתי את ידי ממנו, וביקשתי ממנו שינהג בהיגיון. ההמולה הייתה גוברת סביב, גדלה (ואולי הייתה זו אך ההמולה בתוך ראשי), והיה הוא מביט בי בעיניים משתאות. אחרי כן אמר: “כרצונך… אחד כמוך שכותב שירים, בטח מעדיף לבלות את הלילה עם גבר… ככה זה. אתם כולכם הקומפוזיטורים ככה..”. אחרי כן נעלם לבלי שוב, על כל פנים, לפחות מעיניי. והנה את שהתרחש אחרי כן איני זוכר כלל. זאת אומרת, את מה שהתרחש במסיבה. חשתי עייף ועצוב, יגע, ובשלב מסוים – בטח אחר הטחת המילים של עמיחי – ביקשתי לשוב לביתי, לשוטט בחוצות, ללכת למקום כלשהו, רחוק, בו אהיה לבדי, בו אחוש נינוח כי אני הרי חש נינוח עם עצמי וכך לעתים, כשמחשבותיי תועות, אני חש שלם יותר.

אלא שאז, בשלב מסוים, כמו מתוך כמיהתי, מתוך הזייתי הכמוסה, מתוך חלום, הייתה אליה ניצבת לפניי. אמיתית כמו החיים עצמם, כמו מלאך, כמו המוות. זכורני כי היא ניגשה לעברי בהססנות, בהילוך חתולי אותו זיהיתי, עיניה שחורות כאבני אוניקס זעירות, כהות, מבריקות נעוצות בי, וכף ידה מושטת לפניי. היא הזכירה את שמו של עמיחי, אמרה דבר מה על היין והכיבוד במקום, אך זה לא שינה מאום ואלו לא עיקר הדברים עליהם אני בא לספר פה. אני זוכר ששוחחנו מעט, זוכר כי לחשתי את דבריי באוזניה בשל השאון וההמולה, בעוד היו ההולכים ושבים, המסובים השונים נחבטים בנו צפיפות החדר, אני זוכר כי לבסוף פנינו יחדיו מן המקום. זוכר כי הייתה זו כבר שעת לילה מאוחרת, ואנו היינו מסבים יחדיו בשטחו של אחד מן הגנים הציבוריים הסמוכים לביתו של עמיחי, בעוד היא מגוללת בפניי את סיפור יחסיה עם משפחתה, מספרת על צורכה בציור, ועד מה האמנות השפיעה על חייה. היא סיפרה לי על אהבתה למופסן, ולסזאן, על חיבתה לויואלדי וברהמס, על גבר אחד במסיבה (“איזה בהמה” אמרה) שהיה מנסה לשדלה לסור עמו לחדר ולקיים עמה יחסים. ואז צחקה, וכשעשתה זאת, אני נשביתי כי היה זה צחוק הבוקע מן הלב וחשתי כי לפניי אני רואה שלהבת עדינה החיה ורוקדת לעומתי כאלומה של אור בהיר. ידעתי שלפניי אישה שונה, שונה מכל אלו אשר בהן התבוננתי רוקדות בביתו של עמיחי. שונה מכל האנשים הקטנים, הבינוניים, הרחוקים מן החיים ומן ההבנה. היינו מסבים יחדיו עד לשעת עלות שחר, ואף כי שנינו היינו יגעים, לא הסתרנו חיבתנו איש מרעהו. לשוחח עם אליה היה, במובנים רבים, כמו לשוחח עם דמותי הנשית. לראשונה מזה זמן רב חשתי זרימה, קלילות, ולא רציתי שהשחר יעלה. חשתי שליו, וביקשתי שהלילה יימשך לנצח. הייתה לנו חיבה משותפת לאותם אמנים, לאותם מלחינים, והיינו משוחחים על כך, מחייכים איש לרעהו במבוכה, וכשצחקה היא, בעשותה זאת, אני הבחנתי בביישנותה ונוכחתי עד מה היא מלאת מתיקות ורוך, ועד כמה לבה גדול ומלא ברחמים. בפרידתי מעליה, לבסוף, הוציאה מפי הבטחה כי אצור עמה קשר במהלך השבוע וכי עוד נשוב ונתראה. אחרי כן, רכנה לעברי ונשקה על לחיי. בלכתי ברחוב היבנר, לאחר מכן, בשעת בוקר מוקדמת בעוד אני שב לבית הוריי ושחר סגלגל היה עולה על הארץ ברוך, חשתי עליצות ורעננות כמותן לא חשתי זה זמן רב. שמחתי על שאירע ועל המפגש הפתאומי, הכה לא צפוי הזה. האושר, מסתבר, נגלה לאדם דווקא במקומות ובשעות הלא צפויים ביותר. דבר מה חדש נרקם, חשבתי בלבי, כזה אשר ביכולתו להעביר מדעתי את הצער והכאב, את העוגמה והיגון בהם אני שרוי, את זכרה של היידי שלי וכמיהתי לעזוב לעבר מקום אחר, לפתוח בחיים חדשים. אף את עניין תוכניותיי העתידיות לגבי בית החולים. הציפורים היו מזמרות לאט, כמו בהרמוניה קסומה, ניעורות בזו אחר זו. ברום שמים הצמרות נעו בלאט, ואני חשתי לפתע כה טוב, כה נעים, אלא שבסופו של דבר, באמת, לא עשיתי מאום, ובהבטחתי לא עמדתי.

בשוכבי במיטתי, שעות אחדות לאחר מכן, מאזין מעבר לסיפה של דלת חדרי לקול תיפוף קבקבי אבי המתקין עצמו למלאכת היום, חשתי כי אל לי לעשות דבר, כי אלו הם אך דמיונות שווא שמוחי מעתיר על ראשי הקודח, אורות תועים. זה מטופש, אך שככל שהייתי שב ונזכר באירועי הלילה, רואה אותנו יחדיו בדמיוני, אותי ואת אותה נערה ממנה נפרדתי אך לפני זמן קצר, כך חשתי חלש יותר ויותר. לא יכול הייתי להירדם שעות ארוכות באותו היום. אני זוכר כי התהפכתי על היצועים אנה ואנה, עד אשר עלה בידי להבין אמת אחת פשוטה, והיא – כי יהיה עליי לפתור את בעייתי, טרם יהיה מאוחר מדי והכל יאבד. טרם אחלש ולא אוכל לעשות מאום, כי האהבה, כמה שבכוחה להעניק לאדם, בכוחה גם להחליש את נפשו ולהופכה פגיעה. עליי להיות חזק עתה, חשבתי בלבי. עליי להיות לבדי, ולהטות את כל כוחי הנפשי ומרצי הרוחני אך לעצמי, כי לבטח אזדקק להם שם, במקום האפל ההוא אליו פניי מועדות, ומי ידע לכמה זמן? אסור היה שדבר יטרידני ויעיב על החלטותיי. חשבתי כי אם אחתום את לבי, יש ויהיה קל יותר.

מה נורא! אחרי כן נרדמתי ומוחי נתקף חלומות משונים. מסובכים.

