החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על ריק ריירדן

ריק ריירדן הוא מסופרי הנוער המצליחים והפופולאריים של השנים האחרונות. ספריו על פרסי ג'קסון והאולימפיים תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים. משך 15 שנה לימד ריירדן ספרות והיסטוריה לילדי כיתות ד'-ז', והוא שאב השראה רבה מהיכרותו עם ילדים בגילים אלה. ... עוד >>

פרסי ג'קסון וים המפלצות

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2008 | 296 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

שנת הלימודים עברה על פרסי ג'קסון בשקט מפתיע: אף מפלצת לא חדרה אל בית ספרו בני-יורק וניסתה להרוג אותו. זאת אומרת, עד שמשחק מחניים תמים של פרסי ובני כיתתו הופך לפתע לקרב לחיים ולמוות נגד חבורה עצבנית של ענקים קניבליים – ומשם רק הולך המצב ומידרדר. מחנה החצויים, המקום הבטוח היחיד לבני האלים, מצוי בסכנה איומה ופרסי וחבריו נאלצים לצאת למסע הרה סכנות אל ים המפלצות כדי למצוא את הדבר היחיד שיכול להציל אותו. אבל קודם לכן יגלה פרסי סוד מפתיע על בני משפחתו – כזה שיגרום לו לתהות אם להיות בנו של פוסידון זה כבוד גדול או סתם בדיחה עצובה. על הסדרה: פרסי ג'קסון וים המפלצות הוא השני בסדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים, המתפרסמת במסגרת ספרי גרף צעיר בעריכתה של גילי בר-הלל.

מן הביקורות:

"גדוש בסכנות ושיאים, נקרא בנשימה עצורה ומתובל בהומור נטול מאמץ… הספר השני בסדרת פרסי ג'קסון מצליח להזכיר שכאז כן עתה – התשוקה לקריאה משנה את הילדות ומוסיפה לה כוס אמברוזיה קסומה." טליה דיסקין, הארץ ספרים

"כל מה שספר נוער צריך להיות: מותח, משעשע, בנוי מצוין, מביא להזדהות מיידית, ועל הדרך גם מעניק המון מידע על המיתולוגיה היוונית… מומלץ מאוד מאוד. " מור אסאל, לאישה

"ספר מצוין, גם בגלל התוכן וגם בגלל סגנון הכתיבה וגם בגלל התרגום המוצלח של יעל אכמון … מתנה נפלאה לילדים שאתם אוהבים." סיגל ריבה, אתר חדשות 2

"ריק ריירדן מצליח ליצור את התמהיל המושלם לילדים, לנוער, ולמי שלמרות משא השנים עדיין לא איבד את לחלוחית ההנאה מהרפתקה מענגת רבת דמיון והשראה." קובי קמין, גלובס

"ריירדן משלב בסיפורו את החומרים המיתולוגיים בטבעיות גמורה ונטולת דידקטיות. שימושו המושכל בהומור והכרת עולמם של בני הנוער ניכרים בעיצוב הדמויות ובשפתם המדוברת וה"אמיתית" והופכים את פרסי לדמות מקסימה, שכל ילד ירצה להיות חבר שלו." לילך וולך, טיים אאוט.

על המחבר:


המחבר ריק ריירדן

ריק ריירדן הוא מסופרי הנוער המצליחים והפופולאריים של השנים האחרונות. ספריו על פרסי ג'קסון והאולימפיים תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים. משך 15 שנה לימד ריירדן ספרות והיסטוריה לילדי כיתות ד'-ז', והוא שאב השראה רבה מהיכרותו עם ילדים בגילים אלה. תלמידיו הם ששיכנעו את ריירדן להפנות את כשרון הכתיבה שלו לכתיבת ספרי נוער. הדמויות של סיידי וקרטר קיין מבוססות חלקית על אח ואחות שלמדו בכיתותיו. כמורה להיסטוריה לשעבר, ריירדן משתדל להכניס תכנים היסטוריים לספריו, ועורך תחקירים לפני כל ספר; אבל בראש ובראשונה חשובה לו ההנאה מהקריאה. ריירדן מתגורר עם אשתו ושני בניו בעיר-סן אנטוניו שבטקסס, וכותב במשרה מלאה. בימים אלה הוא עמל על ספרי המשך בסדרת משפחת קיין, ועל סדרת-בת חדשה לספרי פרסי ג'קסון שתתפרסם גם היא במסגרת ספרי גרף צעיר.

