החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על ריק ריירדן

ריק ריירדן הוא מסופרי הנוער המצליחים והפופולאריים של השנים האחרונות. ספריו על פרסי ג'קסון והאולימפיים תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים. משך 15 שנה לימד ריירדן ספרות והיסטוריה לילדי כיתות ד'-ז', והוא שאב השראה רבה מהיכרותו עם ילדים בגילים אלה. ... עוד >>

פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2009 | 336 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

פרסי וחבריו ממהרים לעזרתו של גרובר, ולומדים שגרובר גילה תגלית חשובה: שני חצויים חדשים, בנים לאל בלתי ידוע, שעצם קיומם משנה את מאזן הכוחות האולימפי. אבל הפתעות נוספות אורבות להם. הטיטאן קרונוס טמן להם מלכודת קטלנית, והגיבורים הצעירים נופלים עד מהרה בפח. כעת ניצב פרסי מול האתגר הגדול ביותר שידע: הנבואה המצמררת בדבר קללת הטיטאן. המתח גובר, הסכנה עולה וההרפתקאות מסעירות מתמיד בספר השלישי בסדרת פרסי ג'קסון המצליחה, המתפרסמת במסגרת ספרי גרף צעיר בעריכתה של גילי בר-הלל.

על המחבר:


המחבר ריק ריירדן

ריק ריירדן הוא מסופרי הנוער המצליחים והפופולאריים של השנים האחרונות. ספריו על פרסי ג'קסון והאולימפיים תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים. משך 15 שנה לימד ריירדן ספרות והיסטוריה לילדי כיתות ד'-ז', והוא שאב השראה רבה מהיכרותו עם ילדים בגילים אלה. תלמידיו הם ששיכנעו את ריירדן להפנות את כשרון הכתיבה שלו לכתיבת ספרי נוער. הדמויות של סיידי וקרטר קיין מבוססות חלקית על אח ואחות שלמדו בכיתותיו. כמורה להיסטוריה לשעבר, ריירדן משתדל להכניס תכנים היסטוריים לספריו, ועורך תחקירים לפני כל ספר; אבל בראש ובראשונה חשובה לו ההנאה מהקריאה. ריירדן מתגורר עם אשתו ושני בניו בעיר-סן אנטוניו שבטקסס, וכותב במשרה מלאה. בימים אלה הוא עמל על ספרי המשך בסדרת משפחת קיין, ועל סדרת-בת חדשה לספרי פרסי ג'קסון שתתפרסם גם היא במסגרת ספרי גרף צעיר.

 

מן העתונות והמרשתת: גרף הוצאה לאור | נוריתה | ויקיפדיה
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-676-19
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס  הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבצע ההצלה שלי משתבש בגדול

  ביום שישי האחרון לפני חופשת החורף, אימא שלי ארזה לי תרמיל וכמה כלי נשק קטלניים ולקחה אותי לפנימייה חדשה. בדרך אספנו את החברות שלי אנבת' ותאליה.

  הנסיעה מניו יורק לבר הרבור שבמיין לוקחת שמונה שעות. שלג וברד ניתכו על הכביש המהיר. אנבת', תאליה ואני לא התראינו כמה חודשים, אבל בגלל הסופה והמחשבות על מה שאנחנו הולכים לעשות היינו מתוחים מכדי לדבר. חוץ מאימא שלי. היא מדברת יותר כשהיא לחוצה. עד שהגענו סוף סוף לפנימיית וֵסְטְאוֹבֶר הוֹל כבר התחיל להחשיך, והיא  הספיקה לספר לאנבת' ולתאליה כל סיפור מביך אפשרי מהימים שהייתי תינוק.

  תאליה ניגבה את האדים מחלון המכונית והביטה החוצה.

  "אוהו, כמה כיף שיהיה לנו פה". וֵסְטְאוֹבֶר הוֹל נראתה כמו טירה של אביר מרושע. היא היתה בנויה כולה מאבן שחורה, עם צריחים וחרכים ודלתות עץ כפולות ענקיות. היא ניצבה על צוק מושלג המשקיף אל יער גדול וקפוא מצד אחד, ואוקיינוס אפור וסוער מהצד האחר.

  "אתם בטוחים שאתם לא רוצים שאחכה לכם?" שאלה אימא שלי.

  "לא, אימא, תודה," אמרתי. "אני לא יודע כמה זמן זה ייקח. נהיה בסדר".