*

לא אספר כאן על אודות כל ההליך המשווע אשר אותו חוויתי טרם כניסתי לבית החולים. לעתים, בא אדם, סוף כל סוף, וגומר בדעתו לתקן את גופו השבור, משליך כל יהבו בידי אדם, אך ההליך עצמו, מותירו עייף ויגע, בכלימה ובעיצבון, בלי כוחות. הבירוקרטיה עצמה, כל אותן מרוצות שונות ומשונות לשם קבלת הטפסים והאישורים למיניהם, כל אותן התרוצצויות הלוך וחזור בין רופא מומחה אחד למשנהו, הלא אין אירוניה גדולה מזאת. לכאורה, אדם ניעור עם שחר, בבוקרו של יום בהיר ומגיע לכלל החלטה כי יהא עליו לעבור תהליך מסוים, ובוודאי שאותו תהליך כרוך יהיה בכאב פיזי רב, ועל אף זאת, חרף כל זאת, כל אשר עליו לחוות לפני כן, הוא-הוא, המתיש, והוא המכאיב והמכמיר לב מכל, והוא זה אשר מותירו יגע ושפל רוח. לפרוש גלויות את הנורא מכל בפני אנשים זרים, לשוח עמם על סודך הנורא מכל, הצגת הפרטים האישיים, הבדיקות החושפניות, ההשפלה ותחושת החילול, כל אותם חומרים כימיים, לחלוחיים, שהוחדרו לגופי בהסכמתי… ההחתמות של אי אלו בעלי סמכא המתבוננים בך מזווית עינם המהוססת, בעוד התיק הרפואי נח בידם, מהנהנים ומכחכחים בגרונם… הלוא אין נורא מזאת! במובן מסוים, לדידי, הרופא הוא הרבה מעל לאדם. כל שכן אין הוא אדם פשוט. אך אלוהים! לעתים כל אותם רופאים מתבוננים בנו ואינם רואים למולם אלא חיה פצועה, טעונת תיקונים ושיכלול, בעלת פגם שיש לתקנו, ולא יותר מזאת. קשה היה לי להוסיף ולשמור על צלם האדם שבי במחיצת כל אותם רופאים שבדקוני, בעוד הם מגששים בידיהם ועיניהם החדות תרות ומתחקות אחר המחלה. קשה היה להאזין לקולותיהם האדנותיים, בעוד הם משוחחים זה עם זה למולי, דנים על מחלתי בשפה שהיא אינה מובנת לי כלל, ואני מוטל עירום למחצה על שולחן הבדיקות המתכתי בקור העז, מתפתל בעוניי, כמעין גוש בשר עגמומי שהוא אינו אלא תערובת עצובה של כלי דם ואיברים חשופים. פעם אחת, בעת בדיקה קפדנית מסוימת שנערכה לי, חשתי כי גופי, אינו גופי כלל. זאת אומרת, חשתי כי נשמתי נבדלת מגופי ממש. כמו והיא סרה מעליו באותם רגעים, נמוגה לאיטה ומרקיעה השמימה, מיטשטשת כליל. הייתה זו מעין תחושה מוזרה שהגוף והנפש כמו לוקים בפירוד מסוים, כמו היו הם בני פלוגתא, וכשם שרופאיי היו משוחחים מעליי ואני כמו נעדר מן המקום, כמו אני איני שם למולם כלל, במידת מה, באמת שהייתי נעדר לגמרי, רחוק ובקיום אחר, מובדל מישותי שלי. במובן מסוים, אני סבור עתה, כי ייתכן וזוהי דרכה של הנפש, ניסיונה הנואש, העיקש והסבוך להתמודדות, לקצר את הליך ההלם ובכך, (שוב, בנואשות) לנסות להגיפו. ייתכן וזהו מצב אנושי נורמאלי לגבי מרבית מצבי ההלם למיניהם, כעין סוג של קטטוניה בזעיר אנפין. מצב פסיכי בו הנפש מסרבת לקבל את אשר חווה הגוף. ואולם אני חשתי כי אין זה בגדר האפשרי כלל, שאני מתקיים בהוויה ההיא. היו רגעים בהם חשתי כי קיום שכזה, אינו בגדר האפשרי. לי הייתה התחושה, שאין זה ייתכן כלל, שזה אינו מציאותי כלל, שאני הוא זה המוטל באפיסת כוחות על שולחן הבדיקות הקר, חווה בדיקות קפדניות כאלו אשר אני חושש לתארן בכתב. חשתי כי הנה הגוף הזה – אף על פי שלו מגבלות רבות – שבמהלך כל אותן שנים שחלפו היה לי לידיד, אין הוא למעשה אלא יצור ערמומי וחלקלק כצלופח, וסופו יהיה שיפנה לי עורף. כל אותן בדיקות שונות אשר חוותיהן על בשרי… הללו היו כה קשות, כה מכאיבות, כה מתישות, עד שהן הביאוני לידי המצב בו רוחי הייתה עכורה וכבדה, שחוחה עליי, מלאת מצבי תהפוכות, עד כי בלילות מסוימים, על מיטתי, בעוד שהייתי מהרהר על כל זאת, על כל אשר חלף עליי ועל כל העתיד לחלוף, חשבתי בלבי כי ייתכן ואני לא עשיתי אלא טעות חמורה, בחירה שגויה בהיסח הדעת, ושסופה יהיה שתגבה ממני מחיר עצום. אחת מן הבדיקות הקשות ביותר אותן עברתי, זו אשר טלטלה את גופי עד לכדי התשה אשר כדוגמתה מעולם לא ידעתי קודם לכן, הייתה בדיקת המעי הגס, חוקן בריום, אשר נערכה בבית החולים “שניידר” הניצב בפאתי פתח תקווה, בסמוך לרחוב ז’בוטינסקי המוביל לתל אביב. לא הייתה זו הבדיקה הקשה מכל במובנים הפיזיים, שכן אני חוויתי קשות ממנה, אולם הייתה היא הראשונה מיני רבות, ובכך היה די בכדי לחקוק אותה על לוח זיכרוני. אנסה לתארה בכתב, בקצרה. היה זה בראשית ספטמבר, עם בוא הקיץ, בשנה בה מלאו לי עשרים אביבים. זכורני כי היה זה יום חם מן הרגיל, ואני הייתי צועד בשעת שחר מוקדמת עם טפסי הבדיקה לעבר המבנה הגדול בו עתיד הייתי להיבדק. היה עליי להמתין חודש ימים לבדיקה זו, שלמעשה אין היא אלא בדיקת רנטגן קפדנית, המיטיבה לחדור בעד נבכי כלי הדם הסבוכים, ובסופה מתקבלים כל הממצאים אודות המעי הגס התחתון. תוך כך, עתידים היו להיחשף כל אותם נזקים אשר גופי הסב לעצמו במהלך השנים החולפות. זכורני כי צעדתי סהרורי לעבר המקום, הן מחמת החום העז והן מעצם היותי שרוי בצום כיומיים תמימים טרם הבדיקה. זכורני כי חשתי בעייפות השורה עליי וחשתי יגע מאי פעם. לכל המתרחש סביבי היה אופי הדומה לחלום. חשתי כמו ואני ממש פוסע בתוך אשליית חלום. קשה לתאר במילים את הליך בדיקה זו, אך אני מניח שלא מן הנמנע לעשות כן. ואף על פי שאני עתיד לכתוב פה על כל אותו הליך הרפואי אותו חוויתי במהלך