החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פקעת

מאת:
הוצאה: | 2018 | 234 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

17.50

5 מתוך 5 מבוסס על 2 מדרגים
(2 חוות דעת)
רכשו ספר זה:

מצטער, אמא, אני צריך עזרה, אני לא יכול לבד, לחש יוסף. רחל, כדרכה, רק חייכה אל בנה מתוך התצלום הישן ולא אמרה מילה. וכך, בגיל 27, בעודו שוכב במיטה של אמו, לכוד בעיניה, הסתנן אל לבו לראשונה החשד, שאם ימשיך לחפש במבטה האילם מחילה ומצפן לדרכו בחיים, הוא יישאר מיותם ובודד עד קץ הימים.

רחל, שחזתה במות אימהּ ובהמשך ננטשה על-ידי אביה, פיתחה אובססיה חולנית אל גבר שלא היה בידו להגשים את משאלותיה. בתוך-כך היא הופכת לאם לא בשלה ואף אלימה.
יוסף, בנה, גדל בצל השיגעון של אמו, ולמרות הצלקות העמוקות שהותירה בנפשו, הוא בוחר להיחלץ מן הפקעת החונקת שבה כרכה אותו אליה מרגע לידתו. בעזרת מסירותן ואהבתן היציבה של דמויות מיטיבות אחרות בחייו, הוא משתחרר משלשלאות הזעם והאשמה.

פקעת הינו רומן פסיכולוגי סוחף הלוקח את הקורא למסע נוגע ללב אל נבכי השיגעון.
דרך סיפורם הטרגי של אם ובנה אנו נחשפים לטירוף המתפתח, ועובר מדור לדור,  ומתוודעים לאפשרות להיחלץ מנוכחותו הבולענית.

זיוה עודד היא פסיכולוגית קלינית. שנים של מפגש קרוב עם סבלם של מטופלים ועם משאלתם להיחלץ מן הסבל היוו השראה לרומן זה. הדמויות בספר דמיוניות אמנם, ואולם הכאב והצלקות שהן נושאות, כמו התקווה וההזדמנות להחלמה, לקוחים מן החיים האמִתיים.

מקט: 4-249-50529
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

הפעם האחרונה שרחל ראתה את אימה הייתה בחדר העבודה של אביה, בביתם החדש שבשכונת קטמון ז' בירושלים.

למעשה, דירתם הקטנה לא הייתה חדשה. רחל נולדה בה אחת-עשרה שנים קודם לכן, כשהוריה כבר התגוררו בה במשך עשור. אימה אהבה לקרוא לדירה הקטנה "הבית החדש", כדי להבחין אותה מן הווילה המפוארת שעזבו בשכונת קטמון. הווילה שממנה ברחה משפחת מוסא העשירה בתקופת מלחמת השחרור, ושאליה פלשו עשרים משפחות של פליטים יהודים – ביניהם הוריה של רחל, חוה ולב. הם חלקו את חדר האורחים לשעבר של משפחת מוסא עם עוד שבעה זוגות וחמישה תינוקות. שלושה תינוקות נוספים נולדו במהלך השנתיים הבאות, עד שהוריה של רחל עברו ל'בית החדש'. אף שקיבלו דירה פרטית ממשרד השיכון, הייתה אימה מעקמת את שפתה העליונה בכל פעם שהשוותה את קירות 'הבית החדש' הדקים לקירות האבן העבים והמפוארים שבווילה של משפחת מוסא, מרחיבה את נחיריה ואומרת, "הערבים האלה יודעים לבנות בתים כמו שצריך". עשרים ואחת שנים, עד לאותו בוקר שבו ראתה אותה רחל בפעם האחרונה, הזכירה אימה לפחות פעם אחת ביום את הווילה הנפלאה של משפחת מוסא.