 

מן העתונות והמרשתת: גרף הוצאה לאור | Ynet | נוריתה | ויקיפדיה
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-676-17
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


החבר הכי טוב שלי קונה שמלת כלה

 הסיוט שלי התחיל ככה.

 עמדתי ברחוב נטוש בעיירת חוף קטנה. היתה שעת לילה מאוחרת. השתוללה סערה. רוח וגשם הכו בעצי הדקל שלאורך המדרכה. בניינים ורודים וצהובים ניצבו משני צדי הרחוב, חלונותיהם אטומים בקרשים. במרחק רחוב אחד משם, מעבר לשורת שיחי היביסקוס, געש האוקיינוס.

פלורידה, חשבתי לעצמי. לא היה לי מושג איך אני יודע את זה. אף פעם לא הייתי בפלורידה.

ואז שמעתי קול נקישת פרסות על המדרכה. הסתובבתי וראיתי את החבר שלי גרובר נס על חייו.

כן, אמרתי פרסות. גרובר הוא סאטיר. מהמותניים ומעלה הוא נראה כמו נער רזה טיפוסי, עם זקנקן דליל והרבה פצעונים. הוא הולך בצליעה משונה, אבל רק אם תתפסו אותו בלי מכנסיים (דבר שאני לא ממליץ עליו), תדעו שיש בו משהו לא אנושי. מכנסי ג'ינס רחבים וכפות רגליים מזויפות מסתירים את העובדה שיש לו רגלי תיש שעירות ופרסות.

גרובר היה החבר הכי טוב שלי בכיתה ו'. יחד עם נערה בשם אָנַבֶּת' יצאנו להרפתקה להצלת העולם, אבל לא נפגשנו מאז יולי האחרון כשהוא יצא למסע חיפושים מסוכן — מסע חיפושים ששום סאטיר עוד לא חזר ממנו בחיים.

על כל פנים, בחלום שלי זנב התיש של גרובר היה גלוי לעין והוא החזיק את הנעליים האנושיות שלו בידיים כמו שהוא עושה כשהוא צריך לרוץ מהר. הוא דהר על פני עמדות להשכרת גלשנים וחנויות קטנות לממכר מזכרות לתיירים. הרוח כופפה את עצי הדקל כמעט עד הקרקע.

גרובר היה מבועת ממשהו. נראה שהוא הגיע מכיוון החוף. הפרווה שלו היתה מלוכלכת בחול רטוב. הוא נמלט ממקום כלשהו. הוא ניסה להתחמק… ממשהו.

נהמה אדירה גברה על שאון הסערה. מאחורי גרובר, בקצה הרחוב, נישאה דמות מאיימת. במכה אחת היא העיפה פנס רחוב, שהתפוצץ במטח של ניצוצות.

גרובר מעד, מייבב מפחד. הוא מלמל לעצמו: חייב לברוח. חייב להזהיר אותם!

לא הצלחתי לראות מה בדיוק רודף אחריו, אבל שמעתי את המפלץ רוטן ומקלל לעצמו. הקרקע רעדה תחת צעדיו. גרובר עבר את פינת הרחוב ונעצר מהסס. הוא הגיע לחצר ללא מוצא, מוקפת חנויות. לא היה לו זמן לחזור. מעוצמת הסערה נפרצה הדלת הקרובה ביותר. על השלט שמעל לחלון הראווה החשוך היה כתוב: בוטיק לכלות סנט אוגוסטין.

גרובר מיהר פנימה. הוא צלל מאחורי מתלה של שמלות כלה. צל המפלץ חלף על פני החנות. הרחתי את הריח שעלה ממנו — שילוב מחליא של צמר כבשים רטוב ובשר רקוב וריח הזיעה החמוץ שאופייני למפלצות, כמו בואֵש שאכל יותר מדי אוכל מקסיקני.

גרובר רעד מאחורי שמלות הכלה. צל המפלץ חלף על פניו.

השתררה דממה, נשמע רק רחש הגשם. גרובר נשם נשימה עמוקה. אולי היצור הסתלק.