אותה שנה וחצי מחיי, לי ידיעה ברורה, כי הרוב יִוָּתֵר עלום. העניין פשוט; לא ניתן להמחיש את הכל בכתב יד. יתרה מכך, אני יודע כי הכאב, כל כאב שהוא, בסופו של דבר, אין הוא אלא חווייתו הפרטית של האדם שהתנסה בו. אין זה משנה כלל כמה אנסה לתארו בכתב ועד כמה אהיה נכון לכך, בסופו של דבר, הכאב הינו דבר פרטי, אישי, ואילו אדם לא חש אותו על בשרו, כיצד יבינו? אני מיטיב לזכור כיצד החמה היוקדת הייתה מתישה אותי לגמרי, עד לאין אונים ממש. כיצד הייתי מתייזע לאיטי בלכתי ברחוב ובחולצתי נקודות מימיות כעין איים זעירים. אני זוכר שהעפלתי לעבר אחד מן האוטובוסים, נע בינות בני האדם בכבדות, משתרך למקום מושבי, חולם. אני זוכר כיצד אותה צעידה נראתה לי אין סופית. אני זוכר עייפות כה כבירה, עד כי ביקשתי להניח את ראשי ולהיעלם, לפוג מן הארץ ולהתמוסס כליל. ואולם בהגיעי, בהיחלצי מבגדיי ובלובשי את חלוק הנבדקים הצחור, ניצב בתוככי אותו חדרון זעיר בלב בית החולים עצמו, למול אותה מכונת רנטגן מתכתית אדירת מימדים דמוית גליל, שררה צינה עזה שהייתה מקפיאה את הדם בעורקיי. היה בכך דבר מה גרוטסקי, הזוי, וכאשר עמדתי דומם, ברפיון, בלב אותו חדרון בעל אור חשמלי עמום, יחף מנעליי ושיניי נוקשות, לראשונה בחיי חשתי ביתר שאת את אפסותו של הגוף. למעשה, אני חושב שבשעה ההיא, באמת שהבינותי זאת לגמרי. הייתה זו הרמיזה הראשונה לסברה שחשתי אודות כוחו המוגבל של הכלי בו שוהה הנשמה. בצעירותי, בהיותי ילד המשתעשע לתומו בין עצי השכונה, אץ במעלה הגבעות בכל כוחי ובאין מפריע, לי הייתה התחושה כי גופי אינו ניתן לשבירה כלל. מה עוד שהייתי נוהג לקרוא את כל אותם כתבי עת לנוער המתארים את סיפור חייהם של גיבורי העל, מה שתרם לא מעט להשערותיי ולהתפרעותו המופלגת של דמיוני. זוהי מחשבה ילדותית בריאה, והנחתי היא, כי כל אדם חש כך בהיותו ילד. אולם ככל שהייתי הולך ומתבגר, ולמעשה, בעת בה ניצבתי בחדר ההוא, תפסתי לראשונה את משמעות נרפותו של הגוף ועד מה אכזב הוא. חששתי שמא כוחי לא יעמוד לי להמשך הדרך וסופי יהיה שאקרוס תחת המעמסה. שהיתי שם איזה זמן, עד אשר לפנים החדר הייתה פוסעת אחות צעירה וקטנת קומה, ניגשת לעברי. לה היה חיוך שובה לב, ועיניים עזות, ואיזו עליצות אצורה בה. כמדומני החלפנו מילים אחדות, אלא שאיני עתה זוכר את תכנן, ומה עוד, שאין הללו חשובות לעלילתי כלל. בידה האחת אחזה טפסים אחדים, מתויקים אלו על גבי אלו, ואילו בשנייה, מעין גליל גומי דק בעל גוון אדמדם. אותה אחות צעירה (זכורני כי הייתה היא נאה, גופה עגלגל במקצת) הייתה מדריכה אותי ומגוללת בפניי את מהות הבדיקה. היא הייתה מספרת לי על אמצעי הזהירות בהם יהיה עליי לנקוט, על כך שבעת הצילום עצמו, אל לי להתנועע כלל, דברים מעין אלה. אלא שאני בקושי האזנתי לדבריה. אני חשתי עצמי כמו מצוי במקום אחר, במקום שליו, בו הכל נינוח, חלומי, איטי, כמו עולם של חלום. חשתי כהוזה. אני משער כי הדבר נבע מכך שבעת ההיא גמרתי אומר בהחלטתי וקיבלתי עליי את הדין כמות שהוא. באופן זה, קל היה לי לבטל את עצמי נוכח כל זאת, ואף לעומת הרופאים השונים. מאידך, ייתכן גם ואותו רפיון, אותו ערפול חושים בו הייתי מצוי, מקורו בהיותי שרוי בצום בן יומיים. על עניין הצום טרם סיפרתי. לא ביקשתי להרחיב על כך מסיבות שונות. אחת מהן, היא מאחר ולא היה זה הצום המשמעותי ביותר אשר חוויתי טרם כניסתי לבית החולים. לי הייתה עוד תקופה אחת של צום ממושך, ועליה עוד אספר בהמשך. בתקופת צומי השני, חשתי כי אני נמק לגמרי. ואולם באשר לבדיקה זו, הכרח היה לי לא לאכול דבר במשך יומיים תמימים, וזולת שתייה מרובה, לא הכנסתי לפי דבר. היה עליי לעשות זאת מאחר והייתה זו בדיקה הסורקת את המעי, ולכן, בפשטות, היה עליו להיות ריק מתוכן. כעת אמשיך. לאחר שאותה אחות טובה הניחה בידי את גליל הגומי, אמרה לי כי בעת הבדיקה עצמה, יהיה עליי לתוחבו בין לסתותיי. היה עליי להבין דברים מסוימים כשאמרה לי זאת, אלא שאני לא חשבתי כלל בשהותי שם. פשוט לא חשבתי על דבר. ולמעשה, בדומה למקרים רבים בבית החולים, עשיתי כאשר צוויתי. ועתה, כיצד איטיב לתאר את הליך בדיקה זו? כיצד אתאר את אשר חשתי לאחריה, בעוד נותרתי במצב שהוא קשה מעצבות, במקום שהוא קשה מיגיעה? כתבתי כבר אודות מטרת הבדיקה עצמה, אך עתה, כיצד אתארה על הכתב? אני משער כי מן הראוי יהיה להתחיל מבראשית, אלא שבאמת, כתיבת שורות אלה קשה עליי במיוחד, ואני חש כמו איזה דחף בלתי נשלט לחדול כל העת. זה דקות אחדות שאני ניצב למול הדף, ותוהה האם עליי להמשיך, או שמא לחדול לגמרי. להתרומם ממושבי ולסור מן החדר. לסור אל החוץ, אל החיים. מה עוד, שמרבית מן הפרטים השונים, הדחקתי במהלך השנים שחלפו עליי לאחר מכן, עד שכמו ונשמטו מתודעתי כליל. בעצם דלייתם מזיכרוני, אני חש בעייפות כבירה ההולכת וגואה בי, אף כלימה מסוימת. אבל אני רוצה לספר. אני רוצה לדבר אל החיים, אל החיים… אני רוצה לפרוש את כל אשר נח על לבי. אני רוצה לעשות זאת כי לי הידיעה הברורה שאילו לא אעשה כן, אהיה כמו אותו קדוש הודי, אשר עמל היה כל חייו למול אלוה, וסופו של דבר כפר באלוהיו ובקיומו שלו. גרוע מכך רק המוות.

