החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פשעו של האב אמארו

מאת:
מפורטוגלית: רמי סערי, פרנסישקו דה קושטה ריש | הוצאה: | 2014-03 | 414 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

16.50

רכשו ספר זה:

פשעו של האב אָמָארוּ, מנכסי צאן ברזל של ספרות פורטוגל, הוא יצירת מופת המגוללת את קורות אהבתם הרעננה והאסורה של כומר צעיר, נאה וחושני, אָמָארוּ, ושל אָמֶלְיָה, "בחורה בת עשרים ושלוש, יפת תואר, חזקה ונחשקת מאוד". מחבר הרומן, אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ, עוסק ביצירתו, בפתיחוּת ובכנוּת, באהבה חריגה שאיננה מקובלת בחברה, ובהיריון שהשלכותיו הרות גורל. אולם הספר גם מתעד את השערורייה המתחוללת בחברה המקומית הבורגנית, השמרנית והקרתנית בעקבות אירועים שמעורבים בהם דחפים ורגשות, אינטרסים ותשוקות, רעיונות וגילויי דעת, כמיהות ומעשי תועבה. הספר משמש ציון דרך בהתפתחות הספרות הפורטוגלית, והוא רומן שקוראים צעירים ומבוגרים גם יחד מוסיפים לקרוא בשקיקה עד עצם היום הזה.

פשעו של האב אָמָארוּ איננו רק הרומן הריאליסטי והנטורליסטי הראשון שידעה פורטוגל, ספר פורץ דרך ומורה כיוון. החֶברה הפורטוגלית המסורתית שהיתה נמענת היצירה, לא התוודעה עד לפרסום הרומן לעיסוק גלוי, כן ופתוח בשאלות של יצרים אסורים, בסוגיות של מיניוּת בעלת השלכות חברתיות מרחיקות לכת ובבעיות של קיטוב רעיוני ושל ניצול מעמדי – כל אלה על רקע השינויים הכלכליים והמדיניים המהירים אשר התרחשו במאה התשע-עשרה בממלכה שזוהרה נתעמעם כליל, ובאותה העת נהפכה לפינה נידחת, לחברה נחשלת ולמדינה מפגרת בקצה המערבי של אירופה. מאז ועד היום מוסיף פשעו של האב אָמָארוּ לשמש תמרור שתכליתו להזהיר מפני נסיגה נפשית ולאומית אל הילת זיכרונות העבר ואל אמונה עיוורת המאפשרת לבעלי שררה בממסד הדתי לעשות בנתיניהם כבשלהם.

אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ נולד בפורטוגל ב-1845 ומת בצרפת ב-1900. הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים הפורטוגלים בכל הדורות, ויצירותיו הטביעו את חותמן על ספרות פורטוגל ועל תרבותה במאה שנכתבו בה, במאה העשרים ואף במאה הנוכחית. המשורר רמי סערי שתירגם את הספר לעברית ביחד עם ידידו הפורטוגלי פְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֹשְׁטָה רֶיְשׁ, צירף לתרגום העברי אחרית דבר. הקריאה בפשעו של האב אָמָארוּ היא חוויה מפעימה, המפגישה את הקוראים העברים עם חברה זרה, אך בעת ובעונה אחת מאפשרת להם לראות באור שונה גם את החברה בארץ.

מקט: 4-249-50218
מסת"ב: 978-965-540-418-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הפרק הראשון

ביום א' של חג הפסחא נודע בלֶיְרִיָּה כי כומר הקתדרלה, ז'וּזֶה מִיגֶיְשׁ, לקה בשבץ ומת עם עלות השחר. הכומר היה אדם סמוק פנים ועב בשר, ואנשי הכמורה בתחום הבישופוּת הכירו אותו בכינוי "גדול הזללנים". במקום רווחו סיפורים על גרגרנותו יוצאת הדופן של האיש. קַרְלוּשׁ מבית המרקחת תיעב אותו ונהג לומר כל אימת שראה אותו יוצא לרחוב אחרי הסייסטה, פניו סמוקות מדם והוא מתקשה לעכל את הסעודה:

"הנה נחש בריח, זוחל ומעכל. באחד הימים יתפקע."