  "אבל איך תחזרו? פרסי, אני מודאגת". קיוויתי שאני לא מסמיק מבושה. כאילו לא מביך מספיק שאני צריך שאימא שלי תסיע אותי לקרבות שלי.

  "זה בסדר, גברת ג'קסון," חייכה אנבת' חיוך מרגיע. שיערה הבלונדיני היה אסוף מתחת לכובע צמר והעיניים האפורות שלה היו באותו צבע כמו האוקיינוס. "אנחנו נשמור עליו שלא יסתבך".

  נראה שאימא שלי נרגעת קצת. בעיניה אנבת' היא החצי– אלה הכי שקולה ואחראית שהגיעה אי פעם לכיתה ח'. היא בטוחה שאנבת' מצילה אותי פעם אחר פעם ממוות בטוח. היא גם צודקת, אבל זה לא אומר שזה מוצא חן בעיניי.

  "בסדר, ילדים," אמרה אימא שלי. "יש לכם כל מה שאתם צריכים?"

  "כן, גברת ג'קסון," אמרה תאליה. "תודה על הטרמפ".

  "סוודרים להחלפה? מספר הטלפון הנייד שלי?"

  "אימא…"

   "האמברוסיה והנקטר שלך, פרסי? ודרכמת זהב למקרה שתצטרכו להתקשר למחנה?"

  "נו באמת, אימא! אנחנו נהיה בסדר. בואו, הולכים". נראה לי שהעלבתי אותה קצת והצטערתי על כך, אבל ממש רציתי לצאת מהמכונית. הרגשתי שאם היא תספר עוד סיפור אחד על כמה שנראיתי חמוד באמבטיה בגיל שלוש,  אני הולך להתחפר בשלג ולהקפיא את עצמי למוות.

  אנבת' ותאליה יצאו אחריי החוצה. הרוח חדרה למעיל שלי כאילו היתה פגיונות של קרח.

  כשהמכונית נעלמה, תאליה אמרה: "אימא שלך כל כך מגניבה, פרסי".

  "כן, היא בסדר," הודיתי. "ומה איתך? יוצא לך לדבר לפעמים עם אימא שלך?"

  ברגע שאמרתי את זה התחרטתי. תאליה חזקה מאוד במבטים רצחניים — זה הולך טוב עם בגדי הפנקיסטית שהיא לובשת תמיד: המעיל הצבאי הקרוע, מכנסי העור השחורים והשרשראות, וגם עם האייליינר השחור והעיניים הכחולות החודרות שלה — אבל המבט שהיא נעצה בי עכשיו היה רצח טהור. "אילו זה היה העסק שלך, פרסי…"

  "כדאי שניכנס," קטעה אותה אנבת'. "גרובר בטח מחכה".

  תאליה הביטה בטירה והצטמררה. "את צודקת. מעניין מה הוא מצא כאן שגרם לו לשלוח אותות מצוקה". נשאתי מבט אל הצריחים האפלים של וֵסְטְאוֹבֶר הוֹל. "טוב זה לא יכול להיות," הנחתי.

  דלתות עץ האלון נפתחו באנקה ושלושתנו נכנסנו למבואה, כששלג מתערבל סביבנו.

  כל מה שהצלחתי לומר היה: "וואו". המקום היה ענקי. לאורך הקירות היו תלויים דגלי קרב וכלי נשק: רובים עתיקים, גרזני קרב ודברים מהסוג הזה. זאת אומרת, ידעתי שוֵוסְטְאוֹבֶר הוֹל היא פנימייה צבאית וכל  זה, אבל העיצוב היה מוגזם עד מוות. פשוטו כמשמעו — עד מוות.

  היד שלי התגנבה לכיס, שם אני מחזיק את העט הקטלני שלי, אָנַקלוּסמוֹס. כבר עכשיו היתה לי תחושה שמשהו לא  בסדר במקום הזה. יש פה סכנה. תאליה שפשפה את צמיד הכסף שלה, הפריט הקסום החביב עליה. ידעתי שמחשבה דומה עוברת לשנינו בראש. הולך להיות פה קרב.

  אנבת' התחילה לומר: "מעניין איפה…" הדלתות נטרקו מאחורינו מעצמן.

  "אוקיי…" מלמלתי…." אז כנראה אנחנו נשארים פה, בינתיים".