עליי לאזור עוז עתה, ולכתוב את אשר אירע. בזיכרוני שוכב הייתי על גבי מצע מתכתי כביר, בעוד גופי מקובע בתנוחת עובר. לא הייתה זו בדיקה שגרתית אשר בה שוכב אדם במאוזן וגופו נסרק, תחת מכונת הרנטגן, לא. הלוואי ואכן היה זה כך. האחות, טרם הייתה פוסעת אל החוץ מן החדר, נשאה עמה מתלה נייד ועל גביו מכשיר אלקטרוני לא גדול, ממקמת אותו בקרבתי. מן המכשיר האלקטרוני עצמו, בקעו זרבוביות אחדות, הדומות לזרועותיו של תמנון זעיר. פה ושם נורות אחדות הבהבו מקרבו. ואז, מאחר והבחינה כי יראתי ואיבריי קפואים ומהודקים, הייתה היא מחייכת לעברי ואומרת לי לנשום עמוקות. אני זוכר שעשיתי כדבריה, חש את קצב פעימות לבי ההולך וגובר, את הזיעה המצטברת במצחי, את הרטט הקל שבקע ממורד בטני כמו היה עולה ויורד במונוטוניות, בעוד הייתה מושחת את ראש הזרבובית בחומר סיכה שקוף, ואט אט, הייתה מחדירה את אותו גוף זר דמוי חוקן לפלג גופי התחתון, ואשר ממנו יפלט אותו חומר סידי לבן, הקרוי בריום. נאבקתי שם, על גבי מצע המתכת. ניסיתי לשמור על קור רוחי. ניסיתי להרפות את גופי, לקבל את כל תכולת אותו חומר לבנבן, לסיים עם כל זאת בשתיקה, אלא שככל שקיבתי הייתה הולכת ונמלאת, חשתי כי היא עתידה להיבקע. האחות הייתה רוכנת מעליי, לוחשת באיטיות, מדובבת, מפייסת ברוך, מבקשת כי אתאזר בסבלנות, אומרת כי עליי לסייע לבדיקה ולהרפות, בקבלתי את כל תכולת החומר הלבן לתוך גופי… כך למעשה החלה הבדיקה הרפואית הראשונה מתוך הסדרה שעתיד הייתי לעבור. רציתי להתפתל על מצע המתכת הקר, רציתי להיאבק, להדוף את אותה זרבובית החוצה מגופי, לזעוק, בעוד אותו מכשיר אלקטרוני היה מזרים בקצב מונוטוני את תכולת חומר הבריום לחלל מעיי. חשתי כיצד אט אט קיבתי הריקה הולכת ונמלאת באותו נוזל רפואי קר, ועל אף שלא טעמתי דבר מזה יומיים תמימים, חשתי כי ראשי הופך סחרחר וראייתי מיטשטשת, חשתי שאני עתיד להקיא בכל רגע. אותו חומר סידי מקפיא (אני מיטיב לזכור את תחושת הקיפאון) היה פולש לגופי אט אט, כשחלקו נפלט מאחוריי ומכתים את רגליי, את החלוק צחור אותו עטיתי. משהו נשבר בקרבי. הד קלוש בקע מתוכי בקול שבר דק, יללה. אני חושב שהיה זה לבי. שכבתי שם כחיה פצועה, חסרת אונים, כשמעליי רוכנת האחות הצעירה, בעלת העיניים העזות, וכל כך בושתי, כל כך בושתי… הייתי נבוך עד אימה, כה נבוך, ואולם עם כל זאת, לא עשיתי דבר, פשוט נכנעתי. וכי מה ניתן היה לי לעשות… מאום! איזו עייפות חשבתי, איזו לאות. לראשונה בחיי חשתי כי הפעם, באמת, אין לאל בכוחי לעשות דבר והנה אני נתון לחסדיהם של אחרים. האחות הייתה מבחינה בי ממעל, צופה בי שרוי באותו מצב נוראי, צופה בי מתייסר, מתפתל, אלא שמעבר לדברי פיוס אחדים, לא אמרה מאום, ופשוט הייתה ממשיכה בנוהגה, כמו היה זה דבר מן השגרה. מעת לעת, במעומעם, שמעתיה דוברת אליי דבר מה. בין אם הייתה שבה ומסבירה לי על חשיבות הבדיקה, בין אם הייתה שבה ומבקשת ממני לחדול מפיתוליי, זאת לא אזכור. אני זוכר שהיא דיברה ברוך ולקולה צליל ענוג. אני חושב שהיא אמרה לי להפנות את מחשבותיי אל דברים אחרים, אלא שזה חסר חשיבות כמעט, מאחר ואני הייתי כה תפוס בכאבי. חשתי כי עורי הופך חידודין חידודין, ותחושת בחילה עמוקה אפפה אותי, איזה כאב חד, עמוק מאוד. הייתה חשיבות לדבר, ואני הבינותי זאת רק ימים אחדים לאחר מכן. מבחינתי, הסבל הוא החשוב. גרעינו הפנימי ומה שמסתתר מאחוריו. קריסת הגוף ודחייתו הכוללת באותה העת, ומה שהדבר הוליד ברוחי לאחר מכן, לאן כל אותו אירוע נשא אותי, הם, הם המרכיבים החשובים של כל מה שאירע שם, של כל מה שאירע לי בכלל. אני רוצה לכתוב כאן, למען שתהא עדות לדבר, שלהרף עין, כמו לרגע אחד, אני חשבתי על תומר ידידי השוהה באפריקה. איני יודע מדוע, או כיצד לפתע זינק לתודעתי. ייתכן והיה זה המוח המעביר את הפקודות למחשבה, בשעה בה הגוף שוהה במצוקה. ייתכן ובהיות הגוף חש כי הוא סמוך לחדלונו, הנשמה כמו מבקשת להיות בסמוך לאהוביה, או באמת, בסמוך לאהבה בכלל. על כל פנים אני לפתע חשבתי על תומר ועל מקום הימצאו. ממש ראיתיו למולי כבחזיון ברור. ראיתי עצמי בסמוך אליו, בנוף הזר ההוא, בעולם הטבע הקסום בו היה הוא שוהה בימים אלה, כשאני לעומתו… היה זה, כאמור, אך להרף עין, אך היה במחשבה זו משהו מעורר. לאחר שכל תכולת החומר הסידי הוחדרה לגופי, האחות שלתה בעדינות את הזרבובית והחדירה אחרת במקומה. הפעם הייתה זו מצלמה זעירה המראה את דופן המעי ואופן התפתחותו הפיזי. השתדלתי לחשוב שאין זה נורא כל כך. שהרי זוהי, בסופו של דבר, אך בדיקה חולפת. אותו גוף זר נע בגופי, ואני ממש חשתי בכך. חשתי מושפל ודואב, כאבתי. הייתה זו הבדיקה הפולשנית המבישה ביותר אותה ערכו לי כל חיי. ניסיתי להיאחז במשהו, בכל דבר שהוא. חלף איזה זמן אשר לי אין לגביו כל אומדן, ואז, בעת מסוימת, בהתבונני על המרקע הזעיר לעומתי, הבחנתי בתמונה מטושטשת, עמומה, אשר הביאה עמה המצלמה הנעה בגופי. הייתה זו תמונה הזויה אשר לי לא ניתן היה להבינה כלל. כעין חלל כביר, עמום, לבנבן, אפרפר. פה ושם, על גבי המרקע הבחנתי כמו בגופים כהים דמויי סוללה הנמתחים עד קצות המסך, והבינותי כי אלו הם דפנות מעיי. מעבר לכך, לא הבינותי הרבה באשר למה שהבחנתי בו. עצמתי עיניי ופקחתין חליפות. חשתי כאב חד באחוריי, בצריבה בוערת. כשהעברתי את ידי והייתי ממש נוגע בו, בפלג גופי התחתון, חשתי לחלוחית שהיית מכתימה את אצבעותיי. אני זוכר שלאחר מכן קירבתי את ידי אל עיניי והבחנתי כי טיפות דם אחדות, זעירות, מכתימות אותה. אלא שזה לא הטרידני ממש. אני הייתי במקום אחר. תפוס בכאבי, בהזייתי, במצב החלומי הזה. ואז שוב הייתה איזו שהות. אותה אחות הייתה מתבוננת במרקע, נוקשת באצבעותיה באי אלו מקשים, כותבת דבר מה על גבי דף, עוטה כפפות גומי, ולוחשת לעברי כי אנשום עמוקות.