באותו בוקר אחרון שכבה חוה על השטיח הפרסי האהוב עליה, המזכרת היחידה שהצליחה להבריח מן הווילה. עיניה היו עצומות ושובל דק של ריר ניגר מצד פיה אל השטיח. שתי סטירות-לחי הייתי חוטפת ממנה, חשבה רחל, אם הייתי אני מלכלכת ככה את השטיח. היא עשתה צעד אחד לכיוון אימה, כשאביה, שניצב ליד שולחן העבודה ודיבר בטלפון, סימן לה בתנועת יד חדה להמתין בחוץ. רחל נבהלה וקיפצה לאחור, לכיוון הפתח. בזכות הגוף הקטן והרזה שלה, היא יכלה להישאר על סף הדלת ולהיות בו-בזמן הן מחוץ לחדר העבודה והן מחוץ לסלון. רק תלתליה, עם כל נִפחם, פלשו אל תוך חדר העבודה. אביה שב ונופף לעברה. "צאי", פקד עליה בלחש וזקר את גבותיו מעלה. עיניו בלטו בחוריהן ושפתיו רעדו.

רחל פנתה לאחור והייתה כעת כולה בסלון. תהיה זו הפעם האחרונה שרגלה תדרוך על מפתן חדר העבודה של אביה.

במשך חודש ימים לאחר מות אימה, השאיר אביה את דלת חדר העבודה פתוחה. כשעברה רחל ליד החדר הייתה מאיטה, מחרישה את צעדיה ומציצה פנימה. היא רצתה לברוח ובה-בעת ביקשה לראות שוב את המקום שבו שכבה אימה. היא סרקה במהירת את השטיח, לפני שהפחד שבלבה יהיה בלתי-נסבל. במהירות, כדי להספיק לראות לפחות את הכתם שנשאר במקום שבו הריר נקווה. את הכתם לא מצאה, אבל פתאום שמעה קול שזיהתה בבירור.

"רחל", קראה אימה.

רחל נמלטה החוצה, והמתינה לאביה ברחוב, על גדר האבן שליד החנייה. היא הסכימה להיכנס שוב הביתה רק בתנאי שיאחז בידה, ייכנס לפניה, יבדוק שהוא אינו שומע דבר ויסגור את דלת חדר העבודה שלו. הוא עשה כדבריה והבטיח כי לעולם לא ישאיר עוד את דלת חדר העבודה פתוחה.

אך זה לא עזר. מדי יום, בשעת השקיעה, הברוש שבחצר נעמעלה-מטה כשרוח חלפה בצמרתו, מטיל צל ארוך על דלת חדר העבודה הסגורה. באותם רגעים נראתה ידית הדלת יורדת ושבה למקומה לסירוגין, כאילו מישהו מנסה לפתוח אותה מבפנים.

רחל עשתה לה הרגל להמתין לאביה בחוץ ולעלות הביתה רק אתו, גם כשחזר מאוחר בערב, וגם כשהקיץ חלף.

"את חייבת להפסיק לחכות לי בחוץ, את תתקררי כך", אמר ערב גשום אחד כשיצא מרכבו וראה אותה יושבת על הגדר שליד החנייה, רטובה כולה.

"אבא, ידעת שלפנסים של מכוניות יש אופי?" מיהרה להסיט את נושא השיחה. "לכרמל-דוכס יש פנסים תינוקיים ולסוסיתא שלך יש פנסים חייכניים", פירשה את הממצאים שאספה בשעות התצפית הארוכות בערבים. "מקצה הרחוב אני מזהה את הפנסים שלך", אמרה בגאווה, חיבקה את מותניו ביד אחת, ובידה האחרת כרכה את ידו סביב מותניה שלה. כך עלתה אתו הביתה, מתאימה את צעדיה לשלו.

באותו לילה התעוררה מחלום בזעקות. היא לא זכרה אם צעקה "אמא" או "אבא". היא פקחה עיניים, עוקבת אחר פס האור שהטיל הירח על השמיכה, ועיניה התקבעו בחלון. ענפי הצאלה נעו אנה ואנה בתנועות גדולות, מהירות, כמו מנסים לנער מעליהם משקל זר. צִלם גדַל והתפשט בחדר. אחד מן הענפים התרומם באִטיות, נושא עליו את ראשה של אימה כמו אבטיח, פניה צמודות לחלון, עיניה, שחורות וקודרות, ננעצות בעיניה של רחל. "רחל", קראה האֵם, והענף שראשה נח עליו התחכך בחלון.

רחל נצמדה לקיר שמאחוריה. עיניה ליוו את תנועת הענף בלי למצמץ. הפיג'מה שלבשה הייתה רטובה מזיעה, עורה הִקְשיח כמו נייר זכוכית והשלפוחית לחצה.