  יכולתי לשמוע הדים של מוזיקה שעלו מהצד הרחוק של אולם הכניסה. זה נשמע כמו מוזיקת ריקודים.

  החבאנו את התרמילים שלנו מאחורי עמוד גדול והתחלנו לחצות את רחבת הכניסה. אחרי מרחק קצר שמעתי קול צעדים על רצפת האבן, וגבר ואישה יצאו מתוך הצללים לפגוש אותנו.

  לשניהם היה שיער אפור קצוץ והם לבשו מדים צבאיים שחורים עם שוליים אדומים. לאישה היו זיפי שפם והגבר היה מגולח למשעי — שזה די ההיפך ממה שצריך להיות. שניהם הלכו בנוקשות כאילו מישהו הדביק להם מקל של מטאטא לגב.

  "ובכן?" דרשה האישה לדעת. "מה אתם עושים כאן?"

  "אה…" מצאתי את עצמי לא מוכן. כל כך התרכזתי בשאלה איך נמצא את גרובר ונגלה מה השתבש, שלא חשבתי בכלל על זה שמישהו עלול לשאול שאלות על שלושה ילדים  שמתגנבים בלילה לבית הספר. במכונית בכלל לא דיברנו על איך ניכנס. אמרתי לאישה: "גברתי, אנחנו רק…"

  "הא!" פלט הגבר בקול רם ואני קפצתי מרוב בהלה. "אין כניסה לאורחים למסיבת הריקודים! איסתלקו לאלתר!"

  היה לו מבטא משונה — צרפתי אולי. הריש שלו היתה גרונית ומתגלגלת — לאלתרררר. הוא היה גבוה, עם תווי פנים כמו של ציפור טרף. הנחיריים שלו התרחבו כשהוא דיבר כך שהיה קשה שלא לבהות לו באף, וצבעי העיניים שלו לא תאמו — אחת היתה חומה ואחת כחולה, כמו עיניים של חתול רחוב.

  נראה היה שעוד רגע הוא יזרוק אותנו החוצה לשלג, אבל אז תאליה צעדה קדימה ועשתה משהו משונה.

  היא נקשה באצבעות. הצליל היה חד ורם. אולי דמיינתי את זה, אבל הרגשתי משב רוח יוצא מהיד שלה וחוצה את חלל המבואה. הוא עבר על פנינו ורשרש בדגלים התלויים על הקירות.

  "אה, אדוני, אבל אנחנו לא אורחים," אמרה תאליה.

  "אנחנו לומדים כאן. אתה זוכר אותנו: אני תאליה, ואלה אנבת' ופרסי. אנחנו בכיתה ח'".

  המורה צמצם את עיניו המשונות. לא הבנתי מה עבר לתאליה בראש. עכשיו בטח גם יענישו אותנו על זה ששיקרנו וגם יזרקו אותנו החוצה לשלג. אבל האיש נראה מהסס פתאום.

  הוא הביט במורה שאיתו. "גברת אוֹדְגיר, את מכירה את התלמידים האלה?"

  למרות הסכנה הברורה, נאלצתי לנשוך את הלשון כדי לא  לפרוץ בצחוק. מורה שקוראים לה "עוד גיר?" זאת בדיחה, נכון?

  האישה מצמצה, כאילו מישהו העיר אותה מחלום. "אני… כן. אני סבורה שכן, אדוני". היא הביטה בנו בחומרה. "אנבת'. תאליה. פרסי. מה אתם עושים מחוץ לאולם הספורט?"

  לפני שהספקנו לענות שמענו צעדים, וגרובר רץ אלינו קצר נשימה. "הצלחתם להגיע!"

  הוא השתתק כשהבחין במורים. "גברת אוֹדְגיר! ד"ר קוֹטְס! אני, אה…"

  "מה העניין, מר אנדרווד?" אמר הגבר. מנימת קולו היה ברור שהוא מתעב את גרובר. "מה זאת אומרת 'הצלחתם להגיע'? התלמידים הללו הרי גרים כאן".

  גרובר בלע רוק. "כן, אדוני. כמובן, ד"ר קוֹטְס. התכוונתי שאני שמח שהם הצליחו להגיע… עם הפונץ' למסיבה! הפונץ' יצא מעולה. והם הכינו אותו!"