ואכן, האיש התפקע יום אחד אחרי סעודת דגים, כשבבית ממול, אצל הדוקטור גוּדִינְיוּ שחגג באותה העת את יום הולדתו, רקדו פּוֹלְקָה בקולי קולות. איש לא קונן על מותו, ומתי מעט השתתפו בלווייתו. בדרך כלל לא גילו כלפיו הערכה רבה. הוא היה בן כפר: היו לו הליכות של איכר וידיים של איכר, קול צרוד, שערות באוזניים ודיבור בוטה וגס.

מעולם לא התחבב על הנשים האדוקות. הוא גיהק בתא הווידויים, וכאדם שחי כל ימיו ביישובים כפריים או במחוזות ההרים, לא היטיב להבין את הרגישויות המיוחדות לגבירות הדבֵקות בדתן. משום כך איבד מיד בהתחלה כמעט את כל הנשים שנהגו להתוודות באוזניו. אלה עברו מניה וביה לאב גוּזְ'מָאוּ שהיה גבר נעים הליכות ושופע דברי חלקות.

וכשבאו האדוקות שעדיין שמרו לו אמונים להתוודות בפניו על ייסורי המצפון שניעורו בהן מחמת חזיונותיהן, רטן ז'וּזֶה מִיגֶיְשׁ עד שעורר בהן חלחלה:

"עוד פעם סיפורי סבתא, מתחסדת קדושה?! בקשי מאלוהים שייתן לך שכל ועוד קצת מוח בקודקוד!"

יותר מכול הכעיסה והרגיזה אותו הנטייה המופרזת לצום.

"אִכלי וּשתִי!" היה צועק, "אִכלי וּשְתי, ריבונו של עולם!"

הוא נמנה עם חסידי דוֹם מִיגֵל,[2] והמפלגות הליברליות, השקפותיהן ועיתוניהן גרמו לו לצאת מגדרו מרוב זעם.

"מכות! צריך להכניס להם מכות!" קרא ונופף בשמשייתו האדומה העצומה.

בשנים האחרונות לחייו לא הרבה לצאת ממקום מושבו, שם התגורר ערירי עם משרתת זקנה ועם כלבו, ז'וֹלִי. חברו האחד והיחיד היה וָלָדָרֶשׁ, מנהל מקהלת הקתדרלה שמשל אז בתחום הבישופוּת, מפני שהבישוף דוֹם ז'וּאָקִים לא תיפקד עוד – זה שנתיים רק התייפח באיזשהו משק במחוז אַלְטוּ מִינְיוּ, מתייסר במכאובי השיגרון. הכומר רחש כבוד רב למנהל המקהלה – אדם שדוף, גדול חוטם וקצר רואי מאוד שהעריץ את אוֹבִידְיוּס, עיוות תמיד את זוויות פיו תוך כדי דיבור וקישר בין דבריו לבין המיתולוגיה.

גם מנהל המקהלה העריך את הכומר וכינה אותו "הנזיר הֶרְקוּלֶס".

"הֶרְקוּלֶס בגלל כוחך, ונזיר בגלל התיאבון הבריא שלך," הסביר בחיוך.

מנהל המקהלה הוא שהזליף מי קודש על חלקת הקבר בלוויה של הכומר, ומכיוון שנהג יום יום לכבד את המנוח בטבק הרחה מקופסת זהב, פלט עתה אל עבר הכמרים הראשיים חרש חרש בעודו שומט כדת וכדין את הרגב הראשון על ארונו של המת:

"זה הקמצוץ האחרון שאני נותן לו."