“אתה עלול לחוש בצריבה קלה …” אמרה לי, בעת בה שלתה את המצלמה מגופי. היא אמנם עשתה זאת בעדינות המרבית (כך לפחות אני מאמין), אלא שהתחושה הייתה הרבה מעבר לצריבה קלה. אני חשתי כי פלג גופי התחתון בוער ממש, ניצת בבערה מתפשטת. כשהסתיימה הבדיקה הראשונה, האיצה בי האחות לרוקן את מעיי בחדר הסמוך, טרם יתקשה אותו חומר סידי בגופי ויחליף את מצב צבירתו לנוקשה. או אז אמרה, אילו זה יתרחש, באמת נהיה שקועים בבעיות עד מעל הראש. עשיתי כדבריה, ואף זכורני כי ערכו לי חוקן מימי על מנת לטהר את דפנות צוואר מעיי, מאותו חומר לבנבן. הפציעה לא הטרדתני כלל, החתך בבשרי והיותי מדמם. כל זאת לא שינה ממש בעת ההיא. ואף כי הייתי מותש מאוד מן הבדיקה שארכה עד כה כשעה תמימה, כל אשר עליו הנחתי את דעתי היה אותו גליל גומי אדמדם אשר נותר בידי. מששבתי לחדר הבדיקות, נוכחתי לדעת כי האחות נטשה את החדר, ומולי ניצב עתה אדם אשר הציג עצמו כד”ר כהן לוי. אותו רופא אמר כי הוא יערוך לי את הבדיקה הבאה. שמחתי על כך, אף על פי שבושה לא חסכתי מעצמי, והנה עתה מה כבר ניתן היה לי להסתיר מן אותה אחות עגלגלה, אך עדיין, כאשר נודע לי כי יהא זה גבר אשר יערוך לי את הבדיקה הבאה, במידת מה הפכתי נינוח יותר. אולם עייפותי הייתה הולכת וגוברת. הייתי עייף, כה עייף, כה מותש. כל שביקשתי הוא להניח את ראשי על הכר ולישון, להעלם במיטתי למשך שבועות. זרזיפי דם עדינים, זעירים, היו חורשים שביליהם במורד רגליי. פה ושם, היו הם מכתימים את החלוק אותו עטיתי, ובאמת, כל אשר חפצתי בו, היה אך לקלח את גופי, לטהרו. אף על מזון לא חשבתי כלל. רציתי להתקלח, לסבן את גופי, להתנקות ולהיטהר, לנוס, אלא שעתה מאוחר מדי היה לסור לאחור. כן, כך זה התרחש. והנה עתה, הכל שב אליי בבהירות. קטעים ארעיים של חלום שהולכים ומגבשים עצמם אט אט, לכדי אותה מציאות נוראית. קטעי חיים מהם נסתי זו עת ארוכה. כל אלו, שבים אליי עתה ועולים לפניי בצלילות, בניקיון. אבל מהו חלום ומהי מציאות? האין החיים הללו אינם אלא חלום? מלאי ערפול, ושברי הזיה, מהם מורכבים חיינו. מהם חיינו האנושיים אם לא חלומו הכביר ביותר, הנואש ביותר, הנורא ביותר, מלא התוגה והצער, הזימה והייסורים, הלהג והמלכות, הבכי והצחוק, של האלוהים. הוא שורה ורובץ על הכל, נע ונד במעגלי היקום ומאחורי שובל היותו האין סופי, משתרכים חיי האנושות כולה אותה הוא נושא עמו ובה צפונה כל אותה דעת ואותו מענה אשר מבקש האנוש הנבער, המסכן, לדעת. ואילו אנו, האין אנו אלא שיירי חלומו? מתקיימים על הארץ הלוך ושוב, יגעים, רצוצים, וכל אשר היה, כל אשר הווה, כל אשר חולף, עתיד לחלוף, חלף כבר עתה. ממש עתה! החיים הינם רבי חליפות, ואולי זוהי מהותם במובנו של האלוהים. כך אני חש. אני חש כי אחד ממובניו של האלוהים, אחד מפניו, הינו רב גוניותו האין סופית. דבר זה מעורר את לבי וממלאו חמלה, שכן תוך כך, אני מבין שלא ניתן להניח את האצבע וללכוד את הווייתו של האדם. כל שכן של אלוה, של אותו כוח תמיר משפיע על הכל. תוך כדי אותו ריבוי פנים, תוך כדי אותו ריבוי אירועים, פדה האלוהים את האדם והרה אותו מדמעותיו. היה זה הגשם הראשון שנח על הארץ ומצמיח עשב, בורא נהרות לאדם ואת הימים הגדולים, טרם בכלל בא האדם אל הארץ והשחיטה. אחרי כן היה בורא אותי, ואת כל עניי תבל. את בעלי המום ושבורי הלב, את כל הדואבים, אותם כל הללו שכוחם אינו עומד להם. והוא גם זה אשר הביאני לעמוד בפני אותו ד”ר כהן לוי, בשוך הסערה, עידנים לאחר התרחשויות רבות, שהן אינן אלא פניו שלו עצמו. ואילו אני ניצבתי שם בגפי, למולו, נרעד, ספוג זיעה ומבטי אטום. אמנם חשתי נינוחות מסוימת, שכן כפי שכתבתי לעיל, היה הוא גבר, אלא שזה לא העיב לגמרי על בושתי, ועל אותן תחושות אשר חשתי בצאתי מן החדר. הייתה זו הקלה אומללה. אך ד”ר כהן לוי היה נעים הליכות, זאת אני זוכר. כמדומני, היה הוא שואלני באשר לעיסוקי ולתחומי התעניינותי. שאל מה ברצוני לעשות בעתיד לבוא וכדומה. דברים מעין אלה, ככל הנראה, בכדי ליצור סוג כלשהו של קרבה ונינוחות. זכורני כי אופי דיבורו אליי היה דבר מה המשרה שלווה, אף מתיקות. היה הוא גבר צעיר למראה, לא נאה במיוחד, בשנות השלושים לחייו. היה דבר מה בהווייתו, הנוגד את כל האמור במונח רופא. בעצם כך, הייתה מעט נחמה לי.