  ד"ר קוֹטְס נעץ בכולנו מבט זועם. החלטתי שאחת העיניים שלו בטח עשויה מזכוכית. החומה? הכחולה? הוא נראה כאילו מתחשק לו להשליך את כולנו מהצריח הגבוה ביותר בטירה, אבל אז גברת אוֹדְגיר אמרה בנימה חולמנית: "כן, הפונץ' באמת מצוין. ועכשיו תחזרו לאולם. ושלא תצאו משם שוב!"

  לא חיכינו שיגידו לנו פעמיים. הסתלקנו עם שפע של "כן גברתי" ו"כן אדוני," ואפילו הצדענו כמה פעמים, פשוט כי זה נראה מתאים.

  גרובר הוביל אותנו במהירות בכיוון המוזיקה. יכולתי לחוש במבטים של המורים הנעוצים לי בגב, אבל התקרבתי לתאליה ושאלתי בשקט: "איך עשית את הדבר  הזה עם הנקישה באצבעות?"

  "אתה מתכוון לערפול? כירון עדיין לא הראה לך איך עושים את זה?"

  משהו לא נעים חנק לי בגרון. כירון היה המדריך הראשי במחנה שלנו, אבל הוא אף פעם לא הראה לי משהו כזה. למה הוא לימד את תאליה ואותי לא?

  גרובר זירז אותנו לעבר דלת שהמלה "ספורט" היתה חרוטה על הזגוגית שלה. אפילו אני, עם הדיסלקציה שלי, הצלחתי לקרוא את זה.

  "כמעט נתפסנו!" אמר גרובר. "תודה לאלים שהגעתם!" אנבת' ותאליה חיבקו את גרובר ואני החלפתי איתו כִּיפִים.

  היה נהדר לראות אותו אחרי כל כך הרבה חודשים. הוא גבה קצת בינתיים והזקנקן שלו צמח, אבל מכל בחינה אחרת הוא נראה כפי שנראה תמיד כשהתחפש לבן אדם — כובע אדום סרוג על השיער החום המתולתל שלו כדי להסתיר את קרני התיש, מכנסי ג'ינס רחבים ונעלי ספורט עם כפות רגליים מדומות כדי להסתיר את הפרווה ואת הפרסות שלו. הוא לבש חולצת טריקו שחורה ורק אחרי כמה שניות הצלחתי לפענח מה כתוב שם:  וֵסְטְאוֹבֶר הוֹל: חפ"שים. לא הייתי בטוח אם זאת כאילו הדרגה שלו — חייל פשוט — או שזו הסיסמה של בית הספר.

  "עכשיו תגיד, על מה כל הלחץ?" שאלתי. גרובר נשם נשימה עמוקה. "מצאתי שניים".

  "שני חצויים?" נדהמה תאליה. "כאן?" גרובר הנהן. אפילו מציאת חצוי אחד היא עניין נדיר. השנה, כירון גייס  את הסאטירים לעבוד שעות נוספות ושלח אותם לחפש חצויים בבתי ספר בכל רחבי הארץ, מכיתה ד' ועד תיכון. הזמנים היו קשים. התחלנו לאבד חניכים. נזקקנו לכל לוחם שנצליח למצוא. הבעיה היתה שפשוט אין כל כך הרבה חצויים.

  "אח ואחות," הוא אמר. "הוא בן עשר והיא בת שתים– עשרה. אני לא יודע מי ההורה שלהם, אבל הם חזקים. רק מה, אין לנו זמן. אני צריך עזרה".

  "מפלצות?"

  "אחד". גרובר נראה עצבני. "הוא חושד בהם. לא נראה לי שהוא יודע בוודאות, אבל זה היום האחרון לפני החופשה. אני בטוח שהוא לא ייתן להם ללכת הביתה לפני שיברר את זה עד הסוף. יכול להיות שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו! בכל פעם שאני מנסה להתקרב אליהם הוא נמצא שם לפניי וחוסם אותי. אני לא יודע מה לעשות!"

  גרובר הביט בתאליה בייאוש. השתדלתי לא להיעלב. בעבר, כשגרובר היה צריך עזרה הוא היה פונה אליי, אבל תאליה בכירה יותר ממני. ולא רק כי אבא שלה הוא זאוס. לתאליה היה יותר ניסיון מכולנו בלחימה במפלצות בעולם האמיתי.

  "אוקיי," היא אמרה. "החצויים האלה במסיבה?" גרובר הנהן.

   "טוב, אז הולכים לבלות," אמרה תאליה. "מי המפלץ?"