אנשי הכמורה התפקעו מצחוק למשמע שנינות המושל של תחום הבישופוּת. הכומר הראשי קַמְפּוּשׁ חזר עליה בשעת התה, בערב, בביתו של חבר הפרלמנט נוּבַיְשׁ, והיא עוררה צחוק של עונג – הכול שיבחו את מנהל המקהלה על סגולותיו והעירו ביראת כבוד שהאיש התברך בחוש הומור מפותח.

ימים אחדים אחרי הקבורה נראה ז'וֹלִי, כלבו של הכומר ז'וּזֶה מִיגֶיְשׁ, משוטט בכיכר העיר. המשרתת, קודחת מחום, אושפזה בבית החולים, והכלב הנטוש ייבב רעב בפתחי הבתים. היה זה כלבלב שמן עד מאוד, והוא דמה במקצת לבעליו, הכומר המנוח. רגיל לגלימות כמרים ונכסף למצוא לעצמו בעלים עקב ז'וֹלִי אחרי כל כומר שראה והשמיע יבבות חרישיות, אבל איש לא רצה במסכן. הכול גירשו אותו בחודי שמשיותיהם, והכלב האומלל והדחוי יילל בחוצות העיר לילה לילה. באחד הבקרים מצאו אותו מת ליד כנסיית הרחמים. עגלת האשפה פינתה אותו, ומכיוון שאיש לא ראה עוד את הכלב בכיכר, שקע גם הכומר ז'וּזֶה מִיגֶיְשׁ אחת ולתמיד בתהום הנשייה.

כעבור חודשיים נודע בלֶיְרִיָּה כי כומר חדש מונָה לתפקיד. השמועה אמרה שמדובר בגבר צעיר מאוד שזה עתה סיים את לימודיו במדרשה לפרחי כמורה, אָמָארוּ וְיֶיְרָה שמו. היו מי שייחסו את בחירתו לשיקולים פוליטיים, ו"קול המחוז", העיתון שייצג בלֶיְרִיָּה את האופוזיציה, התבטא במרירות וציטט את הדברים שהתפרסמו בעיתון "גולגותא" בדבר "הפרוטקציה בחצר המלכוּת והריאקציה בקרב הכמורה". כמרים אחדים הזדעזעו למקרא המאמר והביעו את מורת רוחם על העניין בפני מנהל המקהלה.

"ברור שיש כאן פרוטקציה, אלא מה? ומטבע הדברים יש לכומר שנבחר מליצי יושר," אמר מנהל המקהלה. אחר כך הוסיף בסיפוק: "האדם שפנה אלי לצורך אישור המינוי אינו אלא שר המשפטים בְּרִיטוּ קוּרֵיָה, והוא אף ציין באיגרתו שהכומר החדש הוא עלם חמודות. ייתכן שאחרי הנזיר הֶרְקוּלֶס נקבל כאן את הנזיר אָפּוֹלוֹ."

רק אדם אחד בלֶיְרִיָּה הכיר את הכומר החדש: בשנות לימודיו הראשונות של הצעיר במדרשה לפרחי כמורה שימש הכומר הראשי דִיאָשׁ בתפקיד מורהו למוסָר. "בזמנו היה בחור צנום וביישן, ופניו מלאות פצעונים…" אמר הכומר הראשי. "אני שב ורואה אותו בעיני רוחי – לגופו גלימה מרופטת מאוד, ופניו מכורכמות כאילו הוא סובל מתולעים… דווקא בחור טוב! ופיקח…"

הכומר הראשי דִיאָשׁ היה דמות נודעת בלֶיְרִיָּה. בזמן האחרון שָׁמַן. כרסו שהתפיחה את גלימתו, ראשו המאפיר, הטבעות התפוחות סביב עיניו ושפתיו העבות העלו על הדעת הלצות ישנות על נזירים תאוותנים ורעבתנים.