"אבא", קראה בקול רועד וחלש, "אבא", קראה שוב והגבירה את קולה. רק כשצעקה, שמעה את הקפיצים חורקים במיטתו ואת צעדיו מתקרבים במהירות. כשנכנס לחדרה פרצה בבכי ושחררה את השלפוחית, במיטה.

היא המשיכה לבכות אל תוך צווארו גם כשהרים אותה בזרועותיו.

"ששש", לחש באוזניה ולקח אותה לחדר האמבטיה. ביד אחת פתח את ברז המים החמים ובדק את חומם, ביד האחרת המשיך לחבק אותה. הוא הפשיט מעליה את הפיג'מה והכניס אותה אל מתחת לזרם המים. חום המים היה בדיוק כמו שהיא אוהבת. עורה התרכך. היא עמדה רפויה, הושיטה פניה לכיוון הזרם ועצמה את עיניה. אחרי זמן, קצר מדי לטעמה, הושיט יד אחת למגבת וביד האחרת סגר את הברז. אחר-כך עטף אותה, הרימהּ בזרועותיו ולקח אותה לחדרו. שם, הניח אותה על המיטה בצד שהיה של אימה, הלך לחדרה של רחל וחזר עם פיג'מה נקייה. רחל עשתה עצמה ישנה. דרך חרך צר בין עפעפיה הציצה בו כשהלביש אותה.

"את יכולה להישאר פה", לחש באוזנה. היא ראתה את מצחו האדום, המכוסה זיעה, וסגרה את עפעפיה בחוזקה. הוא כיסה אותה ונכנס לצד שלו במיטה, בגבו אליה. היא שכבה שקטה, נושמת לרווחה, ובה-בעת רצתה שיחבק אותה, קיוותה שתוכל כך לחזור לישון לצדו מדי לילה. באותה עת גמלה החלטה בלבה: היא כבר ילדה גדולה, בעוד חצי שנה ימלאו לה שתים-עשרה, והיא לא תצעק עוד בלילות.

בפעם הבאה שאימה באה אליה שוב בחלום וגרמה לה להרטיב, קמה רחל בשקט, התקלחה ולבשה את כתונת-הלילה שאביה קנה לה כשיצאו לקנות בגדים ביחד בפעם הראשונה. אחר-כך, בשקט, נכנסה לצד של אימה במיטה. אביה שכב בגבו אליה. על-פי נשימותיו, ידעה שהוא ער. היא לחשה לו "לילה טוב" ודגדגה את גבו בציפורן האצבע שלה. הוא הסתובב, עטף אותה בזרועותיו, ואחרי רגע כבר החל לנחור.

עם חלוף הימים, אימה באה לבקר אותה בחלומה פחות ופחות, והיא כבר לא הרטיבה בלילות. ועדיין, שעון פנימי העיר אותה כמעט מדי לילה אחרי שעת חצות. וכשזה קרה, הייתה קמה והולכת לישון לצד אביה במיטתו. השניים עשו להם הרגל; הוא מַפנה לה גב, היא מדגדגת אותו; הוא מסתובב ומחבק אותה – והיא נרדמת בחיקו אחרי שעה ארוכה. מעולם לא סיפרה לו שקשה לה להירדם כשכרסו לחוצה אל גבה מאחור.

כך הם ישנו חודשיים או שלושה. באחד הלילות, בלי כל הכנה, כשרחל נכנסה למיטתו ודגדגה את גבו, הוא לא הסתובב אליה. רק את קולו שמעה, נמוך וצרוד. "רחל, את כבר ילדה גדולה, כמעט אישה, את צריכה לישון במיטה שלך".

הוא נשאר בגבו אליה. היא לא הוציאה הגה מפיה, ובקושי נשמה. לבסוף הסתובב אליה ואמר, "אבל נשאיר את ימי שישי, בסדר?" היא העלתה על פניה חיוך קלוש, הוא השיב בחיוך משלו, אמר "לילה טוב" וסב אל הקיר. רחל התרגשה. אני רוצה להיות אישה בשבילו, אני הרי כבר כמעט בת שתים-עשרה, חשבה בלבה.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    ספר סוחף מעניין נוגע בשגעון בצורה מקורית.

  2. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    נגיעה אחרת בשיגעון, בלי כפפות

הוסיפו תגובה