  "אה…" אמר גרובר והעיף מבט מתוח מסביב. "בדיוק פגשתם אותו. זה סגן המנהל, ד"ר קוֹטְס".

  הנה קטע מוזר בפנימיות צבאיות: באירועים מיוחדים, כשמותר לילדים להסתובב על אזרחי, הם פשוט מתפרעים. אני מניח  שרוב הזמן כל כך קשוחים איתם, שהם מרגישים שהם צריכים לפצות על זה או משהו.

  הרצפה של אולם הספורט היתה מלאה בלונים שחורים ואדומים, והבנים בעטו בהם אחד לשני לפרצוף או ניסו לחנוק אחד את השני בסרטים שקישטו את הקירות. הבנות הסתובבו בלהקות, כמו בנות בכל מקום, עם הרבה איפור וחולצות צמודות ומכנסיים בצבעים משוגעים ונעליים שנראו כמו מכשירי עינויים. מדי פעם הן הקיפו את אחד הבנים כמו להקת פיראנות, בצווחות ובצחקוקים, וכשהרפו ממנו השיער שלו היה מקושט בסרטים וכל הפנים שלו היו מרוחות בליפסטיק. כמה מהבנים היותר מבוגרים נראו כמוני — נבוכים, נצמדים לקירות בניסיון להסתתר, כאילו בעוד רגע מישהו יכריח אותם להילחם בקרב לחיים ולמוות. במקרה שלי, כמובן, זה היה נכון…

  "הנה הם". גרובר סימן עם הראש לעבר שני ילדים שישבו על הספסלים והתווכחו. "בּיאנקה וניקוֹ די אנג'לו".

  הילדה חבשה כובע קסקט ירוק, שנשמט על פניה כאילו היא מנסה להסתיר אותן. הילד היה בבירור אחיה הצעיר. לשניהם היה שיער כהה וחלק ועור בגוון זית, והם נופפו הרבה בידיים בזמן שדיברו. הילד התעסק עם קלפים מסוג כלשהו. נראה שאחותו נוזפת בו על משהו. היא לא הפסיקה להעיף מבטים מסביב, כאילו מרגישה שמשהו לא בסדר.

  אנבת' אמרה: "הם… כלומר, סיפרת להם?" גרובר נד בראשו לשלילה. "את יודעת איך זה. זה עלול רק לסכן אותם יותר. ברגע שהם מבינים מי הם, הריח שלהם מתחזק".

  הוא הביט בי ואני הנהנתי. לא היה לי מושג איזה ריח בדיוק יש לחצויים, הריח הזה שסאטירים ומפלצות מסוגלים להבחין בו, אבל ידעתי שאתה עלול להיהרג בגלל הריח שלך. וככל שאתה מתחזק כחצי–אל, הריח שלך מושך יותר מפלצות.

  "אז בואו ניקח אותם ונסתלק מפה," אמרתי. עמדתי לפנות בכיוונם, אבל תאליה הניחה יד על הכתף שלי. סגן המנהל, ד"ר קוֹטְס, התגנב דרך דלת באזור הספסלים ועמד ממש ליד האחים די אנג'לו. הוא נד בראשו לעברנו בקרירות. נדמה שהעין הכחולה שלו זוהרת.

  הסקתי לפי הבעת הפנים של קוֹטְס, שהטריק של תאליה עם הערפול לא באמת השפיע עליו. היה לו חשד מי אנחנו. הוא פשוט חיכה לראות למה באנו לכאן.

  "אל תביטו בילדים," פקדה תאליה. "חייבים לחכות להזדמנות מתאימה להתקרב אליהם. צריך להעמיד פנים שהם לא מעניינים אותנו. להסיט אותו מהמטרה".

  "איך?"

  "אנחנו שלושה חצויים חזקים. עצם הנוכחות שלנו אמורה לבלבל אותו. תסתובבו בשטח. תתנהגו בטבעיות. תרקדו קצת. אבל תפקחו עין על האחים".

  "לרקוד?" שאלה אנבת'. תאליה הנהנה. היא הקשיבה לרגע למוזיקה ועשתה פרצוף.

  "איחס. מי בחר בג'סי מקרטני?"

  גרובר נעלב. "אני".

  "אלים אדירים, גרובר. זה כזה דפוק. לא יכולת להשמיע, אני לא יודעת, גְּרִין דֵּיי או משהו?"