*

אמש, בשעה מאוחרת של ליל שישי, שבתי לראשונה, לאחר שנים ארוכות ומאורעות רבים, לתיקיי הרפואיים ולכל אותם טפסים רפואיים, מן העת ההיא. תרתי ופשפשתי בכל חלקי הבית, בחפשי אחר עדויות כתובות של אותן שעות בחיי. זה ארך לי איזה זמן ממושך, וכמעט שנואשתי כליל, עד אשר בסופו של דבר, מצאתים בבוידעם, דחוקים לצד יומניי מן אותה העת, שרויים מאובקים בסמוך לתקליטים ישנים. עד לאור הבוקר הייתי מסב וקורא בדברים, לוגם קפה שחור, מעשן ללא הרף, עורכם בראשי. היה בכך כמו להחיות את העבר. בקוראי את הכתבים, כמו היו הולכים ומתממשים לאיטם דברים מסוימים מחיי של אז, אירועים מן העת ההיא. תהלוכה שלמה של זיכרונות דחויים, שנעלמו מתודעתי כליל, זיכרונות אותם ביקשתי למחות, לדחוק, כמו צפו ועלו מתהום הנשייה, צצו אלו אחר אלו, בלאט, בשקט. קראתי וקראתי בכתוב, חולף על פני דף אחד למשנהו, על פני ממצאים רפואיים ומכתבי שחרור למיניהם, על פני כתבי יד שונים. תוך כך, היו השעות חולפות. טיפין טיפין, הכל שב אליי. למשך איזה רגע מסוים, רגע משמעותי, יכול הייתי לשוב לשם ממש, לאותם רגעי קושי, לאותם סבכי נפש, ממש להריח את אותם ריחות חריפים, חודרים, של התרופות השונות כגון הדילאודיד, או הכוהל המשמש לחיטוי. כאשר לבסוף, פניתי לישון, הייתי מותש באופן כמותו לא חשתי זה זמן רב. בעצם, היה זה מצב קשה מעייפות. אחרי כן קראתי גם מן רשימותיי שלי, ביומניי מן אותה תקופה, ולבי היה נחמץ למראיהן. איזה כאב, איזה צער. כמה עוגמה בילדות אחת… ואז השחר היה מעפיל לאיטו. תחילה אפרפר, סגלגל, ואז, בשקט, לאט, תכלת בהירה של יופי, כמו הים. הרהרתי אודות רופאים אחדים אשר אותם זכרתי, ואשר אותם לא אשכח לעולם, אודות ממצאיהם. אחדים מהם וודאי כבר שוכנים בעפר עתה, אלא שבי, בחיי שלי, הם עודם חיים כל העת. אני השלמתי עם הכל! עם הכאב והאובדן, הניתוחים הקשים, הכמיהה למוות, הניסיון לקחת את חיי לאבדון, הבדידות, מות הגוף וסיגופו מפני האדם, אפסותו. עם דמותו של אותו נער צעיר, שרוי בלא חמדה, באפלוליות, ומכשירים אלקטרוניים, רתוקים לגופו. הייתי קרוב לבכי, כי צר היה לי עליו, ועל כל אשר היה עליו לחוות. ואולם אני גם הבינותי דבר מה אחר, בתום קריאתי את הדברים בכדי שאוכל להעבירם טוב יותר אל הכתוב. אני הבינותי את האמת הפשוטה, הנחרצת, כי למעשה, איני מצר על דבר. ניתן אף לומר, כי אני חשתי כעין ערגה מסוימת, כמיהה קסומה הזויה, אל עבר התקופה ההיא. מה מוזר, אך אילו היה לי את הכוח להסב לאחור את מחוגי הזמן, לשנותם ממש, לשנות את מהלך כל האירועים, את כל גורלי, אני איני סבור שהייתי עושה כן. אני מניח שבכותבי זאת עתה, סמוך לשעת חצות, יש בכך דבר מה משום ניצוצו של הטירוף. אלא שאני סובר אחרת; שדווקא מתוך שברון הגוף, מתוך הכיליון בו הייתי שרוי, מן אותה עגמומיות ויגיעה, דרך כל אותה שהות בין ניתוח אחד למשנהו, אותם ביקורי רופאים ושיטוטים במסדרונות ללא הקץ של בית החולים, היה הולך ונרקם דבר מה אשר לו ערך רב, ואשר אני עמדתי על ערכו רק לאחר מכן. והלוא כבר כתבתי כי הסבל הוא המשמעותי לאדם יותר מכל. באותה עת, היה עליי לקבל על עצמי את השהייה, את מידת אורך הרוח, בין אם רציתי בכך או לאו. היה עליי להיות סבלן בעל כורחי. תוך כך, מבלי שהייתי שם לבי לכך כלל, היו הולכים לאיטם וצומחים בי נבטי רוח ונכסים של שאר רוח, אשר היטיבו עמי ואשר אני נושא עמי עד היום. אני כותב זאת ומתבונן במילים, חושב לעצמי, כי במובן מסוים, אין סתירה גדולה מזו. על כל פנים, את אשר התחקיתי אחריו מלכתחילה, לא מצאתי. היה זה דבר מה, עדות, טופס כלשהו, שיעיד על אותה בדיקה ראשונה, עליה אני מספר בפרק זה. משהו שיעורר את זיכרוני. פשפשתי בדפים המזהיבים אשר לפניי שוב ושוב, אלא שלא מצאתי מאום. אני אשתדל להביאה לפה ולספרה כהווייתה מתוך הזיכרון, ככל אשר זה ייטיב עמי.