הדוד פַּטְרִיסְיוּ הקשיש, אחד מסוחרי הכיכר וליברל שנהג לנהום כמו כלב שמירה כל אימת שעבר על פני כמרים, אמר לפעמים כשראה את דִיאָשׁ חוצה בכבדות את הכיכר ונשען על מטרייתו כמתקשה לעכל את ארוחתו: "מכה האיש הזה! ממש העתק של דוֹם ז'וּאָוּ השישי!"[3]

הכומר הראשי חי בבית אחד עם אחות ישישה, הגברת ז'וּזֵפָה דִיאָשׁ, ועם משרתת שגם אותה הכירו בלֶיְרִיָּה הכול. היא הסתובבה תדיר ברחוב עוטה רדיד שחור וגוררת בכבדות את נעלי הבית שלה.

הבריות ראו בכומר הראשי דִיאָש איש עשיר: הוא החכיר את הקרקעות שהיו בבעלותו בקרבת לֶיְרִיָּה, כיבד את אורחיו לארוחות הערב בתרנגול הודו וביין הדוכס, בציר 1815, שיצאו לו מוניטין. אולם הפרט הבולט בחייו – הפרט שבעטיו נהפך מושא לרכילות ולהתלחשויות – היה חברותו הישנה עם הגברת אָאוּגוּשְׁטָה קָמִינְיָה שכּונתה סָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה משום שנולדה בסָאוּ ז'וּאָוּ דָה פוֹז'.[4] סָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה גרה ברחוב מִיזֵרִיקוֹרְדְיָה ונהגה לארח בביתה. בתהּ אָמֶלְיָה היתה בחורה בת עשרים ושלוש, יפת תואר, חזקה ונחשקת מאוד.

הכומר הראשי דִיאָשׁ הביע שביעות רצון רבה ממינויו של אָמָארוּ וְיֶיְרָה לתפקידו. בבית המרקחת של קַרְלוּשׁ, בכיכר ובלשכה שבקתדרלה הִרבה לדבר בשבחו: הוא הילל את הצטיינותו בלימודים, את התנהגותו הנבונה ואת צייתנותו, ואף קשר כתרים לצליל קולו: "נעימה שהיא מתנה מהשמים."

אחר כך הוסיף ואמר: "כדי לצקת קצת רגש בדרשות של השבוע הקדוש[5] הוא מתאים כמו כפפה ליד!"

דִיאָשׁ הדגיש כי הוא צופה לאָמָארוּ גורל מאושר – לכל הפחות כבוד כיאה לכומר ראשי ואולי אף תהילת בישוף.

ובאחד הימים הראה דִיאָשׁ בנחת רוח לכומר שעבד בתור שַׁמַּשׁ הקתדרלה, אדם מתרפס ושתקני, מכתב שקיבל מאָמָארוּ וְיֶיְרָה מליסבון.

היה זה בשעות אחר הצהריים של אחד מימי אוגוסט, כשהשניים טיילו בפאתי הגשר החדש. סללו אז את הכביש לְפִיגֶיְרָה דָה פוֹז':[6] גשרון העץ הישן על הלִישׁ[7] נהרס, וכבר יכלו לעבור על הגשר החדש שהבריות דיברו רבות בשבחו, גשר ששתי קשתות האבן הרחבות שלו היו חזקות ונמוכות. הלאה משם השעו את העבודות בגלל ענייני הפקעה, ואפשר היה לראות עדיין את השביל הבוצי שהוביל לכפר מָרָזֶשׁ. הכביש החדש היה אמור להגיע אל הכפר ולחלצו מנידחותו. שכבות של חצץ כיסו את הקרקע, ומַכבשי האבן הכבדים שבהם מפלסים את הכביש וסוללים אותו בדרכי עפר, שקעו באדמה השחורה והרטובה מן הגשמים.