  "גרין מה?"

  "לא חשוב. בוא נרקוד".

  "אבל אני לא יכול לרקוד!"

   "כשאתה איתי אתה יכול," אמרה תאליה. "קדימה, חתיכת תיש".

  גרובר פלט צווחה כשתאליה תפסה אותו ביד והובילה אותו לרחבת הריקודים.

  אנבת' חייכה.

  "מה?" שאלתי.

   "סתם. פשוט מגניב שתאליה חזרה". אנבת' עברה אותי בגובה מאז הקיץ האחרון, וזה די הציק לי. בעבר לא היו לה תכשיטים מלבד מחרוזת החרוזים של מחנה החצויים, אבל עכשיו היא ענדה עגילי כסף קטנים בצורת ינשופים — הסמל של אימא שלה, אתנה. היא הסירה את כובע הצמר שלה והשיער הבלונדיני הארוך גלש לה על הכתפיים. מסיבה כלשהי זה גרם לה להיראות מבוגרת יותר.

  "אז מה…" ניסיתי לחשוב על משהו לומר. תתנהגו בטבעיות, תאליה אמרה לנו. אבל מה זה לעזאזל התנהגות טבעית בשביל חצוי שיצא למשימה מסוכנת? "אז… יצא לך לתכנן איזה בניין בזמן האחרון?"

  העיניים של אנבת' נצצו, כמו תמיד כשדיברה על אדריכלות. "אתה לא מבין, פרסי. בבית הספר החדש שלי יש שיעור בחירה בעיצוב תלת מימד, ולומדים תוכנת מחשב מגניבה…"

  היא התחילה להסביר לי איך עיצבה מצבת זיכרון ענקית שהיא רוצה לבנות באתר מגדלי התאומים במנהטן. היא דיברה על תומכות ועל חזיתות ודברים מהסוג הזה, ואני  התאמצתי להקשיב. ידעתי שהיא רוצה להיות אדריכלית– על כשתהיה גדולה — היא מתה על מתמטיקה ועל בניינים היסטוריים ודברים כאלה — אבל בקושי הבנתי מילה ממה שהיא אמרה.

  האמת שקצת התאכזבתי לשמוע שבית הספר החדש שלה מוצא חן בעיניה כל כך. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא נרשמה לבית ספר בניו יורק. קיוויתי שייצא לנו להיפגש לעתים קרובות יותר. מדובר היה בפנימייה בברוקלין, וגם תאליה למדה שם. הפנימייה היתה קרובה מספיק למחנה החצויים כדי שאפשר היה להזעיק את כירון בכל מקרה של בעיה. אבל זאת היתה פנימייה לבנות בלבד, ואני למדתי בבית ספר ציבורי במנהטן, כך שבקושי יצא לי לפגוש אותן.

  "כן, אה, מגניב," אמרתי. "אז אני מבין שאת נשארת שם עד סוף השנה?"

  הפנים שלה קדרו. "כן, טוב, אולי, אם אני לא —"

  "היי!" תאליה קראה לנו. היא רקדה סלואו עם גרובר, שלא הפסיק להיתקל ברגליים של עצמו, לבעוט בשוקיים של תאליה, ובאופן כללי נראה כאילו הוא מקווה שהאדמה תבלע אותו. לפחות כפות הרגליים שלו היו מלאכותיות, כך שהיה לו תירוץ להיות מגושם, בניגוד אליי.

  "נו, תרקדו!" פקדה עלינו תאליה. "אתם נראים מפגרים כשאתם סתם עומדים ככה".

  העפתי מבט מתוח באנבת', ואז בלהקת הבנות המשחרות לטרף באולם.

  "נו?" אמרה אנבת'.

  "אה… את מי כדאי לי להזמין?"

  היא החטיפה לי בוקס בבטן. "אותי, מוח אצה".

  "אה. אה, בטח". ניגשנו לרחבה, ואני הסתכלתי על תאליה וגרובר כדי לראות איך הם עושים את זה. הנחתי יד אחת על המותן של אנבת', והיא תפסה את היד השנייה שלי כאילו היא הולכת להפיל אותי בתרגיל ג'ודו.

  "אני לא נושכת," אמרה. "באמת, פרסי. אצלך בבית ספר אין מסיבות ריקודים? "

  לא עניתי לה. האמת שהיו. אבל, כאילו, אף פעם לא ממש רקדתי בהן. בדרך כלל הייתי אחד הבנים שמשחקים כדורסל בפינה.