ואז הבזיק ברק. כל חלון הראווה התפוצץ, וקול מפלצתי שאג: "שלייייי!"

התיישבתי בבת אחת במיטה, רועד כולי. לא היתה שום סערה. שום מפלצת. אור הבוקר הסתנן מבעד לחלון חדר השינה שלי. היה נדמה לי שאני רואה צל חולף על פני החלון — צל בעל צורה אנושית. אבל אז שמעתי דפיקה על דלת חדר השינה שלי — אימא שלי קראה: "פרסי, אתה תאחר" — והצל בחלון נעלם.

כנראה דמיינתי את זה. חלון בקומה החמישית, עם מדרגות חירום ישנות ורעועות… לא ייתכן שהיה שם מישהו.

"קדימה, חמוד," קראה שוב אימא שלי. "היום האחרון ללימודים. אתה לא מתרגש? כמעט עברת את השנה בהצלחה!"

"אני בא," הצלחתי לומר. גיששתי מתחת לכרית. נמלאתי תחושת הקלה כשאצבעותי סגרו על העט הכדורי שאיתו ישנתי כל לילה. שלפתי אותו וקראתי את הכיתוב החרוט על צדו ביוונית עתיקה: אָנַקלוּסמוֹס. נחשול.

חשבתי להוריד את הפקק מהעט כדי שהחרב תישלף, אבל משהו עצר בי. כל כך הרבה זמן לא השתמשתי באנקלוסמוס..

וחוץ מזה, אימא שלי השביעה אותי שלא אשתמש בכלי נשק קטלניים בתוך הבית, אחרי תאונה קטנה שבה היו מעורבים חנית וארון כלי החרסינה שלה. הנחתי את אנקלוסמוס על ארונית הלילה וגררתי את עצמי מהמיטה.

התלבשתי מהר ככל האפשר. ניסיתי לא לחשוב על הסיוט שלי או על מפלצות או על הצל שחלף בחלון שלי.

חייב לברוח. חייב להזהיר אותם! לְמה גרובר התכוון?

קיפלתי שלוש אצבעות מעל הלב וגרפתי קדימה — מחווה עתיקה שגרובר לימד אותי להגנה מפני רשע.

לא יכול להיות שהחלום היה אמיתי. היום האחרון ללימודים. אימא שלי צדקה, באמת הייתי אמור להתרגש. בפעם הראשונה בחיים שלי, כמעט גמרתי שנת לימודים שלמה בלי שיסלקו אותי מבית הספר. בלי תאונות משונות. בלי תגרות בכיתה. בלי מורים שהופכים למפלצות ומנסים להרוג אותי באוכל קפיטריה מורעל או בשיעורי בית מתפוצצים. מחר אהיה בדרך למקום האהוב עליי יותר מכל מקום אחר עלי אדמות — מחנה החצויים.

רק עוד יום אחד. אפילו אני לא אצליח לפשל. כרגיל, לא היה לי מושג כמה שאני טועה

אימא שלי הכינה ואפלים כחולים וביצים כחולות לארוחת בוקר. זה קטע כזה שלה, לחגוג אירועים מיוחדים עם אוכל כחול. אני חושב שזאת הדרך שלה לומר שהכול אפשרי. פרסי מסוגל לגמור את כיתה ז'. ואפלים יכולים להיות כחולים. נסים קורים.

ישבתי ליד שולחן המטבח ואכלתי בזמן שאימא רחצה כלים. היא היתה לבושה בבגדי העבודה שלה כמוכרת ממתקים — חצאית כחולה עם כוכבים וחולצה עם פסים לבנים ואדומים, המדים של חנות "אמריקה המתוקה". השיער החום הארוך שלה היה אסוף בקוקו.

הוואפלים היו טעימים, אבל כנראה לא טרפתי אותם בקצב הרגיל. אימא העיפה בי מבט והמצח שלה התקמט. "פרסי, הכול בסדר?"

"כן… מאה אחוז". אבל היא תמיד ידעה כשמשהו הטריד אותי. היא ניגבה את הידיים והתיישבה מולי. "זה קשור בבית הספר, או…"

לא היה צורך שתגמור את המשפט. ידעתי למה היא מתכוונת.

"אני חושב שגרובר הסתבך בצרות," אמרתי, וסיפרתי לה על החלום שלי.