הנוף סביב הגשר רחב ידיים ושלו. בצד שבו זורם הנהר משתרעות גבעות נמוכות ועגלגלות מכוסות בענפים ירוקים כהים של אורנים צעירים. במעבה החורשים שלמטה שוכנים הבתים הבודדים שנוסכים אופי ער ואנושי יותר באותם מקומות נוגים – קירותיהם המסוידים העליזים בוהקים בשמש, והעשן המיתמר מקמיניהם מכחיל לעת ערב באוויר הצח והצלול. לצד הים ועד לחולות הראשונים, שם מזדחל הנהר בשפלה בין שני טורים של צפצפות חיוורות, משתרעים שׂדות לֶיְרִיָּה – נרחבים, פוריים, שופעי מים ושטופי אור. אך מעט מהעיר נראה מן הגשר, רק פינת הקתדרלה ובה אבנים כבדות ומסותתות בנוסח הישועים, קרן זווית של חומת בית הקברות מכוסה בצמחי כותלית וקצוות חדים ושחורים של ברושים. על ההר הסלעי המסתיר את שאר העיר מזדקרת פרא צמחייה סוררת. מתוכה מגיחות חורבות המבצר המפוזרות ועל פניהן ארשת של היסטוריה גדולה, ולעת ערב חגים סביבן שוב ושוב הינשופים.

ליד הגשר משתפל לו שביל אל שדרת העצים הנמתחת מעט לאורך גדת הנהר. זה מקום נסתר בחביון אילנות עתיקים, והוא נקרא שדרת הצפצפות הישנה. בשעה שהלכו שם לאיטם ושוחחו חרש חרש, התייעץ הכומר הראשי עם שמַש הקתדרלה בקשר למכתבו של אָמָארוּ וְיֶיְרָה ובדבר "רעיון שצץ בדעתי בעקבות הקריאה במכתב ונראה לי מבריק! ממש מבריק!" אָמָארוּ ביקש ממנו למהר ולמצוא לו מגורים זולים בשכירות במקום מרכזי, ואם רק אפשר, מרוהטים. במכתבו התייחס בראש ובראשונה לאפשרות של חדרים באכסניה מכובדת. "בוודאי תבין ללבי, מורי ורבי היקר," כתב אָמָארוּ, "זה בעצם מה שמתאים לי: מובן שאיני רוצה מותרות, די יהיה לי בחדר שינה ובחדר עבודה קטן. העיקר שהבית יהיה מכובד, שקט, במקום מרכזי, שלבעלת הבית יהיה אופי טוב, ושדמי השכירות לא יהיו בשמים. אני סומך לחלוטין על תבונתך ועל יכולותיך, והאמן לי שאדע להוקיר את כל הטובות האלה. עיקר העיקרים הוא שבעלת הבית תהיה חביבה ונעימת לשון."

"ובכן, ידידי מֶנְדֶשׁ, זה הרעיון שעלה בדעתי: לשכן אותו בביתה של סָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה!" סיכם דִיאָשׁ בשביעות רצון רבה. "רעיון נהדר, לא?"

"רעיון מצוין!" השיב השמָש בקולו המתרפס.

"יש לה החדר למטה, החדר הצמוד לו והחדר הנוסף שיוכל לשמש לשכה. יש לה רהיטים טובים, מצעים טובים…"

"מצעים מפוארים," אמר השמָש ביראת כבוד.

הכומר הראשי הוסיף ואמר:

"זה עסק טוב לסָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה: היא תוכל בצדק גמור לבקש שישה טוּשְׁטוֹיְשׁ ליום תמורת החדרים, המצעים, האוכל והמשרתת. ומלבד זאת יהיה לה כומר בבית."

"איני יודע מה לומר לך, בגלל אָמֶלְיָה," חכך בדעתו מֶנְדֶשׁ בביישנות. "כן, אנשים עלולים לשים לב לזה. בחורה צעירה… אמרת שהכומר עדיין צעיר… כבוד הכומר, אתה הרי יודע מה טיב לשונותיהן של הבריות."

דִיאָשׁ עצר.

"הכול דיבורי הבל!… וכי האב ז'וּאָקִים אינו מתגורר תחת אותה קורת גג עם בחורה שאמו היא סנדקיתה? וכי הכומר הראשי פֶּדְרוֹזוּ אינו גר עם גיסתו ועם אחותה של גיסתו, שהיא בחורה בת תשע-עשרה? בחייך!"