  גררנו רגליים בכבדות במשך כמה דקות. ניסיתי לחשוב על דברים חסרי חשיבות, כמו סרטי הקישוט וקערת הפונץ' — כל דבר שהוא מלבד העובדה שאנבת' גבוהה ממני, ושהידיים שלי מזיעות ובטח דוחות לגמרי, ושאני כל הזמן דורך לה על הרגל.

  "אז מה התחלת לומר קודם?" שאלתי. "יש לך בעיות בבית הספר או משהו כזה?"

  היא קפצה שפתיים. "לא זה העניין. זה בגלל אבא שלי".

  "אוי". ידעתי שמערכת היחסים של אנבת' עם אבא שלה לא בדיוק יציבה. "חשבתי שאתם מסתדרים יותר טוב. זה שוב בגלל האימא החורגת שלך?"

  אנבת' נאנחה. "הוא החליט לעבור דירה. בדיוק כשהתחלתי להתרגל לניו יורק, הוא קיבל איזו הצעת מחקר מטומטמת לכתוב ספר על מלחמת העולם הראשונה. בסן פרנסיסקו. "

  היא אמרה את השם כפי שהיתה אומרת "שדות הייסורים"

  או "גרבי הספורט של האדס".

   "אז הוא רוצה שתעברי איתו?" שאלתי.

  "לצד השני של המדינה," היא אמרה באומללות. "וחוץ מזה, חצויים לא יכולים לגור בסן פרנסיסקו. הוא אמור לדעת את זה".

  "מה? למה לא?" אנבת' גלגלה עיניים. אולי היא חשבה שאני צוחק. "אתה יודע. זה ממש שם. "

  "אה," אמרתי. לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אבל לא רציתי לצאת אידיוט. "אז מה… את מתכוונת לחזור לגור במחנה או מה?"

  "זה יותר רציני מזה, פרסי. אני… נראה לי שאני צריכה לספר לך משהו".

  פתאום היא קפאה במקום. "הם לא שם".

  "מה?" עקבתי אחרי המבט שלה. הספסלים. שני החצויים, ביאנקה וניקוֹ, כבר לא היו שם. הדלת ליד הספסלים היתה פתוחה לרווחה. ד"ר קוֹטְס נעלם גם הוא.

  "חייבים לקרוא לתאליה ולגרובר!" אנבת' הביטה בבהלה לכל הכיוונים. "נו, לאן הם כבר רקדו להם? אני לא מאמינה!"

  היא רצה בתוך הקהל. בדיוק כשעמדתי לרוץ אחריה, קבוצת בנות חסמה לי את הדרך. עקפתי אותן כדי להינצל מטיפול הסרטים והשפתון, אבל עד שהצלחתי להתחמק אנבת' נעלמה. עשיתי הקפה שלמה בניסיון למצוא אותה או את תאליה וגרובר. במקום זה הבחנתי במשהו שהקפיא לי את הדם.

  במרחק חמישה–עשר מטר בערך, על הרצפה, נח כובע קסקט ירוק כמו זה שחבשה ביאנקה די אנג'לו. לידו היו מפוזרים כמה קלפים. ואז הבחנתי בד"ר קוֹטְס. הוא מיהר לצאת מבעד לדלת בקצה הרחוק של אולם הספורט, ודחף לפניו את האחים די אנג'לו כשידיו לופתות אותם בעורף כאילו היו חתלתולים.

  עדיין לא הצלחתי לאתר את אנבת', אבל ידעתי שהיא מתקדמת בדיוק בכיוון ההפוך בחיפוש אחר תאליה וגרובר.

  כמעט רצתי בעקבותיה, אבל אז חשבתי לעצמי, רגע. נזכרתי במה שאמרה לי תאליה בכניסה לפנימייה, כשהביטה בי במבט מופתע אחרי ששאלתי על הטריק של נקישת האצבעות: כירון עדיין לא הראה לך איך עושים את זה? חשבתי על איך שגרובר פנה אליה בציפייה שתציל את המצב.