*

זכורני את תחושת הצינה ששררה בחדרון ההוא, בשעה בה שבתי אליו מן הנוחיות. אני זוכר שפופרת זעירה ובה חומר סיכה שקוף, קריר, מימי, דמוי ג’ל. זוכר חלוק חדש, צחור, אותו הניח בידיי ד”ר לוי. אני זוכר כי חייך לעברי בעשותו זאת. ככל הנראה, בתבונתו, עלה בדעתו כי אני איני חש נינוח עם אותו אחד אשר עטיתי על גופי. לעתים אף הרופאים ניחנים בחמלה מסוימת, אף על פי שבמרבית המקרים בהם ניצבתי למולם, היו הם נוהגים בי כבישות מופרדת, חסרת עצמיות. ייתכן והדבר מסייע בעד מלאכתם באיזשהו אופן, אשר אני איני מבינו. לפחות כך אני מניח. עטיתי על גופי את החלוק החדש ופטרתי את הישן מעליי. זה הועיל לי במידת מה, והרגשתי הוטבה. שמה של אותה משחה רפואית סמיכה, היה עזרקאין, שלמעשה אין היא אלא תרכובת כימית לאלחוש איברים. לאחר מכן קרב אליי ד”ר לוי, וביאר לי את מהות הבדיקה הבאה. ואז, או אז, כאשר הצביע על אותו גליל האדום שנח על מיטת הממצאים דמוית טס מתכתי, כאשר אמר לי לתוחבו בין שיניי, או אז ידעתי כי אני עתיד לחוות כאב רב וסבל אשר כמותו לא העליתי בדעתי עד אז. אם יש דבר מה אשר השכלתי ללמוד משהותי הממושכת בבתי החולים השונים, דבר מה אשר אותו לא אשכח לעולם, חוק, אשר בשל תומתי, נפלתי בו בפח עורמתם של הרופאים השונים רק פעם אחת בחיי, זוהי אמרתם, כי “אתה עלול לחוש כאב קל” בבדיקה מסוימת, שכן למעשה, הם מתכוונים לכאב שאין כדוגמתו. וזהו, אפוא, מה שאירע שם באותו היום, בדלתיים סגורות, במבנה הכביר הזה הקרוי בית חולים “שניידר”. רופאיי משום מה סברו כי יהיה עליהם לבדוק את איבר מיני בתצלום פנימי. מגמתם הייתה לבדוק את שלפוחית השתן (אני משער שמשום קירבת מעי הגס לאיברים המיניים). וכך היה שניצבתי בקור, יחף, כשגבי מוטל לאחור על מצע המתכת שכמו הונף למצב אנכי, בעוד אזור חלצי חשוף לגמרי בפני הרופא. אני איני כותב כאן על הבושה כלל. כפי שכתבתי קודם לכן, הייתי רחוק מן הכל, כמו במצב קיומי בו התודעה הייתה קיימת על פני מישור דק, אוורירי ונטול ממשות. נאמר לי למשוח את אותה משחה רפואית דמוית ג’ל על איבר מיני, ועשיתי כן. אחרי כן פנה מעליי הרופא וסר אל מבוא החדר, ושם שהה דקות אחדות, בעוד הוא מפשפש במגירות השונות. כשסיים, היה קרב לעומתי ובידו נשא צינור דקיק שקודקודו דמוי חוט זהוב, ובקצהו מעין גוף מתכתי זעיר, ממנו השתרכו חוטים אחדים. הבחנתי כי מבע פניו היה שונה עתה ללא היכר, כמו היה זה אדם שונה הניצב למולי. הוא הביט בי לרגע בדממה, עיניו איתנות. אחרי כן כרע על ברכיו למולי.

הוא אמר לי לתחוב את גליל הגומי בין לסתותיי ובמידה ואחוש בכאב מסוים, שאנעץ בו את שיניי, אך עם זאת, שאמעט בתזוזות, שכן כל תזוזה מיותרת עלולה אך להכאיב לי יותר ולחבל בתוצאות הבדיקה. אני זוכר דמעות. לא בכי – דמעות. אני זוכר שנאבקתי. אני זוכר כאב חד ומפלח כאשר הגוף הזר הוחדר דרך איבר המין לשלפוחית השתן. התבוננתי בידיו הזריזות של הרופא, חש את חמימות דמעותיי, וגם אז, בעודי מתבונן בנעשה, הייתי מסרב להאמין למתרחש. העזרקאין, על כל פעולתו הכימית בגוף, (אם פעל כלל) לא סימא את הכאב החד. גלי חום, זעירים בתחילה, היו חולפים בגופי, מתעצמים אט אט, גואים.

ואז חשתי שאני מתפוצץ. אלוהים! מתפוצץ ממש. בתנועה אינסטינקטיבית הגפתי את ידיו של ד”ר לוי מעליי, והוא היה מדבר אליי כמו ממקום רחוק, כמו מבעד למים זורמים, מבקש דבר מה, אך אני לא האזנתי למאום. פשוט לא ניתן היה לי. הוא היה מנסה שוב, ואני הדפתיו שוב. הוא מלמל דבר מה, אמר כי זוהי עבודתו וכי עלינו לסיים. “עוד אנשים ממתינים לבדיקה אמר. אתה לא לבדך כאן…”. הסבתי את פניי לצדי החדר, עוצם את עיניי בחוזקה, כאשר לבסוף הוחדרה המצלמה הזעירה לגופי. ואף על פי שבדיקה זו לא ארכה יותר ממספר דקות השפעתה עליי הייתה מעבר לתחושת הכלימה, מעבר לכאב, מעבר למשהו אותו אני יכול לתפוס במילים כלל. מאותו רגע נתון ואילך, אני איני זוכר את משך ההתרחשויות ברצף אחיד. תחושתי הייתה כמו ערפול כבד, חשכה מסמאת שהסתננה לעברי מכותלי החדר ונפלה עליי באחת, בעוד אני נוטה לאבד את הכרתי, ודופק לבי מואץ. לי נותרו אך תמונות אחדות, בזיכרוני. כמו וחיי ברגע ההוא, לא היו אלא רצועת מוסיקה בלתי הרמונית ובלתי אחידה, שניתן להאזין לה, אך נגדעה במקומות אחדים. מעין הבזקי תמונות שהן בלתי רציפות. הבזקי רגעים. לא היה זה בשל כך שעצמתי עיניי. לא. אני סבור שפשוט נעלמתי מן היקום ברגע ההוא, כפי שמתרחש לאנשים שחווים טראומה קשה אותה התודעה מסרבת לעכל. הזיכרון הראשון שעולה בי, הוא תחושת הבערה בעת שנשלפה המצלמה מגופי, את הצליל המצמרר שנפלט מאיבר מיני, את הצורך שלי להטיל מימיי ישירות לאחר מכן, ניצב מעל לפי השירותים בחדר הסמוך, מתאמץ, כשאיבר מיני בוער בצריבה שסימרה את שערות עורפי הלח, עושה ככל יכולתי ושרירי בטני הדוקים, ואני מבקש לרוקן את תכולת השלפוחית במאמץ רב. חרף הקור העז ששרר בבניין, אני זוכר כי כאשר ראשי מוטל היה על הקיר בעל מרצפות השיש הלבנות, מתנשף במהירות ובהלמות לב מואצות, כל גופי היה נוטף זיעה קרה בעוד אני מתבונן מטה לשתן המהול בדם.