"הייתי אומר…" ניסה השמָש למתן את אמירתו הקודמת.

"לא, איני רואה בכך שום פסול. סָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה משכירה את חדריה כאילו ביתה הוא אכסניה. וכי לא התגורר שם מזכיר המועצה במשך כמה חודשים?"

"אבל איש כמורה…" רמז השמָש בהיסוס.

"קל וחומר, מר מֶנְדֶשׁ, קל וחומר!" קרא הכומר הראשי. אחר כך עצר בתנוחה של הסתודדות ואמר: "בסופו של דבר, זה ישתלם גם לי, מֶנְדֶשׁ! ישתלם לי מאוד, ידידי!"

לרגע השתררה דממה. השמָש הנמיך את קולו ואמר:

"כן, כבוד הכומר, אתה עושה טובה גדולה לסָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה…"

"אני עושה כמיטב יכולתי, ידידי היקר, כמיטב יכולתי," אמר דִיאָשׁ והוסיף בנעימה שהביעה חיבה, בלוויית צחוק אבהי: "הרי היא ראויה לכך, ועוד איך! היא אישה טובה מאין כמוה, ידידי!" הוא עצר ופילבל בעיניו: "שמע, ביום שאיני מתדפק על פתחה בשעה תשע בדיוק, כולה נסערת מדאגה! איזה מין אישה זו! אני אומר לך, הגברת סתם דואגת, אבל היא כזאת, ואין מה לעשות! כשסבלתי מכאבי בטן בשנה שעברה, היא רזתה, מר מֶנְדֶשׁ! ואין תשורה שלא תעלה על דעתה! עכשיו, בעונה ששוחטים את החזירים, היא דואגת להביא את העידית למי שהיא מכנה 'האב הקדוש', אתה יודע? כך היא מכנה אותי."

עיניו ברקו כשדיבר, ופיו הזיל ריר מרוב סיפוק.

"אוי, מֶנְדֶשׁ," הוסיף הכומר הראשי ואמר, "היא אישה נהדרת!"

"ויפה!" החרה-החזיק אחריו השמָש ביראת כבוד.

"נוסף על הכול!" קרא דִיאָשׁ ושוב עצר. "נוסף על הכול! משמרת את עצמה באופן יוצא מן הכלל. שמע, היא כבר לא ילדה, אבל אין לה אפילו שערת שיבה אחת, אפילו לא אחת! ואיזה צבע הוא צבע עורהּ!" בקול חרישי עוד יותר הוסיף בחיוך חמדני: "ומה שיש לה פה, מֶנְדֶשׁ, אוי, מה שיש לה פה!" אצבעותיו הורו על צווארו מתחת לסנטר, ותוך כדי כך העביר באיטיות את ידו השמנמנה על חזהו. "היא כליל השלמוּת! וכמו לא די בכך היא גם נקייה ומטופחת מאין כמוה! ואילו דברים נחמדים היא מרעיפה עלי כדי שאזכור אותה! לא עובר יום שבו אינה שולחת לי איזשהו שי קטן! פעם קערית ריבה ופעם צלוחית ובה רפרפת אורז, פעם נקניק אָרוֹקָה משובח, ואתמול עוגת תפוחים. היית צריך לראות את העוגה! התפוחים הנימוחים דמו לקרם! אפילו אחותי ז'וּזֵפָה אמרה: 'מעולה, דומה שהתפוחים בושלו במי קודש!'" דִיאָשׁ פרש אז את כף ידו על לוח לבו: "דברים כאלה נוגעים ללבו של הבנאדם, עושים לו משהו בפנים, מֶנְדֶשׁ. זו לא סתם אמירה, היא אחת ואין שנייה לה!"

השמָש הקשיב, ובשתיקתו נמהלה קנאה.