השפתיים שלה נקפצו. רק לעתים נדירות דיברנו על החלק האחר בחיים שלי. ניסינו לחיות חיים נורמליים ככל האפשר, אבל אימא שלי ידעה על גרובר.

"אני לא חושבת שיש סיבה לדאגה, יקירי," היא אמרה.

"גרובר סאטיר גדול. אם היה קורה לו משהו, אני בטוחה שהיינו שומעים מ… מהמחנה". הכתפיים שלה התכווצו כשהיא אמרה "מחנה".

"מה קרה?" שאלתי.

"לא, שום דבר," היא אמרה. "אני אגיד לך מה. אחר הצהריים נחגוג את סיום הלימודים. אני אקח אותך ואת טייסון למרכז רוקפלר — לחנות הסקייטבורדים שאתם אוהבים".

אח, כמה שזה היה מפתה. אף פעם לא היה לנו מספיק כסף. עם שיעורי הערב של אימא שלי ודמי הלימוד שלי בבית הספר הפרטי, לא יכולנו להרשות לעצמנו דברים מיוחדים כמו לקנות סקייטבורד. אבל משהו בקול שלה הפריע לי.

"רגע," אמרתי לה. "חשבתי שהערב אנחנו אורזים את הדברים שלי לקראת הנסיעה למחנה".

היא פיתלה את מגבת הכלים בידיים שלה. "כן, יקירי, בקשר לזה… אתמול בערב קיבלתי הודעה מכירון".

הלב שלי צנח. כירון היה מנהל הפעילויות במחנה החצויים. הוא לא היה יוצר קשר לולא קרה משהו רציני. "מה הוא אמר?"

"הוא חושב… שאולי לא בטוח בשבילך להגיע כרגע למחנה. ייתכן שנצטרך לדחות את הנסיעה שלך".

"לדחות? אימא, איך זה יכול להיות לא בטוח? אני חצוי! זה, כאילו, המקום הבטוח היחיד בשבילי!"

"בדרך כלל כן, יקירי. אבל עם כל הבעיות שם —"

"איזה בעיות?"

"פרסי… אני כל כך מצטערת. קיוויתי לדבר איתך על זה אחר הצהריים. אני לא יכולה להסביר הכול עכשיו. אני אפילו לא בטוחה שכירון מסוגל להסביר. הכול קרה מהר כל כך".

המחשבות שלי התרוצצו בכל הכיוונים. איך אני יכול לא לנסוע למחנה? רציתי לשאול מיליון שאלות, אבל בדיוק אז צלצל השעון.

אימא נראתה כאילו הוקל לה. "שבע וחצי, יקירי. כדאי שתלך. טייסון מחכה לך".

"אבל —"

"פרסי, נדבר אחר הצהריים. לך לבית הספר". זה הדבר האחרון שרציתי לעשות, אבל לאימא היה מין מבט שברירי כזה בעיניים — מעין אזהרה, כאילו אם אלחץ יותר מדי היא עלולה להתחיל לבכות. וחוץ מזה, היא צדקה בקשר לטייסון, החבר שלי. ידעתי שאם לא אפגוש אותו בזמן בתחנת הרכבת התחתית, הוא יילחץ. הוא פחד לנסוע לבד מתחת לאדמה.

אספתי את הדברים שלי, אבל כשהגעתי לדלת עצרתי.

"אימא, הבעיה הזאת במחנה. את חושבת… שהיא קשורה אולי לחלום שלי על גרובר?"

היא לא הביטה בעיניים שלי. "נדבר אחר הצהריים, יקירי. אני אסביר… כל מה שאוכל".

נפרדתי ממנה באי רצון. רצתי במורד המדרגות כדי להספיק לתפוס את רכבת מספר שתיים.

לא יכולתי לדעת שאימא שלי ואני לא נזכה לדבר על כל זה אחר הצהריים. למעשה, עבר הרבה הרבה זמן עד שראיתי אותה שוב.

כשיצאתי החוצה העפתי מבט אל הבניין החום שמעבר לכביש. לרגע היה נדמה לי שאני רואה דמות אפלולית באור השמש — צללית אנושית על רקע קיר הלבנים, צל שלא היה שייך לאיש.

ואז הוא היטשטש ונעלם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרסי ג'קסון וים המפלצות”