*

הימים שבאו עליי לאחר מכן נשאו עמם ברכה מסוימת. ואף כי רופאיי ערכו לי סדרת בדיקות מחודשות על מנת להעריך את מצבי הפיזי (למעשה ערכו לי תיק רפואי מחודש) חשתי תחושת בהירות נקייה, נכונות. בימים ההם חשתי צלול מאי פעם, ואיזו שלווה סתומה שהייתה שורה בי. חשתי כי האלוהים מעורב, ואני כמו יוצא מגבולות תודעתי. היו אלה ימי התבהרות בעבורי, וחשתי – לא, ידעתי! – כי כל אשר אני עושה ומכוון עליו, כמו נשזר ונטווה בחבלי גורלי. קולות היללה אותם שמעתי על מיטתי בחשכה, אלו שבקעו מתוך נבכי לבי, כל אותן נערות חסרות שם, ההוללות בה צפיתי, היקום האפל, הקר, המופקר, חסר התכלית, הניצב אין סופי בחלל, כל אלו לא היו קיימים בעבורי בעת הבדיקות הרפואיות ועריכת הדו”חות מחדש. כעת, לבי היה נתון לדברים אחרים. ואף כי מרבית הזמן הייתי לבדי, לא חשתי בודד. חשתי כי כך למעשה הדברים אמורים להיות, ולבי לא נעצב עליי במיוחד. לפחות, לא עד לשעה בה נכנסתי בפועל לחדר הניתוחים. היכן שהוא (כך אני סבור) הדבר נבע מכך שלא היו הדברים כלל בגדר הממשי לגביי, עד אשר לראשונה פצעה את גופי סכין המנתחים. עוד אגיע לזה. חלומות רבים ותהיות אין ספור באו עליי בעת ההיא. חלקם סתומים חסרי פשר, ואילו אחרים, היו בעלי עוצמה כה כבירה, עד כי חשתי בעליל שהאלוהים לוחש לעברי בדרכו הייחודית, צץ מבעד לחרכי תודעתי. מדוע היה עליי להיות מטופל בבית החולים “שניידר”, שאלתי את עצמי? הלוא הוא מכון רפואי לילדים. מדוע עליי לשהות דווקא בו? שאלתי זאת את אחד מרופאיי בעת שערך לי בדיקה מסוימת, ותשובתו הייתה, כי הדבר נובע מכך שכאשר נולדתי, מכון “שניידר” לא היה קיים כלל. ואילו עתה, למעשה כל רופאי הילדים אשר טיפלו בי בשעתו בבית חולים השרון, נמצאים במבנה החדש. בשעה שהוקם, אמר, או אז, לצד המכשור והחפצים השונים, עברו גם כל תיקיהם הרפואיים של הילדים שטופלו בו. כך היה שלמעשה, הייתי המבוגר ביותר מבין המטופלים בבית חולים זה. אני זוכר כי הרופא צחק לעומתי באומרו לי זאת. זכורני את חלומותיי על אודות ד”ר קאן (הן באותה העת הוא הרבה לפקוד את חלומותיי). אינני זוכר את דיוקן פניו. אף בעת שהייתי שרוי בחלומות ומהלך כסומא בחשכת שדות תת הכרתי, פני האיש אשר הציל את חיי, נותרו עלומים בפניי, כהוויה מטושטשת, ואינני זוכר מהם מאום, עד היום, בעודי כותב שורות אלה. לעתים היו אלו חלומות בהם עומדים היינו איש לעומת רעהו, בעוד הוא ניצב לפניי בחלוקו הלבן, המשתפל מטה עד לרגליו, בידיו נושא מקטרת גדולה, והוא הוגה לי עצות לעתיד, מדובבני להמשיך בדרכי. והיו עתים בהם היו חלומות אחרים, כה נוראים וכה ממשיים, עד כי אף לאחר היקיצה הרהרתי אם הדברים אכן לא התרחשו במציאות. היו אלה חלומות בהם אני משתרע על גבי יצועים לבנים, ראשי נוטה השמימה, דמעות על לחיי, והוא לעומתי, מחדיר פיסות מתכת גדולות לגופי, בעוד הכל נמלא דם סביב, מתפשט לאט כמו הילה סביב ראשה של מדונה. בחלומות אלה שררה אווירת אימה, ואני הייתי מקיץ מהם כשבגדי ספוגי זיעה וקצב פעימות לבי מואץ, מתבונן לצדדיי, מגשש את גופי. לעתים החלומות הטרידוני יותר מן הבדיקות ומן הרופאים עצמם. בכלל, אני רואה את עניין החלומות כתמוה וסבוך ביותר. הם עניינה של הנשמה. בעבורי, לאחדים מהם, יש משום ניבוי העתיד בזעיר אנפין והראיה המוחמצת למרחק (מה שקרוי בלשון אקדמאית, פרסקה וו). ואף כי יש בחלומות ממידת הקלקול, וחזיונות השווא הם אינם אלא אורות תועים, מעין פליטת שיירי המחשבה (או יותר נכון, שיירי התודעה), לא יכול הייתי להתעלם מאמיתותם לגביי, ולהסתיר עיניי ממידת האמת הגלומה בהם. בעיתון אנגלי שנפל לידיי כדרך מקרה, בעבר, בהיותי נער צעיר, קראתי כי הסופר האנגלי רוברט לואי סטיבנסון, בעת בה השתקע בסמואה וטרם נתקף באותו שטף דם במוחו, אותו אחד שהרגו לבסוף בשלהי שנת 1814, סיפר לעיתונאי המראיין כי למעשה את ספרו “ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד” כתב בעקבות חלום בלהות שחווה.

לי אין ספק שמהותם של החלומות, היא הרבה מעבר לעצמם בלבד. לא אחת חשתי כי בהיותי חולם, קיים עוד איזה כוח, איזו ישות אולי, המשפיעה מן המרחק, כמו צופה בנעשה. “אתה לא לבד בחלומותיך…”, כמו שמעתי קול בוקע מראשי. לא לחינם קמו פרשנים אין ספור שביקשו, על כל הנבערות שבהם ודרך כל חוכמתם האנושית, לרדת לחקר אותם מראות והבזקי אירועים שהאדם חווה בעת השינה. הנה האדם פורש למיטתו, נם את שנתו, ותוך כך חולף דרך חרכי התריס של תודעתו לעבר מימד אחר, מימד אין חקר… לאן הוא הולך אז? לאן פורשת הנשמה בעת השינה? האם בבוא המוות, הנשמה נשארת שם, אולי נשאבת לשם, לעבר אותו מקום, בו שוהה הנשמה בעוזבה את הגוף? אני איני יודע. אינני סבור שקיים מי מן ההולכים על הארץ, שלו התשובה הברורה לכך. בכלל, סוגיית החלומות דורשת עיון בעיניי, ואני איני רוצה לכתוב עליה כך בפשטות ובקצרה, כאן. לי, יש כמה וכמה ביאורים משל עצמי לנושא. אולי עוד אשוב ואדבר בהרחבה בעניין זה בבוא העת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פני עצמי כרך ב'”