הכומר הראשי שב ועצר. אחר כך השמיע את מילותיו אט אט: "נהיר לי לחלוטין שיש כאלה שרוטנים ורוטנים… דבריהם הם דברי בלע והוצאת דיבה! העניין הוא שאני חש קרבה יתרה למשפחה הזאת. הייתי מקורב לבני המשפחה עוד כשבעלה המנוח היה בחיים. מי כמוך יודע, מֶנְדֶשׁ."

השמָש הינהן.

"סָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה היא אישה הגונה. דע לך שהיא אישה הגונה, מֶנְדֶשׁ!" קרא הכומר הראשי והלם על הקרקע בחוד שמשייתו.

"ארסיות הן לשונותיהן של הבריות, אדוני," אמר השמָש בקול מתייבב. כעבור רגע קט הוסיף ואמר חרש חרש: "אבל דברים אלה עלולים לעלות לך ביוקר, כבוד הכומר!"

"זה כל העניין, ידידי! תאר לך שמאז עזב מזכיר המועצה, ביתה של המסכנה ריק מאדם. בלי עזרתי היו גם סיריה ריקים, מֶנְדֶשׁ!"

"והרי יש לה משק קטן," העיר השמָש.

"חלקת אדמה, חביבי, חלקת אדמה ותו לא! והבא בחשבון את המעשרות ואת שכר העובדים שעליה לשלם. לכן אני אומר שכומר הקתדרלה יהיה מכרה זהב. בששת הטוּשְׁטוֹיְשׁ שישלם לה יום יום, בעזרה שאני אוכל להושיט לה ובמעט שיעלה בידה להרוויח ממכירת ירקות המשק, היא תצליח להתפרנס בכבוד. וזה יקל עלי, מֶנְדֶשׁ."

"זו אכן הקלה, אדוני!" ענה השמָש כהד לדברי הכומר הראשי.

השניים השתתקו. הערב עמד לרדת, צח וצלול. רקיע השמים נצבע בתכלת חיוורת. האוויר לא זע ולא נע. באותה עונה לא זרמו בנהר אלא מי אפסיים. חלקות חול יבשות בהקו באפיק, ומים רדודים זירזפו בו קדימה בקושי, מתחככים תדיר בחלוקי הנחל.

שתי פרות שנערה השגיחה עליהן, הופיעו אז בשביל הבוצי שהשתרך במקביל לסבך שיחי הפטל מעבר לנהר, מול שדרת העצים. הפרות נכנסו לאט לאפיק, הושיטו אל מי הנהר את צוואריהן שהיו נטולי שׂער מחמת העול, ושתו קלילות, בלי להשמיע קול. לפרקים נשאו את ראשיהן החביבים, הסתכלו סביבן ברוגע הסביל של יצורים שבעים, ונימי מים ריריים שהזדהרו באור, נתלו מקצות פיותיהם. בקרני החמה המשופעות איבדו המים את צלילוּת האספקלריה, וצללי הקשתות של הגשר הלכו והתארכו. לצד הגבעות היתמרו בהדרגה דמדומים מעומעמים, ועננים בצבעי התפוז והדם, עננים המבשרים חום, קישטו את פאתי הים כתכשיט מפואר.

"איזה אחר צהריים יפה!" אמר השמָש.

הכומר הראשי פיהק והצטלב.

"עוד מעט יישמעו צלצולי אָוֶה מָרִיָּה,[8] לא?"

כעבור שעה קלה, כשעלו השניים בגרם המדרגות של הקתדרלה, עצר הכומר הראשי ופנה לשמָש.

"ובכן מנוי וגמור עמי, מֶנְדֶשׁ ידידי. אשכֵּן את אָמָארוּ בביתה של סָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה. זה ממש מזל גדול לכולם."

"מזל גדול!" חזר השמָש כהד על דברי הכומר ביראת כבוד. "מזל גדול!"

השניים נכנסו לכנסייה והצטלבו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פשעו של האב אמארו”