  לא שהיה לי משהו נגד תאליה. היא היתה סבבה. זאת לא היתה אשמתה שאבא שלה הוא זאוס ושהיא זכתה בכל תשומת הלב… ועדיין, לא הייתי חייב לרוץ אליה בכל פעם שהיתה לי בעיה ולצפות שהיא תפתור אותה. וחוץ מזה, לא היה זמן. האחים די אנג'לו נמצאו בסכנה. עד שאמצא את החברים שלי, מי יודע איפה הם יהיו. גם אני כבר פגשתי מפלצות. אני יכול לטפל בזה בעצמי. שלפתי את אָנַקלוּסמוֹס מהכיס ורצתי בעקבות ד"ר קוֹטְס.

  הדלת הובילה למסדרון חשוך. מלפניי שמעתי קולות מאבק,  ואחריהם אנקת כאב. הורדתי את המכסה מעל אָנַקלוּסמוֹס. העט הלך וצמח עד שהחזקתי בידי חרב יוונית עשויה  ארד, באורך מטר בערך, עם קת כרוכה עור. הלהב בהק באור קלוש, מטיל אור זהוב על שורות הארוניות.

  רצתי לאורך המסדרון, אבל כשהגעתי לקצה לא היה שם אף אחד. פתחתי דלת ומצאתי את עצמי שוב ברחבת הכניסה. איכשהו הצלחתי להסתובב לגמרי. ד"ר קוֹטְס לא נראה בשום מקום, אבל בצד השני של רחבת הכניסה ראיתי את האחים די אנג'לו. הם עמדו קפואים מאימה, מביטים היישר לעברי.

  הנמכתי קצת את החרב והתחלתי להתקדם לעברם באיטיות. "זה בסדר. אני לא אפגע בכם".

  הם לא ענו. העיניים שלהם היו מלאות פחד. מה הבעיה שלהם? ואיפה ד"ר קוֹטְס? אולי הוא הרגיש באָנַקלוּסמוֹס  והחליט לסגת. מפלצות מתעבות כלי נשק עשויים ארד שמימי.

  "קוראים לי פרסי," אמרתי בניסיון לשמור על קול רגוע.

  "אני אוציא אתכם מכאן, אקח אתכם למקום בטוח".

  העיניים של ביאנקה נפערו. האגרופים שלה נקפצו. באיחור הבנתי את משמעות המבט שלה. היא לא פחדה ממני. היא ניסתה להזהיר אותי.

  הסתובבתי במהירות ושמעתי קול וווווש! הכתף שלי התפוצצה מכאב. משהו רב עוצמה, כמו יד ענקית, הדף אותי לאחור והטיח אותי בקיר.

  הצלפתי בחרב שלי אבל לא היה במה לפגוע. צחוק צונן הדהד במבואה.

   "כן, פרסאוס ז'קסון ", אמר ד"ר קוֹטְס במבטא הצרפתי שלו. "אני יודע מי אתה".

  ניסיתי לשחרר את הכתף שלי. המעיל והחולצה הוצמדו  לקיר במין דורבן — משהו שחור, דמוי פגיון, באורך שלושים סנטימטר בערך. הוא שרט את הכתף שלי כשפילח את הבגדים, והחתך צרב. כבר יצא לי להרגיש משהו כזה בעבר. רעל.

  הכרחתי את עצמי להתרכז. אני לא אתעלף. צללית אפלה התקדמה לעברנו. ד"ר קוֹטְס נכנס למעגל האור העמום. הוא עדיין נראה אנושי, אבל בפרצוף שלו היה משהו שטני. היו לו שיניים לבנות מושלמות והעיניים שלו, הכחולה והחומה, שיקפו את אור החרב שלי.

  "תודה שיצאת מאולם הספורט," הוא אמר. "אני שונא מסיבות בית ספר".

  ניסיתי להצליף שוב בחרב שלי, אבל הוא עדיין היה רחוק מדי.

  וווווש! עוד משהו חד נורה ממקום כלשהו מאחורי ד"ר קוֹטְס. לא נראה שהוא עצמו זז. כאילו מישהו בלתי נראה עומד מאחוריו וזורק פגיונות.

  לידי, ביאנקה פלטה צווחה. הקוץ השני ננעץ בקיר האבן, סנטימטר מהפרצוף שלה.

  "שלושתכם תבואו איתי," אמר ד"ר קוֹטְס. "בשקט. בצייתנות. אם תשמיעו ציוץ, או תקראו לעזרה או תנסו להיאבק, אני אראה לכם בדיוק עד כמה שאני מוכשר בקליעה".

  1. :

    אני אוהב את הספרים והעלילה

הוסיפו תגובה